תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’  

תמלול השיעור:

 
בלשון זכר

 

בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת הַיְּקוּם

אוֹרֶגֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר

עִמִּי הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

 

חַיֵּי לִבִּי הַחַמִּים

יִזְרְמוּ לְנַפְשְׁךָ,

לְחַמֵּם צִנָּתְךָ

לְמַתֵּן אֶת חֻמְּךָ.

בְּעוֹלָמוֹת הָרוּחַ

מִי יִתֵּן וְיִחְיוּ מַחְשְׁבוֹתַי בְּשֶׁלְּךָ,

מַחְשְׁבוֹתֶיךָ בְּשֶׁלִּי.

בלשון נקבה

 

בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת הַיְּקוּם

אוֹרֶגֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר

עִמִּי הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

 

חַיֵּי לִבִּי הַחַמִּים

יִזְרְמוּ לְנַפְשֵׁךְ,

לְחַמֵּם צִנָּתֵךְ

לְמַתֵּן אֶת חֻמֵּךְ.

בְּעוֹלָמוֹת הָרוּחַ

מִי יִתֵּן וְיִחְיוּ מַחְשְׁבוֹתַי בְּשֶׁלָּךְ,

מַחְשְׁבוֹתַיִךְ בְּשֶׁלִּי.

 

 

ר. שטיינר, מסרים אל מעבר לסף, 2019, מדיטציות לקשר עם המתים, עמ' 14, הוצאת תלתן

 

הורס הזה יתחבר לנושא שנלמד היום.

במפגש הקודם קראנו טקסט מתוך הספר, ובו מדיטציה על זרע של צמח: להתבונן בזרע ולנסות לראות הפוטנציאל הסמוי, הנסתר מהעין, של הצמח השלם, הטמון בזרע. דיברנו גם על הזרע וגם על אנשים שראו בנו וזיהו אצלנו את הפוטנציאל הגלום בנו כשאנחנו עוד לא ידענו שיש בנו כזה פוטנציאל, וחיזקו אותנו להתפתח. הזמנתי אתכם לנסות ולראות אנשים אחרים באופן הזה – לנסות לזהות את הפוטנציאל הסמוי מן העין מעבר למפגש עם המעטפות החיצוניות שלהם. אשמח לשמוע שיתופים של מה שגיליתם במהלך השבוע בהקשר זה.

אני גם ניסיתי במהלך השבוע לעשות את התרגיל הזה – הסתכלתי פעם אחת על זרע של אמנון ותמר, פעם על זרע של פלפל. אפילו שראיתי לפני כן את הצמח השלם, חוויתי כמה זה קשה לתפוס שמתוך הדבר הקטן הזה יצמח הדבר השלם הזה. כמו לדוגמא פלפל שאנחנו מוסיפים לסלט, ובעצם זורקים את הגרעינים, שבהם טמון הפוטנציאל ממנו יכול לצמוח הדבר השלם. אני עדיין רחוקה מלתפוס את הפוטנציאל של הדבר הסמוי מן העין.

משתתפת – תרגלתי פעמיים וזה בעיקר העלה שאלות. התבוננתי בזרע ויכולתי לומר לעצמי שיש בזרע משהו שאני לא רואה, ומה שאני רואה בזרע, בשבילי הוא לא בהכרח מבטא את מה שחבוי בו. אני כל הזמן הייתי עסוקה בשאלה בין הגלוי לנסתר. חוויתי צניעות – הזרע כל כך צנוע, כל כך קטן, ואני יכולה לדמות את מה שיעלה מהזרע, אבל הזרע לא מסגיר שום דבר. הוא לא 'משוחח' איתי במובן הזה, הוא לא מפתה אותי לדעת. עלתה מחשבה שהוא כולו ממשות, כשהוא פוגש אדמה ומים, כשהוא פוגש ממשות, הוא מיד מתהווה. הוא תמונה של הממשות. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי איפה הצמח הגדול נמצא עכשיו, איך הוא מתבטא? גם הפער שמה שאני רואה בזרע לא מבטא את מה שגלום בו, וגם מה גלום שם. איך אפשר לפגוש את זה בעולם, את הכוח הזה. יש לו צורה חפה, והחוויה היא שהוא מלא סבלנות, קשור בזמן לא ארצי, שהוא כולו הוויה.

יעל – זה מקסים. אתייחס לכמה מילים מתוך מה שאמרת. קודם כל – צניעות: גרם לי לחשוב על הזרעים שאנחנו טומנים בעצמנו, לא רק זרעים באדמה אלא גם זרעים בחינוך או בכל מה שאנחנו לא יודעים מה יהיו התוצאות ומתי הם ישאו תוצאות. דיברת על סבלנות, ובפעם הקודמת דיברנו על הנכונות להיות בסבלנות בלי לדעת מתי תגיע התוצאה של העבודה הפנימית שלנו. כשאנחנו טומנים זרע, אם זה באדמה ואם זה בחינוך – אנחנו לא יודעים מתי הוא ישא פרי. אולי באדמה אנחנו קצת יותר יודעים, יש לנו קצת יותר ידיעה, אבל בדברים אחרים פחות. ההסכמה לזרוע בלי לקבל על זה מיד הכרה, או בלי לקבל על זה מיד פרס, זה מאוד יפה. עוד מתוך מה שאמרת – שאנחנו לא יכולים לדעת. כמו הזרע, שאם לא היינו רואים שזרעים בסופו של דבר מצמיחים פרחים ופירות, לא היינו מאמינים. אנחנו צריכים לזכור את זה גם לגבי אנשים – יצא לי לראות את זה גם בקהילה שלנו: לפעמים פוגשים אדם שאין לנו אפשרות להעלות על דעתנו איזה פוטנציאל גלום שם ולאן הוא יתפתח. לנו יש פוטנציאל התפתחות אינסופי. על הצמח אנחנו יודעים לאן הוא יגיע בסוף, על האדם אנחנו לא יודעים. אבל כשאנחנו מסתכלים על הזרע ומעצם טבעו אנחנו לא יכולים לדעת למה הוא יצמח, אם לא היינו יודעים זאת לפני – אנחנו לא יכולים לדמיין את זה. כשאנחנו מבינים את זה אז אנחנו יכולים להבין שכל דבר הוא אפשרי, שהפוטנציאל הוא אינסופי.

משתתפת – לגבי הזרעים הטמונים באדם: אם אני מסתכלת על זרע שלא כתוב עליו 'זרע של פטל', 'זרע של ורד', אז אין לי מושג למה הוא יצמח. במדיטציות אני יכולה לדמיין, אבל אני לא יודעת מה יצא ממנו. יש הבדל בין הידיעה לאי-ידיעה. כשאני יודעת שזה הולך להיות לימון, אז אני יכולה לדמיין את זה בעיני רוחי. אבל כשאין לי מושג על הזרע ושל מה הוא – אז אין לי מושג לאן ללכת. עם בני אדם זה מאוד דומה: כשאני עובדת עם מטופלים שלי, היכולת שלי לראות את הפוטנציאל הגלום בהם היא מאוד גדולה, זה חלק מהעבודה שלי – להחזיק עבורם איזשהו פוטנציאל שהם לא מודעים אליו. אבל כשמדובר למשל בילדים שלי, ואני חווה שם קושי, ואני רואה את הפוטנציאל הגלום, אך אני רואה אותו ורואה אותו ורואה אותו, אך הפוטנציאל הזה לא מתבטא. אז החוויה שלי היא חוויה של אכזבה, של פער. הפוטנציאל הזה נשאר חבוי ולא יוצא. כל המחשבות האלו הסתובבו בי כשעשיתי את המדיטציה.

יעל – בכל מה שאת אומרת נכנסת המילה 'המתנה' כפי שדיברנו עליה, ומילה נוספת שהייתי מוסיפה היא האמונה. אמונה שהיא לא עיוורת, אלא אמונה מתוך ידיעה. בתרגיל אומר לנו שטיינר להסתכל בזרע, ואני חושבת שההכוונה היא כן לזרע שאנחנו יודעים מה הוא הולך להיות, כי הוא יודע שיש לנו קושי לתפוס את זה ולהאמין לזה, בעוד על זרע שראינו בחיים שעלה ממנו צמח ופרי – אנחנו יודעים אז אנחנו מאמינים. אנחנו כמטריאליסטים מאמינים רק למה שגלוי לנו בעיניים, ואת זה שכבר ראינו המון פעמים בחיים נוכל להאמין. ואז כשנסתכל על הזרע לאורך זמן יבוא היום שנוכל כבר לחוות זאת מבלי להכיר לפני כן את הצמח השלם – נוכל מתוך הראייה הרוחנית לראות כבר את מה שגלום בו בלי שתהיה לנו ההוכחה השלמה. עם המטופלים שלך אני חושבת שזה מה שאת עושה – בחדר היעוץ אנחנו נושאים עבור המיועץ את ה'אני' שלו. לא במובן שה'אני' שלו אצלנו, אלא במובן שאנחנו יכולים להסתכל על הדברים מהמבט הרוחני, ומשם לראות את הפוטנציאל. מנקודת המבט הארצית אי אפשר לראות את הפוטנציאל, אפשר לראות רק את מה שגלוי. אבל מנקודת המבט הרוחנית אנחנו יכולים. כשאת בחדר הטיפול אז את מכוונת למבט הרוחני ואת גם לא מזוהה איתם כל כך כמו עם הילדים, אז שם יש לך את היכולת לראות את זה, ולשאת את זה עבורם כשהם לא רואים. עם הילדים זה יותר קשה כי נכנסות לשם כל מני ציפיות והזדהויות.

נמשיך עם החלק השני של התרגיל:

"לאחר התרגיל הקודם, הנה התרגיל המשלים אותו: התלמיד יעמוד בפני צמח שהגיע לשלב התפתחותו המלאה. עתה יתמלא במחשבה כי יבוא היום וצמח זה יבול וימות. לא יישאר מאומה מכל אשר אני רואה עתה לפניי. אבל צמח זה יפתח זרעים, אשר גם הם יתפתחו לצמחים חדשים. ושוב מתחוור לי כי בתוך מה שאני רואה לפני, חבוי משהו סמוי-מן-העין. אני ממלא את כולי במחשבה: צמח זה על צורתו וצבעיו, לא יהיה קיים עוד כעבור זמן; אולם, המחשבה כי הוא מצמיח זרעים מלמדת אותי, כי לא ייעלם אל תוך האין. הדבר שומר עליו מלהיעלם, אין ביכולתי לראות עכשיו בעיני, כשם שמקודם לא היה ביכולתי לראות את הצמח בתוך הזרע. ועל כן יש בצמח משהו אשר סמוי מעיני. אם אתן למחשבה הזאת לחיות בקרבי, ואם הרגש המתאים יהיה כרוך בה, – אז שוב יתפתח בנפשי בבוא הזמן, כוח אשר יהיה לכושר-הסתכלות חדש."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, שלבי ההתקדשות, עמ' 46-47.

כאן אנחנו מקבלים את החלק המשלים של התרגיל – לקחת את הצמח השלם במלוא תפארתו, בשיא יופיו ופריחתו, ולהצליח לראות אותו בשלב הבא, בשלב שבו הוא יבול. כשדיברנו על צמיחה וקמילה ראינו שבד"כ מתעוררים בנו רגשות קשים סביב הקמילה, כי זה מתחבר לנו למוות, לסוף. אנחנו מאוד מזוהים עם הצורה הקיימת. כשאנחנו רואים את הזרע – קשה לנו לדמיין שהוא יהפוך לצמח. כשאנחנו רואים את הצמח במלוא יופיו – קשה לנו לדמיין שמחר-מחרתיים או עוד חודש הוא יבול וישנה צורה שוב. אנחנו גם שוכחים שלצמח שנובל יש זרעים חדשים שיצמיחו שוב את אותו הצמח. לצמח יש נצחיות – לא כצמח בודד, לצמח הבודד אין נצחיות כי אין לו 'אני' אינדיווידואלי, אבל למין של הצמח יש נצחיות, יש לו מעגל של חיים ששב וחוזר. גם לגבי בני האדם: אנחנו מאוד מזוהים על החולף, ונוטים לחשוב שהחולף הוא המהות. אנחנו נוטים לזהות את המהות עם החולף, את המלבוש הזה – הלבוש שלי עכשיו כ'יעל' עם השיער הבהיר, המשקפיים, העור הלבן – כאילו שזו המהות, ונדמה לנו שכשהדבר הזה שהוא 'יעל' יעלם אז אני לא אהיה. אנחנו שוכחים שיש מהות שהיא נצחית. אני לא מדברת אפילו על המוות, אלא עוד לפני המוות. למשל, מאוד קשה לרובינו אפילו להסכים להזדקנות, כי ההזדקנות, מעבר לזיהוי שלה כהתקרבות לסוף ולמוות, היא עצמה שינוי צורה. פתאום אני כבר לא נראית מה שהייתי. האם אני בלבוש החדש עדיין אותה יעל, האם יש שם מהות נצחית שעדיין מתקיימת.

נעבור לתרגיל בשלושה שלבים:

לשבת בנוח, לעצום עיניים, לנשום עמוק.

תדמיינו שאתם קמים בבוקר, פוקחים עיניים, מסתכלים בראי ומגלים בראי פנים של איש או אישה מאוד מאוד זקנים. גם אם אתם כבר מבוגרים, תדמיינו שאתם הרבה יותר מבוגרים והמראה שלכם הרבה יותר זקן ממה שהוא עכשיו. תראו את הקמטים על הפנים, את השיער הלבן, או קרחת, יציבה שאולי כפופה. תתבוננו על הדמות הזו, שהיא מאוד שונה מאיך שאתם רגילים לראות את עצמכם, ותנסו לזהות אותה עם עצמכם. לזכור שה'אני' שלכם עדיין נמצא בתוך האישה הזקנה הזו או הגבר הזקן הזה.

קחו נשימה עמוקה, ותכוננו לשנות צורה. את הדמות של הזקנה או הזקן שראיתם קודם, תדמיינו שאתם פושטים, כמו שפושטים בגד. מתוך הבגד הזה יורדות עוד ועוד מעטפות, ונשארת מהות שהיא ה'אני' שלכם, שנמצאת עכשיו במסע בעולמות הרוח, הולכת ומתפשטת בעולמות הרוח. בלי גוף, רק תודעה. המהות הזו היא עדיין אתם.

תיקחו עוד נשימה עמוקה ותתכוננו לקבל צורה חדשה. עכשיו אתם שוב לובשים גוף. גוף של תינוק/ת שרק נולד. יש לכם שם אחר, מראה אחר, הורים אחרים, סביבה אחרת – אבל זה עדיין אתם. יש מהות נצחית שהייתה איתכם בדמות הזקנה, וכשהייתם בעולם הרוח ללא גוף, וגם כשנולדתם מחדש.

לאט לאט, בזמן ובקצב שלכם, תפקחו עיניים.

משתתף – בתור מבוגר הרגשתי מעין מבוגר עם הרבה יותר נינוחות ושלווה. יותר תובנות. וכשהגעתי לעולם הרוח שוטטתי שם, וכשחזרתי כתינוק לא הסתדר לי איך חזרתי כתינוק ואין לי את כל התובנות שהיו לי אז. איך יכול להיות שאני מתחיל מהתחלה, איפה כל התובנות, איפה כל הידע. איך יכול להיות שכתינוק אני כל כך תמים? כזקן היו לי המון תובנות, וגם כשהגעתי לעולם העליון הרגשתי את התובנות, אבל כשחזרתי לא התחברתי, הרגשתי שאיך זה יכול להיות שאני לא מבין כלום, עם כל מה שעברתי….

יעל – אתה אומר שיכולת לחוות את ההמשכיות בתור הזקן ובעולם הרוח, אבל היה לך קשה לחוות את ההמשכיות של הישות שחוזרת, מתגשמת שוב ונולדת מחדש.

משתתפת – זה היה מבחינתי תרגיל מטלטל, חזק מאוד. הדמות שראיתי מאוד מקומטת, העור רפוי. זה העלה בי דמעות. היה לי צורך להושיט ידיים ולהחזיק את הלחיים של הדמות שלי הזקנה. היה שם הרבה רוך, גם במגע וגם בעיניים. היה שם שקט. במסע בעולם הרוח ראיתי את עצמי כנקודת אור, כמו גחלילית, שאני עוברת בספירות ולוקחת את התובנות, את השיעורים ואת כל מה שעוברים שם. ראיתי עוד הרבה נקודות אור במסע הזה, יחד איתי. כתינוקת ניסיתי לראות את עצמי אחרת לגמרי, צבע העיניים, המראה. הדבר הראשון שעלה לי זה תינוק, כי אומרים שאנחנו חוזרים במין השני, אבל נשארתי תינוקת. ניסיתי לראות את ההורים שלי אחרת. זה לא היה לי קל, לראות אותם אנשים זרים. זה היה תהליך מאוד חזק. מה שטילטל אותי היה המפגש הראשון עם האישה המאוד זקנה. זו לא הפעם הראשונה, למרות שלעיתים זה להרף עין, לראות את עצמי באמת בראי, לא מה שאני רואה וזוכרת, אלא פתאום לראות את עצמי – זה חלקיק של רגע והוא מאוד מפחיד.  זה היה רגע אחד שממש עלה בי צורך להחזיק את עצמי, להרגיש שזה אני והכל בסדר.

בעולם הרוח זה היה טבעי לי, בהווייה. כתינוקת היה קשה לי לראות את עצמי בסביבה חדשה. ממש לראות את עצמי עם אנשים אחרים – זה היה מאוד קשה.

יעל – תודה. המילה פחד היא אכן רלוונטית, כי כאמור אנחנו מאוד מזוהים עם הצורה הנוכחית שלנו. בדרך-כלל אנחנו לא שמים לב, כי הדברים קורים בצורה הדרגתית, אז יש תהליך של התבגרות, תהליך של הזדקנות. אבל כשפתאום אנחנו קולטים את ההזדקנות – עולה בהלה. לתפוס את זה שאנחנו נהיה בצורה אחרת בהוויה אחרת, ועוד יבואו זמנים אחרים שבכלל לא תהיה לנו צורה פיזית גם כשנתגשם (ביופיטר, אבל זה עוד רחוק) – רוב הזמן אנחנו לא תופסים את זה.

משתתפת – בסוף קרה לי משהו מוזר בסוף כי הייתי בפנים, בתוך התינוק, והיה לי הבזק של אור וכשפתחתי את העיניים ראיתי שפשוט נפלטתי החוצה מהזום, וכל המסך שלי נהיה לבן. חשבתי על זה שאני לא יודעת איך לסיים את התרגיל, וזה הוריד אותי למטה בצורה מאוד טכנית…. אז כל הסוף קצת הלך לי….

בתור זקנה  – אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני הולכת אלי זקנה, זה היה מוזר אבל הרגשתי מאוד אני בתוך הגוף הזה. ואז כשהתפשטתי ועליתי למעלה ניסיתי להדחף לכל מיני יקומים, עולמות, וראיתי שיש מלא נשמות שרוצות להגיע, יש תור לכל מני יקומים, ויש יקומים שאליהם לא רוצים להגיע. אמרתי לעצמי שאלך ליקום שהוא פחות דחוס, והמשכתי לשוט. עלתה לי שאלה האם קוראים לי רונהלי ואיך אדע אם מישהו יקרא לי… אני מספר עכשיו? איך יקראו לי? ואז חשבתי שאני בטח אדע. לא יקראו לי רונהלי אבל אני אדע. אז משהו בי, הישות שלמעלה, אמרה לי 'את תדעי, את תדעי'. ואז הייתי ילדה, ומשהו הצטמצם. הייתי צריכה להצטמצם. הבנתי שמשהו מהאור שאני מגיעה אתו חייב להצטמצם לגוף הקטן הזה, ושאני מוותרת על כל מה שאני יודעת. ידעתי, ברגע שנהייתי תינוקת, שאני בטח צריכה לשכוח עכשיו הכל. לא לדעת. הייתי בתוך זה עד שנפלטתי מהזום.

יעל – מעניין שנפלטת מהזום. הוצאת מהעולם הוירטואלי שאנחנו עכשיו בו. לגבי החוויה שלך, זה נכון: כשאנחנו מתגשמים – יש בזה ויתור. יש בזה הקרבה. עצם ההתגשמות היא סוג של הקרבה. זה להסכים להיות רוח בתוך חומר. להסכים לצמצם את עצמנו, כי ה'אני' הוא אינסופי. ה'אני' הוא רוח, והרוח היא אינסופית. להסכים להיות אדם, להתגשם, זה נושא שאנחנו לומדים בביה"ס בקורס "האדם והאדמה כישויות של קונפליקט". להסכים לוותר על השפע של האינסוף ולהתגשם לתוך הגוף המוגבל הזה, שצריך לצמצם בו את התודעה כדי לחוות מחדש, כדי להתהוות מחדש.

נתחבר למה שנאמר בהתחלה – לזרע אין את הקונפליקט הזה. הזרע מיד מתהווה. האדם – צריך להסכים להתגשם, זו הקרבה.

החוויה שלך בעולם הרוח ללא השם שלך: אנחנו כל כך מזוהים עם דברים שאנחנו רגילים אליהם, שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם, כמו השם שלנו. המחשבה שפתאום יהיה לי שם אחר, שיהיה לי מראה אחר – האם אני עדיין אהיה אני? וכמו שאמרת – איך אני אדע שאני זה אני? הפחד שלא נדע עולה כי נדמה לנו שהמהות שלנו היא כל המעטפות החיצוניות. אם היינו זוכרים כל הזמן, אם הייתה לנו כל הזמן תודעת 'אני', אז לא היה לנו את השאלה הזו. ההזדהות שלנו עם המעטפות – הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי, הטמפרמנט שלנו, התכונות ואישיות שלנו, המשפחה שלנו, כל המעטפות שבנינו כאן – זו הזדהות שממנה נדמה לנו שזה אנחנו. אם לא היינו מזוהים עם המעטפות, והיינו כל הזמן בתודעת 'אני', אז לא הייתה לנו השאלה 'מי אני', ולא משנה באיזו צטרה נופיע. היה לך רגע כזה, אחרי הפחד שלא תדעי, רגע שבו אולי 'האני הגבוה' שלך אמר לך – את תדעי!

משתתפת – עלתה בי תחושת בהלה בהתפשטות הזו. אני חושבת שאני מכורה לעשייה, ופתאום הבנתי שאני לא יכולה לעשות דברים כי אין את הידיים, את הרגליים, את אברי העשייה. בכל השלבים ליוותה אותי הכרת תודה על הכל – על היופי, על הרב גוניות, על הצבעים, וגם אח"כ – על מה שיש, על ניקום. גם שמחה ליוותה אותי בכל השלבים. גם כשזקנה – ראיתי כמה אני דומה לסבתא שלי ושמחתי לפגוש אותה שוב. גם כתינוק – שמחה והוכרת תודה.

יעל – זה מעניין, מצד אחד הבהלה ומצד שני הכרת התודה. בבהלה, אמרת שלא תוכלי לעשות כלום, וזה במובן שלא תוכלי לעשות דברים בתוך החומר, לא תוכלי לממש בחומר, מצד שני – אנחנו בלי המגבלות של הגוף והנפש, שהם אלו שמגבילים אותנו, אז יש את הרוח. הרוח היא בתנועה מתמדת. כשאנחנו לובשים גוף ונפש מסוימים – הם מגבילים אותנו, אנחנו כבולים אליהם. אנחנו מתים כשהגוף-נפש הנוכחיים, הכלי, כבר לא מתאימים ולא יכולים להכיל את הרוח במובן שלא יכולים לשרת את הרוח להתפתחות. כשאנחנו מגיעים לנקודה שהמשך ההתפתחות שלנו כבר לא יכול להיות בגוף-נפש הנוכחיים, הם כבר מגבילים את התנועה והיצירתיות של הרוח. זה הזמן שבו אנחנו מתים.

משתתפת – השאלה אם הרוח יוצרת בלי חיבור לגוף, אם אני יכולה לשתול גינה מרהיבה או לבנות.

יעל – הרוח היא היוצרת. כל מה שיוצר זו הרוח. גם מה שאנחנו יוצרים פה אנחנו יוצרים בעזרת הרוח שבנו. אם לא הייתה בנו רוח לא היינו יכולים ליצור. מי שאנין לו 'אני' אינדיווידואלי לא יכול ליצור – חיות לא יוצרות דברים חדשים, הן חוזרות על אותם דברים, הן מתוכן לא יכולות ליצור. אפשר מקסימום לאלף אותן ללמוד איזשהו תרגיל, אבל הן לא יכולות ליצור משהו חדש. הן פועלות רק בתוך מבנים קיימים. הן יוצרות מתוך אינסטינקט מבנים קיימים, מוכנים, ידועים מראש, כמו הכוורת למשל. מי שיוצר תמיד זו הרוח, ואנחנו הישויות היחידות שמקיימות רוח בתוך גוף. לכן ההיררכיות הגבוהות מסתכלות עלינו כנזר הבריאה, כי אנחנו הפידבק שלהן, אנחנו היצירה שלהן. הן יכולות לראות כאן בעולם הארצי את הפידבק של היצירה שלהן. את חווית שאין את הפידבק של העולם הארצי – שכשאני עושה משהו, יוצרת משהו, ובארצי יש לי את ההד, וכשאין אותו אז זה מבהיל, כי מה אני בלי זה.

משתתפת – כן, זה סוג של התמקחות בחיים האלה.

יעל – אחד הדברים שאנחנו יכולים לעשות זה לתרגל כבר בחיים האלה את החוויה של 'לא לעשות' ברגעים מסויימים, לא כל הזמן. מה קורה כשאני בלי העשייה, מה קורה כשלוקחים ממני את הזהויות. כשאני מסכימה לאט לאט לוותר ולהשיל עוד ועוד זהויות והזדהויות, ואז – מה נשאר ממני? מה נמצא שם שהוא מעבר, בתוך הריק הזה.

נשתף עוד טקסט קצר מתוך אותו פרק:

"מי שזכה להגיע לשלב זה של ראייה רוחית זכה להישג רב. כי יכול הוא לראות את הדברים לא רק בהוויתם הנוכחית אלא גם במהלך התהוותם והתחדלותם. התלמיד מתחיל לראות בכל דבר את הרוח שבו, דבר הנבצר מן העין הפיסית. בכך הוא צעד את הצעדים הראשונים לקראת המטרה לגלות במרוצת הזמן, דרך ראייה-עצמית, את סוד הלידה והמוות. לגבי החושים החיצוניים מתהווה ישות בשעת הלידה ומתחדלת בשעת  המוות. הסיבה לכך נעוצה באי-יכולת של חושים אלה לחוש את הרוח-הנסתרת אשר בישות. אולם לגבי רוח זו, לידה ומוות אינם אלא תהליך של לבישת-צורה ופשיטת-צורה, בדומה לתמורה החלה בפרח כשהוא בוקע ומופיע מתוך הניצן."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, שלבי ההתקדשות, עמ' 47.

אנחנו מפתחים בתוך התרגילים האלה – כשאנחנו לומדים לראות בזרע לפני שהוא נבט את הפוטנציאל הגלום, וכשאנחנו יכולים לראות את הצמח השלם ואת השלבים הבאים שלו, אנחנו רואים שיש בצמח השלם כבר את השלב הבא. כל השלבים האלו הם תהליך מתמשך. הם חלק של אותו דבר.

עם ילדים עושים התבוננות על הפרפר ועל הגלגול שלו. כמה מרחק יש בין הזחל, והגולם, ועד לפרפר שבוקע בסוף. כשאנחנו יכולים, כמו בתרגיל שעשינו היום, לתפוס שיש במהות שלנו חלק שהוא נצחי, שהוא המשכי, שהוא לא מתכלה ולא קשור לצורה שהוא לובש ופושט – כשאנחנו מצליחים לתפוס את זה באופן מלא אז אנחנו בעצם מתגברים על תודעת המוות. נכנסים לתודעה של נצח. זו ההתגברות על המוות – שאנחנו גם במוות נשארים בתודעה, אז אנחנו לא מתים. לאדם מתקדש המוות הוא כמו לפשוט בגד ולשנות צורה, לא יותר.

משתתף – לגבי הזרע: ההתפתחות שלו תלויה בתנאי הסביבה שהוא חי בה. לא הזכרנו את זה. אמנם יש לו פוטנציאל, אבל יש גם תנאי סביבה שמשפיעים על ההתפתחות שלו.

יעל – נכון, ועדיין הפוטנציאל גלום בו. אם אנחנו מתייחסים לאדם ולא רק לזרע, אז תנאי הסביבה הם הקרמה שלנו. התנאים הסביבתיים שלנו משתנים בכל התגשמות, כמו שהיה בתרגיל, והם קשורים לקרמה שלנו, למה שאנחנו צריכים לעבור בחיים. אתה צודק, ואנחנו יודעים שילד יכול לסבול מ'פיגור סביבתי' – להיות ילד עם פוטנציאל אדיר, אבל אם הוא יגדל בסביבה שלא מטפחת אותו בצורה קיצונית – הזנחה, או ילדים שלא למדו שפה עד שלב מסוים – אז היכולת שלו לדבר לא תתפתח. היכולת לדבר היא גם פוטנציאל שגלום באדם. יש ילדים שגדלו במקומות שבהם לא היה דיבור, או בין חיות כמו 'ילדי הזאבים', ואחרי גיל מסוים – כבר אי אפשר לדבר, אי אפשר ללמוד שפה, גם לא יותר מאוחר. הפוטנציל לדיבור הולך לאיבוד. כך שהסביבה, גם של הזרע וגם של האנושי, היא מאוד משפיעה על מידת ההצלחה במימוש הפוטנציאל. הסביבה והתנאים קשורים לקרמה שלנו והם גם חלק ממה שאנחנו צריכים לעבור.

משתתפת – אתייחס לתרגיל הקודם שעשינו. הרגשתי שכשאני נהיית זקנה בתרגיל, זה תהליך שכל הזמן מעמיק, ושהוא מפגיש עם כאב שאני מקווה שתהיה בישות הפנימית שלי בשלות, שהיא עברה הכשרה כזו, שהיא תוכל לשאת את הכאב שהזקנה תזמן לי. בעולמות הרוח – עלתה השאלה איך אשמור על האינדיווידואליות שלי. כי הרי בעולות הרוח אני אפגוש ישויות של אור ואהבה וארצה להיבלע בתוכן. אני מכירה את עצמי – אני ארצה להיות בהן. אז עלתה השאלה איך אני שומרת על הזהות שלי, האינדיווידואלית. וכתינוק – בשבילי, כגננת, חשבתי שהאפשרות להתקשר באהבה עם הגוף תאפשר לי להמשיך את מסע ה'אני' שלי. לגבי השאלה שלך לגבי ההתגברות על תודעת המוות, חשבתי שזה קשור באהבה – כי רק באהבה אתה יכול לעצם לפגוש את עצמך ולהיות במהות שלך. זה נגלה לי קצת בתינוק החדש – האדם צריך להתגבר על הקרמה שלו. אני בקרמה הנוכחית באתי עם המון הסתייגויות להיות תינוקת עוד פעם. אם אתה בא עם מספיק אהבה אז אתה יכול ללבוש את הגוף באמת כבגד שמשרת את הוויה שלך. אהבה.

יעל – אתייחס למה שאמרת על עולמות הרוח, ואציין שהסכנה שיש לנו היא לאבד את תודעת ה'אני' שלנו שם, ולכן אנחנו צריכים מאוד לחזק את תודעת ה'אני' כאן, בחיים האלה, על-פני האדמה. אנחנו נדרשים לחזק את ה'אני' שלנו, כך שגם בעולם הרוח תהיה לנו תודעה זו. 'להיות אדם' זה לעבור בעולם הארצי, לעבור דרך המוות, ללבוש את הצורה הארצית, ואח"כ לחזור אל הרוח – אבל לחזור אל הרוח כישות שיודעת את עצמה כאינדיווידואל, ישות בעלת 'אני' אינדיווידואלי. זה המסע. ואכן יש סכנה שנתמזג שם, ויש גם סכנה שלא נרצה לשוב ולהתגשם.

 

 

בלשון זכר

 

בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת הַיְּקוּם

אוֹרֶגֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר

עִמִּי הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

 

חַיֵּי לִבִּי הַחַמִּים

יִזְרְמוּ לְנַפְשְׁךָ,

לְחַמֵּם צִנָּתְךָ

לְמַתֵּן אֶת חֻמְּךָ.

בְּעוֹלָמוֹת הָרוּחַ

מִי יִתֵּן וְיִחְיוּ מַחְשְׁבוֹתַי בְּשֶׁלְּךָ,

מַחְשְׁבוֹתֶיךָ בְּשֶׁלִּי.

בלשון נקבה

 

בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת הַיְּקוּם

אוֹרֶגֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר

עִמִּי הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

 

חַיֵּי לִבִּי הַחַמִּים

יִזְרְמוּ לְנַפְשֵׁךְ,

לְחַמֵּם צִנָּתֵךְ

לְמַתֵּן אֶת חֻמֵּךְ.

בְּעוֹלָמוֹת הָרוּחַ

מִי יִתֵּן וְיִחְיוּ מַחְשְׁבוֹתַי בְּשֶׁלָּךְ,

מַחְשְׁבוֹתַיִךְ בְּשֶׁלִּי.

 

 

ר. שטיינר, מסרים אל מעבר לסף, 2019, מדיטציות לקשר עם המתים, עמ' 14, הוצאת תלתן

 

print