תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול השיעור:

לפני שנתחיל אני מעדכנת במתכונת הלימודים הקהילתיים שתתחיל מנובמבר. לאור העומס שמתהווה עם תחילת השנה של הכשרות ביה"ס וקורסי הקרמה שמתחילים אחרי החגים, נעבור למתכונת של הלימוד הקהילתי באופן הבא:

הלימוד הקהילתי הפתוח של ימי רביעי ימשיך כרגיל מדי יום רביעי, בהנחיית אורנה, יעל ויפה לסירוגין.

הלימוד של הקורסים "האני האותנטי" והקורס הזה – "הדרך לעבודה רוחנית" – יתקיימו בימי שלישי בלבד, לסירוגין. גם המחיר ירד בהתאם.

הודעה מסודרת על כל השינויים תקבלו לקראת נובמבר.

נפתח בשיתוף:

מי האיש / תהלים פרק ל"ד

יג  מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.

יד  נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.

טו  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

 

בשני המפגשים האחרונים עסקנו בשני המצבים של הצמח, וגם של האדם: הסתכלנו על הפוטנציאל הגלום בזרע הצמח לפני שהוא נובט, ועל המצב הנגדי – כשהצמח בשיא תפארתו ופריחתו. ההסתכלות במה שגלום בשני המצבים האלו, מעבר למה שגלוי לחושים. הפוטנציאל שגלום בזרע, וגם באדם – מה שיכול להתפתח, וכן הישות הנצחית, הדבר הנצחי שקיים בצמח הפורח, ובאדם, מעבר לרגע החולף. היום נמשיך לשלב נוסף בהנחיה מהספר – שלב של התבוננות באדם עצמו.

"בטרם יעשה את הניסיון הראשון בכיוון זה, מצווה התלמיד לשאוף בכל מאודו אל הטוהר המוחלט של אופיו המוסרי. עליו לסלק מתוכו כל מחשבה של הפקת תועלת אישית-אנוכית על-ידי שימוש ביידע, אותו יקנה לעצמו בדרך זאת. הוא חייב להיות משוכנע כי בשום פנים ואופן, תהיינה התוצאות אשר תהיינה, לא ישתמש לרעה בעליונות, אשר הוא עשוי להשיג על פני הזולת. ולכן, על כל אלה המבקשים לגלות, על ידי ראייה-עצמית, את סודות טבע-האדם, לקבל על עצמם ללכת בעקבות כלל-הזהב של מדע-הרוח. כלל-זהב זה הוא: "בנסותך להתקדם ולו צעד אחד, למען הגעה לידי הכרת אמיתות נסתרות, התקדם – בעת ובעונה אחת – שלושה צעדים לקראת השלמת אופייך לטוב."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'שלבי ההתקדשות', 'שליטה במחשבות וברגשות', עמ' 48.

את האמירה הזו שטיינר אומר לפני ההנחיה להתבוננות באדם. התחלנו את התרגול בהתבוננות בצמח, ועכשיו אנחנו עוברים לשלב מתקדם יותר, והוא: התבוננות באדם אחר. שימו לב שבספר זה "כיצד קונים דעת עולמות עליונים", שהוא ספר של הדרכה ותרגול רוחני, בכל פעם שאנחנו עומדים לפני שלב התקדמות, יש אזהרה המתריעה ממשהו מוסרי – אזהרה שקשורה לתיקון שלנו, לאמות המוסר שלנו ולהגעה למקום גבוה יותר. למה יש הקפדה כל כך גדולה על זה?

כל אחד מארבעת המרכיבים של האדם קשור באחד מארבעת היסודות:

הגוף הפיזי קשור ביסוד האדמה,

הגוף האתרי – ביסוד המים,

הגוף האסטרלי – ביסוד האויר,

והמרכיב הגבוה ביותר שלנו – ה'אני' – קשור ביסוד האש.

כשאנחנו חושבים על אש: האש היא זו שמבדילה את האדם ממלכת החיות – היכולת שלנו לשלוט באש היא היכולת שמבדילה אותנו ממלכת החיות. אש יכולה לחמם, לשמש להתכה, יש לה המון שימושים, היא אנרגיה אדירה, ויחד עם זאת – כשאש מתלקחת היא יכולה לכלות הכל ברגע, להחריב הכל, לשרוף. זה מופיע באופן יפה מאוד בספר 'ספר הגונגל', כשמוגלי רוצה מאוד להישאר אחד עם החיות, ילד של הזאבים, אבל באיזשהו שלב אולי זה בגירה שאומר לו שהוא לא יכול והוא חייב ללכת לחיות בממלכת בני האדם, בין בני אדם, כי יש לו יכולת לשלוט באש. השליטה באש ידועה גם בתרבות המודרנית: כשמדברים על האדם הקדמון, מלמדים איך הוא למד לשלוט באש – איך הפך מישות שיודעת רק לצוד ולאכול לבעל יכולת להשתמש באש לטובתו, לבשל, להבריח חיות ועוד. האש היא כוח של ה'אני', היא כוח אדיר, וככל שאנחנו מתקדמים בדרך הרוחנית אנחנו מתקרבים יותר ליסוד הזה, ויש לנו סכנה יותר גדולה לעשות בו שימוש לרעה. כל פעם מחדש מזכיר לנו שטיינר את הסכנה הזו.

בטקסט מעלה שטיינר את הנושא של 'הפקת תועלת אישית'. נחשוב באיזה דרכים אנחנו יכולים ועלולים להשתמש בידע הרוחני וביכולת שלנו להתבונן באדם אחר, בצורה אנוכית, לשימושנו האישי?

משתתפת – להרגיש עליונים. לחטוא בלשון הרע, רכילות.

יעל – נכון. הרבה פעמים אדם שמתקדם בדרך הרוחנית עלול להרגיש עליונות, והמילה הזו גם מוזכרת בטקסט. להסתכל מלמעלה ולחשוב על האחר ש'הוא לא רוחני כמוני'. ולשון הרע – אנחנו יכולים לדבר לשון הרע גם כשאין לנו ידע רוחני, אבל זה נכון שכשאני יודעת על האחר ויש לי יכולת לראות את האחר מתוך מקום יותר עמוק, אז אני יכולה לעשות בזה שימוש מאוד אכזרי. גם כלשון הרע, או אפילו להשתמש כנגדו בידע האינטימי שיש לי עליו. זה אחד הדברים הכי איומים שאפשר לעשות לאחר. זה כוח הרבה יותר גדול מאשר להציק, לדוגמא.

משתתפת – צדקנות. ובמצבים מסוימים זה יכול להיות רוע לשמור את הידע לעצמי. זה לא צריך להיעשות.

יעל – לשמור את הידע לעצמי, ולנכס אותו לעצמי, לשכוח שהידע הרוחני זה לא משהו שאני המצאתי, זה לא שלי. אני הכלי, אני למדתי את הידע ועברתי אותו, ויכולה להבין ולתת אותו באופן מסוים, אבל הוא לא שלי פרטי, הוא לא בבעלותי.

משתתפת – היכולת לתמרן אנשים לעשות דברים שהם לאו דווקא לטובתם. כמו שרווח בתקופה הזו, לתמרן אנשים. יעל – נכון. זה דבר מאוד מאוד מסוכן, זה נקרא 'מאגיה שחורה'. בכל התקופות, אנשים שיש להם ידע רוחני רב יכולים להשתמש בו לטוב, ויכולים אף להשתמש בו לרע, להחטיא את האחר, להשלות אותו, לתמרן אותו, להשתמש בכוחות המאגיים. כוח מאגי יכול להיות גם הידע הרוחני הגבוה שיש לי, יחד עם הבנה ויכולת לראות את האדם מתוכו – להשתמש בידע הזה כדי לעשות מניפולציות.

משתתפת – אני לא חשבתי על מאגיה שחורה, אני חשבתי על מה שקורה בעולם הפוליטי. על האופן בו מתמרנים אנשים ע"י הפחדה ומידור, ויש את אלה שזה מפעיל אותם וגורם להם לעשות הרבה דברים שהם לא לטובתם.

יעל – הייתי אומרת שחלק ממה שקורה בפוליטיקה שלנו הוא על גבול המאגיה השחורה. ברגע שהאחר מוסר לי את ה'אני' שלו – וזו כמובן גם האחריות של האחר – אבל ברגע שיש אדם עם 'אני' חלש ואני משתמש בו לתועלתי, משתמש בכוח הזה – זה על גבול המאגיה השחורה.

משתתף – רבנים עושים את זה עם הקמעות וההבטחות שהם מחלקים, הם מנצלים את האמון שאנשים נותנים בהם ובידע הרוחני שלהם, הם מוכרים לאנשים אשליות. אלה שיש להם את הידע הרוחני מנצלים את זה.

יעל – בהחלט, עלולים, לא 'כל אלה' אבל יש כאלה מסוימים. לא מזמן הייתה פרשה איומה על אדם שהתחזה לרב ולקח כספים אדירים מאנשים שהיו במצב סופני. במיוחד כשהאחר נמצא בחולשה או במצוקה – שם הרבה פעמים הוא יחפש עזרה ומזור, ולפעמים הוא יחפש אותה אצל אדם שיכול לתת מענה רוחני, כשכבר אין תשובות בעולם הרגיל. אנשים מגיעים אל בעל הידע הרוחני כשכבר אי אפשר לקבל את העזרה מהמדע או מהרפואה הרגילה. בנקודה הזו אדם בעל הכוח הזה עלול להשתמש בו לרעה או לתועלתו האישית – זה דבר מאוד חמור.

אנחנו אמנם מעלים דוגמאות מאחרים, אבל אנחנו צריכים לזכור ולהסתכל על עצמנו. לא לחשוב 'אצלי זה לא יכול לקרות, אני לא אפול לדבר הזה'. בתחילת הספר קראנו שנאמר שכשאדם מתקדם בדרך הרוחנית, בכל צעד עומדים 100 שטנים ורוצים להפיל אותו. לכן בכל עמוד בספר מופיעה אזהרה אחרת, לא כניסיון להפחיד אלא כדי לשמור כל הזמן על הערנות שלנו. שטיינר מציג את האזהרות לפני שהוא נותן את התרגיל, לפני שמתקדמים לשלב הבא, כדי שלרגע לא נשכח שגם אנחנו יכולים ליפול שם, גם נפילה קטנה ולאו דווקא בדברים הגדולים. מספיק שאני מנכסת לעצמי את הידע, או מספיק שאני מסתכלת על האחר בעליונות, או מספיק שאני משתמשת באיזשהו ידע שיש לי על האחר מהתבוננות רוחנית – כל זה חמור ביותר.

בוודאי שלכולנו יכולות להיות נפילות כאלו, אבל כשאנחנו ערים לזה, וכשאנחנו הולכים ליעוץ אישי או לכל מי שאנחנו נעזרים בו כדי שישקף לנו – זה מה שאנחנו יכולים לעשות ומה שנדרש מאיתנו לעשות. לא לחשוב שאני כזו מתקדמת שאני לא צריכה אף אחד שישקף לי.

אחרי האזהרה ניתן לנו התרגיל הבא:

"דמה בזכרונך בן-אדם אשר ראית אותו שעה שהיה מלא תשוקה לחפץ מסוים. כוון את תשומת-לבך אל התשוקה הזאת. טוב ביותר להיזכר ברגע, בו היתה התשוקה ברום פסגתה והאפשרות, להשיג את החפץ, היתה מוטלת עדיין בספק. ועתה התבונן כולך במה שאתה מדמה בו בזכרונך. שמור על מירב שלוות נפשך-אתה. עשה מאמץ, גדול ככל האפשר, להיות עיוור וחרש בפני כל המתרחש סביבך. דאג במיוחד לכך כי בנפשך יתעורר רגש כתוצאה ממה דימית בזכרונך. תן לרגש זה להופיע ולהעלות בתוך נפשך כענן על פני האופק הבהיר."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'שלבי ההתקדשות', 'שליטה במחשבות וברגשות', עמ' 48-49.

שטיינר מנחה אותנו להתבונן באדם אחר ברגע שבו הוא משתוקק למשהו. הוא אומר 'חפץ' אבל אנחנו יכולים לחשוב על כל השתוקקות שהיא, בשיא ההשתוקקות, כשהאדם עדיין לא יודע בוודאות אם הוא יזכה לקבל את המענה לתשוקה הזו. עברנו מהתבוננות בצמח אל התבוננות באדם, ועלינו להרהר מדוע כאן ההנחיה היא דווקא להתבונן באדם שמשתוקק למשהו?

משתתפת – עד עכשיו היינו באתרי, ועכשיו ההשתוקקות היא העלייה אל האסטרלי.

יעל – יפה, נכון. התשוקה היא הביטוי של הרצון בנפש שלנו, של האסטרלי. בספר 'ידע האדם' פרק 4 שטיינר מדבר על הרמות השונות של הרצון בגופים השונים. הרצון הוא כוח הנפש המסתורי ביותר שקיים בנו. את הרצון האמיתי אנחנו לא באמת מכירים, לא באמת יודעים אותו – את הרצון הסמוי. אם היינו יודעים את הרצון של האדם היינו יודעים מי הוא ומאיפה הוא בא. לרצון יש רמות שונות:

בגוף הפיזי – הרצון כאינסטינקט,

בגוף האתרי – הרצון כדחף,

בגוף האסטרלי – הרצון כתשוקה.

עכשיו לא ניכנס לזה לעומק כי זה נושא מורכב, לומדים אותו בהכשרה בשנה ד'.

התשוקה היא ביטוי של הרצון בנפש שלנו, באסטרלי שלנו.

התשוקות הן אחד הדברים החזקים ביותר המניעים את האדם – כשיש לנו תשוקה חזקה זה מניע אותנו. מי שפועל על התשוקות שלנו זו ההיררכיה השניה – אנחנו חושבים שאנחנו 'מנהלים את העיניינים', אבל למעשה מי שמפעיל את התשוקות שלנו זו ההיררכיה השנייה, ובתוכה ידידנו לוציפר. לוציפר לא אחראי רק על דברים שליליים – יש תפקיד לתשוקה: התשוקות שלנו הן אלו שמובילות אותנו לקרמה שלנו. כשאני מאוהבת במישהו או משתוקקת למשהו, אז התשוקה היא המובילה אותי, מפעילה את הרגליים וגורמת לי ללכת לאן שמושא התשוקה שלי נמצא.

פה שטיינר לא מדבר על מה התשוקה, אלא מזמין אותנו להתבונן באדם ברגע הזה בו יש איזושהי תשוקה. תשוקה יכולה להיות החל מהדברים הבסיסיים והגסים ביותר, ועד הדברים הגבוהים ביותר. אנחנו יכולים להשתוקק לכל מיני דברים, מכל סוג. עלינו להתבונן ברגע שבו התשוקה היא בשיא שלה, והאדם עוד לא זכה בה ועוד לא יודע אם היא תקבל מענה. תמיד כדאי להתחיל מהתבוננות בעצמנו.

נעשה תרגיל בנושא זה:

תחשבו על איזושהי תשוקה שחיה בכם כרגע. אם לא עולה תשוקה ברגע זה, אז תחשבו על משהו שמאוד רציתם, מאוד השתוקקתם אליו, ועוד לא ידעתם אם תקבלו אותו.

נעצום עיניים, ננשום עמוק, וננסה לחוש את המצב הזה: משהו שאתם מאוד מאוד משתוקקים אליו. נסו להרגיש אותו, את התשוקה כלפיו, בלי לדעת אם תזכו לממש, לספק אותה.

רק תרגישו את החוויה הזו.

כשתרגישו שאתם מוכנים פיקחו עיניים לאט לאט.

מה חוויתם?

משתתפת – חוויתי לחץ, אחיזה מאוד חזקה ברצון העצמי שלי, אין שם רוח בכלל, אני שוכחת שהמצב שמתקיים כרגע – שאין לי את מה שאני משתוקקת אליו – זה הכל מהרוח. אני שוכחת לגמרי את הרוח.

יעל – את מספרת שהרגשת את הכוח, את העוצמה של התשוקה, שיכולה להפעיל לחץ חזק, וה'אני' בתוך זה דומם, נעלם. התשוקה נחווית כעוצמתית הרבה יותר. זה לא שה'אני' באמת לא עוצמתי, אבל החוויה של התשוקה מאוד עוצמתית.

בחלק הראשון של החיים, כשאנחנו צריכים שהקרמה תוביל אותנו, אז הרבה פעמים לוציפר יפעל ויעורר בנו תשוקה מאוד חזקה למה שאנחנו צריכים להגיע אליו. לפעמים זה יהיה אל משהו לא מוסרי. זה יגרום לנו להיות מובלים אל הקרמה שלנו בסופו של דבר. באותו זמן ה'אני' לא יהיה נוכח שם, כמו שתיארת, כדי שאני אובל אל מה שאני צריכה להגיע. ברקע ה'אני' הגבוה נוכח כל הזמן – מבחינת הקרמה קורה הדבר הנכון, אבל ברמה החיצונית מה שיפעיל אותי מבפנים תהיה תשוקה מאוד חזקה.

משתתפת – עלו לי תחושות פיזיות חזקות, לא הייתה שם שום רוח. היה כאב בבטן, והוא עלה עד הלב והיה לי חם מאוד באזור החזה. זה לא היה לי נעים, זה היה אלים.

יעל – מעניין. שתיכן מתארות חוויה גופנית חזקה. האסטרלי מפעיל אותנו דרך הגוף, זה כוח מאוד עוצמתי. אמרת שזה לא היה נעים – כשיש תשוקה חזקה אז עד שהיא לא מסופקת חווים סבל מאוד גדול. אתמול אורנה דיברה על הקמלוקה, ואנחנו יכולים לחשוב על אדם שנמצא בגמילה: יש שם תשוקה מאוד חזקה ואין לה סיפוק.

משתתפת – זה מאוד דומה למה שדיברת על השליטה על האש – אני הרגשתי שאני לא בשליטה, אלא התשוקה בשליטה, עושה מה שהיא רוצה, ואני לא יכולה לשלוט על זה. לכן זה היה לי לא נעים.

יעל – התשוקה הטהורה שייכת לאסטרלי, לממלכת החיות. ממלכת החיות מופעלת לגמרי מתוך התשוקה. אצלנו התשוקה יכולה לעבור טרנספורמציה דרך ה'אני'. התשוקה אצל האדם יכולה להיות חלק מהמניע, שקשור כבר ל'אני', אבל בבסיס התשוקה היא דבר חייתי.

משתתפת – אני אולי לא לקחתי את התשוקה בתרגיל הספציפי הזה למקומות הנמוכים במקרה הזה, ואני חוויתי שהייתה שם כמיהה. ערגה וכמיהה לדבר – זה כנראה הצד השני… הרצון להגיע ולהשיג את הדבר, התשוקה הייתה באופן אחר, מכיוון אחר.

יעל – הכמיהה והערגה, הייחול, הם באמת כבר שלב גבוה יותר של הרצון. הן כבר לא בממד האסטרלי, הן בממד של ה'אני הגבוה'. אז התשוקה עוברת טרנספורמציה לדבר גבוה יותר. כשאנחנו אומרים 'גבוה יותר' זה לא מתוך שיפוט, אלא זה תיאור. הייחול הערגה, הכמיהה שאת מתארת הם כבר שלב רוחני. זה הרצון בממד הבא שלו. אצלך החוויה הייתה יותר מעודנת. אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין האלמנט של התשוקה באסטרלי – שתואר כגופני, עוצמתי, חזק, חייתי, לבין מה שאת מתארת, ואפילו בקול שלך אפשר היה לשמוע את זה – משהו יותר מעודן. זה יפה לראות את ההבדלים בחוויה בין המימדים האלו. כמו שנאמר כאן ובשיעורים של אורנה: ה'אני' נמצא, , הרוח מתגלית בקול דממה דקה. כמיהה וערגה – כבר במילה אנחנו יכולים לשמוע את ההבדל.

שטיינר נותן את התרגיל שקראנו להתבוננות לא על עצמנו. אנחנו עשינו את זה קודם כל על עצמנו, והוא מנחה דווקא להתבונן על אדם אחר, ולאחר מכן לדמות את זה בזיכרון – להיזכר בזה – ואז לנסות לחוות ולהרגיש את הרגש שעולה. לדבריו, התרגול הזה יכול לסייע לנו, להביא אותנו אל חוויה רוחנית שבה נוכל להיכנס לתוך נפשו של האחר. נוכל לחוש את האחר מתוכו. זה אחד הדברים שאנחנו שואפים אליהם ביעוץ הביוגרפי – להרגיש את האחר מתוכו. זה לא רק לדעת מה התשוקות של האחר, אלא לחוות את הרגע הזה. כל אחת שתיארה חוויה, תיארה חוויה אחרת. היה דמיון, והיו גם דברים שונים. התשוקה של זהבה היא לא התשוקה של אורית, והתשוקה של תמי שונה משתיהן, ואם כל אחד כאן היה מתאר היינו שומעים חוויה שונה… אם אנחנו יכולים לחוש את האדם ברגע הזה – אנחנו יכולים לחוש משהו מתוכו. אם אנחנו נמצאים שם לגמרי בחוסר שיפוטיות ובחוויה בלבד, נכונים לכבות לגמרי לגמרי את כל שאר החושים ולהיות לגמרי בתוך החוויה הזו.

אני מזמינה אתכם השבוע להתנסות בזה, לנסות לתרגל את זה.

לאחר מכן שטיינר נותן לנו גם את התרגיל המשלים. כמו שהיה בצמח: שם הוא הנחה אותנו בהתחלה להתבונן על הזרע, ואחר-כך להתבונן על הצמח השלם. עכשיו, אחרי ההתבוננות באדם בתשוקה שלו כשהיא בשיאה, הוא מנחה אותנו להתבונן באדם שהתשוקה שלו סופקה – שמשאלת הלב שלו התמלאה. אפשר להתחיל ממשהו פשוט כמו אדם צמא שרוצה להגיע לרוויה. אני חושבת שלא סתם שטיינר אומר "חפץ" – הוא מתכוון שנתחיל ממשהו מאוד פשוט. אדם שצמא ורוצה להגיע לכוס המים, אבל הוא ברגע לפני שהוא הגיע, שהוא עוד לא יודע אם הוא ימצא מים.

השלב השני, החלק המשלים של התרגיל, הוא להתבונן באדם אחר, ואח"כ שוב לדמות את זה בזיכרון, והפעם על אדם ברגע שאחרי שהוא קיבל את משאלת הלב שלו, אחרי שהיא סופקה.

נעשה תרגיל נוסף:

נעצום עיניים, ותיזכרו במשהו שמאוד רציתם, השתוקקתם אליו מאוד, וקיבלתם אותו.

תנסו לחוש את החוויה הזו – מה חי שם ברגע אחרי שקיבלתי את מבוקשי. מהו הלך הנפש, מה החוויה הגופנית, אחרי שהתשוקה שלי סופקה, שהמאוויים שלי התמלאו.

לאט לאט נפקח עיניים.

משתתפת – אני יכולה לקשר בין שני התרגילים. הרגשתי שהרוח נכנסה והצלחתי לוותר על האחיזה בתשוקה החזקה. הבנתי שהכל בסדר, לא משנה מה יהיה. כבר יש הקלה. ברגע שויתרתי על הרצון העצמי הבנתי שיש כאן את הרוח, ולא משנה מה יהיו התוצאות של התשוקה שלי. אז הופיעה הקלה וחיבור לרוח. הסבל בעצם נפסק שם. ואחר-כך כשהשגתי את מושא התשוקה אז השלווה נשארת, כי השלווה הופיעה כבר ברגע ששחררתי. הבנתי שהכל בסדר, יש רוח, והדברים לא קורים סתם.

יעל – אז את כבר מדברת על שלב יותר מתקדם שבו עוד לפני שקיבלתי את התשוקה, עשית תהליך של הסכמה לוותר עליה. זה שלב שמתאים לאקסקרנציה ומתאים לדרך הרוחנית – שאנחנו עושים לעצמנו סוג של קמלוקה בחיים: אנחנו מוכנים לוותר על הרצון. זה מאוד יפה ומשמעותי מה שאמרת. פה בתרגיל אני חושבת שהוא נותן הכוונה למשהו יותר פשוט, והוא לנסות לחוות את שני המצבים, כמו שחווינו את שני המצבים בצמח – את הזרע ואת הצמח השלם. גם כאן הוא מזמין אותנו לחוות את שני המצבים באדם. במקרה הזה – את המצב שבו כן קיבלתי את מה שהתאוותי אליו. לא נאלצתי לוותר עליו אלא קיבלתי אותו. מה שתיארת קודם היה חוויה של לחץ, ועכשיו חוויה של שלווה.

משתתפת – מה שאני אומרת זה שקודם הייתי צריכה לוותר על התשוקה שלי כדי לקבל אותה. קודם ויתרתי ואז קיבלתי, כי זה לא עובד אחרת. אם אני אחוזה בה – זה לא יכול לקרות. זה מה שאני גם אומרת.

יעל – זה מאוד יפה, וברמה הרוחנית הוא מאוד נכון, אך ברמה הארצית הוא לא בהכרח נכון. ברמה הארצית יש תשוקות שלנו שאנחנו כן מסופקים בהן, כמו לדוגמא: אני יכולה להשתוקק לאכול גלידה ואח"כ אני מקבלת את הגלידה.

משתתפת – אני גם אשתף בהמשך לתרגיל הקודם. הרגשתי התרחבות אינסופית. כשהייתי בתרגיל הקודם בתוך התשוקה, עכשיו אני יכולה לראות שהייתי בהתכנסות ובהתכווצות, כמו קיבעון, כמו דחיסות. עכשיו קיבלתי מרחב נשימה והרגשתי שאני אינסופית, שאני חופשיה. אני לא באמת יכולה להסביר את זה כי זה היה כל כך גדול. והרגשתי נשימה, רווחה, אנחת רווחה והרבה אהבה.

יעל – זה מעניין אצל שתיכן: הלחץ והשלווה, ההתכווצות או אלימות שתיארת קודם, ועכשיו התרחבות.

משתתפת – אבל אני לא ויתרתי על התשוקה, אני קיבלתי אותה. אולי זה ההבדל.

יעל – אני תכף אתייחס למה שאמרתן, ואולי גם המשתתפת הנוספת רוצה להשלים את חוויית התרגיל?

משתתפת – אני רוצה רק להוסיף שמה שמאוד בלט הוא שהזמן של הערגה והכמיהה לדבר הוא ארוך יותר. זה מרגיש לפעמים כמו נצח. לחכות. ואילו זמן ההנאה מהדבר, הסיפוק עצמו, הוא הרבה יותר קצר. כשקיבלת אותו אתה ברגע, ואני לא יודעת כמה הוא ממשיך להחזיק. יש את הערגה והכמיהה, ואז קיבלת את הסיפוק ואז יש כבר את הדבר הבא… זה מה שאני שמתי לב אליו.

יעל – תודה. זו תוספת חשובה. שתי המשתתפות הראשונות – הלכתן לאיזשהו ממד רוחני. קודם הבאתן חוויה מאוד ארצית, ועכשיו כבר קפצתן שלב לחוויה רוחני. ואכן, במימד הארצי מה שבדרך-כלל קורה זה מה ששיתפה המשתתפת השלישית – אנחנו עוברים מתשוקה לתשוקה. אנחנו משתוקקים למשהו, אחרי שהתשוקה הזו באה על סיפוקה יש עונג זמני, הקלה זמנית, מנוחה, ואז מופיע ריק. לכן מהר מאוד מתעוררת התשוקה הבאה. המהלך הזה הוא מאוד נכון וחשוב לאינקרנציה. חוויית התשוקה והכמיהה קשורה לירח קדמון, מקורה של החוויה קדום מאוד. אתם יכולים לקרוא על כך במאמר מאוד יפה של אורנה שנקרא 'הכמיהה כהלך נפש'. אנחנו באינקרנציה, בחלק הראשון של החיים, צריכים את התנועה הזו, כי היא מובילה אותנו לקרמה שלנו, וגם אל המימוש של הדברים שאנחנו צריכים לממש, להגשים. תארו לכם שלא הייתה לנו תשוקה – אז לא היה מה שיניע אותנו. אף אחת מכן לא אמרה, אבל אם היינו שואלים עוד משתתפים אז יתכן שחלק הרגישו שיש בתשוקה כוח מניע חזק מאוד. בשיתופים שמענו תיאור של כוח מניע חזק, שאולי הוא לא נעים אבל הוא דוחף קדימה. כשאין לי תשוקה, אז עולה השאלה 'מה יניע אותי?' במימד הרוחני כבר יש משהו אחר שיכול להניע אותנו, ולו אנחנו קוראים 'הרצון הטהור'. זה כבר שלב הרבה יותר מתקדם, אבל לפניו, באינקרנציה – צריך להיות משהו שיניע אותי. אנשים שאין להם כוח זה, שהם לא משתוקקים או שהתשוקה שלהם חלשה מדי – יש סכנה שלא יתעוררו כוחות רצון, שלא תהיה שם מספיק תנועה, ואז יתכן שהם לא יתגשמו כל כך, או שיהיה להם מאוד קשה לממש דברים. התשוקה היא לא דבר שלילי, היא דבר מאוד חשוב.

אחת השאלות שעלו לי ואשמח שנחשוב עליה ביחד. עבורי הייתה מעניינת ההקבלה בין התרגילים: בצמח הייתה הכוונה להתבוננות על הזרע ואח"כ על הצמח השלם, ובאדם הייתה הכוונה להתבוננות על ההשתוקקות לפני שאנחנו מקבלים את מבוקשינו ואז על הרגע שבו מבוקשינו ניתן לנו. תהיתי אם יש קשר בין הדברים שהונחנו להתבונן עליהם – בצמח ובאדם.

משתתפת – אני אולי הרגשתי משהו מזה בתרגיל. אני לקחתי את הדימוי שאני צמאה מאוד ומחכה לשתות, ואח"כ שאני צמאה ואני מרווה את עצמי. כשדימיתי את המצב אחרי שאני שותה – רציתי לאחר מכן ללכת לישון. הייתה לי מחשבה שאולי להיות בתשוקה זה סוג של עירות, עירנות. אחרי שהתשוקה התמלאה אז יש מין תחושה ש'אפשר לחזור לישון'. אני אולי מדברת על התודעה, ובזה הקשר לתרגיל על הצמח – הפוטנציאל, הצמח בזרע הוא אולי בעל תשוקה נסתרת, וכשהוא כבר שלם או בשיאו אז מתחילה גם הנבילה.

יעל – זה חיבור עמוק. בתשוקה, גם בתשוקה לידע – יש בה סבל. אתן תיארתן את זה. הסבל הזה מעיר. בתשוקה עצמה אנחנו לא בתודעת 'אני', אבל אנחנו בתודעה אסטרלית – תודעה של כאב, של צורך חזק שקיים בנו. בסופו של דבר, ברמות הגבוהות שלה, תשוקה חזקה כזו לידע או למזור מהסבל יכולים להוביל אותנו לדרך הרוחנית. הריק שתיארת שעולה אחרי שהתשוקה מולאה – לריק הזה יכול לתת מענה רק הידע הרוחני. כל עוד אני כמהה ומשתוקקת אני סובלת. אנחנו יודעים את זה מאנשים עם התמכרויות: בכל פעם עולה תשוקה, היא מסופקת, מופיעה חוויה של ריקנות ואז יש עוד פעם תשוקה לדבר הזה בעוצמה עוד יותר גדולה, ומה שקודם הספיק נחווה עכשיו כלא מספיק ואנחנו רוצים עוד ועוד ועוד. זו בעצם תשוקה שאין לה מענה, עד שמוצאים לה מענה אחר – המענה של הרוח הוא זה שיכול למלא את הריק ולאפשר שלווה מסוימת. עד אז אנחנו לא יכולים ולא צריכים לקבל אותו.

מה שתיארת על מצבי הערות והשינה הוא מאוד יפה, וגם בהקשר לפוטנציאל: כל עוד לא מימשתי את התשוקה – גם תשוקה כמו להקים בית-ספר – אז יש שם פוטנציאל. כל עוד התשוקה לא מומשה הפוטנציאל קיים במלואו. אחרי שהתשוקה מולאה – זה השיא, כמו הפרח בשיא תפארתו, ואחר כך מופיעה נבילה, מתחילה דעיכה. בהקשר לאדם עולה כאן השאלה – מה יכנס שם? האם הרוח תיכנס אחרי המוות הזה.

משתתפת – אני רוצה לשתף בשני דברים. הראשון קצת אקטואלי, והוא לגבי העוסקים באמנות. בתחום שלי אמנות זה להביא קבוצה מסוימת, לעשות איתה דרך ולהגיע ליעד שאנחנו מציבים. כרגע צריך לייצר את התשוקה כי אין יעד. בעיקר כשעובדים עם ילדים. התשוקה לגבי אמנות בארץ כרגע נתקלת באמירה 'שבי, תחכי, זה לא הזמן לתשוקה הזו'. אני עושה דרך בשירה, ואין לי מטרה, כי כרגע אי אפשר לקבוע שום דבר, כי לרוב המטרות שלנו גדולות. בד"כ בכל שנה קובעים איזשהו שיא וכרגע אני צריכה לתעל את התשוקה לדברים אחרי שתהיה בהם תשוקה.

יעל – בגלל הקורונה, שאי אפשר לעשות את זה?

משתתפת – כן, בגלל שאי אפשר עכשיו להופיע, ולא לנסוע להופעות, ולא להיפגש לסדנאות. אני בתרגיל הרגשתי שזו התשוקה של האמן וזו תשוקה שצריכה עכשיו להיות רדומה.

יעל – או שהיא צריכה לשנות כיוון. אם אני חושבת עליך, כי אני לא יכולה לחשוב על כל האמנים, אני חושבת עכשיו עלייך, ועל זה שאת עכשיו בתקופה של התעוררות רוחנית מאוד גדולה – זה לא סתם. יתכן שזה שהתשוקה עכשיו לא מתמלאת, וזו אולי כבר כמיהה כי באמנות זה במימד יותר מעודן של יצירה וכמיהה למשהו גבוה. וכשאני לא מקבלת מענה שם – זו 'הכמיהה כהלך נפש' – זה מוביל אותי אל כמיהה אחרת בדרגה עוד יותר גבוהה – כמיהה להתפתחות. זה לגבייך. זה לא אומר שתפסיקי לעסוק במוזיקה. אבל יתכן שעוזרים לך להתכוונן לשלב יותר גבוה בהתפתחות שלך, יכול להיות שאם התשוקה ההיא הייתה מסופקת, או שאם היית מאוד עסוקה במימוש שלה עכשיו – אז יכול להיות שאפילו לא היה לך זמן להיות איתנו כאן בשיעורים. אז יתכן שעבורך התשוקה כרגע לא מתממשת כדי לעזור לך לעבור שלב נוסף בהתפתחות שלך, אל כמיהה אחרת, אל עוד שלב.

משתתפת – נכון, זה מה שקורה. כשאני מדברת על עבודה עם ילדים ועל זה שצריך ליצור אצלם את תחליף התשוקה, כי אמנות שאין לה במה ואין לה קהל צריך לתעל למקומות אחרים, עם ילדים. אני מוצאת לי נתיבים אחרים אבל עם ילדים זה אחרת.

יעל – את צודקת, עם ילדים זה משהו אחר.

משתתפת  רציתי לשאול למה אנחנו צריכים לראות את האחר, לראות את התשוקה שלו, להיכנס לתשוקה שלו. האם הכוונה היא רק שכיועצים ביוגרפיים אנחנו צריכים לעשות את זה?

יעל – כיועצים ביוגרפיים כן, בוודאי. אבל כל אדם בדרך רוחנית אמור לפתח את היכולת הזו. שלב ההתפתחות הבא שלנו – אחרי האדמה – הפלנטה הבאה מכונה יופיטר. גם על האדמה, תקופת התרבות הבאה אחרי התקופה הפוסט אטלנטית החמישית שהיא התקופה שלנו, תגיע התקופה הפוסט אטלנטית השישית. שטיינר אומר שבתקופה הפוסט אטלנטית השישית לא יוכל להתקיים מצב שמישהו אחר יסבול ואנחנו נמשיך להיות מאושרים. לא מתוך הזדהות ולא בגלל שאנחנו נהיה עסוקים בעצמנו, אלא בזכות זה שנוכל להרגיש את האחר בתוכנו. זו רוח העצמיות, זה השלב שיגע אחרי נפש התודעה. כשאני אומרת שלא נוכל להמשיך בחיינו כשמישהו אחר סובל, זה לא אומר שכולם לא יוכלו. מי שלא יגיע לשלב ההתפתחות הזה כנראה לא יחוש בכלל את האחר. אנחנו כבר בתקופה הנוכחית מכינים את תקופת התרבות הבאה. כולנו, לא רק יועצים ביוגרפיים. כיועצים ביוגרפיים בוודאי שאנחנו צריכים לחוש את האחר מתוכו. כשאני עובדת עם מישהו כיועצת ביוגרפית או בכל תחום טיפולי צריכה להיות  אמפאתיה, יכולת  לחוש את האחר מתוכו – זה חשוב למקצוע, אבל לא רק למקצוע. זו התפתחות. להתפתח להיות האדם. דיברנו על זה בשיעור הפתוח הקודם. להפוך להיות אדם זה גם לפתח את היכולת לחוש את האחר מתוכו, ולא בשביל להשתמש בזה לרעתו אלא בשביל שאוכל באמת לעזור לו ולהיות בשבילו, להיות ביחד כבני אדם. אני אוכל להתאחד איתו, ולא מתוך ביטול ה'אני' האינדיווידואלי שלי אלא מתוך היכולת לחוש אותו בתודעה, ממקום שפיתחתי בתוכי.

לסיום השיעור נקרא עוד טקסט מתוך אותו פרק:

"בקלות עלול התלמיד, כתוצאה מהסתכלות ממין-זה בזולת, להיפגם בפגם מוסרי. עלול הוא להיעשות בעל לב-קר. מן ההכרח שייעשה כל מאמץ למען מנוע את הדבר הזה. לכן אדם שהגיע להסתכלות ממין זה, מחובתו להתרומם כבר קודם-לכן אל הרמה בה יודע הוא בבטחון מוחלט כי מחשבות דברים ממשיים הן. אז לא יתיר לעצמו לחשוב על אדם בדרך שאינה מתאימה – במובן הנשגב ביותר – לכבודו של האדם ולחירותו האנושית. אסור בהחלט לחשוב, ולו לרגע קט, כי מותר להשתמש באדם כנושא של הסתכלות. בד-בבד עם ההסתכלות המדע-רוחית בטבע-האדם יש לשקוד בחינוך-העצמי על טיפוח של כיבוד בלתי-מוגבל את האדם בתור נברא-בצלם, כי זה ערך קדוש שאין לחללו – אף לא במחשבות, לא ברגשות – ערך קדוש השוכן בקרב כל אדם. רגש של יראת-כבוד קדושה לגבי הנברא-בצלם ימלאנו, אפילו אם זה האחרון, מופיע רק בזכרוננו."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'שלבי ההתקדשות', 'שליטה במחשבות וברגשות', עמ' 50

פתחנו באזהרה וסיימנו באזהרה. בשיעור הפתוח האחרון דיברתי על כך ש'להיות אדם' זה פוטנציאל, אפרופו הפוטנציאל של הזרע. אנחנו יכולים להפוך להיות בני-אדם מתוך עבודה פנימית. אנחנו לא בני אדם באופן אוטומטי כתוצאה מהיוולדנו כבני אדם. אנחנו יכולים גם לרדת לדרגת תת-אדם. באותו יום או למחרת השיעור שלנו התפרסמה הפרשה האיומה של האונס באילת, וחשבתי כמה זה לא מקרי שהשיעור התקיים לפני כן, ואיזו הדגמה איומה ומזעזעת זו של האפשרות לרדת לתת-האדם, תת-אנושיות. אפילו שסביר להניח שאף אחד מאיתנו לא היה נוהג כפי שנהגו אותם נערים, בכולנו, בכל אדם בתקופה שלנו, אומר שטיינר, יש את הפוטנציאל גם לרוע הגדול ביותר. וגם לטוב הגדול ביותר.

כל מה שקראנו בשלושת השיעורים האחרונים, ונסיים בשיעור הבא, מובא בתת-פרק 'שליטה במחשבות וברגשות' בפרק 'שלבי ההתקדשות'. קראנו שמספיק שאני חושבת על אדם בצורה שמבזה אותו, מספיק שאני חושבת על האחר ושוכחת שהוא אדם, גם אם לא עשיתי כלום, ולא אמרתי כלום, מספיק ששגיתי במחשבה כזו ושכחתי שהאחר נברא בצלם אלוהים – אני כבר קצת פחות 'אדם'. פה זה מתחיל – יש לנו אחריות מאוד גדולה, ואף יותר לנוכח הרוע שהולך ומתגבר. שטיינר מדבר בהרבה מקומות על התגברות הרוע לרמות הכי קשות והכי איומות, שמולו עלינו לפתח טוב גדול יותר, טוב שנבנה מתוך עבודה פנימית עמוקה ולא כברירת מחדל.

הי לי חשוב לסיים עם הטקסט הזה דווקא עכשיו, לנוכח האירוע הזה באילת שהפעם חולל סערה, אבל לצערנו בכל יום מתרחשים אירועים כאלה ואחרים ולא פחות חמורים, ויש לנו אחריות. הרבה מבני משפחתי ומהקרובים לי יוצאים בימים אלו להפגנות, ואני מברכת את זה, אבל אני מרגישה שהמחאה שלנו היא פה – כשאנחנו לומדים בשיעורים האלה שלנו את החומרים האלו. זו העשייה שאנחנו, כל מי שבוחר להיות פה, יכול לעשות כדי למנוע אירועים כאלה. זו מחאה והפגנה מסוג אחר – לא מחאה כנגד אלא כזו שמתרחשת מעצם זה שאנחנו עובדים על עצמנו להפוך קצת יותר קרובים ל'להיות אדם'.

תודה לכולכם.

print