הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 14

1.9.2020 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – לימוד 13 

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול השיעור:

שלום לכולם, אני שמחה להגיד לכל מי שילדיו התחילו את שנת הלימודים, לגננות ומחנכות שאיתנו פה, שנת לימודים מוצלחת ומשמעותית. היא בטוח תהיה שונה, ושתהיה טובה.

נפתח בטקסט מתוך הספר. אנחנו עדין בפרק שנקרא “שלבי ההתקדשות”, ובתוכו בתת-פרק שנקרא “שליטה במחשבות וברגשות”.

“הנה עוד כלל חשוב בשביל תלמיד מדע הרוח: דע לשמור על שתיקה בכל הנוגע להתנסויותיך הרוחיות. אכן, שמור על שתיקה אפילו לגבי-עצמך. אל תנסה להלביש במילים את אשר הנך רואה ברוח, או לנתחו בשכל המגושם. מסור את עצמך ללא-הגבלה, וללא הסתיגות, אל ההתנסויות הרוחיות הללו ואל תפריע את מהלכן על-ידי מחשבות והרהורים מיותרים. עליך לזכור כי, בהצלחה, כושר-מחשבתך אינו שווה, כלל וכלל, אל התנסותך החדשה. כי כושר מחשבתך זה, רכשת אותו בחיים אשר, עד כה היו מוגבלים אל העולם הפיסי-חושי; הכשרים שהנך רוכש עתה, עולים על זאת. לכן, אל תנסה למדוד את החדש-העילאי בקנה-המידה של הישן. רק מי שהגיע לוודאות ויציבות מסוימות בהבחנה בהתנסויות-פנימיות, רשאי לדבר אודותן ועל-ידי-כך לעודד את הבריות.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘שליטה במחשבות וברגשות’, עמ’ 49-50

איך אתם מבינים את ההנחיה על-פיה שטיינר אומר: כשיש לנו התנסות רוחנית עלינו לשמור על שתיקה, לא למהר לשתף ולגלות אותה, ובטח ובטח לאנשים שאין להם ידע בתחום זה. אם אנחנו בכל זאת משתפים, אז נעשה זאת רק עם המורה הרוחני שלנו או עם מישהו שהוא דובר את השפה הזו ויש לו ניסיון בזה. עוד הוא אומר, שאפילו בפני עצמנו עלינו לשמור על שתיקה בעניין זה.

למה לדעתכם הוא נותן הנחייה כזו?

משתתפת – זה יכול להיות מסוכן, ואולי להוביל אפילו ליהירות. כשאני מרגישה חוויה רוחנית, ויש התעלות-רוח, ואני מספרת את זה למישהו שלא מבין את הדרך – הוא יכול לכבות, להגיד שזה שטויות. מה שאנחנו לא צריכים לעשות זה לתת פרשנויות למה שאנחנו מרגישים. גם סכנה, וגם הנמכה, אם אשתמש במילים של שטיינר.

יעל – תודה. לגבי הנמכה אני רוצה להבהיר ששטיינר מדבר על הגבהה והנמכה כחוק קוסמי. כשאנחנו חווים הגבהה אנחנו אמורים לחוות גם הנמכה – זה דבר נכון מבחינה רוחנית. את מדברת על חוויית ההתנסות הראשונית, שהיא כמו זרע שרק נולד, מאוד ראשוני. זרע הוא מאוד קטן, עדין ושברירי בהתחלה. לדברייך, אם מהר מדי נחשוף אותו לאור, אם מהר מדי ניתן למישהו לגעת בו ולראות אותו ברגל גסה – הוא יכול להיכבות, עוד לפני שהוא התחיל לצמוח.

משתתפת – אני הבנתי שהכניסה למקום הזה נקלטת באופן חדש ולא מוכר בגוף מבחינה חווייתית, וברגע שאתה מדבר עליו או מנסה לנתח אותו – כלי הניתוח והדיבור הקיימים אצלך לא משתווים לחוויה שאתה עובר. המילים והמחשבות עוד לא מפותחות דיין כדי לתאר את החוויה האמיתית. צריך לתת לזה את הזמן לשנות את ההוויה של המחשבה של השכל, שאופן פעולתו גם מתחדש עם ההתנסות בחוויות אלו.

יעל – את מוסיפה לנו משהו חשוב: הכלים שלנו, שבהם אנחנו רגילים לחשוב ולדבר, הכלים הארציים, לא הולמים עדיין את ההתנסות הרוחנית. הרוח היא גם שפה, ואם אני רוצה להתאים אותה מהר מדי אל הכלים שאני מכירה ואל דרכי המחשבה הרגילות שלי – אני עלולה להרוג אותה או לעוות אותה. אני מחזקת את מה שאמרת. ההתנסות יכולה להגיע מהר מאוד אל מה שאני מכירה, אל הכלים הישנים, ואז היא תאבד לי – הרוח תאבד שם.

משתתפת – אני מרגישה שיש כאן ענווה. ההנחיה אומרת להיות קודם כל בתוך החוויה, להרגיש את זה, לחוות את זה, לעבד את זה, ולא לחשוב מיד שאתה יודע ומבין את זה. אצלי זה מעורר ענווה.

יעל – זה מתחבר לסכנת היהירות: אם יש לי תובנה רוחנית ואני ממהרת לספר לכולם אז הפוקוס שלי כבר לא בדבר הנכון.

משתתפת – כשעולה בי מחשבה רוחנית, היא עדיין לא שלי. היא באה מאיפשהו. כשאני מוציאה את המחשבה לאור – ניכסתי לעצמי משהו שהוא לא באמת שלי, והוא גם יהפוך למשהו אחר ממה שהוא יכול להיות.

יעל – את אומרת שהוא יאבד את הרוח שבו, וכמו שדיברנו בעבר – לנכס את הידע הרוחני לעצמי זה דבר שיכול להפוך לרוע, לאגואיזם, זה דבר שמתקשה ומוריד אותו לארצי.

נשים לב לזה. חשוב לא להיבהל, כי זה אולי נשמע כסתירה למה שאנחנו עושים פה, כי פה אנחנו מדברים על תובנות רוחניות ומחשבות רוחניות. אבל – פה אנחנו עושים את זה בתוך מסגרת מאוד מסוימת, מסגרת שבה כולנו מתכנסים בשעה הזו להוויה אחרת. אנחנו מתכנסים כאן בהוויה של קודש. הקודש אינו נדרש להיות במקום פיזי, אלא המקדש המודרני הוא במפגש בין אנשים. כשאנחנו נפגשים בהלך נפש שמכוון לרוח אז אנחנו יכולים לדבר שיח רוחני. פה אנחנו מכשירים את הכלים ואת השפה דרך העבודה שאנחנו עושים כדי לעבוד עם הרוח. ועדיין יש כאן המלצה שאנחנו יכולים לאמץ. אם יש הוויה רוחנית שרק נולדה בכם – כדאי לשהות איתה ולא למהר להוציא אותה החוצה. כמו שאמרנו – להסכים להכיל אותה בתוכנו, להיות איתה, בלי לחפש לה פרשנות. רק להיות עם ההוויה הזו שנולדה. הדימוי של הזרע הוא מתאים – אני צריכה להיות בחושך בשביל לגדול. גם הזרע נדרש להיות בחושך, וגם התינוק – העובר נמצא בהתחלה ברחם, בחושך. גם הפרפר שנמצא בגולם. אנחנו מכירים את התופעה הזו בהרבה מקומות – הגדילה צריכה איזשהו זמן בחושך, בשקט, כדי להבשיל בהוויה שאינה מוארת מוקדם מדי.

אשתף במשפט נוסף מתוך אותו טקסט. זה משפט קצר שיש הרבה מה להגיד עליו:

“הכוחות הפועלים בעולם הם משני סוגים: הורסים ובונים; גורלם של היצורים הנגלים הוא התהוות והתחדלות.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘שליטה במחשבות וברגשות’, עמ’ 51

זה משפט מאוד חשוב. את כל הביוגרפיה ואת כל חיי האדם אפשר להבין דרך המשפט הזה. שטיינר מדבר כאן על העולם ועל כל יצור נגלה. הוא לא מדבר כאן על ההיררכיות, שלהן יש חוקיות אחרת. עלינו – על האדם, ועל כל דבר שקיים כאן בעולם הארצי – פועלים שני כוחות: כוחות בונים וכוחות הורסים.

את הכוחות האלו אנחנו יכולים לראות החל מהתא הכי קטן בתוך גוף האדם, ועד לכל התהליכים של חיים ומוות – כל התהליכים של בנייה והרס, ברמות השונות שלהם. מהמיקרו ועד למאקרו. כל ההתפתחות בנויה על זה. נסתכל על תמונת חיי האדם, הביוגרפיה:

מהלידה ועד אמצע החיים – הכוחות שפועלים הם כוחות של בנייה. אלו הכוחות הדומיננטיים בתקופה זו. כל הזמן יש גם כוחות של הרס, אבל במחצית הראשונה של החיים הכוחות הדומיננטיים הם כוחות של בנייה. הם קשורים לגוף הפיזי ולגוף האתרי שלנו. הגוף האתרי, גוף החיים, כל הזמן בבנייה, כל הזמן בהתחדשות. בתוך הגוף שלנו יש כל הזמן תאים שנוצרים ומתחדשים, ותאים שנהרסים. זו עובדה ביולוגית, וזה תהליך שמתרחש כל הזמן. יש תאים בהם זה קורה בקצב יותר מהיר, ותאים שבהם זה קורה בקצב יותר איטי, אבל לזה לא ניכנס כרגע. מה שחשוב זה שכל הזמן, גם עכשיו כשאנחנו מדברות, יש בגוף שלנו תאים שמתחדשים ותאים שנהרסים.

עד בערך גיל 21 יש יותר כוחות של בנייה ופחות כוחות הרס.

מגיל 21 עד גיל 28 יש איזון מסוים בין כוחות הבנייה וההרס.

אנחנו יכולים לראות עד גיל 21 עדיין תהליכי גדילה ברמה הפיזית – גברים ממשיכים לגבוה ולגדול עד גיל 21.

משתתפת – נכון, יש חיילים שעוד צומחים, לפעמים אפילו גובהים ב10 ס”מ.

יעל – נכון. כאמור, עד גיל 21 יש לנו בעיקר כוחות בנייה שפועלים עלינו. מגיל 21 עד גיל 28, בערך, יש איזון בין כוחות הבניה וההרס. מגיל 28, ויותר ויותר מגיל 33, כוחות ההרס גוברים על כוחות הבנייה. זו עובדה ביולוגית, וגם רופאים יסכימו עם זה. הכוחות של ההרס גוברים על כחות הבנייה – יש לנו בהדרגה יותר ויותר תאים שנהרסים ופחות ופחות תאים שמתחדשים. קצב התחדשות התאים מתחיל להיות נמוך יותר מקצב ההרס. עד שבסופו של דבר, בסוף החיים – במוות – כוחות ההרס גוברים באופן מלא על כוחות הבנייה.

לדברי שטיינר – זהו חוק קוסמי. הוא נכון והכרחי. תארו לכם שכל הזמן היו פועלים בנו רק כוחות חיים. כוחות חיים הם כוחות של בנייה פיזית, אבל לא רק. אלו גם כוחות של לבלוב, פריחה והתחדשות. הליכה קדימה. אם האדם היה כל הזמן בכוחות האתריים, כמו הצמח בלבלוב ובצמיחה, לא הייתה יכולה להיכנס תודעה בכלל. היינו כל הזמן בתנועה ריתמית חזרתית, של צמיחה ולבלוב, היינו עולים על גדותינו, אבל לא היינו מתעוררים בתודעה. מתי נכנסת התודעה הראשונית?

משתתפת – כשיש קשיים, סבל, משבר.

יעל – בדיוק. כשאני מקבלת איזושהי מכה, כשמשהו עוצר את תנועת הצמיחה – אז נכנסת תודעה. התודעה הראשונית היא התודעה האסטרלית, תודעת כאב. אחריה יכולה להיכנס גם תודעה רוחנית. התודעה האסטרלית, הכאב, ההרס של הפיזי והאתרי – מפנים חלל שלתוכו יכולה להיכנס הרוח.

הגוף האסטרלי וה’אני’ הורסים את הפיזי והאתרי. זהו חוק. גם הפיזי והאתרי הורסים את עצמם בשלב מסוים. בתוך תוכנו, במבנה שלנו, יש כוחות של הרס ולא רק כוחות בנייה. פרויד דיבר במשך רוב שנות פעילותו על יצר החיים, וייחס אותו ליצר המין. הוא לא טעה לגמרי, כי יצר המין הוא בסופו של דבר אותה אנרגיה שקשורה לאנרגיית חיים, ולאנרגיה רוחנית. לקראת סוף חייו הבין פרויד שלאדם יש יצר נוסף, ולו הוא קרא ‘יצר המוות’. צבי בריגר, המורה הרוחני של ביה”ס, קרא ליצר המוות – אינסטינקט המוות. הוא חיבר את אינסטינקט המוות לעבודה הביוגרפית ולידע האנתרופוסופי, ואמר שאינסטינקט המוות קיים בכל אחד מאיתנו. אינסטינקט המוות הוא אינסטינקט רוחני. יש בנו חלק שהורס ומחריב את הישן, לפעמים ממש במו ידינו, ולרוב באופן לא מודע. אנחנו צריכים להיות מאוד מתקדמים כדי לעשות זאת במודע. אנחנו במו ידינו, התאים בגופנו, הורסים את הפיזי והאתרי, החל מאמצע החיים. הרס זה הוא המאפשר לרוח להיכנס.

משתתפת – זה בעצם ‘מות והתהווה’?

יעל – את צודקת. ‘מות והתהווה’ פירושו שאנחנו חייבים לעבור דרך המוות כדי שמשהו חדש יתהווה. זה נכון. אנחנו מוספים ואומרים עכשיו שהפעילות של ההרס והבנייה מובנית בתוכנו. זהו חוק קוסמי מובנה בתוכנו – יש כל הזמן תהליכים של בנייה והרס, בתוך הגוף שלנו ובתוך החיים שלנו. תהליכים אלו הכרחיים כדי שהרוח תיכנס. ההרס הוא לא טעות, הוא זה שבסופו של דבר מאפשר בנייה חדשה.

אי אפשר שלא להזכיר את הקורונה – בתחילת הקורונה דיברנו לא מעט על כך שהקורונה באה והרסה הרבה מבנים מוכרים. כוחות הבנייה האתריים פועלים בעולם המטריאליסטי בצורה אהרימנית, כי אהרימן נכנס וחודר דרך האתרי. אם היינו כל הזמן במצב אתרי של בנייה והתחדשות, זה היה הופך לפעילות חזרתית, מתמחזרת ומתקשה, שאין בה באמת התחדשות ויצירה חדשה. ראינו איך הקורונה השפיעה ברמה העולמית – החריבה והרסה, והכניסה כאוס בכל מיני דברים שהיו נוקשים וחזקים.

נחשוב על החיים שלנו, שלכם – האם אתם זוכרים משבר, חוויה גדולה או קטנה, של הרס. מצב שבו במו ידיכם החרבתם את הפיזי-אתרי? פיזי-אתרי זה לא רק ברמה הגופנית אלא גם במצב שהייתן בכיוון מסוים ופתאום נכנס אלמנט חדש שהרס את הישן.

משתתפת – לי היה מקרה כזה. בגיל 33, כפי שתיארת. עד גיל זה הייתה לי תבנית חשיבה מאוד מסוימת: עבדתי בגן ילדים כמו עכשיו, וחשבתי שמה שאני עושה זה הכי נכון, ושיש רק את הדרך הזו. ואז קרה משהו שהרגיש לי כמו סטירה לפנים. הרגשתי שהדרך שלי לא תמיד הייתה הכי טובה. כמובן שהכוונה תמיד הייתה טובה, לא עשיתי משהו זוועתי. היום אני מודה על זה כי אני חושבת שזה מאוד תרם לי כמטפלת ומשפיע לטובה על מה שאני עושה. מצד שני, זה עדיין קצת טראומטי בשבילי. זה היה כמו ‘בום’ שבא וטילטל אותי, ובכל זאת אני מנסה לקחת את זה ללמידה, לדברים טובים.

יעל – זו דוגמא מצוינת. גיל 33, כמו שאתם יודעים מהלימוד שלנו, הוא גיל ההיפוך – בו יכול להתחיל כזרע ההיפוך בין חומר לרוח. החוויה שאת מתארת היא חוויה של הרס, והיא תמיד חוויה של מוות. הרס נחווה אצלנו כמוות, סטירה לפנים כמו שאמרת. אנחנו אף פעם לא שמחים כשזה קורה ולא אומרים ‘איזה יופי שנכנסים כוחות ההרס, ועכשיו אבנה משהו חדש’. החוויה היא של זעזוע, סטירה. אבל מתוכה יכול לצמוח משהו אחר, יכולה להיווצר חשיבה חדשה, לידה חדשה, תנועה והתפתחות. בלי זה – זה לא יקרה. זה יורד עד לפיזי.

משתתפת – אחרי 22 שנים עם בן הזוג שלי התגרשנו לפני שנתיים וחצי. הייתי אז בת 41 וחצי. זה משבר משפחתי, אולי פחות אישי כי זה היה מבחירה, מתוך שיח הדדי והחלטה משותפת. מה שלדעתי נולד מהמשבר הזה – התפנה לי מקום לבחון ולבדוק את עצמי, להחליט מה נכון לי ומה לא נכון לי, לראות את הפער בין המצוי לרצוי. מתוך המשבר הזה גיליתי את עצמי מחדש.

יעל – הדוגמאות שלכן מאוד מתאימות לגילים המכוננים. גיל 42 הוא גיל לידת ה’אני’ הרוחני. בכל גיל נפגוש אירועים כאלה, במיוחד אחרי אמצע החיים, אבל הרבה פעמים המשברים הגדולים, ההרס של הישן, יופיעו באופן מיוחד בגילים אלו: גיל 28 – מעבר הסף, גיל 33 – גיל ההיפוך, גיל 42 – לידת האני הרוחני, גיל 49 – גיל שחרור עבדים. אני מזכירה אותם רק במשפט… כשאנחנו אומרים ‘לידת האני הרוחני’ או שחרור עבדים זה נשמע פסטורלי, נשמע כאילו שעכשיו אני יותר רוחנית או שאצא מעבדות לחירות ואהיה חופשיה מהקרמה שלי. אבל בדרך כלל הלידה החדשה, השחרור מהקרמה, התנועה החדשה – הם איבר חדש שצריך להיוולד מתוך הרס של הישן, והרס של הישן הוא מוות. מוות קטן או מוות גדול. אלו תהליכים של מוות, שמובנים בתוך כל הדברים שקיימים בעולם הארצי. ראינו את זה גם בצמח – בתרגיל על תהליכי הצמיחה ותהליכי הקמילה. ההבדל ביננו לבין הצמח הוא שהקמילה של הצמח תוביל לזה שזרעים חדשים יתפזרו ויביאו לצמיחה חדשה. מה יצמח מזרע חדש של כלנית? כלנית חדשה. בצמחים יש גם תהליכים של צמיחה וקמילה, אבל לצמחים אין ‘אני’ אינדיווידואלי. לצמח אין ביוגרפיה אישית. ה’אני’ שלו נמצא גבוה בעולמות הרוח, ולא כאן על-פני האדמה. ה’אני’ של הצמח לא נמצא בתוך כל אחד מהצמחים, ולכן כשהצמח יבול יצמח ממנו בדיוק אותו צמח. אולי הם ייראו מעט שונים אחד מהשני, אבל אנחנו לא יכולים לדבר על הביוגרפיה של כל כלנית וכלנית, כי אין כזו. אפילו לבעלי החיים אין ביוגרפיה – בעלי החיים נולדים ומתים, אבל הם לא חווים את חוויית ההרס באופן מודע. גם אצלם – מאותה חיה יוולד אותו מין, ולא יוולד מפותח יותר באופן משמעותי. גם החיות, בסופו של דבר, יעברו תהליכי התפתחות אבולוציוניים בשלבים עתידיים – יגיעו שלבים שגם לחיות יהיה ‘אני’ אינדיווידואלי, אבל זה לא יקרה על-פני האדמה. כרגע אין להם ‘אני’ אינדיווידואלי’, לכן גם אצל הצמחים וגם אצל החיות, על אף שאנחנו רואים תהליכים של בנייה והרס, אנחנו לא יכולים לדבר על לידה מחדש כמו אצל האדם. אצל האדם, ורק אצל אדם – כי ההיררכיות הגבוהות לא עוברות דרך המוות – אז רק אצל האדם אנחנו יכולים לדבר על תהליכי הרס ומוות שמולידים שלב גבוה יותר. אחרי ההרס יכול, כפוטנציאל, להיוולד משהו חדש שלא היה שם לפני ההרס. זהו אחד הדברים שמייחדים את האדם.

נקרא שוב את המשפט הקצר: “הכוחות הפועלים בעולם הם משני סוגים: הורסים ובונים; גורלם של היצורים הנגלים הוא התהוות והתחדלות.”

במשפט הקצר הזה אנחנו פוגשים עולם ומלואו, ויכולים להבין הרבה דברים דרכו.

משתתפת – אם התפטרתי אחרי 16 שנה בעבודה – זה משהו שהרסתי במו ידי: מקום עבודה, מקור פרנסה… והתחלתי משהו חדש. זה ההרס שעליו אנחנו מדברים?

יעל – בהחלט יכול להיות, השאלה היא כמובן גם מה הייתה הסיבה להתפטרות, ומה חווית בהתפטרות. בחלק הראשון של החיים אנחנו פועלים עם הרבה כוחות פיזיים-אתריים, וזה נכון, כי אנחנו מתגשמים, אנחנו אמורים להפוך לישויות בעולם הארצי, ולכן האסטרלי וה’אני’ נדחקים הצידה. אם אני עוזבת מקום עבודה שנתן לי ביטחון, שהיה לי בו נוח, שידעתי את כל העבודה והרגשתי בו בבית, אבל לא הייתה שם כבר התפתחות – זה בוודאי הרס וכאוס. את מספרת שעזבת בגיל 35, שזו תחילת נפש התודעה. השביעון של הנפש השכלית רגשית 28-35 הוא שביעון שבו אנחנו בעיקר בונים ומתקרקעים בעולם הארצי. נפש התודעה באה ושומטת את השטיח מתחת לרגליים, ואז נכנס שם משהו חדש. אבל לפני החדש יש כאוס, הרס. לעזוב מקום עבודה שנתן לי ביטחון ובניתי בו כלים, אבל כבר ידעתי שאין לי בו התפתחות – זה דורש אומץ. צעד די מפחיד. בוודאי שיש שם פוטנציאל ליצור משהו חדש.

היום בסוף השיעור אתן לכם טקסט מתוך הפרק, בו שטיינר מפרט כל מיני תכונות מרכזיות שאנחנו נדרשים לפתח בתוך הדרך הרוחנית. תכונות שאדם שיש לו כמיהה רוחנית צריך לפתח על מנת להיות מסוגל ללכת בדרך הרוחנית. את הטקסט לא נקרא יחד אלא יופיע בסיכום הכתוב באתר. בתוך הטקסט אני שיבצתי עבורכם שאלות לעבודה אישית או בחברותות.

עכשיו נקרא מה ששטיינר אומר לגבי האדם שיפתח את התכונות הללו:

“אם התלמיד רכש לו את התכונות המתוארות-לעיל עד מידה מסוימת, הרי הוא בשל לדעת את שמותיהם האמיתיים של הדברים; שמות אלה מהווים את המפתח ליידע העילאי. כי בזאת טמונה ההתקדשות: שיודעים לקרוא את הדברים אשר בעולם, באותם השמות האמיתיים אשר הם נושאים ברוחם של בוראיהם האלוהיים. בעצם שמותיהם חבויים סודותיהם של הדברים.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘שליטה במחשבות וברגשות’, עמ’ 52-51

כאן שטיינר אומר שבמידה ורכשנו את התכונות שנדרשות לאדם בדרך הרוחנית, נוכל לדעת את השמות האמיתיים של הדברים. מה זה שם? מה המשמעות של שם? ומה זה שם אמיתי? איך אתם מבינים את זה?

משתתפת – אולי השם מצביע על המהות של הדבר.

שטיינר אומר שההתקדשות, החניכה הרוחנית, היא לדעת את השמות האמיתיים של הדברים.

משתתפת – אפשר להבין שאם נרכוש תכונות מסוימות, אם נברא לעצמנו גוף שיש לנו מעורבות ביצירה שלו – אז נהיה שם. השם של הדברים יתגלה לנו אם נהיה בעלי תכונות מסוימות, צלולים, כך שהדברים יהדהדו בנו. נהיה שָם, בדברים, ושם יתגלה לנו שְמָם.

יעל – עשית חיבור יפה בין המילה שֵם  ו-שָם. יש למילה שָם גם את המשמעות שעולם הרוח הוא שָם, ואנחנו רוצים להתחבר אליו, להתקרב. את אומרת שנוכל להיות בתוך הדברים, נהיה אחד עם הדברים. נדע, כמו שהאדם ‘ידע’ את חווה. אנחנו נדע את השם של הדברים, את המהות שלהם, ונהיה אחד איתם.

בספר בראשית אלוהים נותן לאדם לתת שמות:

יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה;  בראשית פרק ב

האדם מקבל את הזכות לתת את השמות לדברים. לתת שם לדברים – זו תמונה שמופיעה בבראשית, אבל היא גם תמונה עתידית. כשנגיע לדרגה שנוכל לתת שמות נגיע לדרגה גבוהה. אלוהים יוצר במילה. הבריאה האלוהית היא במילה. יבוא זמן, לא על-פני האדמה, שגם האדם יוכל ליצור, לברוא, להוליד דרך המילה. יבוא זמן שאנחנו נוכל לתת שם לדברים.

משתתפת – מעניין שבאוריתמיה, בעיצוב המילה, אז שם האדם מעיד על המחווה הפנימית שלו. התנועה של השם יכולה להעיד גם על הפנימיות שלו.

יעל – כל נושא השם של כל אחד מאיתנו, הסיפור של השם ומה כל אחד מרגיש עם השם שניתן לו – זה נושא מרתק ואולי יום אחד נגיע אליו. אנחנו יודעים שלכל אדם יש כל מני שמות: השם שנתנו לו הוריו – השם שנולדנו איתו, ואיזה עוד שמות קיבלנו. כשעבדתי יותר עם ילדים אז הייתי שואלת את ההורים במפגש הראשון על השם שהם נתנו לילד, ומה הסיפור שיש מאחוריו. אפשר ללמוד מזה הרבה.

יש הרבה אגדות וסיפורים שקשורים לנושא השם. ‘עוץ לי גוץ לי’ – אני מזמינה אתכם לקרוא בספר של אורנה ‘להפוך קש לזהב’, שם היא מתייחסת בפתיחה לנושא השם: לדעת את השם האמיתי של הדברים זו גאולה. כשמישהו חולה מאוד או שיש בעיה פיזית או נפשית, או כשנולד ילד עם בעיה כלשהי – יש מעין מסע מייסר למצוא מה השם של הדבר, מה האבחנה. למה אנחנו רוצים לדעת את האבחנה? בהסתכלות עמוקה אפשר לראות שיש בזה כמיהה לדעת את השם של הדבר – מה זה הדבר הזה? מה השם שלו? אם נדע את השם אז כבר יהיה לנו איזשהו כיוון מה לעשות עם זה. לעיתים, כשאדם מגלה שהוא חולה בסרטן, או שהילד שלו מאובחן באוטיזם או אבחנות אחרות, קשות – יש לעיתים סוג של הקלה בעקבות האבחנה. כי זה מגיע לאחר מסע ייסורים שבו האדם יודע שמשהו לא בסדר, והוא לא יודע מה הוא. לדעת מה הדבר – יש בזה הקלה, גם אם הדבר מאוד קשה. גם כשהגילוי קשה, לדעת את השם של הדבר מאפשר להתחיל להתמודד עם זה. אפילו להתחיל להתאבל על זה – זה סוג של התמודדות שמתאפשרת רק כשיש לדבר שם.

כך זה בייעוץ הביוגרפי – כשאנחנו עושים עבודה בתוך טיפול ביוגרפי אנחנו רוצים להגיע לשם של הדבר, למהות: מה זה הדבר הזה?

כשהתחלתי את הלימודים בביה”ס כחותם, בשנה א’, שמעתי את אורנה משתמשת במילים שלא היו שיגרתיות, כמו לדוגמא להשתמש ישירות במילה ‘רוע’. בדרך כלל לא משתמשים במילה הזו במקומות אחרים, כי זה יכול להפחיד. זה היה אחד הדברים שהכי משכו אותי בלימודים האלו – הרגשתי שפה מדברים על הדברים בשמם, ‘קוראים לילד בשמו’. מדברים על הדברים כמו שהם, בלי לכסות, בלי לנסות ליפות אותם, בלי לנסות להלביש אותם בכל מני מעטפות. במפגש של יעוץ ביוגרפי – אנחנו מגיעים לשם של הדבר, גם אם הוא מאוד קשה, וזה מאפשר הקלה, אנחת רווחה. אני מכירה את זה גם כמיועצת וגם כיועצת ביוגרפית. הרגע שבו קוראים לדבר בשמו האמיתי – זה רגע של חסד, זה רגע של הקלה. זה רגע של ‘אהה’. זה הדבר, ‘עכשיו אני יודעת’.

תחשבו האם אתם מכירים את החוויה הזו? האם חוויתן חוויה כזו? רגע כזה שבו ידעתם את שם הדבר, ואפילו אם זה היה דבר קשה, הייתה בזה חוויה של הקלה, של התעלות אולי.

משתתפת – הרבה פעמים שם ניתן לתינוק על-שם מישהו, ובאיזשהו שלב בחיים האדם מרגיש שהוא נושא משא שאינו שלו אלא של מישהו אחר, עם כל המהות שיש בזה. לעיתים עולה צורך להשיל ממנו את המשא הזה בשביל לצמוח מחדש ולהיות הוא-עצמו. הרבה מחליפים את השם בעקבות זה.

יעל – זה מאוד יפה מה שאת אומרת, ששמו על האדם שם של מישהו אחר, משא של מישהו אחר, אבל האדם רוצה למצוא מה השם האמיתי שלו. זה כמובן גם משהו קרמתי – יש סיבה שאדם מקבל ונאלץ מלידה לשאת משא של מישהו אחר. אבל ההקשר שעשית הוא יפה.

אפשר לראות את נושא השם בעוד סיפורים. הזכרנו את ‘עוץ לי גוץ לי’. יש את זה גם בהארי פוטר – כולם פוחדים לקרוא לוולדמורט בשם שלו. הארי פוטר ודמבלדור הם היחידים שמעיזים לקרוא לוולדמורט – לאדון האופל – בשם האמיתי שלו, בלי לפחד. דמבלדור, שהוא כעין מורה רוחני להארי פוטר, אומר לו ‘תמיד תקרא לדברים בשמם האמיתי’. כשאנחנו לא קוראים למפלצת בשמה האמיתי אז היא הרבה יותר מפחידה. אנחנו לא יודעים מה היא. כשאנחנו נותנים שם אז כבר יש לנו אפשרות להתמודד עם זה, והכוח הזה כבר לא יכול לפעול בחושך. אני עומדת מולו, אני מוכנה לקרוא לו בשם שלו, אני רואה אותו. לקרוא לו בשמו פירושו שאני מוכנה להתמודד אתו.

גם ב’סיפור שאינו נגמר’ – כל ממלכת פנטזיה, שאפשר לראות אותה גם כעולם הרוח, עומדת להיחרב. גורלה תלוי בילד אחד מהעולם הארצי, ילד אחד אמיתי שאינו חלק ממלכת פנטזיה, שיבוא לממלכת פנטזיה וייתן שם למי שנקראת בממלכה ‘הנסיכה הילדותית’ – היא ה’בוראת’ של ממלכת פנטזיה. אם הוא לא ייתן לה שם – כל ממלכת פנטזיה תיחרב. הוא מגיע ממש ברגע האחרון ונותן לה שם. ועד אז – ממלכת פנטזיה הולכת ונעלמת כי אין לאנשים בעולם הארצי קשר איתה – הם איבדו את הקשר עם ממלכת פנטזיה. אפשר לראות את הסיפור כסמל לאובדן הקשר שלנו עם עולם הרוח.

אפשר להגיד שכשאנחנו נותנים שם לדבר – אנחנו גם נותנים לו קיום. בלי לתת לדבר שם הוא עוד לא ממש קיים. זה ככה גם עם השמות שלנו. ביהדות בדרך כלל נותנים שם לילד רק אחרי ברית המילה. השם לא ניתן מיד עם הלידה. לוקח זמן מהרגע שהתינוק נולד ועד שהוא מקבל את שמו. כשאנחנו מקבלים שם, או קוראים למשהו בשם – אז יש לו ממשות גדולה יותר, שלא הייתה שם לפני שהשם ניתן לו.

משתתפת – את יודעת מה הסיבה שלא נותנים לילד שם עד הברית?

יעל – ידעתי פעם אבל כרגע אני לא זוכרת בדיוק. אני מאמינה שזה קשור שלכך שפעם הרבה ילדים לא היו שורדים אחרי הלידה, אז אולי זו אחת הסיבות – שנותנים את השם רק כשבטוחים שהילד פה. דבר נוסף זה נושא הברית – אני לא מתייחסת לאקט הברית, איתו יש לי קושי, אלא לסמליות של הברית כברית: הברית מסמלת את הברית של אברהם אבינו עם אלוהים, ואת הברית שלנו עם עולם הרוח. זה שהשם ניתן ביום הברית נראה לי בעל משמעות – נתינת השם ברגע של יצירת הקשר המחייב עם עולם הרוח. אני נותנת שם ומתחייבת למשהו, אולי נותנת ממשות לברית הזו. אני אומרת מהרהורי ליבי ולא מתוך ידע חיצוני, בתחושה שלי זה נכון.

משתתפת – הטקסט לא מדבר רק על שם, אלא מדבר על ‘השם האמיתי‘. זה מצביע על העובדה הברורה מאליה שאנחנו מכנים הרבה דברים בשמות שאינם שמותיהם האמיתיים. אני מכירה את זה מחיי, שאני מגלה אחרי שנים שקראתי למשהו בשם הלא-אמיתי שלו.

יעל – נאמר פה שהשמות הרגילים שאנחנו משתמשים בהם הם שמות ששייכים לעולם הארצי. אני לא יודעת אם אפשר להגיד שהם לא אמיתיים, כמו שהם סוג של מעטפת. למרות זאת, בשפה העברית ראינו לא פעם שבמילה עצמה נמצאת המהות. כמו החיבור היפה שיערה עשתה בין שֵם ו-שָם. אנחנו רואים הרבה חיבורים כאלה בעברית.

לדעת את השם האמיתי קשור להכרת הדבר במהותו הרוחנית. אנחנו בדרך-כלל מכירים את השם הגלוי. אלו השמות הרגילים, הגלויים, המוכרים לנו. להכיר את הדבר בשם האמיתי שלו פירושו להכיר את הדבר במהות הרוחנית שלו. בשביל זה אנחנו צריכים לפתח את כל התכונות ששטיינר מתאר כדי שנוכל להיות מוכנים לעמוד מול השם האמיתי. אם אני מקבילה את זה לביוגרפיה, זה יכול להופיע ביעוץ טיפולי במצב שבו אני אומרת דבר טרם זמנו. לדוגמא: להגיד למישהו במפגש הראשון את השם האמיתי של משהו שקשור אליו – זה מעשה שיכול להרוס אותו, לטלטל ולזעזע אותו בצורה שלא יוכל לעמוד בה.

אסיים את השיעור בשיר של לאה גולדברג, שגם בתוכו מופיעה המשמעות של ידיעת השם של הדבר.

סליחות / לאה גולדברג

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף

וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶק שֶׁלְּךָ

תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

להאזנה לשיר בביצוע של יהודית רביץ לחצו כאן

זה שיר נפלא, והיא אומרת בו “בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ, לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן, וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף” – להראות בחושך את כל הדברים, ולתת שם לכל ריס וציפורן, זה ללמוד את השם של כל דבר, ושל כל הדברים שנמצאים בחושך, ושבדרך כלל אנחנו לא מכירים אותם. זה דימוי יפה לסיום השיעור שלנו.

אני מזמינה את כולכם לעשות את עבודת הבית, שהפעם היא יותר ארוכה וקשה, ואני בטוחה שתתמודדו איתה בהצלחה.

שנה מוצלחת. להתראות לכולם.

עבודה עצמית או בחברותות: מהן התכונות שאנו נדרשים לפתח עבור הדרך הרוחנית? 

“תנאי הוא שהמיועד-להתקדשות יהיה מצויד במידה מסוימת של אומץ-לב וחוסר-פחד. אכן עליו לטרוח במיוחד בכדי למצוא הזדמנויות לשם פיתוח הסגולות הללו. פיתוחן השיטתי צריך להיות המטרה בהתאמנות המדע-רוחית; במובן זה גם החיים עצמם משמשים כבית ספר טוב להתאמנות המדע-רוחית; אולי הטוב ביותר. לשלוט בעשתונותיו נוכח סכנה, להתגבר על קשיים ללא מורך-לב – זאת צריך תלמיד מדע-הרוח ללמוד. לדוגמא: אם נתקל בסכנה, ישתכנע מיד כי הפחד אינו מועיל כלל; אסור לי לפחד; עלי רק לחשוב כיצד לנהוג. עליו להתקדם עד כדי כך שבמקרים, בהם פחד קודם לכן, הופכים ‘הפחד’ ו’מורך הלב לדברים חדלי קיום, לפחות בנוגע לכל השייך לתגובותיו בתוך-תוכו פנימה. כי על-ידי חינוך עצמי בכיוון זה, מפתח האדם בקרבו כוחות מסוימים-מאוד, להם הוא זקוק בשעה שיוכנס לסודות עילאיים. כשם שהאדם הפיסי זקוק לכח-עצבים בכדי להשתמש בחושיו הפיסיים, כן זקוק האדם הנפשי לכוח ההוא, המתפתח רק בתוך בני-אדם שהם בעלי אומץ-לב וחוסר-פחד. (…) האם אתם אמיצים? מהו הפחד הכי גדול שלכם? ספרו על פחד שהתגברתם עליו בזכות הדרך הרוחנית. ספרו על פחד שאתם נדרשים להתגבר עליו על מנת להמשיך בדרך.

(…) בטבעו-הוא של האדם פועלים כוחות הורסים וכוחות בונים. גם מעליהם יקרע הצעיף ונפשו של בעל היידע העילאי עצמו תתגלה לפניו במערומיה ככל יתר הדברים. חלילה לו אם לא יעמוד לו כוחו נוכח הכרה-עצמית כזאת. ובכדי שיעמוד לו חייב הוא להביא עימו עודף-כוח. למען יצלח בזאת, עליו ללמוד לשמור על השלווה הפנימית והבטחון נוכח נסיבות חיים קשות; האם יש בכם שלווה פנימית ובטחון? מה מערער אותם ומה מחזק אותם? עליו ליצור בתוכו אמון מלא בכוחות הטובים של ההוויה. הוא חייב לדעת שמניעים שעוררו אותו לפעולה עד כה, חשב ועשה רק מפני שהיה נתון עדיין בחוסר-ידיעה. נימוקים שעד כה היו משפיעים עליו, ייעלמו עתה. מהם המניעים שלכם לעשות דברים? האם הם השתנו מתוך העבודה הרוחנית? עד כמה אתם מושפעים מקולות ‘חיצוניים’, ‘פיתויים’ וכד’? היכן אתם מופעלים מתוך רצון עצמי והיכן מתוך רצון אלוהי? לעיתים פעל מתוך יהירות; עתה יווכח כמה אפסי ערכה לגבי בעל היידע-העילאי. ספרו על מקרה בו פעלתם מתוך יהירות. האם התוודעתם לאפסיות שביהירות? האם הביוגרפיה שלכם דאגה ‘לחסל’ את היהירות שלכם דרך אירועים שבהם פגשתם כמה אתם ‘שפלים וקטנים’… לעיתים פעל מתוך קמצנות; עתה ילמד לדעת כמה הרסנית היא הקמצנות. האם אתם נדיבים או קמצנים? (ייתכן וזה שונה בתחומים שונים בחיים) יהיה על התלמיד לפתח מניעים חדשים לגמרי לחשיבה ולעשייה. ובדיוק לשם כך דרושים אומץ לב וחוסר פחד.

צו עליון הוא לפתח בעצם עומקי-עומקיהם של חיי-המחשבה את אומץ-הלב וחוסר הפחד הללו. תלמיד מדע-הרוח חייב ללמוד לא להתייאש בגלל כשלון. הוא צריך להיות מסוגל לחשוב: “אשכח שנכשלתי שוב בעניין הזה ואנסה מחדש, כאילו לא קרה הדבר מעולם.” בדרך זו ישתכנע לאחר מאמצים, כי הכוחות בעולם, מהם ביכולתו לשאוב, הם כמעיין המתגבר. לעולם ישאף להשיג את הרוחי אשר ירוממהו וישאהו, על אף החולשה וחוסר האונים המתגלים, וחוזרים ומתגלים, בטבעו הארצי. פניו חייבות להיות מועדות לקראת העתיד ועל פעלו להשתלב בהכנתו, – ולא יהיה בכוחו של שום נסיון מן העבר להחליש את שאיפתו זו.” מהן החולשות הארציות שלכם? אלו כשלונות חוויתם? איך אתם מגיבים לכשלון? האם יש לכם כושר התמדה? האם אתם ממשיכים לנסות גם כשאתם נכשלים?

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘שליטה במחשבות וברגשות’, עמ’ 52-51

ערכו רשימה של כל התכונות המופיעות בפסקה זו ודרושות עבור הדרך הרוחנית.

א)  מדוע לדעתכם שטיינר מציין דווקא את התכונות הללו כחיוניות עבור החניכה הרוחנית?

ב)  אלו מהן כבר פיתחתם (ייתכן שכבר בחיים קודמים)?

ג)  אלו אתם נדרשים לפתח?

ד)  איזו מהן יהיה לכם הכי קשה לפתח?

print