תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' 

תמלול השיעור:

"מִי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בַּמֶּרְחָבִים,

מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַפֵּשׂ אֱמֶת וְטוֹב בְּכָל לְבָבוֹ,

אֵינוֹ סוֹבֵל מֵהֲרִיסוֹת שֶׁל עוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי,

אֲבָל גַּם לֹא בּוֹנֶה שׁוּם עוֹלָם רוּחָנִי מִשֶּׁלּוֹ."

הרב קוק, מתוך הספר 'ניצוצות'.

הטקסט הזה מתאים לנו מאוד באופן כללי, וגם במיוחד לשיעור שלנו היום.

נתחיל בחזרה על מה שדיברנו בשיעור הקודם, ונשמע מהתנסותכם בעבודת הבית הביוגרפית שקיבלתם.

בשיעור הקודם דיברנו על מצבים בהם יש לנו תובנה רוחנית, שמתקיימת בנו כזרע, ועלינו לא למהר להוציא אותה החוצה, ואפילו בתוכנו להימנע מלנסות לנתח אותה כי עוד אין לנו את הכלים להבינה. זו שפה חדשה שאנחנו צריכים ללמוד. כמו זרע קטן שאנחנו צריכים לשמור עליו בהתחלה בחושך, בתנאים שמורים כמו עובר ברחם. אנחנו צריכים לשמור על התובנה ולתת לה להבשיל, לפני שנפזר אותה החוצה.

דיברנו גם על הכוחות הבונים והכוחות ההורסים. ראינו שבתוך ישותנו, החל מתאי הגוף ועד לתהליכי החיים, יש כל הזמן תהליכים של הרס ובנייה. ראינו את התפקיד ואת החשיבות של תהליכי ההרס, והיום נבין אותם בממד נוסף. אנחנו רואים בטקסט של הרב קוק – מי שלא מחפש אמת וטוב בכל לבבו, לא יסבול מהריסות של עולמו הפנימי, אבל גם לא יזכה לבנות עולם רוחני משלו. גם בטקסט הזה אנחנו רואים שאי אפשר לבנות דבר חדש מבלי שנסכים שהעולם שלנו ייהרס.

דיברנו על ידיעת השם האמיתי של הדברים. בתוך הפרק הזה מתוך 'כיצד קונים' שטיינר נותן לנו הנחייה מפורטת על התכונות הנדרשות מאיתנו בשביל שנוכל לעבור תהליך של חניכה רוחנית, התקדשות. הטקסט מתוך הספר הוא טקסט ארוך לכן לא נקרא אותו כאן. הוא נשלח אליכם לחקירה אישית ואני אשמח לשמוע את פרי חקירתכם.

"תנאי הוא שהמיועד-להתקדשות יהיה מצויד במידה מסוימת של אומץ-לב וחוסר-פחד. אכן עליו לטרוח במיוחד בכדי למצוא הזדמנויות לשם פיתוח הסגולות הללו. פיתוחן השיטתי צריך להיות המטרה בהתאמנות המדע-רוחית; במובן זה גם החיים עצמם משמשים כבית ספר טוב להתאמנות המדע-רוחית; אולי הטוב ביותר. לשלוט בעשתונותיו נוכח סכנה, להתגבר על קשיים ללא מורך-לב – זאת צריך תלמיד מדע-הרוח ללמוד. לדוגמא: אם נתקל בסכנה, ישתכנע מיד כי הפחד אינו מועיל כלל; אסור לי לפחד; עלי רק לחשוב כיצד לנהוג. עליו להתקדם עד כדי כך שבמקרים, בהם פחד קודם לכן, הופכים 'הפחד' ו'מורך הלב לדברים חדלי קיום, לפחות בנוגע לכל השייך לתגובותיו בתוך-תוכו פנימה. כי על-ידי חינוך עצמי בכיוון זה, מפתח האדם בקרבו כוחות מסוימים-מאוד, להם הוא זקוק בשעה שיוכנס לסודות עילאיים. כשם שהאדם הפיסי זקוק לכח-עצבים בכדי להשתמש בחושיו הפיסיים, כן זקוק האדם הנפשי לכוח ההוא, המתפתח רק בתוך בני-אדם שהם בעלי אומץ-לב וחוסר-פחד. (…)

(…) בטבעו-הוא של האדם פועלים כוחות הורסים וכוחות בונים. גם מעליהם יקרע הצעיף ונפשו של בעל היידע העילאי עצמו תתגלה לפניו במערומיה ככל יתר הדברים. חלילה לו אם לא יעמוד לו כוחו נוכח הכרה-עצמית כזאת. ובכדי שיעמוד לו חייב הוא להביא עימו עודף-כוח. למען יצלח בזאת, עליו ללמוד לשמור על השלווה הפנימית והבטחון נוכח נסיבות חיים קשות;  עליו ליצור בתוכו אמון מלא בכוחות הטובים של ההוויה. הוא חייב לדעת שמניעים שעוררו אותו לפעולה עד כה, חשב ועשה רק מפני שהיה נתון עדיין בחוסר-ידיעה. נימוקים שעד כה היו משפיעים עליו, ייעלמו עתה.  לעיתים פעל מתוך יהירות; עתה יווכח כמה אפסי ערכה לגבי בעל היידע-העילאי.  לעיתים פעל מתוך קמצנות; עתה ילמד לדעת כמה הרסנית היא הקמצנות. יהיה על התלמיד לפתח מניעים חדשים לגמרי לחשיבה ולעשייה. ובדיוק לשם כך דרושים אומץ לב וחוסר פחד.

צו עליון הוא לפתח בעצם עומקי-עומקיהם של חיי-המחשבה את אומץ-הלב וחוסר הפחד הללו. תלמיד מדע-הרוח חייב ללמוד לא להתייאש בגלל כשלון. הוא צריך להיות מסוגל לחשוב: "אשכח שנכשלתי שוב בעניין הזה ואנסה מחדש, כאילו לא קרה הדבר מעולם." בדרך זו ישתכנע לאחר מאמצים, כי הכוחות בעולם, מהם ביכולתו לשאוב, הם כמעיין המתגבר. לעולם ישאף להשיג את הרוחי אשר ירוממהו וישאהו, על אף החולשה וחוסר האונים המתגלים, וחוזרים ומתגלים, בטבעו הארצי. פניו חייבות להיות מועדות לקראת העתיד ועל פעלו להשתלב בהכנתו, – ולא יהיה בכוחו של שום נסיון מן העבר להחליש את שאיפתו זו."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'שלבי ההתקדשות', 'שליטה במחשבות וברגשות', עמ' 52-51

השאלה הראשונה הייתה: מה התכונות ששטיינר מציין כתכונות שאנו נדרשים לפתח על-מנת ללכת בדרך הרוחנית ולעבור חניכה רוחנית.

משתתפת – הדבר הראשון הוא אומץ לב. היכולת לעמוד בפני אירועים קשים בשלווה. אמון ואמונה – שיש טוב עליון מעל הכל, גם מעל הדברים הקשים שנראים רעים. אמונה שיש מאחוריהם כוונה להתפתחות.

יעל – אמרת תכונות חשובות: אומץ, יכולת להישאר בשלווה פנימית מול מצבים קשים, בשיויון נפש, ואמון ואמונה.

משתתפת – היכולת לא להתייאש מול כישלון, להמשיך. יכולת התמדה מול קשיים. לשאת את המטרה כל הזמן לפנינו.

יעל – אנחנו פחות משתמשים במילה 'מטרה' ביעוץ הביוגרפי, כי יש לה אופי מעט מטריאליסטי מעצם הכוונתה להגיע לתוצאה מסוימת. את מתכוונת ליכולת להסכים להמשיך ללכת בתוך הדרך הרוחנית גם כשאנחנו מתאכזבים, נכשלים. לחזור ולנסות שוב. זו יכולת של התמדה, ושל עמידה בסבל. הסבל יכול להיות לעיתים מאוד גדול – כשאני מנסה ומשתדלת, עובדת קשה, ובכל זאת לא מצליחה. להחזיק מעמד בסבל, להתמיד, להמשיך 'כאילו זה לא קרה'.

משתתפת – ההתמדה שהוא מדבר אליה היא גם מול ההבנה שיש לנו פגם. לראות את זה ובכל זאת עדיין להיצמד למסלול ולכיוון של ההתפתחות.

יעל – הוא בעצם מדבר על ענווה, בלי להגיד את המילה הישירה: לזהות את האפסיות שביהירות. לחוות את האפסיות שלנו, בשביל לטהר את היהירות שלנו.

אזכיר עוד תכונה אחת: קמצנות. מעניין שעל כל התכונות הוא מדבר בדרך החיוב, ועל שתי תכונות אלו הוא מדבר מהצד הנפול שלהן – הוא לא מדבר על נדיבות וענווה, אלא על האפסיות של היהירות, ועל הקמצנות כתכונה שיש להיפטר ממנה. זה מעניין לחשוב למה דווקא עליהן הוא מדבר על דרך השלילה.

זהו אוסף של תכונות שנדרשות מאיתנו בדרך הרוחנית.

צבי, המורה הרוחני של ביה"ס, דיבר הרבה על האדם בעל היעוד הרוחני, 'הנקרא אל הרוח'. לעיתים השיח על זה מעורר אצל אנשים רתיעה והתנגדות, כאילו שיש בזיהוי בעלי היעוד הרוחני אפליה או עליונות כלפי אחרים. אבל דרך הטקסט הזה אפשר להבין את זה: צריך שתהיה באדם כמיהה מאוד גדולה אל הרוח כדי להיות מוכן לפתח את התכונות האלו. אנחנו לא נולדים עם התכונות האלו: את האומץ יש לפתח, זה לא שיש אנשים שאין להם פחד. יש לכולנו פחדים וחרדות. אבל הנכונות לעבור דרך דברים קשים, להתמיד ובכל זאת להמשיך, לפגוש את שומר הסף הקטן ואת תכונותינו הנפולות, את היהירות, את הקמצנות, את העליבות – את זה לא יכול לעשות מי שאין לו כמיהה מאוד גדולה לרוח.

למה לדעתכם דווקא התכונות האלו נדרשות להתפתחות רוחנית? האם אתם מוכנים לתת דוגמא לאחת התכונות שהייתם צריכים לפתח או פיתחתם דרך העבודה הביוגרפית, או שעכשיו אתם נדרשים לפתח?

העמודים בהם אנחנו עוסקים הם עמ' 51-52 במהדורה של 2008. בתוך הסיכום של השיעור הקודם מופיע הטקסט והשאלות, ובשיעור הזה מופיע הטקסט בלבד.

משתתפת – התכונה שאני צריכה לפתח היא ענווה. לכן אני נפגשת עם הרבה הנמכות ונדרשת להחזיק מעמד ולשאת את הסבל שלהן להבין שזה לטובתי. זה קשה. כל פעם מחדש, פטיש בראש.

יעל – שמענו שהתכונה שאת נדרשת לפתח היא ענווה, להתגבר על היהירות שלך, ולכן את מקבלת כל פעם מכות בעניין זה, וזה לא קל להבין כל פעם שזה לטובתך, זה מאוד קשה להחזיק בזה מעמד.

משתתפת – כן. יותר מדויק לי לומר 'הנמכות' – לחוות שאני נכשלת, שעשיתי טעות. זה עבורי יותר גרוע מפטיש בראש.

משתתפת – זה לא עניין של אמונה?

יעל – אלו שני דברים שונים. אומנם צריך בתוך זה אמונה, אבל שמענו על הקושי לקבל כל פעם עוד ועוד הנמכה, עד שתתאפשר התגברות על היהירות. ההסכמה בתוך זה להחזיק מעמד. זה אכן דורש גם לפתח את האמונה שזה נכון, שזה לטובתי, שהדבר שאני עוברת הוא לא עונש אלא בא לעזור לי. זה מאוד קשה.

אפשר לשמוע שאם יש לנו כמיהה רוחנית, יעוד רוחני, אז הקרמה שלנו תדאג לעזור לנו לפתח את התכונות הנדרשות, והתגבר על התכונות הנפולות שלנו. 'הקרמה תדאג' פירושו שזה יהיה דרך כאב, ולא פעם יראה לנו לא ברור ולא סביר, 'למה אני צריכה לעבור את זה?' אבל הקרמה עוזרת לנו לבער מאיתנו את כל התכונות שאנחנו צריכים להתגבר עליהן, את התכונות הנפולות שלנו. היא תעזור לנו לפתח את התכונות שאנחנו זקוקים להן. זה נשמע פשוט, אבל זה תהליכים שאורכים חיים שלמים. בתוך זה צריך להחזיק מעמד. לכן ההתמדה והיכולת לא להתייאש היא מאוד משמעותית.

משתתף – התכונה שאני עובד עליה היא להסכים להיות בחוסר אונים. אם דברים לא מסתדרים, להסכים שזה לא מסתדר, לקבל את זה שזה לא נורא. הזמן מוכיח שאחרי זה הדברים הופכים להיות בסדר. להסכים לקבל את חוסר האונים. שלא תמיד אני יכול לשנות, לא תמיד הכל יהיה הכי טוב. להסכים להרגשה הזו.

יעל – 'להסכים לחוסר אונים' נדרש מכולנו במובן זה שעלינו לעבור דרך חוסר האונים. כל פעם שאנחנו פוגשים את הכאבים האלה, או עומדים מול תכונה שאנחנו לא מצליחים לשנות, אפילו שניסינו המון פעמים ועשינו עם עצמנו כל כך הרבה עבודה – זה חוסר אונים אדיר. להסכים להיות בזה – זה המעבר, זו נקודת ההיפוך.

משתתפת – לגבי ההתמדה: אני לא מקבלת כאלה שיעורים כואבים על זה, אני מקבלת דווקא שיעורים טובים. מתוך התפעלות והערכה לקולגה שלי, שהיא מאוד מתמידה וזה נותן לי השראה. אני מדברת איתה על 'איך היא עושה את זה', ומה היא עושה, ולומדת מזה. זה שיעור שמגיע בחסד.

יעל – שמתי לב גם בביוגרפיה שלי, ואולי גם אצלכם זה מתקיים: אנחנו לעיתים נעשה 'הסכמים' עם אנשים שיש להם את התכונות שאין לנו ושאנחנו צריכים לפתח, ויתכן ש-לנו יש את התכונות והאיכויות שלהם אין. במסע לאחר המוות אנחנו נחפש אחר האנשים האלו, ונעשה איתם הסכם – שכאן נוכל ללמוד מהם, שהם יהיו כאן סוג של מורים עבורנו. הקולגה שלך היא מין מורה עבורך.

אנחנו מקבלים השראה – זה התקיים כבר בקוסמוס כאשר בשבתאי קדמון רוחות הרצון מקריבות לכרובים, ובשמש קדמונית רוחות החוכמה מקבלות השראה מהמעשה של רוחות הרצון. ההקרבה של רוחות הרצון מעוררת את ההשראה של רוחות החוכמה להקרבה משלהן. אנחנו רואים כבר באבולוציה של ההיררכיות הגבוהות את מה שאת מתארת שמתרחש עם הקולגה שלך. כשאנחנו עדים למעשה הקרבה גדול או למעשה נעלה, כשאנחנו עדים לאדם אחר שהוא נשגב, זה מעורר בנו השראה וכמיהה להידמות לו. להידמות – לא במובן של לחקות אותו ולהפוך להיות הוא, אלא לפתח גם בתוכי את התכונה שפגשתי דרכו: נדיבות, אומץ, התמדה ועוד. תכונות שלא באתי איתן לעולם, אבל התעוררה בי הכמיהה לפתח אותן כי במסע לאחר המוות ראיתי את קיומן אצל האחר ואת חוסרן אצלי. במסע לאחר המוות אנחנו רואים את כל התכונות הגבוהות שלנו, וגם את כל הפגמים שלנו. אנחנו עומדים מול שומר הסף הקטן. שם מתעוררת הכמיהה להתגשם שוב בשביל לפתח ולתקן, להתקדם, כי רק כאן אנחנו יכולים לעשות זאת – בעולם הארצי ולא בעולם הרוח, כפי שאנחנו כבר יודעים. לכן נחפש אחר אדם שהיינו עדים לפעילות מעוררת השראה אצלו, ואנחנו יכולים ליצור אתו ברית לחיים האלו, כדי לקבל ממנו וללמוד דרכו את מה שחסר בנו.

חישבו אם יש לכם מישהו כזה, שמעורר בכם לפתח תכונה שחסרה בכם?

משתתף – מבחינת מקצועית, בעבודה, עבדתי עם אדם מבוגר ממני, יותר מנוסה. אני הייתי סוגר את הדברים בגדול, לא יורד לפרטים ולא נכנס לדקויות, ולמדתי ממנו לשים לב לפרטים, לסגור את הכל, להיות יותר מאורגן ומסודר. הוא היה דמות עבורי, ליווה אותי, למדתי ממנו המון.

יעל – וכמובן שמה שלמדת ממנו הוא לא רק עבור המקצוע. דרך העבודה המקצועית אתה מפתח תכונות שחשובות לדרך הרוחנית שלך. בחלק הראשון של החיים אנחנו מפתחים כישורים ותכונות שישרתו אותנו גם לדרך הרוחנית. המפגש עם האדם הזה בעבודה הוא לא רק עבור ההתפתחות המקצועית שלך אלא בא לעזור לך גם בדרך הרוחנית שלך.

אנחנו נמשיך בפרק 'שלבי ההתקדשות', שבתוכו יש מספר תתי-פרקים, והיום אנחנו מגיעים לתת-פרק 'התקדשות'. בתת-פרק זה שטיינר מדבר על שלושה מבחנים, שלושה מעברי סף, שאנחנו צריכים לעבור דרכם בתוך הדרך הרוחנית. המבחן הראשון נקרא 'מבחן האש'. השני – 'מבחן המים', והשלישי – 'מבחן האויר'. היום נעסוק במבחן הראשון – מבחן האש.

מבחן האש הוא המבחן הראשון, אבל לאו דווקא הקל מביניהם, ואולי אפילו הקשה ביותר.

"המבחן הראשון הוא בזה שהוא יקנה לו תפיסה מוחשית (המתאפשרת על-ידי חושים רוחיים) יותר אמיתית מזו של האדם הממוצע, על התכונות הגופיות של הדומם, ואחר-מכן על הצומח, החי והאדם. הכוונה כאן אינה לזה הנקרא בימינו ידיעה מדעית. המיועד לומד להכיר כיצד העצמים אשר בטבע והיצורים המחוננים ברוח-חיים, מתגלים לאוזן-הרוחית ולעין-הרוחית. במובן מסוים נמצאים אז הדברים הללו נפשטים – ערומים – לפני האדם התופס מוחשית. התכונות אשר רואים ושומעים אז, חבויות מהעין-הפיסית והאוזן-הפיסית. לגבי החישה הפיסית מכוסות תכונות אלה כאילו בצעיף וקריעת צעיף זה בפני המתקדש-המיועד מהווה את התהליך המכונה בשם: תהליך בעירה באש-רוחית המבחן הראשון ידוע על-כן בשם "מבחן האש".

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'שלבי ההתקדשות' – 'התקדשות', עמ' 54

מהו מבחן האש?

בטקסט נאמר שכאשר נעבור את מבחן האש, נוכל לראות את הדברים במהותם האמיתית. בעירום. נוכל לראות את הדברים לאחר שהוסרו מהם כל המעטפות שלהם, כל הצעיפים שמכסים אותם, כל מה שמונע מאיתנו לראות את השלד, המהות. דיברנו בפעם שעברה על השם האמיתי, ולעבור את מבחן האש פירושו להתקרב את השם האמיתי. אנחנו יכולים לראות את הדבר במהותו. מה נדרש מאיתנו בשביל זה?

בשביל שאוכל לראות את הדבר במערומיו אני צריכה להסכים להשיל את כל המעטפות. המעטפות הן לא של הדבר, אלא המעטפות הן שלי: האשליות שלנו, הפנטזיות שלנו, האחיזות שלנו, הדברים עליהם אנחנו נתלים, כל מה שהתרגלנו להישען עליו, כל מה שאנחנו רגילים לשאוב ממנו ביטחון מבחוץ – ביטחון חיצוני, לא פנימי.

מבחן האש הוא להסכים שהדבר שאני הכי רגילה להישען עליו, שאת כל יהבי וביטחוני שמתי בו – יילקח. להסכים לאבד את הדבר שהוא לא רק הכי יקר לי, אלא גם שבמחשבה שלי נראה לי שאם את זה ייקחו ממני – אני לא אוכל להחזיק מעמד. שאם את זה ייקחו – לא יהיה לי על מה להישען ואני לא אוכל לעמוד בזה. זה מבחן מאוד קשה. ההסכמה היא לא רק שהדבר יילקח, אלא ממש יעלה באש. לבעור בעצמנו מתוך ההסכמה שכל המעטפות שלי ישרפו. חשבתי על עניין האש, שעליו גם דיברנו: האש ככוח של ה'אני', הכוח של הרוח. האש מופיעה בכל סוג של טקס רוחני. כל טקסי הקורבן למינהם קשורים באש. גם בערב שבת מכניסים את הקודש דרך הדלקת נרות. שימו לב למילה 'בעירה' בטקסט – היא באה מהמילה 'לבער'. בפסח אנחנו מתבקשים לבער את החמץ. 'לבער' כרוך בתהליך של בעירה, תהליך ניקיון של כל מה שאינו המהות – כל זה מתפורר שם.

אתן דוגמא: אם יש לנו בן/בת זוג, או מישהו שאנחנו מאוד סומכים עליו, אולי אפילו מורה, ואנחנו חושבים – בטעות – שהדרך שלנו תלויה בו. שנדמה לנו שהדרך הרוחנית שלנו, או שהיכולת שלנו להתקדם ולהתפתח – תלויה באדם אחר. הרבה פעמים זה מופיע במערכות יחסים. ואז – להבין ולחוות מצב שבו זה נלקח ממני. שהאדם שחשבתי שרק דרכו אוכל להתקדם, ושהכל תלוי בו – נלקח ממני. כמובן שזה מוטעה ולא נכון, כי הדרך הרוחנית שלנו אף פעם לא תלויה בדבר חיצוני. אבל לעיתים נדמה לנו ככה – אם האדם הזה או האהבה הזו יילקחו ממני אני לא אוכל לשאת את זה, בזה לא אוכל לעמוד, שם לא אוכל להמשיך בדרך.

משתתף – לא חייב שיהיה משהו כזה, לא?

יעל – יש לנו הרבה דברים כאלה. זה לא רק אדם אחר. זו יכולה להיות איזושהי פנטזיה שהייתה לי. לדוגמא: תלמיד/ה שבאים ללמוד יעוץ ביוגרפי כי הם מאוד רוצים וחולמים להיות יועצים ביוגרפיים. ואז, תוך כדי התהליך, הם מבינים ש'אולי אף פעם לא אהפוך להיות יועצת ביוגרפית'. אני מכירה מקרה כזה במציאות. יתכן שלפני כן היה נדמה להם שבזה תלויה הדרך הרוחנית שלהם: בזה שיהפכו להיות יועץ/ת ביוגרפי/ת. כשהם מגלים, מבינים, שאולי אף פעם לא יהפכו למשאת נפשם – להיות יועצים ביוגרפיים – האם ימשיכו בדרך? זה יכול להיות מבחן אש. עוד הרבה דוגמאות קיימות – לאבד את האחיזה הכי חזקה שיש לי. לכל אחד יש אחיזות. לאו דווקא כמו הדוגמאות שנתתי. אשאל אתכם:

מהו מבחן האש שלכם? זה יכול להיות משהו שכבר עברתם, וזה יכול להיות משהו שעוד לא עברתם אבל אתם יודעים שהכי מפחיד עבורכם – שהוא יישרף, במובן הסימבולי. הדבר שאם אותו אצטרך לאבד  – לא אוכל להמשיך.

משתתפת – יש לי דוגמא שנתתי גם אתמול. מבחן האש שלי הוא נושא המשפחתיות. זה הדבר שאני הכי רגילה להישען עליו, זה הדבר שאני רגילה לחשוב ולהרגיש, זו הפנטזיה – משפחה מחוברת, אוהבת, אכפתית. וזה לא קורה, וכל פעם זה לא קורה מחדש. זה מבחן האש שלי. יש לו את התקופות, כמו לפני חג. ואז אני אומרת לעצמי – בשביל מה את צריכה את כל המחזה הצבוע הזה? אולי בסוף כולם יבואו, אולי כולם ישמעו בקולך , אבל בשביל מה את צריכה את זה שוב ושוב? זה מבחן אש שאני לא עוברת. אני רואה אותו, הוא כבר חשוף בפני לגמרי, ואני לא עוברת אותו. אני ממש בעיצומו של המבחן כרגע.

יעל – יכול להיות שכל מה שהיה עד עכשיו זו הכנה למבחן. אולי לא הייתי אומרת שאת לא עוברת אותו, אלא אולי את עוד לא מוכנה אליו. לפעמים אנחנו תוך כדי החיים, בלי לדעת, עוברים את המבחנים האלו. תהליך של התקדשות בתוך החיים. אני חושבת עלייך, ואני יודעת שהנושא הזה מלווה אותך במשך שנים. כשאת אומרת 'אני לא עוברת' אז אני לא יודעת אם זה מדויק. קודם כל, את ממשיכה בדרך. אולי עוד לא עמדת מול המבחן המלא, וכל פעם את מקבלת עוד הכנה – כל אירוע כזה, כל חג כזה שאת שוב פוגשת את הכאב הגדול כשהאשליה מתנפצת והפנטזיה שתהיה לי משפחה הרמונית שמחה שאוהבת להיות יחד, לא מתממשת. והנה את מחזיקה מעמד – את פה איתנו עכשיו, את ממשיכה בדרך. במובן הזה את כן עומדת במבחן. אבל יכול להיות שזה לא המבחן עצמו, וכל האירועים האלו הם מעין הכנה. אנחנו צריכים הרבה הכנות למבחן האש. אלו אימונים – כמו שחיילים לפני הקרב צריכים לעבור הרבה אימונים כדי שבקרב הם יעמדו ויתמודדו.

משתתפת – אמאל'ה על מה שאת אומרת! אז המבחן האמיתי עוד לא הגיע? מה עוד מחכה לי?

יעל – אני דווקא אמרתי את זה במטרה לעודד ולא לייאש. זה לאו דווקא יהיה יותר דרמטי, אלא שאת תוכלי באופן יותר מלא להסכים לזה, לעמוד ולא לנסות לשנות את זה. ביום שבו לא תעשי שום דבר כדי להחזיק את תמונת האשליה הזו – זה יהיה היום בו את מסכימה שהאשליה הזו תֵבועַר, תעלה באש לגמרי. ואז אפשר לראות את הדבר כמו שהוא, במערומיו. יכול להיות שאת עוד לא מוכנה לזה באופן מלא וזה בסדר. את כל פעם מתקרבת לזה עוד קצת, עוברת הרבה אימונים, עד שתהיי מוכנה.

משתתפת – אני לא בטוחה שאני מדייקת, אבל אני חושבת שמבחן האש שלי הוא מול ששת ילדיי. כל אחד מהם מצליח לאתגר אותי ולשאול אם אני אוהבת אותו יותר מהאחרים. אני חייבת לומר שהתקדמתי עם זה כי בהתחלה הם ממש היו מכניסים אותי לתוך האש, והיום זה קצת יותר קל. זה מבחן לא פשוט.

יעל – תנסי להבהיר לנו מה המבחן. אני מבינה שזו סיטואציה לא פשוטה, אבל באיזה אופן זה מבחן האש – מה את תאבדי אם לא יהיה לך את זה?

משתתפת – אני אהיה אמא לא טובה, לא יאהבו אותי, אני אזדקן ואף אחד לא ידאג לי. אמא לא טובה.

יעל – אז הדבר שאת רגילה להישען עליו, שאת שמה בו את יהבך ונותנת בו את מבטחך הוא 'אני אמא טובה'. עבורך, להסכים שלא יהיה לי הדבר הזה להישען עליו, שאולי הילדים שלי יחשבו שאני אמא לא טובה, ואולי הילדים שלי לא יאהבו אותי – זה הכי מפחיד עבורך.

משתתפת – להסכים לראות שהם יאהבו אותי גם אם אני אמא לא טובה. זה הפחד. אני מפחדת שאם אהיה אמא לא טובה, אז לא יאהבו אותי.

יעל – אני אדייק אותך. כשאת אומרת שתביני שהם יאהבו אותך כאמא לא טובה, אז יש כאן עדיין אחיזה. ההסכמה בתוכי היא הסכמה שאולי לא יאהבו אותי, שאולי אחווה כאמא לא טובה ולא יאהבו אותי. זה לא חייב לקרות במציאות, אבל זו ההסכמה המתבקשת ממך במבחן האש שלך. לא שבאמת את אמא לא טובה, אבל הוויתור הוא על האחיזה הזו, כמו שבדוגמא הקודמת: אולי אף פעם לא תהיה לי משפחה הרמונית ועליזה. זה יילקח. להסכים שהדבר הזה יילקח.

משתתפת – אני יכולה לחבר את זה לביוגרפיה שלי ולראות מאיפה זה מגיע. תודה. באמת צריך אומץ.

יעל – נכון. לא סתם הוא מדבר על האומץ כל כך הרבה. צריך אומץ אדיר, לא פחות מהאומץ לעמוד באש צולבת בשדה קרב. האומץ להסכים שאולי אאבד את מה שהוא ביטחון קיומי עבורי ובכל זאת להמשיך. זה ביטחון קיומי שנלקח ממני. צריך הרבה אומץ.

תחשבו על השאלה הזו, ויכול להיות שגם עברתם דרך מבחן אש.

משתתף – אני חושב שמה שאני פוחד לאבד זה מה שרכשתי: העיסוק שלי, המקצוע שלי. ההערכה שאני מקבל דרך המקצוע. לפעמים היו לי סיוטים – אם ארצה לעבוד במשהו אחר ואצטרך לוותר על מה שאני עושה, זה מין חלום בלהות כזה.

יעל – זו דוגמא טובה. זה יותר מ'לא רוצה לוותר'. נשאל ככה: איך אתה מדמיין את הדרך שלך ואת החיים שלך בלי זה? אם היום, חלילה, היו אומרים לך שאין לך את זה יותר.

משתתף – עצוב וקשה. מה שאני עושה ממלא אותי, אני גם נותן, גם תורם, וגם מקבל. בלי זה אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר.

יעל – אנחנו מדברים על החוויה שלהיות בלי הדבר הזה – בדוגמא שלך: להיות בלי העיסוק שלך. זה לא שבאמת צריכים לקחת לך אותו עכשיו, סביר להניח שכרגע אין סיבה שתפסיק את העבודה.

עוד תכונה שלא הזכרנו היא ביטחון עצמי. ביטחון עצמי הוא לאו דווקא שהייתי מלכת הכיתה. הרבה פעמים בביוגרפיה שלנו אנחנו חווים הנמכות, ופוגשים את האפסיות שלנו, ומרגישים עלובים וקטנים, וזה נשמע כסתירה לביטחון עצמי. אבל הכוונה היא לא לביטחון עצמי של תחושת יוהרה, ושאני לא צריכה אף אחד ואני יכולה הכל. הכוונה היא בהדרגה לפתח ביטחון עצמי מבוסס על ההכרה שבסופו של דבר הדרך הרוחנית לא נשענת על שום דבר חיצוני. בסופו של דבר זה אני ואלוהים. זה לא אומר לא להיעזר – וחשוב להבין ולזכור זאת. יש אנשים שיש להם את הנטייה לחשוב שהם יכולים הכל בעצמם ולא צריכים אף אחד – אבל זה לא הדבר עליו אנחנו מדברים. לא זה. אנחנו צריכים אנשים אחרים, אנחנו צריכים לדעת להיעזר, אנחנו צריכים שיהיו לנו מורים ומלווים. אבל אם נדמה לי שאדם אחר, או המקצוע שלי, או המשפחה שלי, או משהו חיצוני כלשהו – כל אחד ומה שהכי קשה לו לאבד – אם נדמה לי שבלעדיהם אין לי דרך אז אני צריך ללמוד לפתח ביטחון בדיוק שם. יש הרבה בדידות בדרך הרוחנית. להחזיק מעמד בתוך הדרך, ולוותר בהדרגה על כל המשענים – שלא יהיה לי על מה להישען בחוץ, להסכים לזה. ההסכמה מגיעה בדרך כלל בכך שאנחנו מקבלים הרבה מכות בדרך. אנחנו לא נוטים הסכים מרצון בעצמנו – זו יכולת מאוד גבוהה, למי שיש אותה.

אצלך אתה אומר שזו העבודה. אצל הרבה אנשים, ובמיוחד גברים, העבודה היא הדבר שמגדיר אותם – מה אני אהיה בלי העבודה שלי, בלי העיסוק שלי. להסכים לוותר על זה לא אומר להפסיק לעבוד בזה, אבל יתכן שתוכל לעבוד שם בלי שהיא תהיה עבורך המשענת שעליה אתה מסתמך.

אשתף בטקסט נוסף על מבחן האש:

"יש אנשים, שלהם משמשים כבר עצם החיים-הרגילים תהליך-התקדשות – בלתי מודע פחות או יותר – דרך מבחן-האש. אנשים כאלה הם בעלי נסיון-עשיר, המחזק אצלם בדרך בריאה את הבטחון העצמי, אומץ-הלב והיציבות הנפשית בשעה שהם לומדים לסבול צער, אכזבה, כשלון במפעליהם מתוך גדולה-נפשית ובייחוד בשלווה ובכוחות בלתי-נשברים. אדם בעל נסיון מסוג-זה, הוא לכן, ברוב המקרים, מתקדש כבר מבלי לדעת על כך; ורק מעט דרוש אז לשם פקיחת אזניו ועיניו הרוחיות למען היות רואה רוחי. כי זאת יש לזכור: מבחן-אש אמיתי אינו מיועד לספק את סקרנותו של התלמיד. נכון שהוא לומד דברים יוצאים-מן-הכלל אשר לאחרים אין כל מושג אודותם. אבל למידה זו אינה המטרה אלא האמצעי אל המטרה. כי המטרה היא, שהמועמד-להתקדשות יגביר, דרך דעת העולמות העליונים, את הבטחון-העצמי שלו למען היות יותר חזק ויותר אמיתי, את אומץ לבו, את גדולתו-הנפשית ואת התמדתו, עד למידה אשר, בדרך כלל, אינה ניתנת להשגה בעולם הנמוך."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'שלבי ההתקדשות' – 'התקדשות', עמ' 54

פה אנחנו רואים, כמו שהזכרתי קודם, שלפעמים אנחנו בתוך החיים כבר עוברים את ההתקדשות – אדם יכול לעבור התקדשות בלי שהוא יודע על זה. הכנה מאוד גדולה בתוך החיים, דרך אירועים קשים, דרך כל מני מבחנים שלא ידענו שהם מבחנים. יש אנשים שאינם בדרך רוחנית מודעת, ואפשר לראות שזהו אדם שמבחינות מסוימות, או בתחום מסוים, הוא כבר חצי-מתקדש.

איזה דברים עברתם בביוגרפיה שלכם, שאתם מרגישים שמהווים הכנה למבחן האש? ראינו בדוגמא של המשתתפת את ההכנה שהיא מקבלת לשבירת הפנטזיה על המשפחה ההרמונית…. לפעמים זה מתחיל כבר בילדות: אלו הכנות קיבלתם כדי לפתח אומץ, יציבות. יציבות זה המקום שבו אני מוכנה לעמוד ולהישאר איתנה בדרך, לפעמים נגד דעה של אנשים אחרים. אומץ ויציבות קשורים גם לזה – הרבה מובילי דרך רוחניים היו צריכים ללכת נגד הזרם. לרוב זה ללכת נגד הזרם. מי שמובילים דרך רוחנית הם בדר"כ מתקדמים לזמנם, ולא פעם מוקיעים אותם, מזלזלים בהם, ואפילו מנדים אותם. צריך הרבה אומץ ויציבות כדי לעמוד איתן בתוך הדבר שאתה יודע שהוא נכון, ולא לסטות מהדרך, ולא לאבד את הביטחון, ולהמשיך.

אשמח לשמוע איזו הכנה אתם מרגישים שקיבלתם למבחן האש, או שראיתם אנשים אחרים שקיבלו הכנה כזו בחייהם.

משתתפת – פחות בילדות ויותר בשנתיים האחרונות. התפטרתי לפני שנתיים, ומאז אני לא עובדת. זו הכנה כי אני רק עכשיו הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לחזור אל מה שעשיתי כל השנים, אל מה שהייתי. זו תחושה מפחידה. זה לוקח המון זמן להגיע להחלטה כזו בסוף. עדיין אני בתוך ההכנה הזו כי – אוקי, אז מה? אז אני יועצת ביוגרפית? כן, לא… אני בתוך הדרך הרוחנית, אבל זו תקופה מאתגרת.

יעל – כן, זה להיות בלי משען גם ברמה הכלכלית, גם ברמה של עיסוק. יש הרבה משענים שוויתרת עליהם בשנתיים האחרונות.

משתתפת – אני ויתרתי, וכל המשפחה גם מוותרת. זה לרתום את כולם למען הדבר הזה. זה מאתגר מאוד. זה מפחיד, יש רגעים של חוסר ביטחון. מה שקיבלתי זה את האומץ שאיבדתי בעבר הרחוק, בגיל 9. הוא חזר אלי בגיל 54.

יעל – אגיד למי שלא יודע, שגיל 54 הוא השיקוף השני של גיל 9. השיקופים הם 9, 33, 54. 33 הוא גיל ההיפוך, אבל לפעמים אנשים שהתחילו מאוחר את הדרך הרוחנית, יפגשו את ההיפוך בגיל השיקוף השלישי 54. בגיל 33 לא התרחש היפוך מלא, ואז בגיל 54 יש עוד הזדמנות. אצלך זה ממש חזק – ההיפוך הגדול קרה בגיל 54.

משתתפת – בגיל 33 כן היה זרע של האומץ, אבל האומץ הגדול חזר בגיל 54. אני רואה את האומץ גם בדברים אחרים. כל העבודה שאני עושה היא באומץ, אבל זה כרגע הדבר הגדול עבורי.

משתתף – היום אני מבין שמה שחיזק אותי ונתן לי כוחות אלו המשברים שעברתי בחיים, אני והמשפחה. כל המשברים האלו נתנו לי את האמונה והכוח. החזקתי מעמד.

יעל – אני זוכרת שסיפרת שהייתה לך ילדות לא קלה בכלל. תודה לכם על השיתוף.

אנחנו רואים כאן בדוגמאות את תהליכי הבעירה, תהליכים של הרס. בעירה היא יותר הרסנית מאשר משהו שנשבר. כשצלחת נשברת אז יש רסיסים, כשמשהו נשרף נשאר רק אפר. אפילו אין חתיכות שאפשר להרכיב. כשמשהו נשרף לא נותר מה להרכיב. זה מאוד מפחיד. כמו ה'סנה הבוער' דרכו מתגלה אלוהים למשה, כך המהות של הדברים, השם האמיתי, יוכל להתגלות לנו רק אחרי שכל המעטפות האלו יושלו. צריך הרבה אומץ בשביל זה.

נחזור למילים של הרב קוק, כדי לקבל אומץ:

"מִי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בַּמֶּרְחָבִים,

מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַפֵּשׂ אֱמֶת וְטוֹב בְּכָל לְבָבוֹ,

אֵינוֹ סוֹבֵל מֵהֲרִיסוֹת שֶׁל עוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי,

אֲבָל גַּם לֹא בּוֹנֶה שׁוּם עוֹלָם רוּחָנִי מִשֶּׁלּוֹ."

הרב קוק, מתוך הספר 'ניצוצות'.

תודה רבה להתראות מחר בשיעור הפתוח.

print