תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'

תמלול השיעור:

ערב טוב ושלום לכולם.

"לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי" תהילים נא', יב-יג

בשלושת המפגשים האחרונים פגשנו 3 מבחנים שהאדם עובר בתוך החניכה הרוחנית: מבחן האש, מבחן המים, ומבחן האויר. היום אנחנו מגיעים לשלב נוסף, עדיין בתוך אותו פרק של 'שלבי ההתקדשות'. בחלק הזה מדובר על דבר מאוד מעניין:

שטיינר אומר שבשלב הזה האדם נדרש להישבע שבועה. בסיפורים שאנחנו מכירים על מסטריות ומסעות חניכה, יש שלב של שבועה. כאן שטיינר מסביר שהשבועה הזו אינה שבועה כמו שאנחנו מכירים – זו לא שבועה חיצונית כלפי מישהו שמבקש להישבע לו לשמור על סודיות או משהו כזה. המשמעות של השבועה הזו היא שלאדם יש כבר מספיק ידע והוא יודע מתי נכון לדבר ומתי נכון לשתוק. איפה נכון לתת את הידע ואיפה אסור. כבר בתחילת הספר עלה הנושא הזה, אבל עכשיו האדם בשלב מאוד מתקדם, וככל שיש לנו יותר ידע ויותר גישה לעולם הרוח – כך האחריות שלנו גדלה והולכת. בשלב הזה האדם כבר בשל לקחת את האחריות הזו, להבין את הדברים נכונה, לדעת איפה לדבר ואיפה לא לדבר, ובאיזה אופן נכון לדבר. יש דברים וצורת דיבור שהוא כבר לא ישתמש בה.

בתוך השלב הזה האדם מקבל שני שיקויים:

האחד הוא שיקוי השיכחון, והשני הוא שיקוי הזיכרון. מי שהשתתף מההתחלה בשיעורי 'אנתרופוסופיה בימי קורונה' יודע במה מדובר, כי דיברנו שם על שיקוי הזיכרון, וגם כאן נדבר עליו שוב בהמשך. נתחיל משיקוי השיכחון.

שיקוי השכחון

"אם המועמד הגיע לבשלות הזאת, מקבל הוא מה שנקרא סמלית: "שיקוי השכחון". כלומר: הוא מוכנס אל הסוד כיצד לפעול מבלי להיות מופרע על ידי הזיכרון הנמוך. דבר זה נחוץ מאוד למתקדש. כי מן ההכרח שיהיה לו אמון מלא בהווה העכשווי. מן ההכרח שיהיה ביכולתו להשתחרר מהשפעת הזכירות, המשומרות בזיכרונו, העוטפות את האדם בכל רגע של חייו. אם אני דן דבר הקורה לי היום, בהתאם לניסיון של יום האתמול, הריני חשוף לטעויות מרובות. מובן, כי אין כאן הכוונה לומר כי על האדם להתכחש לניסיון אשר רכש בחיים. תמיד צריך הניסיון להיות לפני עיניו במידת האפשרות. אבל הכרחי הדבר כי למתקדש תהיה היכולת לשפוט כל ניסיון חדש אך ורק בהתאם לצפון בו, באותו ניסיון, להתרשם ממנו מבלי להיות מושפע מדעה הנובעת מניסיון בעבר. בכל רגע עלי להיות מוכן שכל דבר או ישות יגלו לי גילוי לגמרי חדש."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 2008, עמ' 60.

שיקוי השיכחון מדבר על כך שאני אוכל בכל רגע, בכל מצב נתון, להתייחס לרגע כ-אל דבר חדש. בנפש התודעה, עם כניסת ה'אני' האינדיווידואלי' בצורה חזקה ועמוקה, כל אדם הוא חד-פעמי, כל ביוגרפיה היא חד-פעמית ואינדיווידואלית, וכל רגע הוא חד-פעמי ואינדיווידואלי. ואם אני נשענת על הזיכרון של פעם, ואני שואפת להסתמך על הניסיון שלי ושל אחרים, אז אני בעצם לא אוכל לפגוש את הדבר החדש, לא אוכל לגלות את הדבר החדש. ביעוץ הביוגרפי זה מאוד משמעותי: אנחנו פוגשים מיועץ, מכירים את הביוגרפיה שלו, קראנו את השביעונים שלו, לפעמים אנחנו מכירים אפילו יותר טוב ממנו את הדפוסים שלו. אנחנו נדרשים מצד אחד שיהיה לנו את הידע הזה, ובאותו זמן אנחנו נדרשים מהצד השני לפגוש אותו בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. בתור מיועצת אני יכולה להגיד שבמפגשים שלי עם אורנה אני לא פעם נפעמת – אני יכולה לבוא עם נושא או בעיה שכבר דיברתי עליהם רבות, ופתאום יש לזה פרוש חדש, הסתכלות חדשה לגמרי, על אותו נושא. החוויה הזו, שאני בטוחה שהיא חווויה מוכרת למי שהתנסה בזה, היא חוויה של גאולה. לראות פתאום את הדברים באור חדש – איך לא ראיתי את זה קודם? יתכן שדיברתי בדיוק על אותו דבר לפני חודש או לפני שנה, והייתה לו משמעות אחרת.

בנושא השיכחה שטיינר מדבר בהרצאה אחרת שאני מאוד ממליצה לקרוא "ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו" – על ברכה שבשכחה. החשיבות של היכולת שלנו לשכוח. בדרך-כלל אנחנו חושבים שהירידה בזיכרון היא חיסרון, אבל לא סתם הזיכרון שלנו נחלש עם הגיל. זו לא טעות. מי שהיה בכנס של ביה"ס בנושא 'זיכרון ושכחה' יודע, ונדבר על זה גם כאן: השכחה, הירידה בזיכרון הארצי, מאפשרת לזכרון הקוסמי להיכנס. סוג אחר של זיכרון יכול להיכנס.

"שם יש לכם את הסיבה מדוע זה רע לאדם לשכב ער בלילה מבלי יכולת לקבל רשמים מסוימים מבחוץ בגלל שהוא מודאג בגלל משהו. אם הוא יכול לשכוח אותם הם יפעלו באופן מועיל על גופו האתרי. במקרה הזה הדבר ברור כמה ברכה יש בשכחה, באותו זמן יש לכם רמז לצורך לא להכריח את עצמכם לזכור משהו, אלא מוטב ללמוד לשכוח זאת. זה הדבר הנורא ביותר האפשרי לבריאותו הפנימית של האדם אם יש כמה דברים שאינו יכול לשכוח."

שטיינר, ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו, 1908, הרצאה 1.

כשאנחנו נאחזים בזיכרון – כמו זיכרונות טראומטיים מהילדות, או זיכרון של משהו שהיה וכבר נגמר – כשאנחנו לא מסוגלים להרפות ממנו, אז אין תנועה, אין התפתחות. איך אני יכולה להתפתח אם אני נאחזת במשהו שהיה ונגמר? כשאנחנו מדברים על השכחה הכוונה היא לא לשכוח שהדבר קרה. אנחנו לא מדברים על דמנציה. וגם לא על הדחקה – הכוונה היא לא להדחיק את זה. אנחנו מדברים על היכולת להרפות מהדבר, לתת לו לשקוע ולפעול על הגוף האתרי שלנו. הגוף האתרי שלנו זה גוף החיים.

ביעוץ הביוגרפי אנחנו יוצאים מהנחה שהדברים לא קרו סתם, הם קרו נכון – גם הדברים הקשים ביותר לא היו טעות. כשאני מסוגלת להרפות מהדבר אז הוא יכול לפעול את פעולתו המיטיבה, הוא יכול לפעול דרך עולם הרוח על הגוף האתרי שלי, ואז הדבר עצמו יכול להחיות אותי. אבל אם אנחנו נאחזים בו אז הגוף האתרי מתקשה. זה גורם, לדברי שטיינר, לתת-תזונה לגוף האתרי. כשאנחנו נאחזים במשהו כל הזמן – זה ממית אותנו. אין שם תנועה ויש סוג של מוות.

אנחנו כרגע בדיוק אחרי יום כיפור ונקרא משהו שאומר שטיינר באותה הרצאה על הסליחה:

"סליחה אינה פגם באדם, אלא אחד מהדברים הבריאים יותר בחיי אדם. אם אדם היה רק מפתח את זיכרונו, ואם כל דבר שעושה רושם עליו היה נשאר בזיכרונו, גופו האתרי היה צריך לשאת הרבה, ותכולתו הייתה נהיית יותר ויותר נרחבת ומקיפה, אבל באותו זמן היא הייתה נהיית יותר ויותר יבשה."

שטיינר, ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו, 1908, הרצאה 1.

מה היא סליחה מנקודת המבט הזו? סליחה אינה כשאני מחליטה באופן מלאכותי לבקש מכולם סליחה ולסלוח לכולם, והכל יהיה טוב ויפה. זה לא עובד ככה. להצליח לסלוח מתוך מקום שבו אנחנו כבר לא שומרים טינה אז נכנסת תנועה חדשה. כשאני שומרת טינה לאדם שפגע בי – לפני 20,30,40 שנה כי טינה יכולה להישמר הרבה זמן – אז אני מקבעת אותו ואני מקבעת אותי. אין שם אפשרות לתנועה. האדם הופך להיות תמונה של הדבר שהוא עשה, של אותו מעשה אחד. יתכן שמאז הוא עשה עוד הרבה מעשים אחרים, אבל אותו מעשה מתקבע לתמונה קבועה. זה לא רק לא משחרר אותו לראייה חדשה שלו מצידי, אלא זה גם לא משחרר אותי. גם אני לא יכולה לנוע. ברגע שאנחנו נאחזים בדבר הזה אז גם לנו אין חופש, לא רק לו. חשבתי על זה שאפילו כשאנחנו זוכרים למישהו משהו חיובי, שיש לנו תמונה חיובית על האחר עבור מעשה טוב שהוא עשה – גם שם אנחנו לא נותנים לו חופש. לדוגמא: ילדה שהיא 'ילדה טובה ירושלים', ופתאום היא רוצה להיות משהו אחר, היא רוצה פעם אחת להתנהג אחרת – אבל אם קיבעתי אותה בתמונה שהיא תמיד חייבת להיות ילדה טובה, אז אני לא מאפשרת לה חירות. האדם מקובע בתוך הזיכרון שלנו, על מעשיו הטובים ואלה שאינם טובים בעינינו. היכולת לבוא כל פעם לסיטואציה ולמפגש עם האחר באופן חדש – זו יכולת חשובה שמאפשרת לנו להיות בתנועה והתפתחות.

ביעוץ הביוגרפי הזיכרונות שלנו יכולים ממש להשתנות. הם יכולים להישכח, לא במובן של לשכוח מה שקרה, אלא מתוך הפרשנות החדשה שאנחנו נותנים לדברים, מתוך ההתבוננות על האירוע הביוגרפי בדרך חדשה. הזיכרון משתנה. זה לא אומר שזה לא יכאב יותר, הכאב לא יעלם, אבל התמונה שהחזקנו יכולה להשתחרר.

שאלות לחקירה ביוגרפית:

  1. משהו שאתם צריכים לשכוח, שהגיע הזמן לשכוח אותו, ואתם לא יכולים לשכוח, לא יכולים להרפות ממנו. זיכרון שאתם נאחזים בו – מהילדות, מגיל יותר מבוגר, לרוב בתוך מערכת יחסים.
  2. זיכרון שהיה הרבה זמן מקובע, והצלחתם "לשכוח" אותו או לתת לו פרשנות חדשה, וחלה התפתחות בחיים שלכם בעקבות זה.

משתתפת – הדוגמא שלי אולי קצת שונה מהבקשה שלך למשהו שאנחנו אוחזים בו. אמא שלי נפטרה בהיותי בת 6, באופן מפתיע. אני שכחתי כל זיכרון שלי ממנה, כדי שאוכל להיוולד. את מדברת על הצורך לשכוח כדי שיוכל להיוולד הדבר החדש. השכחה שלי כל זיכרון ממנה הוא כנראה גם סוג של מנגנון הגנה, אבל אני חושבת שזו גם אותה שכחה שאת מדברת עליה, שאיפשרה לי להתגשם פה מחדש.

יעל – זו דוגמא מדהימה. השכחה במקרה הזה הגנה עלייך ואפשרה לך, במיוחד בשביעון השני, שהגוף האתרי יוולד.

אנחנו רואים שבאירועים טראומטיים אחד הדברים שיקבע אם תיווצר פוסט-טראומה, קשור ליכולת הזו לשכוח. היכולת שלך לשכוח, שבפסיכולוגיה הייתה מתפרשת כהדחקה, היא כמו שהגדרת מאוד יפה: אפשרה לך להמשיך את החיים.

משתתפת – השכחה היא אכן זו שאפשרה. זה דומה לאופן שזה מופיע ברמה הקוסמית, שאנחנו נולדים ושוכחים בכלל למה באנו לפה, כדי שנוכל להתגשם. אם נזכור – לא בטוח שנרצה להתגשם פה.

יעל – נכון, ולא נוכל לעבור את הקרמה שלנו. תודה על הדוגמא החזקה.

משתתף – במערכת הזוגית שלי אני הרבה פעמים כועס על אשתי, ואחרי שאני נרגע אני אומר לה שאני לא כועס עליה על מה שעשתה עכשיו, אני כועס על מה שעשתה פעם בעבר. אלו דברים שאני עובד עליהם, ולאט לאט העוצמות של זה פוחתות ואני מרגיש שנכנסת מודעות, אבל עדיין זה קיים – הכעס נסמך על מה שיש לי בזיכרון ולא על המעשה הנוכחי שלה.

יעל – זו דוגמא למה שאמרנו – שמירת טינה. יש לך תמונה של מה שאשתך עשתה, וגם אם היא תנסה, ואפילו תצליח, להתנהג אחרת, עדיין יהיה לה מאוד קשה לצאת מהתמונה הזו, עד שיגיע הזמן שאתה תוכל לשחרר אותה. כשאנחנו אומרים שצריך לשכוח – אין הכוונה לפעולה מכנית. אתה לא יכול עכשיו להחליט שתשכח כי יעל אמרה בשיעור. הכוונה היא לא לעשות משהו מכני. מה שאתה מתאר הוא דבר יפה, של תהליך בתוך ההתפתחות הרוחנית שלך – שככל שאתה מתפתח אתה יכול יותר ויותר לשחרר את התמונה הזו. זה קשור גם לזה שאנחנו מבינים יותר ויותר שהאחר הוא שליח בתוך הקרמה שלנו. כשאנחנו מבינים שהוא המלאך, הוא השליח שעוזר לנו להתפתח, אז הסליחה היא לא מלאכותית – כבר אין על מה לסלוח כי יש לנו התבוננות אחרת על התפקיד של האדם הזה בחיינו. אנחנו יודעים משיעורים קודמים שלאשתך יש תפקיד חשוב בהתפתחות שלך. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש דוגמא ממערכות היחסים שלנו, שם אנחנו מתבקשים להרפות מזיכרון של מה שהיה.

משתתפת – אני גרה בהררית, זה ישוב קטן. המון שנים אני מעורבת בניהול של הישוב, ועכשיו קצת פחות. כשאתה מנהל בישוב קטן יש לעיתים אנשים שלא מסכימים איתך, וזה יוצר כל מני יחסים לא נעימים. שמתי לב שאני שוכחת – כשאני נפגשת עם נשים אני שמחה לראות אותם ושוכחת את המעשה שהיה בינינו. יש אנשים שאני רואה כמה שהם קשוחים. מה שאמרת עם הגוף האתרי – אני עכשיו מבינה מה שאני רואה: אני רואה כמה שהם קשים. אני עושה הפרדה, ובזכות זה יש לי יחסים טובים עם האנשים בישוב. אני מצליחה להתנתק לגמרי, בזכות העבודה שאנחנו עושים כאן. אני פוגשת אותם בשמחה מכל הלב. עכשיו זה מסביר לי. מצד שני, אני יכולה גם לספר שבתור ילדה אמרו לי "זה לא מתאים לך", כי כשאת ילדה טובה ופתאום עושה משהו אחר אז "זה לא מתאים".

יעל – קיבלנו עכשיו כמה דוגמאות, שכל אחת מהן נתנה לנו פן אחר. יפה לראות שגם פה לא הייתה התקבעות. הבאתם לנו שלושה פנים שונים של השאלה ששאלתי. מי שמכיר את המשתתפת יודע שהגוף האתרי שלה מאוד חזק, יש לה הרבה כוחות חיים. זה יכול להתחבר ליכולת לשכוח, במובן הטוב – לא להאחז בזיכרון, לא להכניס לשם אנרגיות אסטרליות חזקות. היכולת לעשות את ההפרדה יכולה להסביר את כוחות החיים שלך ושמחת החיים.

משתתפת – גם חברה שלי שמה לב ואמרה לי שאני לא נוטרת, לא סוחבת. זה היה ונגמר.

יעל – זו מתנה גדולה. כולנו היינו שמחים לאמץ את התכונה הזו.

משתתפת – אני חייבת להגיד שזו המון עבודה פנימית. זה נכון שנולדתי עם אופטימיות, אבל אם אתה לא עושה עבודה אז זה לא אפשרי.

יעל – גם המקום השני, על-פיו מי שמקובע להיות הילד הטוב, או הילד הרע, או המצחיקן, או כל דמות אחרת שלבשנו – ברגע שמקבעים אותנו שם או אנחנו מקבעים את עצמנו, אז יש שם פחות חופש ופחות אפשרות למגוון. כולנו מכילים יותר מאשר דמות אחת ופן אחד.

על נושא השכחה אפשר להגיד עוד הרבה. ההסתכלות הזו של שטיינר היא הסתכלות ייחודית על השכחה ועל הברכה שבשכחה. אנחנו באופן רגיל חושבים שצריך לזכור, וההבנה שהשכחה קשורה לכך שאנחנו בני-אנוש ויש לנו 'אני'. חיות לא שוכחות, הן זוכרות – החיה זוכרת בצורה אינסטנקטיבית את מה שהיא צריכה לזכור בשביל ההישרדות שלה. כלב זוכר, למשל, את הבעלים שלו שאליו הוא קשור. החיה יכולה לזכור, אבל אין לה את השכחה. השכחה היא יכולת הקשורה בסופו של דבר ל'אני' – היכולת לסנן מה לזכור ומה לשכוח, ולא לזכור את הכל בצורה אוטומטית.

משתתפת – אני רוצה להוסיף פן אחר שקשור לשכחה. לפני איזה זמן ישבנו שבעה בבית על אח של בעלי, ובא לשבת איתנו בן קבוצה שלי מהקיבוץ. אני חוויתי ביקור מאוד מכאיב ממנו, כי הרגשתי שהוא בכלל לא מתייחס אלי ולא נושא את היחסים שלנו. כבני קבוצה יש לנו עבר, והיו לנו מבחינה פנימית יחסים פעילים של דחייה הדדית. הרגשתי שהוא בא אלי הביתה ובחוויה שלי הוא לא מספיק זוכר, או לא מספיק נוכח, במפגש החדש. אני מרגישה באמת שאני נכונה ליחסים חדשים, ורציתי לחוות שיש מציאות משותפת שאנחנו חולקים וזוכרים, כדי ללכת אל החדש. זה היה אירוע קונקרטי. אבל אני יכולה לחשוב גם על אנשים בישוב שאמרו לי כל מני דברים ואני יכולה היום לפגוש אותם ממקום אחר, כי אין ברירה, אתה לא יכול לסחוב את זה. השאלה שלי היא איך אפשר לשאת בצורה נכונה את העבר שלנו? איך אדם נושא בצורה נכונה את העבר שלו, כי אין הווה בלי עבר, וגם אין עתיד. זה עוד פן שאפשר להביא אל הנופך של השכחה – להתפנות כדי לפגוש את זה מחדש – איך העבר מתבטא ואיזה קרקע יש שם לצעד הבא שלנו.

יעל – הוספת דבר משמעותי, שמחבר אותנו מהשכחה אל הזיכרון.

הזיכרון הוא מרכיב של ה'אני', הוא יכולת שקשורה לאדם מעצם היותו בעל 'אני'. בלי הזיכרון אין המשכיות. אם לא היה לנו זיכרון בכלל לא היינו יכולים להיות בני אנוש במובן זה שלא היינו חווים את הרצף של החיים. לא היינו חווים את עצמנו הולכים לישון ומתעוררים בבוקר בתור אותו אדם. לתקופה שלנו ולחיים האלה זה נכון, כפי שהוזכר, לשכוח את חיינו הקודמים ומאיפה באנו, אבל בסופו של דבר, באבולוציה של ההתפתחות, יגיע זמן עתידי שבו – כמו שאנחנו למעשה עושים כאן בעבודה שלנו – אנחנו נזכר בחיים הקודמים שלנו. לא באופן מיסטי אלא מתוך העבודה הרוחנית שאנחנו עושים, וכחלק מההתפתחות. מה שתיארת זה המעבר מזיכרון ארצי לזיכרון הקוסמי. מהו הזיכרון הקוסמי? זה הזיכרון שנמצא ברשימות האקשיות. אנחנו יכולים להתחבר אליו – אל הזיכרון שנמצא בעולם הרוח – כשאנחנו מבינים את האירוע מנקודת המבט הרוחנית.

את אותם יחסים עם האדם שהסב לך כאב, דווקא בגלל שהוא לא נשא את הזיכרון ואולי גם בגלל יחסי הדחייה שהיו בינכם וכל מה שעברתם יחד – את זה את יכולה לחקור, להבין את תפקיד היחסים שלכם, ודרך עבודה שלך להפוך את היחסים האלו מזיכרון ארצי לזיכרון קוסמי. השכחה, כמו שקראנו בטקסט על שיקוי השכחון, אין בה כוונה לשכוח את האמיתות הרוחניות – אותן אנחנו חייבים לזכור. אלא עלינו לשכוח במידה מסוימת את הזיכרון הארצי כדי שנוכל לפנות חלל לדבר החדש. תודה שאמרת את זה כי זה דבר מאוד משמעותי: מה קורה כשאנחנו לא מביאים את המשותף, את החוויות המשותפות שאנחנו חווים? אפילו פה, בקורונה, יש לקהילה שלנו כבר עבר משותף, חוויה משותפת בתקופת הקורונה.

זה מתחבר לנושא הזיכרון. אני רוצה להזכיר לכל מי שהיה איתנו בשיעורי 'אנתרופוסופיה בימי קורונה' מההתחלה: בדקתי וראיתי ששיעור מספר 22 היה בנושא זה – 'שיקוי הזיכרון'. זה היה באפריל, לפני חמישה חודשים. אני לא יודעת עד כמה כולנו קולטים כמה זמן אנחנו כבר מצויים בתוך התקופה הזו של הקורונה. אנחנו בתוך הסיטואציה הזו כ-7 חודשים. תשימו לזה לב.

נקריא את הטקסט על שיקוי הזיכרון ואחר כך אזכיר את השאלה ששאלתי אתכם אז.

 שיקוי הזכרון

"השיקוי השני המוגש למתקדש הוא: "שיקוי הזיכרון". שיקוי זה מעניק לו את הכושר לזכור בכל עת את האמיתות העילאיות. יד הזיכרון הרגיל תקצר מעשות זאת. חייבים להתאחד, להיעשות אחד עם האמיתות העילאיות. חייבים להגיע לא רק לידען, אלא להשתמש בהן כדבר מובן מאליו, להפוך אותן להתאמנות, להרגל, לנטייה. הכרחי שלא יהיה צורך, כלל וכלל, להעלות אותן במיוחד במחשבה; צריך שתתגלמנה בעצם אישיותו של האדם; חייבות הן לזרום דרכו בדומה לתהליכי החיים שבתוך גופו. כך עושה האדם את עצמו, במובן הרוחי, בהדרגה למה אשר במובן הפיזי עשהו הטבע."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 2008, עמ' 60

בטקסט הזה, שקראנו בעבר, נאמר שאת האמיתות הרוחניות אנחנו נדרשים לזכור בכל רגע ורגע, בכל סיטואציה – גם במצבים קשים, גם במשברים, גם ברגעי חוסר האמונה. השאלה שבזמנו, לפני חמישה חודשים, שאלתי אתכם הייתה:

מהו הדבר, האמת הרוחנית, שגיליתי בתוך תקופת הקורונה, שאסור לי לשכוח? אמת רוחנית שגיליתי, או שנזכרתי, או שהתגלתה לי, ושאני מבקשת לא לשכוח אותה.

עכשיו אני שואלת אתכם שוב את אותה שאלה. אם אתם זוכרים מה אז עניתם לעצמכם, וגם אם לא – אז אפשר לנסות להיזכר מחדש. עכשיו נשאל את השאלה שוב, מחדש – עברה תקופה, אולי ההסתכלות שלנו השתנתה. איך הייתם עונים על השאלה הזו היום?

האם זכרתם את מה שאז הבטחתם לעצמכם לא לשכוח?

איך הייתם מנסחים היום את התשובה לשאלה הזו?

השאלה שנשאלה אז: בתוך זמן הקורונה, שהוא זמן מיוחד לנו ולאנושות בכלל – מה האמת הרוחנית שהתגלתה לי, או שהתחדדה לי, ושאני מבקשת לא לשכוח אותה, גם אחרי שהקורונה תגמר? בינתיים מי יודע מתי הקורונה תגמר אם בכלל… אולי יום אחד זה עוד ישתנה.

מה הדבר שאני לא רוצה לחזור אליו באותו האופן, אחרי התקופה הזו? שאני לא רוצה להיות אותו דבר לגביו אחרי התקופה הזו?

משתתפת – אני זוכרת שעניתי על השאלה הזו, שהאמת הרוחנית שהתחדדה לי היא שאני לא כזאת חזקה כמו שחשבתי. החוזק הזה שאני הולכת איתו הרבה זמן הוא גם שייך לעבר הישן שלי, והוא הולך איתי באופן אוטומטי. הקורונה חידדה את זה שזה אוטומט. נתקלתי בפחדים, בחוויות, בתחושות, שלא הכרתי בעצמי. פתאום חשבתי על כך שזאת המחשבה האוטומטית שהולכת איתי הרבה שנים. לגלות את החולשה.

יעל – ראינו מקודם שיש דברים שאנחנו חייבים לשכוח. עכשיו אנחנו שואלים: מה כל אחד מכם חייב לזכור? מה אסור לכם לשכוח?

משתתפת – שאין לי שליטה על הכל. הקורונה הוכיחה את זה. אני כל פעם אומרת שאעשה תכניות, אבל אסור לי לשכוח שלא הכל בידיים שלי. יש מי שמנהל את העניינים. הסגר האחרון – הוא יותר קשה לי מהסגר הראשון. הסגר הראשון היה כזה מן נחמד, מה כבר יכול לקרות. הפעם יותר קשה. הבת שלי אמרה לי 'אמא תתחברי למציאות, אנחנו נכנסים לסגר'. ואמרתי לעצמי לא לשכוח, לא הכל בשליטה שלי. הקורונה היא הוכחה ששום דבר לא בשליטה שלנו. את זה אני לא אשכח.

יעל – זו תובנה חשובה, לכולנו, כי רובנו לא רוצים לדעת ולא רוצים להכיר בזה שאין לנו שליטה. זה מתחבר גם למה שנאמר מקודם על הויתור על הכוח – אני לא כזו חזקה. שתי התובנות מתחברות. להכיר בזה שכל מה שהוא פיזי, כל מה שהוא ארצי, כל מה שהוא חומרי, כולל המחשבות והרגשות שלנו, ומבני הנפש שלנו – כל זה מתכלה, סופי, הוא לא לתמיד. וכל פעם שאנחנו נאחזים בו – יש לנו שם טעות קוגניטיבית. הוויתור על השליטה – משם מתחילה ההתפתחות: כשאני מוותרת על השליטה, כשאני מוותרת על האחיזה, כשאני מכירה בזה שלא הכל בידיים שלי, כשאני מודה בחוסר האונים שלי.

משתתפת – מה שהיה הוא לא שיהיה. את זה צריך להפנים. כל פעם מנסים לשמר את העבר, והמחשבה שנחזור אל מה שהיה היא מוטעית. ועד כמה אנחנו תלויים אחד בשני. אנחנו לא האדם הבודד – האדם תלוי בחברה ובהתנהגות החברתית. אם יש סגר, אז המשמעת של כל אחד מאיתנו היא זו שתביא לתוצאות שתהיינה.

יעל – ועם מה זה מפגיש אותך ברמה האישית – הגילוי הזה שאנחנו תלויים אחד בשני – איך את מרגישה עם זה?

משתתפת – זה חושף אותנו עירומים. אם חשבתי ש'איש באמונתו יחיה' – אז זו אמונה שכבר לא כל-כך נכונה. אולי נכונה אבל מאוד חלקית. כל כך הרבה אמונות קורסות בתקופה הזו. אם לא נמצא את מה שמתחבר, וכל אחד יחיה באמונתו, אז אנחנו נתפרק.

יעל – מה שאת אומרת מחבר אותנו לתקופת התרבות הבאה. הזכרנו את זה פה בעבר – אנחנו עכשיו בתקופת נפש התודעה. נפש התודעה זו תקופה מאוד אינדיווידואלית. זו תקופה שהניכור והזרות ביננו לבין האחר הולכת וגדלה, ואפשר לחוש את זה דרך המסיכות והבידוד. הקורונה מצד אחד מפגישה אותנו עם זרות וניכור, וכל אחד לעצמו במובן שכל אחד בבית שלו עם המשפחה שלו ועם הצרות שלו. מנגד, כמו שאת אומרת, מפגישה אותנו עם זה שאנחנו באמת רקמה אנושית אחת, תלויים זה בזה. בתקופת התרבות הבאה אנחנו לא נוכל לשכוח את זה. נחווה את זה בנפשנו. האמת שאת התעוררת אליה קשורה אל המקום שאליו נצטרך להגיע בתקופת התרבות הבאה. לא נוכל לחוות מצב שהאחר סובל, או שלאחר יש איזושהי צרה, ואנחנו ממשיכים בשלנו, מאושרים. הקורונה מפגישה אותנו עם זה בדרך הזו – עד שלא כולם ישמרו על הסגר אז אנחנו נמצא את עצמנו בסגר, אולי עוד זמן רב.

משתתף – אני התעוררתי לזה שאם יש לי משהו לעשות – אז צריך לעשות עכשיו ולא להגיד שבעתיד אני אעשה. מה שחשוב צריך לעשות עכשיו ולא לחכות. את זה קורונה חידדה אצלי.

יעל – אנחנו קוראים לזה בבי"ס שלנו 'עריצות הזמן'. עריצות הזמן היא ההכרה בזה שאנחנו פה לגלגול הזה, לאינקרנציה הזו, לזמן מוגבל. יבוא סוף, והסוף הוא לא עוד מליון שנה. יבוא לזה סוף. לדבריך, משהו בקורונה חידד לך את זה שעכשיו יש משהו שחשוב לי לעשות – זה הרגע לעשות אותו. אני לא אחכה כי אולי יגיע הזמן בעתיד לעשות אותו. זו אמת רוחנית חשובה – לא במובן של חיסכון בזמן, ולא מתוך לחץ, אלא במובן שיש לי שליחות מסוימת, תפקיד מסוים, אחריות מסוימת – יש לי משהו לעשות כאן, שחשוב לי לעשות, אז זה הזמן לעשות אותו. לא בטוח שיהיה זמן אחר לעשות אותו.

משתתפת – אחד הדברים שהתחדדו לי: כמה אנחנו שונים, ושאין מה לשפוט. כל אחד הגיב אחרת לקורונה, ואני לא יכולה להגיד שאם אחד מפחד ואחר לא אז מישהו מהם טועה. כל אחד עם העולם שלו, וכל אחד כל כך אחר. השונות שלנו התחדדה לי, וגם העובדה שאין מה לשפוט את מי שמפחד או לא מפחד. להבין שכל אחד הוא עולם בפני עצמו, ובא עם עבר שלם, ובגלל זה הוא חווה אחרת את הקורונה. זה היה מעניין לראות – את השוני הזה. לאותה בעיה כל אחד מגיב אחרת.

יעל – זה יפה לראות שאצל משתתפת אחת הקורונה חידדה את החוויה של האחדות, את העובדה שכולנו אחד, ואצלך היא חידדה את ההבנה שכל אחד הוא אינדיווידואל ולחד-פעמי. כמובן זה כי כל אחד פוגש את מה שהוא צריך לפגוש. ראינו את זה בתחילת הקורונה, וזה מעניין להסתכל על זה שוב, כי עברה תקופת זמן מאז. כמו שמשתתפת אחרת אמרה, הסגר השני כבר מפגיש אותנו עם דברים אחרים. אורנה הזכירה את זה גם בשיעורים האחרונים: עכשיו מתחיל הקושי האמיתי. עכשיו הקרמה עובדת. לפני כן היינו בחוויה של גדלות וקצת אופוריה 'וואו, איזה יופי מה שקורה פה', אבל אני חושבת, לפחות לגבי עצמי, שאפילו שאז היה לנו טוב, חשבנו שאחרי חודשיים, שלושה חודשים, זה יגמר ואז נראה מה יהיה אחרי. אבל כנראה ששיעורים רוחניים לא נגמרים כל כך מהר. זה לא שעברנו איזו חוויה מטלטלת, ואז חוזרים לשיגרה, כי אז היינו כנראה חוזרים בדיוק אל מה שהיה. זה כנראה משהו הרבה יותר ארוך, ומה שיהיה אחריו זה לא מה שהיה לפניו. אנחנו כנראה לא קולטים את זה עד הסוף. זה יפה לראות שכל אחד מאיתנו פוגש את מה שהוא צריך לפגוש, בצורה מדויקת לגמרי.

לסיום אני רוצה לשתף אתכם בשיר, ובעקבותיו אתן לכם את המשימה לבית:

(יעל ערמוני)

משימה לעבודה ביוגרפית:

בהשראת השיר אני מזמינה אתכם לערוך בבית שתי רשימות – האחת, של מה שעליכם לשכוח, של זכרונות שנאחזתם בהם די זמן, והגיע הזמן לשחרר, להרפות מהם. והשנייה, של מה שעליכם לזכור תמיד, גם ברגעי הקושי, הייאוש, המשבר.

מי שרוצה יכול גם להפוך את זה לשיר משלכם או לסיפור על 'לזכור ולשכוח'.

תתחילו פשוט מרשימה של מילים, של אסוציאציות.

משתתפת – אני שייכת לקהילה רפורמית בשוהם, וכבר 3 שנים יש לנו מנהג 'תשליך', ו'תחזיק'. זה בדיוק מה שאמרנו פה על הדברים שאנחנו רוצים לשכוח, להשליך, והדברים שאנחנו רוצים לזכור, להחזיק.

יעל – תודה, זה מקסים. אתם יכולים לעשות את הרשימה גם ברוח הזו.

משתתפת – אני לוקחת את מה שאת אמרת לעבודה עם הילדים. הרבה מטפלות נופלות בזה. כשמכירים ילד, בעיקר בסוף שנה, כבר מכירים את ההתנהגויות שלו, ואז אתה צופה איך הוא יגיב, ופתאום הוא מפתיע אותך במשהו שונה. גם שטיינר מדבר על זה – לראות את הילד כל פעם כמשהו חדש.

יעל – תודה, זו תוספת חשובה. בחינוך במיוחד אנחנו יכולים להגיד 'זה לא מתאים לך'. אני זוכרת אמירות כאלה כשכבר העזתי לעשות משהו אחר, ומיד החזירו אותי 'לתלם'. אני חושבת שזו הבנה חשובה לאנשי חינוך ומטפלים של ילדים צעירים, כשמקבעים אותם בתבנית זה לא מאפשר להם לזוז, לא נותן להם מרחב להתפתח.

משתתפת – עלה בדעתי שאפשר להקביל את הזיכרון לאינקרנציה ואת השכחה לאקסקרנציה. צריך באקסקרנציה לפשוט באופן מודע את הזיכרונות שמתקשים באופן מכוון בחלק הראשון של החיים.

יעל – זה באמת נכון, באקסקרנציה אנחנו באמת שוכחים. זה נכון שבאינקרנציה הזיכרונות מתקשים, כי אם נשכח מוקדם מדי זה לא יהיה נכון.

משתתפת – גם בשיכולי אותיות יש בזיכרון משהו זכרי, שהולך קדימה, וגם ריכוזי, ובמובן הזה האדם מתגשם וכל האירועים הביוגרפיים מחוייבים. בשיכחה יש משהו של חשוך – אולי זה מפחיד אבל יש בו מה שמצופה לעשות באקסקרנציה, שזה לפשוט את כל הזיכרונות.

יעל – זה מקסים. השכחה והחושך קשורים לאי-ידיעה. ההאחזות בזיכרונות שלי היא היאחזות בידיעה, ובשכחה אני מוותרת על הידיעה. אני מסכימה לא לדעת. להיות בחושך.

זה סיכום יפה לשיעור הזה.

תודה רבה.

 

print