תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'

תמלול השיעור:

שלום לכולם. נתחיל היום משיתוף של שיר שיתחבר לנו בהמשך לנושא של היום.

 יהי הכל / ברטולט ברכט, (תרגום לעברית: נתן זך)

יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִימָּהִית – לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב – לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם – לְמַעַן תִּיתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

 

לפני שניגש לתוכן של המפגש הזה, נזכיר שבמפגש הקודם דיברנו על הזיכרון והשכחה, על שיקוי הזיכרון ושיקוי השכחון, ונתתי לכם תרגיל לעשות שתי רשימות: מה עלי לשכוח ומה עלי לזכור. מה אני רוצה והגיע הזמן לשכוח ולהרפות,  ומה אני מבקשת לא לשכוח אף פעם, מה הן האמיתות הרוחניות שאסור לי לשכוח. אשמח אם מישהו רוצה לשתף ברשימה או בתובנות שעלו מהתרגיל.

משתתפת – חלק מהרשימה שכתבתי הן סיטואציות שהיום הייתי מגיבה אחרת. אלו דברים שהייתי מעדיפה לשכוח. הייתי מעדיפה לשכוח את האופן שהגבתי.

יעל – דווקא לזכור את זה יכול להיות טוב – לזכור את זה כמשהו שאני לא רוצה לשכוח מה היו התוצאות של התגובה הזו. אני יכולה לחשוב על מצבים בחיים שלי שבהם הגבתי באופן שהיום הייתי בוחרת בתגובה אחרת, והתוצאה של זה לא הייתה רצויה. דווקא כשאני זוכרת את זה – זה עוזר לי לא להגיב ככה שוב.

משתתפת – הבעיה שכשאני רוצה לא להגיב ככה באירוע דומה, אז הכל נמחק וזה קורה שוב פעם.

יעל – לכן אנחנו מתבקשים לזכור את האמיתות הרוחניות, וחלק מזה פירושו לזכור מה התוצאה של תגובה כזו – זה יעזור לי לא להגיב ככה. מה שאני רוצה לשכוח זה את מה שהרגשתי אז, כי זה היה לא נעים, רגשות קשים. אבל עלינו לזכור שהרגשות בסופו של דבר חולפים, אבל עלינו לזכור את השיעור שעברנו, את האמת הרוחנית שלמדתי מתוך האירוע הזה – ואז זה שווה את הכאב.

משתתפת – כמו שאמרת, כשאירועים כאלה קורים – זה מטלטל. אלו אירועים שהתוצאות שלהם טובות, אבל הם עצמם אירועים מטלטלים.

יעל – נכון. אנחנו לא יכולים לפסוח על הטלטלה. לא יכול להיווצר סדר חדש לפני שיש כאוס.

משתתפת – זה כמו בריאה מהאין.

משתתפת – מבחינתי עצם התרגיל היה וואו. עצם זה שרשמתי מה אני צריכה לשכוח או מה שכחתי הראה לי איזו דרך עברתי. כ"כ הרבה דברים שכחתי והם רחוקים ממני, והשיעורים שלמדתי – שלעולם לא אשכח. הלקח, לדוגמא: 'המטומטמת' שהובילה אותי לשוהם במקום לחיפה – בסוף היא הובילה אותי למקום טוב, אז אם זה יקרה שוב אני אזכור שיש בתוכי את האדם הפיקח ויש את האדם היומיומי. גם את 'המטומטמת' שהובילה אותי למקומות שאני לא רוצה, וגם את החכמה והפקחית שצריכה ללמוד משהו בדרך. את זה לעולם אני אזכור. ויש עוד כאלו דוגמאות. יש שלווה עם הדברים שחוויתי, שכחתי, וכבר לא משרתים אותי ואני לא רוצה לזכור אותם, אבל אני גם לא מפחדת מהם – גם אם אזכר בהם אזכור רק את הלקח, רק את השיעור. זה היה עבורי תרגיל מכונן.

יעל – תודה. מאוד מרגש לראות שאני  כבר לא אחוזה בזיכרון של הדבר שכבר חלף, שהוא כבר לא רלוונטי. שכבר לא משרת אותי, אבל אני מסוגלת להיזכר בו בשיוויון נפש. אמרנו שהכוונה אינה לשקוע בדמנציה, לא מדובר על שכחה שנובעת מהדחקה או מאובדן הזיכרון במובן של פגיעה קוגניטיבית. הכוונה לכך שאני כבר לא אחוזה בדבר אז הוא לא נמצא שם כל הזמן ולא רודף אותי. הלקח, השיעור, האמת שהתגלתה – נשארת. היא נשארת, ואותה אסור לי לשכוח, כמו שאמרת.

משתתפת – אני ניסיתי לחשוב מה אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה לשכוח את התקופות של חיי בהן הרגשתי לא טוב – את החוויות האלה, את הרגשות האלה, את המצבים האלה. אני רוצה להיות מסוגלת לחיות אותם שוב, ללכת לשם שוב. אלו מרחבים שאני רוצה שתהיה לי אפשרות לנוע אליהם כדי לחלוק אותם עם אנשים שנמצאים בחוויות האלה. זו תמונה ברורה שעלתה לי – כל אחד שואף להרגיש טוב, ובשבילי זה בעל ערך שתהיה לי האפשרות לשוב לתחושות וחוויות מכאיבות עד הפיזי, כדי שאוכל לפגוש שם את מי שהנמצא בהם.

יעל – מה שאת אומרת מאוד משמעותי. אני שומעת שאת חוזרת למקומות האלה, אבל חוזרת אליהם עכשיו עם הרוח שלך שנוכחת בתוכם. כשאנחנו לגמרי בתוך חושך אנחנו בכלל לא יכולים לזכור שיש אור, שיש יציאה. זו נראית לנו חשיכה מוחלטת ואנחנו לא רואים בה את התקומה והבריאה שתצמח מתוך החושך הזה. וכשאנחנו באור – אנחנו שוכחים שיש חושך. יש מין פיצול כזה. הפיצול הזה הוא הדרך שלנו להימנע מלהרגיש את הכאב.

אחד הנושאים שאנחנו לומדים בביה"ס בשנה ג', הוא נושא "האדם והאדמה כישויות של קונפליקט", אותו חקר ופיתח צבי בריגר ז"ל. בנושא זה אנחנו אומרים שהמשימה שלנו היא להכיל בתוכנו את הניגודים. להסכים שיהיה בתוכי הקרב שמתחולל, ולא להשליך חלק אחד החוצה. להסכים להיות שדה הקרב של שני החלקים, ואז יכולה להיות ההתמרה – הטרנספורמציה. היכולת שלך, גם כשאת לא בתוך החושך, להסכים באופן מודע לחזור אל החושך, ומשם לעזור לאדם אחר לצאת מתוך החשיכה שלו. בגלל שעברנו שם, ובגלל שיש לנו גם את הזיכרון שיצאנו משם. את היום זוכרת את החשיכה, אבל גם זוכרת שאחרי החשיכה הייתה תקומה, או אפילו אור יותר גדול, התפתחות. מתוך זה את יכולה לעזור לאדם אחר שנמצא שם. לא לשכוח את החושך גם כשאנחנו באור.

לפני שנקרא את הטקסט הבא אני רוצה לשאול: האם אתם מסודרים או מבולגנים? ומה היחס שלכם לסדר ולבלגן?

משתתפת – בלגן גורם לי ללכת לאיבוד. אם יש בלגן – אני בלגן. סדר תומך בי. סדר זה יסוד שתומך בי. זה לא היה ככה כל החיים שלי. בשביעונים יותר צעירים הכרתי את הבלגן, והבלגן היה הסדר, וזה היה בסדר. אבל ככל שהשנים חלפו זה השתנה. בשביעון שלי עכשיו סדר זה הדרך שלי לצלוח משהו שצריך להיעשות.

משתתפת – בלגן שלי פחות מפריע לי, אבל בלגן של אחרים מפריע לי הרבה יותר.

יעל – מעניין. מה עושה לך הבלגן של האחר?

משתתפת – אני מתחילה לסדר את הבלגן של האחר.

משתתפת – אני אוהבת סדר.

משתתף – אני מוצא את עצמי בסדר, אני יכול יותר לשלוט על הדברים כשיש בלגן זה מערער אותי.

משתתפת – רוב חיי שמרתי באדיקות על סדר ואסתטיקה, ולאחרונה עברתי איזשהו שיעור עם עצמי בנושא הזה. נכנסה מעט סלחנות. זה לא שבלגן עושה לי טוב, אני אוהבת סדר, אבל למדתי לשחרר גם אם המטבח לא מסודר פיקס, או משהו שיכול לחכות למחר. משהו התרכך במקום הזה שכל הזמן היה צריך סדר, והצורך הזה גרם לי לאי-שקט. האירועים השונים גרמו לי לפתח סלחנות וקבלה כלפי זה. עם 4 ילדים קטנים זה היה קשוח לשמור על הסדר כל הזמן. עכשיו הילדים גדולים ויש את האפשרות לשמור על סדר, אבל זה פחות הדבר העיקרי. זה לא שאני לא אשמח לסדר, מדגישה שוב…. לא הגעתי לרמה כזו, אבל אני מוצאת שיש התרככות.

משתתפת – אני אוהבת מאוד בלגן. יש לי עכשיו על השולחן חגיגה ממש. אני מוצאת שזה מאפשר המון יצירתיות והמצאתיות, דברים יכולים להתחבר. זה כיף גדול. אבל כמו כל דבר, קיצוניות היא בעייתית, אז מדי פעם צריך לעשות ארגון מחדש. סדר מוקפד ממש מפחיד אותי ומאיים עלי, ויותר  נעים לי במקום שהוא קצת מבולגן מאשר במקום שהוא מאוד מסודר. השיטה שלי להתמודד עם זה שאני חובבת בלגן היא להיות מאוד מינימליסטית. אני דואגת שיהיו לי מעט חפצים, אני לא ממלאה את הבית, וזה נשמר כך שזה כיף גדול.

משתתפת – אני גם זקוקה לאזורי בלגן, וגם אצלי בלגן מאפשר לי להרגיש יותר בנוח. כשהכל מסודר כמו בית מרקחת זה עושה לי תחושה קרה ונוקשה ולא עושה לי טוב.

משתתפת – אני עברתי מ'סופר סופר בלגניסטיות' אל הצד השני, אבל לא בקיצוניות. משהו ממש השתנה מהבחינה הזו. זה לא קיצוני, אבל הייתי מאוד קיצונית לצד הבלגן. עם השנים, עם ההסרה של השכבות, משהו השתנה: פעם הרגשתי שאני חייבת על השולחן את הבלגן כדי להרגיש חופשיה מחשבתית. היום אני כבר לא מסוגלת לעבוד בשולחן עמוס בשכבות של דברים. לא מצליחה להתרכז.

יעל – אני אגיד על עצמי שפיזית אני בן-אדם מבולגן למדי. מזל שיש לי בעל מסודר, אחרת המצב היה קשה…. אבל במחשבה שלי אני די מסודרת – בתוכי, במחשבה, יש לי סדר. יש לי מעין תיאוריה שאולי תפריכו או תאששו: שמתי לב שאנשים שיש להם בפנים תחושה של בלגן – אז הסדר החיצוני נותן להם תמיכה, ואולי להפך – שיש סדר במחשבה אז אולי יש צורך בבלגן, או שהוא פחות מפריע. תכף נקרא טקסט שיסביר לנו את ההקשר.

השאלה שלי היא איך אתם במחשבות שלכם – עד כמה הן אסוציאטיביות, עד כמה הן רועשות, עד כמה אתם מוצפים ועד כמה יש לכם סדר מחשבתי, והאם זה השתנה עם השנים.

משתתפת – אצלי אין סדר במחשבות, זה מאוד אסוציאטיבי. ובפיזי אני גם לא מסודרת, אבל עם השנים התחלתי להיות יותר מסודרת. גם המחשבות עם השנים התחילו להיות יותר מסודרות.

יעל – אז את הפוכה מהתיאוריה שלי. אצלך יש התאמה בין הסדר המחשבתי לסדר החיצוני, הפיזי. ככל שהמחשבה נהיית יותר מסודרת אז גם החוץ נהיה יותר מסודר.

משתתפת – גם אני הפוכה מהתיאוריה. יש התאמה בין החוץ לפנים. יכול להיות שזה המנגנון שרוצה לפצות על הבלגן בפנים – אני צריכה לסדר את המחשבות בפנים ואז עולה הצורך שיהיה לזה שיקוף בחוץ. ככל שהמחשבות מסודרות אז ההרגשה של הבלגן היא פחות הרגשה של להיות בבית. יש אולי קורלציה בין הפנים לחוץ. זה גם מאוד משתנה בימים מסוימים, בתקופות מסוימות.

משתתפת – גם אצלי יש התאמה בין פנים וחוץ. זה לא סדר של בית מרקחת אבל זה סדר נעים. אצלי הרמוניה זה דבר נורא חשוב – שהבית הרמוני ונעים. המחשבות גם כן מסודרות אצלי.

משתתפת – אצלי זה כמו בתיאוריה שלך: המחשבות והרגשות לא מסודרות, והסדר החיצוני גורם לי לא להתעסק עם המחשבות וזה נותן לי תחושה של סדר – כשאני מתעסקת בסדר חיצוני, אבל זה לא באמת ככה.

יעל – בהחלט יתכן שהסדר בחוץ עוזר לסדר הפנימי, מרגיע ומחזק את הסדר הפנימי.

משתתפת – כן, זה מרגיע, אבל זה לא מסדר את הבלגן הפנימי.

משתתפת – אולי זה יוצר תחושה של שליטה, שיש משהו שהוא מסודר.

יעל – את אומרת שאם בפנים אין סדר, אז לפחות בחוץ שיהיה מסודר.

משתתפת – אני שואלת אם הסדר הפנימי, הסדר במחשבות – האם זו תוצאה של פעולות שאנחנו עושים ביומיום? בעבר היה לי חוסר שקט, לא ממש בלגן בראש, לא מתוך בלגן חיצוני אלא מתוך זה שלא ידעתי מה אני הולכת לעשות, וגם הבלגן החיצוני לא עניין, לא היה רלוונטי. אני מנסה להבין מה זה סדר בראש. להיכנס למחשבות – מתי יש סדר או בלגן בראש? האם זה קשור למתי שיש לי סדר בבית? או במחשבות על המעשים שלי – מה אני עומדת לעשות, האם אני אוהבת את מה שאני עושה…?

יעל – תכף נתייחס לטקסט ונראה איך אנחנו יכולים לפתח סדר והרמוניה במחשבה שלנו. יש לנו את הנטיות הטבעיות שלנו. יש דברים שבאנו איתם לכאן, לטוב ולרע. יש לנו את היכולות והכישורים שבאנו איתם, ויש את אלו שאנחנו נדרשים לפתח. ואצל כולנו – גם אם באנו עם יכולת ונטייה, עדיין יש צורך לפתח את האיכות הזו לסדר במחשבות. אף אחד מאיתנו לא הגיע כבר ברמה כל כך גבוהה. נושא הסדר והבלגן הוא מעניין, ואפשר בתור התחלה רק להתבונן מה קורה לי עם בלגן בחוץ, עם בלגן בפנים, מתי יש לי בלגן בפנים, מתי יש לי בלגן בחוץ, איך אני מגיבה אליהם. להתחיל לשים לב לדבר הזה.

משתתפת – יש לי חברה שהתיאוריה שלך מאוד מדויקת לגביה, היא בלגניסטית. לפעמים כשאנחנו נוסעות יחד לאיזה מקום אז היא יכולה לנסוע ואז עובר משהו בחוץ והיא מיד קופצת עם הצעה לעשות משהו שהדבר שעבר מזכיר לה, ואז עובר משהו אחר, ושוב היא קופצת עם הצעה אחרת. אותי זה מכניס פיזית לבחילות, אני לא יכולה להכיל את זה. זה לא שייך לי, זה שייך לה, אבל זו אנרגיה מבולבלת, עמוסה ומבלבלת אותי. זה משפיע עלי פיזית.

יעל – היא לא מתאימה לתיאוריה שלי כי את אומרת שהיא מבולגנת גם בחוץ וגם בפנים. אבל מה שחשוב שאת אומרת שכשמישהו אחר בא עם אנרגיה מבולבלת, אסוציאטיבית ואולי מציפה, אז זה משפיע עלייך עד לפיזי. תודה על הדוגמא. תיקחו את זה למחשבה ותשומת לב.

נקרא את הטקסט הבא ואתן לכם כיוון לעבודה אתו:

"אימון המחשבות והרגשות (…), יוצר בנפשו וברוחו של האדם התארגנות בדומה לזו שהטבע יצר בגופו הפיסי. לפני האימון הזה מהווים נפש ורוח גושים בלתי-מאורגנים. הרואה-הרוחי רואה אותן בצורת מערבולות-ערפל לוליניות, משתלבות וסובבות, נוצצות בעמעום של צבעים אדמדם, אדמדם-חום או אדמדם-צהוב. לאחר האימון הן מתחילות להבריק בצבעים של צהבהב-ירוק או ירקרק-כחול ומראות מבנה מסודר. מסודרות כזו, ויחד עם זאת יידע-עילאי, נרכשים, אם האדם מכניס סדר אל-תוך מחשבותיו, רגשותיו והלך-רוחו, כשם שעשה זאת הטבע במנגנונו הגופי, למען יוכל לראות, לשמוע, לעכל, לנשום, לדבר וגו'. – לנשום ולראות בנפשו, לשמוע ולדבר ברוחו – לומד תלמיד מדע-הרוח במשך הזמן."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'כמה צדדים מעשיים', עמ' 62

כאן מתאר שטיינר שבטבע ובגוף שלנו יש הרמוניה וסדר מושלמים. הרמוניה וסדר שלא נוצרו בידיים הדלות שלנו, אלא בידי כוחות הרבה יותר גבוהים מאיתנו. רוחות ההרמוניה שייכות להיררכיה הראשונה, והן השניות בסדר: ראשונות רוחות האהבה (שרפים), שניות רוחות ההרמוניה (כרובים) ושלישיות רוחות הרצון (כתרים). רוחות ההרמוניה אם כן הן רוחות מאוד גבוהות, הן משתייכות להיררכיה הראשונה, הכי גבוהה. הרמוניה זה דבר מאוד רוחני. נסתכל על הטבע ועל התכנית המופלאה שבה הוא מתקיים, או שנסתכל על התכנית המופלאה של הגוף שלנו. תארו לעצמכם שאנחנו היינו צריכים לנהל לבד את מערכת העיכול שלנו, או את מערכת הנשימה שלנו. תארו לעצמכם שזה היה תלוי בנפש המבולבלת והבלתי-סדירה – יותר או פחות, אבל של כולנו בסופו של דבר – או במחשבות המבולבלות שלנו: איך היינו נושמים? כולנו היינו במצב גרוע ביותר, הרבה יותר גרוע מקורונה. אותו דבר עם כל מערכת גופנית אחרת שאנחנו יכולים לחשוב עליה – יש במערכות הטבע סדר מאוד גבוה שלא אנחנו יצרנו. את זה אנחנו מקבלים במתנה.

כמו שההיררכיות יצרו סדר במערכות הגופניות שלנו, אנחנו מתבקשים – ע"י התמרת הנפש  שלנו, ע"י עבודה על הנפש שלנו, שכוללת בתוכה גם את החשיבה – להגיע למצב של הרמוניה וסדר במחשבות וברגשות שלנו, מתוך העבודה הפנימית שלנו. לכן בהחלט יכול להיות שיהיה שינוי בחשיבה, כפי שחלקכם ציינתם. זה לא נשאר אותו הדבר במהלך השנים.

יש כאן דבר שקשור בעבודה פנימית שלנו – להגיע אל מקום שבו יש סדר והרמוניה בחשיבה וברגשות שלנו. זה לא אומר שנחווה רק רגשות נעימים או רק מחשבות נעימות. לא זה העניין. למשל מה שאמרה מקודם המשתתפת, שיש ביכולתה לחזור היום אל הרגש הקשה – יש סוג של סדר והרמוניה באופן שבו היא יכולה לחזור היום אל הרגשות הקשים. יש חזרה אל אותו מקום של רגשות קשים, מתוך הסכמה להיות בתוך הכאוס, כי אנחנו צריכים ללמוד להיות מסוגלים לחוות כאוס, אבל – עם ה'אני' שלנו נוכח. ה'אני' הוא זה שיכול ליצור שם סדר. אתמול בשיעור עם אורנה למדנו על ההבחנה וההבדלה שאלוהים יוצר בתוך הבריאה – גם זו יצירה של סדר: הבחנה בין אור לחושך, הבחנה בין מים לשמים, הבחנה בין פנים לחוץ.

המשימה שלנו היא לא להפסיק להרגיש חלק מהדברים או להפסיק לחשוב חלק מהמחשבות הבלתי-נעימות, אלא להיות בתוך זה – גם כשאני נמצאת בתוך הניגודים, בתוך הכאוס, בתוך החוויות הקשות – שם להיות מסוגלת ליצור הבחנה והבדלה ע"י ה'אני' שלי, וליצור סדר בדברים.

משתתפת – זה נשמע מאוד מדויק – להכניס את ה'אני'. כי בעצם כמו שההגדרה של רע היא 'טוב שאינו במקומו' כך גם אין למעשה סדר, אלא הכל הוא טוב וצריך להכניס את הדברים למקום הנכון שלהם. כמו השולחן הזה, שעכשיו אני חוגגת עליו עם כל הצבעים והניירות – הוא לא במיטה שלי, הוא פה, במיקום הנכון שלו. גם הזיכרונות צריכים להיות במיקום הנכון שלהם – יש דברים מחרידים שאני לא רוצה לזכור, אבל אני גם לא רוצה בשום פנים ואופן לשכוח אותם. אני צריכה לשים אותם במקום מסוים. לא במקדש הקטן שלי בו אני שמה פרחים בבוקר, אלא במקום מסוים, קצת יותר רחוק, שלשם הם שייכים. לכל דבר יש את המקום שלו. גם לבלגן וגם לכאוס יש את המקום שלהם – וזה בעצם הסדר. גם לבלגן ולאי-סדר ולכאוס צריך לתת מקום בתוך המיון הזה.

יעל – את אומרת שכל דבר יהיה במקומו הנכון. לדעת את המקום הנכון של כל דבר. זה מאוד יפה. תודה.

משתתפת – לפי מה שהיא אומרת אז אין דבר כזה כאוס או סדר, אלא הכל אותו דבר. הכל סוג של סדר מסוים.

יעל – הכאוס הוא גם חלק מהבריאה. הבריאה נוצרה מתוך הכאוס. במובן הזה, אם לרוחות  הגבוהות יש סדר והרמוניה מושלמים אז גם הכאוס הוא בהחלט חלק מהתהליך של הבנייה. אנחנו יודעים שההרס הוא הבסיס לבנייה.

בהקשר הזה אני אתן לכם תרגיל שנתתי לאחת המיועצות שלי. היא ישות מאוד אסוציאטיבית ומוצפת, ויש לה הרבה בלגן והצפה בפנימיות, שמאוד מעסיקים אותה. זה מכביד עליה. גם בביוגרפיה שלה היא חיה בסביבה מאוד מציפה ומעורבת – אין גבולות ברורים. היא תיארה לי איך היא באה לבית של קרובת משפחה שלה, שמאוד לא מסודרת בפיזי, ושם היא עשתה לה סדר בבית, ושמה כל דבר במקום הנכון שלו. יש לה יכולת בפיזי לדעת לסדר את הדברים בצורה טובה ונכונה. אבל בפנימיות – היא בכאוס ובלבול גדולים. ביקשתי ממנה שכשהיא מרגישה ככה – בלבול ובלגן בפנימיות – היא תנסה לדמיין שהיא מגיעה לבית מבולגן, וכמו שבאותו בית היא יודעת לסדר כל דבר במקומו הנכון, כך את המחשבות והרגשות שלה היא שמה במקומן הנכון. כמו שנאמר  – יש מקום לזיכרונות הקשים האלה, אבל אני לא רוצה שהם יקפצו אלי כל רגע בלי יכולת שלי לשים אותם במקום הנכון שלהם. שלא ישתלטו על הכל. לרוב הבעיה עם הפצעים הנפשיים שלנו היא שהם נוטים להשתלט על הכל ולתפוס את כל המקום. כשאנחנו מוצפים רגשית או מחשבתית (אפשר להיות גם מוצפים מחשבתית) אז אנחנו לא יודעים מי ומה – הכל מתחיל להיות מעין מערבולת, בלגן פנימי. אני רוצה להציע לכל אלו שיודעים לעשות סדר בפיזי (כי אני לא כל-כך יודעת…) – כשהם מוצאים את עצמם בבלבול וסערה פנימית – לנסות לעשות את התרגיל הזה: לדמיין בתוך החוויה הסוערת איפה אני שמה כל אחת מהמחשבות והרגשות – מה המגירה של כל מחשבה, מה המקום של כל רגש. זו הצעה לתרגיל.

אנחנו סיימנו את הפרק 'שלבי ההתקדשות' בו היינו עסוקים הרבה זמן, ואנחנו היום מתחילים את הפרק שמופיע מיד אחריו ונקרא 'כמה צדדים מעשיים'. הטקסטים שאנחנו קוראים היום הם מתוך הפרק הזה. אני מבקשת לקראת המפגש הבא לקרוא את הפרק הזה – 'כמה צדדים מעשיים'.

מתוך אותו פרק אנחנו ממשיכים:

"יש לעשות מאמץ מיוחד בכדי לפתח סבלנות. לכל רחישה של אי-סבלנות יש השפעה משתקת, ואפילו הרסנית, על הכשרים העילאיים הרדומים באדם. אל-יצפה האדם לקנות שפע של דעת בעולמות העליונים מהיום למחר. כי אז המצופה בוודאי לא יבוא. לברך על הזעיר בהישגים, לשרות בשלווה ובדיעה צלולה-ומיושבת, – צריך להיות לנחלה גדלה-והולכת של הנפש. – טבעי כי התלמיד מחכה באי-סבלנות לתוצאות. אבל הוא לא יצליח במאומה, כל עוד לא השתלט על אי-סבלנותו. גם אין תועלת בדיכוי אי-סבלנות זו בדרך הרגילה. כי אז רק יגבר כוחה. והתלמיד אז משלה את עצמו שחיסל את אי-הסבלנות, בעוד שלמעשה השתרשה היא אף-יותר בעמקי הנפש. רק אם חווים שוב ושוב מחשבה מסוימת, ומאמצים אותה עד-כדי הזדהות איתה, רק אז אפשר להשתלט על אי-סבלנות זו. וזאת המחשבה: "עלי אמנים לעשות את כל אשר ביכולתי למען פיתוחן של נפשי ורוחי, אולם אחכה בסבלנות עד אשר כוחות עילאיים ימצאוני ראוי להארה בדבר מסוים." אם מחשבה זו כה תגבר בתלמיד עד אשר תהפוך לתכונת-אופי שלו, – סימן שהוא בדרך הנכונה. ותכונת-אופי זו באה אז לביטוי אפילו בהופעתו החיצונית. מבט-עיניו נעשה שליו, תנועות גופו מביעות ביטחון, החלטותיו ברורות, וכל הנקרא עצבנות נעלם-והלך בהדרגה."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'כמה צדדים מעשיים', עמ' 62-63

 גם בפרק הזה, כמו בפרקים קודמים, שטיינר מציין כל מני תכונות שאנחנו נדרשים לפתח בתוך הדרך העילאית. ראינו קודם את הנושא הכללי של הסדר במחשבות וברגשות, ועכשיו הוא 'מפרק' את הנושא לצעדים בדרך אל אותו סדר מתבקש. בעבר דיברנו על הסבלנות אבל נדבר עליה שוב: פה מדובר על סבלנות באופן שאינו על החיים בכללותם, אלא על סבלנות לגבי הזמן בו יגיעו התוצאות של הדרך של ההתפתחות שלי. כשאני נמצאת בתוך דרך של התפתחות רוחנית, כמו שכולנו פה נמצאים – מה קורה לי כשאני לא רואה תוצאות באופן מיידי? לפעמים זה יכול לקחת שנים… איזה רגשות מתעוררים שם? כמה סבלנות יש לכם בתוך הדרך הרוחנית ומה קורה לכם מול השאלה הזו?

משתתפת – מה שקורה לי קשור לאמונה. האמונה מתרופפת אם אין תוצאה או סימן שקשור לדרך שבחרתי. זה לא חוסר אמונה מוחלט, אבל יש רגעים של אובדן אמונה. אני מוצאת את עצמי נעזרת בחברות בדרך, כדי שיחזירו אותי לאיזו רמה של אמונה, שפיות.

יעל – את עושה חיבור בין נושא הסבלנות והיכולת להחזיק מעמד ולהמשיך בדרך גם כשאני לא רואה תוצאות מיידיות, או לא במהירות שציפיתי, או לא באופן שציפיתי, לבין השאלה של האמונה. אנחנו נמצאים בתקופה שבה מאוד מקובל לדבר על מבחן התוצאה ומאוד מקובל לצפות לתוצאות מיידיות  ולקבל אותן – ללחוץ ע כפתור והמסך נדלק והגירוי הבא מופיע. אם אנחנו צריכים להמתין בתור יותר מ-5 דקות אז מופיע חוסר סבלנות וכעס, ומחפשים מי אחראי לזה שחיכינו. כולנו חיים בתוך המציאות הזו, שבה כשנכנסים למשל לסופר ומתעכבים קצת, אז מי שמאחוריי מאבד את סבלנותו.

הסביבה שבה כולנו חיים היום היא סביבה מאוד לא סבלנית ולא סובלנית. אנחנו מגיעים אל הדרך הרוחנית מתוך המציאות הזו, ואומרים לנו 'תתרגלו ותעבדו ותתאמנו והדברים יבואו בזמן שלהם, בזמן של אלוהים, החסד יגיע בזמן שלו וזה לא תלוי בכם'. זה לא קל. השאלה של האמונה מאוד משמעותית: האם אני מאמינה גם כשאני לא מקבלת מיד את התוצאה?

משתתפת – זה גם תלוי למה אנחנו קוראים תוצאה. האם אנחנו רוצים את התוצאה בצורה מסוימת אז אנחנו מכוונים לקבל את זה בצורה המסוימת הזו, או האם אנחנו מצטמצמים ומנסים לראות את הסימנים הקטנים בדרך, את התוצאות הקטנות. הוא אומר כאן "לברך על הזעיר שבהישגים". מספיק שעברת חוויה בצורה חזקה ואמונה – זו כבר תוצאה כלשהי. המינון הוא מה את רואה כתוצאה, מה יכולה להיות בעיניך 'תוצאה' – להיות כבר מתקדש או ללכת צעד אחרי צעד ולראות את הסימנים ולקבל את הכוח מהדברים הקטנים שבדרך, שהם למעשה הדבר. בשלב מסוים מבינים שאין זמן ברוח. מה שנראה לנו המון זמן זה בעצם הרף עין בעולמות הרוח. כשזה נכנס לאט לאט למערכת של המינונים הפנימיים שלנו אז אני יכולה לחשוב 'לאן אני רצה?' אם ברוחי הזמן הוא אחר. מקווה שהובנתי.

יעל – תודה. הוספת את השאלה מה משמעות 'התוצאה' ו'מי אמר שזו אמורה להיות התוצאה'. הרבה פעמים יש לנו דימיון מה אמורה להיות התוצאה, וברגע שיש לי מחשבה כזו זה אומר שאני לא באמת מבינה מה זה עולם הרוח. להיות בסבלנות לזמן שתגיע התוצאה, וגם להסכים שהתוצאה לא בהכרח תהיה התוצאה שאני דמיינתי. מי אמר שאני בכלל יודעת מה אמורה להיות התוצאה.

כאן שטיינר מדגיש מחשבה שאנחנו צריכים להתייחס אליה: המחשבה שהדברים יקרו כשהכוחות העילאיים ימצאו אותי ראוי לדבר – ימצאו אותי מוכן. כך אני מבינה את זה. מישהי רוצה להתייחס לזה?

משתתפת – זה קצת קלישאתי, כי לא מעט אומרים שהדרך יותר חשובה מהיעד. הדרך עצמה היא חלק מהמטרה – כשהולכים בדרך הזו ותוך כדי למידה והתכווננות ותרגול הם עצמם השגים זעירים. ההתכווננות שבה עושים את הדברים זה לא כמו אימון כדורסל, זו התכווננות למקום גבוה יותר.

יעל – אני רוצה להדגיש את הנקודה הנוספת שהוזכרה, והיא אולי פחות מוכרת: להבין שאני אקבל, שאני אזכה, לידע העילאי או להתעלות הרוחנית, כשהכוחות הרוחניים ימצאו אותי מוכנה – פירושו כשאני אוכל להכיל את הדברים האלה. לעיתים, כשיש לנו באמת מפגש עם עולם הרוח – ואני יודעת לפחות על חלקכם שחוויתם מפגש כזה אמיתי עם עולם הרוח – זה מפגש קשה, מזעזע עד מאוד. אנחנו מאוד רוצים להגיע לשם, אבל שוכחים שהמפגש עם כוחות כל כך חזקים ועוצמתיים יכול להיות מטלטל מאוד.

בספר "התקדשות" מתארת אליזבת הייך איך במשך שנים הם מכינים את הגופים שלהם שיוכלו להכיל את הרוח, כדי שלא יהרסו, שלא יחרבו מהמפגש עם עולם הרוח. זה דבר שחשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו כשאנחנו חווים אובדן אמונה או חוסר סבלנות וחושבים 'איך עוד לא הגעתי, למה לא קיבלתי את מה שאני צריכה לקבל אחרי כל העבודה שאני עושה', או שלא הגעתי אל המקום אליו ציפיתי להגיע. להזכיר לעצמנו שאם יתנו לי את הדבר אליו אני נכספת טרם הזמן – זה יהרוס אותי. זה יחריב אותי.

נשתף טקסט נוסף מאוד משמעותי, וממנו נצא אל תרגיל נוסף לבית. הטקסט הזה מתאר במידה רבה את מה שאנחנו מנסים לעשות ביעוץ הביוגרפי ובמיוחד בביה"ס 'כחותם' יום ביומו. לא נעמיק בו היום אלא בפעם הבאה.

"סבלנות מושכת, אי-סבלנות דוחה את אוצרות היידע-העילאי. בתחומים העליונים של ההוויה אין משיגים מאומה על-ידי חיפזון ואי-שקט. מעל-לכל חייבות לשתוק השתוקקות ותאווה. אלו הן תכונות של הנפש אשר מהן מתרחק היידע-העילאי. כל כמה שמבוקש הוא, אל-לנו להתאוות ליידע-העילאי, כי אז לא יתקרב אלינו. מי שירצה בו בשביל עצמו, לעולם לא ישיג אותו. – וזה דורש מהתלמיד להיות, במעמקי נפשו, ישר עם עצמו. לעולם אל-ישלה את עצמו במאומה במה שנוגע לו עצמו. ביושר מוחלט יביט הישר בפני חסרונותיו, חולשותיו ואי-כשירותו. – ברגע שאתה מנסה למצוא תירוצים ולסלוח לעצמך על אחת מחולשותיך, הרי אתה זורק אבל למכשול בדרך אל-על. מכשולים כאלה, האפשרות היחידה להסיר אותם היא על-ידי הארה-על-עצמך. יש רק דרך אחת לאדם להיפטר מחסרונותיו וחולשותיו והיא: להכיר אותם על בורים. הכל ישנו – במצב רדום – בנפשו של האדם וניתן לעוררו. גם שכלו, גם תבונתו – ניתן להשביחם, אם האדם מברר לעצמו, בשלווה ובדיעה צלולה-ומיושבת, את סיבת חולשתו בהם. הכרה-עצמית כזאת היא, כמובן קשה, כי הפיתוי להונאה עצמית הוא גדול עד-מאוד. כל אדם המתרגל לפגוש את עצמו ביושר מוחלט, פותח לעצמו את השער להבנה עילאית."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'כמה צדדים מעשיים', עמ' 63-64

זה טקסט חשוב ומשמעותי ונתייחס אליו יותר במפגש הבא.

'עבדים' – מיכאלאנג'לו

אתן תרגיל בעקבות הטקסט שקראנו , יחד עם התבוננות בפסלים של מיכאלאנג'לו שנקראים 'עבדים'. בפסלים האלה מיכאלאנג'לו השאיר בכוונה את הפסלים בתוך התהליך. מיכאלאנג'לו אמר 'כשאני מפסל אני ניגש אל הגוש של האבן, ובתוך גוש האבן הפסל כבר נמצא בפנים'. כמו שקראנו בטקסט – כל הדברים העילאיים נמצאים כבר, אמנם רדומים אבל הם בפנים. הוא אמר 'כשאני רואה את גוש האבן אני כבר רואה את הפסל, ולאט לאט אני מסיר את כל החלקים המיותרים, והפסל שמתחבא בתוך האבן מתגלה'. בפסלים האלה הוא השאיר באופן מכוון חלק מגושי האבן בתוך התהליך, כדי להראות איך העבד משתחרר מתוך האבן. העבד הזה יכול להיות סמל לכל אחד מאיתנו שצריך להשתחרר, להסיר מעצמו את כל השכבות המיותרות, את כל החולשות, את כל מה שצריך להסיר כדי לגלות בפנים את הפסל היפהפה הזה – את הדבר העילאי שמתחבא בפנים.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

אני מבקשת מכם, בעקבות הטקסט והפסל, לעשות שוב רשימה. תנסו לעצום עיניים ולראות:

מה אני נדרשת להסיר  – איזה תכונות וחולשות שלי, איזה מעטפות, פגמים, איזה מחשבות מתרוצצות – כדי שהמהות העילאית שלי תוכל להתגלות מתוך 'גוש האבן' שמכסה ומסתיר אותה. כדי שהפוטנציאל שרדום בתוכי יוכל להתגלות, להתפתח ולחיות.

משתתפת – שיעורי הבית האלה מאוד מפחידים אותי, כי אני נדרשת להימחק, למות, ולהיוולד מחדש.

יעל – אנחנו עכשיו לא מבקשים להסיר הכל, רק לעשות רשימה. את לא אמורה עוד להסיר הכל, רק להתחיל לראות. אם זה מפחיד אז אני נותנת הקלה: לרשום מה כרגע נדרש לנקות ולהסיר מתוכי.

משתתפת – יש לי קושי עם המונח של שטיינר 'סלחנות'. יש בזה נוקשות הונגרית. הוא מדבר על 'לא להיות סלחן'. היום הייתי משתמשת בשפה אחרת – להיות ער, להיות נוקב, לשים לב.

יעל – אני מבינה את מה שאת אומרת. אבל אנחנו הרבה פעמים נוטים להסתכל על עצמנו בסלחנות מסוימת. הכוונה אינה לא לסלוח לעצמי או לאחר, אלא אנחנו נדרשים להקפיד עם עצמנו מאוד. זה לא אומר לא להיות בחמלה, ואולי זה מה שהפריע לך. זה אומר להיות בחמלה ולהיות בחוסר שיפוט מוחלט גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים, אבל לעשות התבוננות נוקבת ולא להיות בסלחנות עצמית במובן של להגיד 'אה, רק הפעם אני מוותר לעצמי'. זה בסדר גם לוותר לעצמי, אבל לדעת שויתרתי. כך גם אם עשיתי משהו לא מוסרי – לדעת שעשיתי זאת, שהייתי באירוע הזה לא מוסרית. זה לא אומר שצריך עכשיו לתלות אותי על עץ, אבל כן לדעת את האמת על עצמנו בצורה הכי ישרה שאפשר.

משתתפת – הטקסט האחרון שקראנו הוא באמת סיכום של מה שאנחנו עושים.

יעל – זה טקסט מאוד חזק. אנחנו נחזור אליו בשיעור הבא. אנא מכם – את שיעורי הבית תעשו בחמלה עצמית. הרעיון הוא לא לעשות לעצמנו משפט שדה.

משתתפת – חיבור בין כנות לבין חמלה.

תודה לכולם ולהתראות.

print