תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' 

תמלול השיעור:

היום נמשיך בלימוד של שבעת התנאים. נתחיל עם שיר של הרב קוק, שיתחבר גם לתנאי השני בו נעסוק היום.

אַהֲבַת אֱלֹהִים וְאַהֲבַת אָדָם / הָרַב קוּק

הַמַּבָּט שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה

עַל הָעוֹלָם

הוּא מַבָּט מָלֵא בְּאַהֲבָה,

בְּחֶסֶד וּבְסַבְלָנוּת.

מִדַּת הַדִּין וְהַקַּפְּדָנוּת

הֵן תּוֹצָאוֹת שֶׁל שִׁכְחַת אֱלֹהִים.

כְּכָל שֶׁהַחִפּוּשׂ אַחֲרֵי אֱלֹהִים

מִתְגַּבֵּר בְּלִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם,

כָּךְ גַּם מִתְגַּבֶּרֶת בּוֹ אַהֲבַת כָּל בְּנֵי הָאָדָם,

וְהוּא חָפֵץ בְּתַקָּנָתָם גַּם שֶׁל הַכּוֹפְרִים וְהָרְשָׁעִים.

וּבֶאֱמֶת, בִּגְלַל אֱמוּנָתוֹ הַגְּדוֹלָה בִּבְנֵי הָאָדָם,

הוּא מְתַקֵּן אֶת כָּל הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ,

כַּאֲשֶׁר הוּא פּוֹנֶה אֵלֵיהֶם בְּאַהֲבָה.

***

אָמְנָם בְּגָלוּי,

בְּמַצָּבִים רַבִּים בַּחַיִּים,

אִי אֶפְשָׁר לְהַרְאוֹת אַהֲבָה,

אֶלָּא רַק כְּשֶׁמּוֹצְאִים דָּבָר טוֹב

לִתְלוֹת בּוֹ אֶת הָאַהֲבָה,

אֲבָל הָאַהֲבָה לְעוֹלָם קַיֶּמֶת.

וְהָאוֹהֵב רְשָׁעִים

לֹא יִנָּזֵק מִן הַכִּעוּר שֶׁל אוֹתָם אֲנָשִׁים,

אִם יִדְבַּק בְּמִדַּת הַחֶסֶד הָאֱלֹהִית,

הַמֵּיטִיבָה לְכָל מִי שֶׁזָּקוּק לְטוֹב.

 

נזכיר בכמה מילים מה היה התנאי הראשון עליו שטיינר מדבר:

לשמור על הבריאות הפיזית-נפשית-רוחנית. בשלושת הממדים שלנו. ראינו את הסייג שניתן לשמירה על הבריאות הפיזית: לעיתים אנחנו נסכן אותה, כאשר זה למען השליחות שלנו. היום נמשיך אל התנאי השני, ולאחר מכן אשמח לשמוע ממי שקרא את הפרק, איזה תנאי מבין שבעת התנאים אתם מרגישים שכרגע אתם נדרשים להתמקד בו ונקראים להעמיק בו.

התנאי השני

"התלמיד צריך להרגיש את עצמו כחוליה של החיים בכללותם. הרבה נכלל במילוי אחרי תנאי זה. אלא שכל אחד יוכל למלא אחריו רק לפי דרכו-הוא. אם אני מחנך והחניך אינו ממלא את אשר אני מצפה ממנו, אז אין אני מפנה את תרעומתי נגדו אלא, קודם-כל, נגדי-עצמי. חייב אני להרגיש את עצמי אחד עם חניכי עד-כדי-כך שאשאל את עצמי: "האם אין הליקוי של חניכי תוצאת מעשי אני?"

למשל אם אני מורה ויש לי תלמיד שלא מתנהג באופן בו ציפיתי, או לא מצליח בלימודים, או מתנהג בצורה שאינה תואמת את החינוך שלי – אל מי אני אמורה להפנות את התרעומת שלי? אל עצמי. לא במובן שאני אלקה את עצמי ואאשים את עצמי, אלא במובן שאני אשאל את עצמי כמחנכת, כמורה, כהורה, איפה כאן הטעות שלי. תמיד אנחנו בודקים את עצמנו. עלינו לא להתבלבל. אנחנו לא אמורים לפתח רגשות אשם ש'הכל באשמתי' – לא זה העניין. זה לא מקום גבוה. הרעיון הוא שכאשר אני מורה או הורה ומופיע ליקוי בחינוך, אז אני לא מחפשת את האשם באחר, אלא בודקת את עצמי – איפה יש פה טעות שלי, איפה אני צריכה לעשות עבודה.

במקום להפנות את תרעומתי נגדו מוטב שאחשוב: כיצד עלי להתנהג, כדי שהתלמיד יוכל בעתיד למלא טוב יותר את דרישותי. מתוך הלך השקפה זה ישתנה בהדרגה כל הלך-החשיבה של האדם. דבר זה יפה לגבי כל הדברים, כגדול, כקטן. הלך-השקפה כזה משנה את דרך-הסתכלותי, למשל על פושע. אני עוצר בעדי מלדון אותו לכף חובה ואומר לעצמי: "אני הנני אדם כמוהו. הודות לנסיבות-חיי זכיתי בחינוך אשר אולי, רק הוא הצילני מגורל דומה." אז תעלה בי בוודאי המחשבה כי אדם-אחי זה גדל היה לאיש אחר, אילו עשו מחנכי, מורי, את אותם המאמצים למענו, אשר עשו למעני. אהרהר בלבי על העובדה, כי הוענק לי דבר, אשר נמנע ממנו, כי אני חב את הטוב, אשר נפל בחלקי, לעצם העובדה כי טוב זה נשלל ממנו. אז לא אהיה עוד רחוק מלחשוב, כי אינני אלא חוליה בכוללותה של האנושות, וכי כל בני המין-האנושי ערבין זה בזה."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'התנאים להתאמנות המדע רוחית', עמ' 70-71

התנאי השני אומר שאנחנו 'רקמה אנושית אחת'. יש לנו כבני-אנוש – ולא משנה באיזה מקום בעולם, כמו שמבחינה זו הקורונה מדגישה – יש לנו קשר ואחריות הדדית. בביה"ס שלנו אנחנו עוסקים הרבה בנושא של 'הנשארים מאחור'. אנחנו יודעים שבכל תחום, אבל בוודאי גם בדרך של ההתפתחות הרוחנית ושל ההובלה של האנושות, יש תמיד כאלה שהולכים קדימה ויש את אלה שנשארים מאחור. זה חוק קוסמי. זה חוק – שלא כולם מתפתחים באותה מהירות ובאותה דרגה. אבל בתוך החוק הקוסמי הזה, שהוא חוק של איזון, אם שפר עלינו מזלנו וזכינו לקבל את החינוך, את התנאים, את הסביבה, ואפילו את הגנטיקה המתאימה שתאפשר לנו ללכת קדימה בתחום מסוים – יש לנו חוב כלפי אלו שנשארו מאחור. אנחנו לא היינו יכולים להתקדם אם לא הם לא היו גם בעולם.

זאת הבנה מאוד חשובה ועמוקה. זה נכון גם לממלכות השונות – החיה, עפ"י האנתרופוסופיה, היא כמו נשל של האדם. היא מה שהאדם הותיר מאחוריו כשהוא התקדם עוד שלב קדימה. אותו דבר החיה חבה לצמח, והצמח למינרל. תחשבו על צמח – האם הצמח היה יכול לגדול בלי האדמה? ממה הצמח ניזון? הצמח ניזון מהחומרים שיש באדמה, הוא זקוק לאדמה, הוא זקוק למינרל כדי שהוא יוכל לצמוח. החיה, וגם אנחנו, זקוקים לצמחים – לא היינו יכולים לחיות בלי הצמחים. גם מבחינת תהליכי הפוטוסינתזה של הצמחים, לא היינו יכולים לנשום ללא הצמחים, ורוב המזון שלנו מבוסס על צמחים. מי שכמוני צמחונית – אז כל המזון שלי מבוסס על צמחים. אבל גם מי שלא צמחוני – ניזון מהרבה צמחים. והחיות בוודאי לא היו יכולות לחיות ללא צמחים. החיות – הן אלו שנותרו מאחור עבורנו, וגם עבור האנושות יש את מי שהקריב הקרבה, גם אם לא מודעת, ונשאר מאחור כדי שאנחנו נתקדם. זה נושא שמי שלמד בביה"ס שלנו, וגם מי שסיים עכשיו את הסדנה 'קרמה ומוסר' – מכיר אותו לכן לא אעמיק בו כאן.

נעשה תרגיל, ובשביל התרגיל אני רוצה שתחשבו על אדם, איש או אישה, אדם בוגר. זה יכול להיות מישהו שאתם מכירים באופן אישי, ויכול להיות גם מישהו ששמעתם עליו בחדשות או משהו כזה. תחשבו על אדם שהוא עבורכם סמל לרשעות או לבוז, לחוסר מוסר. זה יכול להיות מישהו שהוא ממש פושע, שעשה מעשה נפשע: גניבה, או אונס או רצח, כל מעשה ממש קשה, אבל לא משהו ששמעתם ולא ראיתם אותו. מישהו שראיתם איך הוא נראה כאדם בוגר, שעורר בכם רגשות כלפיו, לא מישהו שאתם לא יודעים עליו כלום. או שתחשבו על אדם שאתם ממש מכירים, לא חייב להיות פושע אבל צריך להיות כזה שנתפס בעינכם נחות, או חסר מוסר, או 'לא מתקדם', לא מפותח. תחשבו על כל מני אפשרויות, כל אחד מה שתופס אותו. שתהיה לכל אחד דמות כלשהי בראש.

עכשיו אבקש מכם לשבת בנוח, לעצום עיניים, לנשום עמוק. לנסות לראות תמונה של האיש או האישה האלו, כמו שהם היום בתור אנשים בוגרים. איך הם נראים בעינכם? איזה תכונות יש להם או אתם מייחסים להם? ובעיקר – איזה רגשות מתעוררים בכם כשאתם רואים את הדמות הזו? עכשיו תדמיינו שבמכונת זמן אתם חוזרים אחורה עם האיש או האישה האלה, ורואים אותם בתור תינוקות. ילדים מאוד קטנים, פעוטות ולא יותר מזה. תנסו לדמיין את הסביבה שבה הם גדלים, הסביבה שאליה הם נולדו. מי גידל אותם. מי טיפל בהם. תנסו להיכנס לתוך הנפש של הילד או הילדה, של הפעוטות האלה, לחוות לאיזה מין עולם הם נולדו ואיך הם חוו אותו. האם היה להם אמון, ביטחון. איך הם הרגישו בעולם הזה?

תבדקו איזה רגשות מתעוררים אצלכם עכשיו כלפי הילד או הילדה הקטנים האלה, התינוקות האלו.

לאט לאט, כשתרגישו שאתם מוכנים, תפקחו עיניים.

אני אשמח לשמוע ממי שרוצה לחלוק מה חוויתם.

משתתפת – היה לי קשה למצוא מישהו, אבל חשבתי על דמות. ראיתי את התנועה הפנימית בתוכי שעוברת מאיזשהו בוז וזלזול, וחוסר הערכה וסלידה אל הילד הקטן שיכולתי לראות  את החיבור שלי לילדות. כשהולכים לילדות זה ישר מוציא מהסביבה אהבה. יכולתי לשים בצד את המבוגר שהוא ולראות את הילד החמוד ההוא שנתון בעצם לנסיבות, לאירועי החיים, לסביבה. אני לא מכירה את ההיסטוריה של אותו ילד, אז בניתי לי משהו בדמיון. בהחלט יכולתי לראות את הרגשות החיוביים צומחים שם. אם היינו ממשיכים אז אני מניחה שמתוך זה הייתה נולדת איזושהי חמלה.

יעל – לא קל לנו לדמיין מישהו שיש לנו רגשות קשים כלפיו, במיוחד אם הוא נתפס ממש פושע, ולפעמים הוא באמת פושע ועשה מעשים איומים. גם אם הוא לא פושע ורק מתנהג בצורה מאוד מכוערת ולא סימפטית. הרבה פעמים מאוד קשה לדמיין את זה בכלל, להבין שגם הוא היה פעם ילד קטן או ילדה קטנה. אולי אפילו ילד או ילדה מאוד חמודים, או שבריריים. לתפוס שאותו אדם, שנראה עכשיו בעיננו איום ונורא, הוא גם היה פעם ילד או ילדה. אמרה המשתתפת שהילדים מעוררים רגשות של אהבה, חיבה ומתיקות, אבל אנחנו יודעים שיש גם לא מעט ילדים בעולמנו שלא זוכים לקבל מהסביבה את היחס והחוויות האלה.

משתתפת – גם לי לא היה את מי לקחת, אז לקחתי את מיקי זוהר. סליחה אם זה פוגע במישהו. דמות שנויה במחלוקת שמאוד קל לא לסמפט אותו, בעיני. מתלהם ויוצר אנטגוניזם. והרגשתי מאוד דומה כמו המשתתפת לפניי – כילד קטן או תינוק. למיקי זוהר יש עיניים גדולות לא יודעת אם מישהו שם לב לזה. ותמיד לתינוק יש עיניים גדולות, אז ראיתי את העיניים הגדולות שלו בתור תינוק או ילד קטן, וישר עלתה חיבה. בעיני הוא היה לוחם כנראה בחיים קודמים כי זה מה שהוא כל הזמן עושה. לא משנה במי הוא נלחם, אבל הוא כל הזמן לוחם. ועלה לי שאולי כבר בתור ילד הוא היה צריך להילחם, אולי על אהבה בבית. אולי עבר אירועים לא קלים שהביאו אותו אל המצב הזה שהוא נמצא היום. אז לחלוטין חשתי כלפיו חמלה. זה היה מפתיע. הפתיע אותי שיכולתי לחוש כלפיו חמלה, ושיכולתי לראות אותו בחיבה מסוימת בתור ילד. ואפילו התעוררו בי קצת רחמים, שהוא בטח עבר משהו קשה שהביא אותו למצב הזה. הוא כנראה מחפש אהבה. אני חלוקה על הדרך שלו אז האהבה אליו לא אצלי, אבל הוא מחפש אהבה.

יעל – מה שעית  זה ממש חיפשת מה היא מחוות הנפש שלו. הלכת אל הילדות וניסית לזהות מה היא מחוות הנפש שלו ומתוך מה הוא פועל. נכנסת לנפשו וניסית לחוות מה זה להיות מיקי זוהר בתור ילד קטן, ואיזו חוויה יכולה להוביל אותו, מחוות הנפש שממנה הוא פועל היום. זה מאוד יפה זה לא סותר את זה שהדמויות שבחרתם, גם אם חוו דברים קשים בילדות זה קשור לקרמה שלהם, קשור למה שהם היו צריכים לעבור, וכמובן לא מוריד את האחריות למעשים השליליים שהם עשו. זה לא מוריד את האחריות.

שתיכן, בתהליך שעשיתן, ראיתן שם מתחת לכל הדברים האלה, את האדם שנמצא. כשאנחנו חוזרים לתינוק ולילד הקטן, אנחנו נזכרים שיש פה אדם. אדם שאפילו יכול לעורר רגשות חמים, רגשות של חמלה, רגשות של אהדה או אהבה. מה שאת עשית בנוסף זה שניסית לגלות את מחוות הנפש. זה מאוד יפה כי כשאנחנו מזהים את מחוות הנפש ממנה האדם פועל – אנחנו מתחילים להכיר מיהו באמת. מעבר לדעות שלו, להצהרות, לדיבור שלו. יש שם משהו הרבה יותר עמוק.

משתתף – לפני שבועיים מיקי זוהר אמר בראיון 'כשאתה גדל בלי אבא צריך לפתח מרפקים ולהביא את שלך' זה בדיוק מה שאמרת, הוא חיפש את הדמות של האבא, כנראה אצל ביבי.

אני חשבתי על דמות רעה, עלה בי מישהו שממש התעלל בי בפנימייה. ניסיתי ממש לדמיין אותו כילד אבל לא התחבר לי, כי אח שלו היה בפנימייה והוא היה בן אדם טוב. אז אמרתי אולי משהו בתוכו ולא במשפחה, כי האח שלו היה באמת בחור מוצלח ובן אדם נחמד. לא הצלחתי להבין משהו חדש, היה נראה לי שזו האישיות שלו ואין מה לעשות. לא בכעס. חשבתי שהוא כנראה סובל על זה היום.

יעל – הלכת על דמות מהילדות, לא על מישהו מבוגר. קצת שינית את התרגיל. והלכת אל דמות שיש לך איתה יחסים קרמתיים, כנראה מאוד עמוקים. אז אני ממליצה לך על היחסים איתו לעשות תרגיל קצת אחר. כשיש דמות שיש לנו איתה גם יחסים קרמתיים, וגם מהילדות, זה מורכב. אבל יפה שבכלל יכולת לקחת אדם שפגע בך ולנסות לעשות עם זה עבודה – זו יכולת חשובה, זה תהליך חשוב. זה קצת שונה מהתרגיל שנתתי אבל זה בסדר גמור.

היה מישהו שהרגיש שהוא לא מסוגל לעשות את התרגיל הזה?

משתתפת – מי שאני חשבתי עליו זה היה אייל גולן. כן הצלחתי לראות אותו ילד, ואיזה חינוך הוא קיבל ובאיזה תרבות הוא גדל, אבל עדיין לא הצלחתי לראות אותו אחרי התרגיל באור אחר. לא הצלחתי להרגיש כלפיו רחמים, ולא לראות אותו בצורה אחרת.

יעל – מה הרגשות שאת מרגישה כלפיו במקור?

משתתפת – כעס, אכזבה, תסכול.

יעל – את אומרת שכרגע הרגשות החזקים שיש לך מול הדמות שלו היום שמו שם מסך ולא אפשרו לך לראות אותו באופן אחר. את האדם שיש שם. את הישות בעלת ה'אני' שיש שם.

כל בן אנוש, כמעט – ואני אומרת 'כמעט' כי יש אנשים בודדים מאוד מתוך האנושות שירדו לדרגה של תת-חומר, של רוע שה'אני', המרכיב הרוחני יושחת עד לרמה כזאת שהוא לא יכול להמשיך עם הזרם האנושי. אבל רוב רובם של האנשים, גם כאלה שנתפסים בעינינו רעים ואיומים, הם חלק מהאנושות. זאת אומרת שיש להם 'אני', יש להם את אותו מרכיב רוחני חד-פעמי שחי בכל אחד מאיתנו. יבוא הזמן שאותם אלה שהלכו קדימה ידרשו לחזור אחורה ולעזור להם לצלוח ולהתקדם גם כן.

חשוב לראות את הדברים כמו שהם, ולכן תודה לך על הכנות שלך, שאת רואה שכרגע את לא יכולה לראות אחרת את הדמות שאת רואה כרע, לא יכולה לראות משהו מאחורי זה.

משתתפת – לא היה לי פשוט למצוא דמות והייתי צריכה ללכת לקיצוניות. לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי על אבא שרצח את שתי בנות שלו ואת בת הזוג שלו. זה היה סרט שליווה את כל הדמויות, וממש הזדעזעתי מהיכולת של אדם שהוא כמו כל בן אדם רגיל, 'השכן ליד', למעשה כזה. כשחשבתי עליו כילד אז מיד ראיתי איך הוא מקבל אהבה ויחס מאמא, מאבא. לרגע פחדתי מהרגש הזה, כי נוצרו שתי תמונות: אני יודעת שהוא עשה את המעשה הנורא הזה, ומצד שני יש את התמונה שהוא ילד, בן אנוש. זה הפחיד אותי שאולי גם אצלי יכול להיות חלק כזה. כמו שאני נראית בו אדם רגיל, או שאני חושבת שאני רגילה ומתפקדת. גם החיים שלו היו שגרתיים, ובכל זאת זה קרה. זה הפחיד אותי עד כמה זה קיים אצל אנשים ויכול להיות גם אצלנו, אלוהים ישמור. זה מפחיד לחשוב על זה.

יעל – את הלכת מאוד באומץ עם התרגיל, והלכת איתו רחוק. אנחנו יודעים שהשאלה של התקופה שלנו – תקופת נפש התודעה – היא שאלת הרוע וההתגברות עליו. שאלת הרוע והפיכתו לטוב גדול יותר. לא סתם בתקופתנו התרחשו שתי מלחמות עולם, אחת מהן האיומה והמזעזעת  ביותר שהאנושות ידעה. גם כל החולַייֵם והרוע שיש בעולם שלנו גם היום. לדברי שטיינר, בתקופה שלנו יש לכל אחד מאיתנו את הנטייה גם לרוע הגדול ביותר. זה לא אומר שנעשה את הרוע הזה, זה לא אומר שנפעל ככה – חס וחלילה. זה גם לא מצדיק שום מעשה של רוע. אני חוזרת ומדגישה שזה לא אומר שאין חוק וסדר, ושלא משלמים מחיר יקר על מעשים של רוע. אבל להבין, לתפוס את זה שבסיטואציה מסוימת, בתנאים מסוימים, במצב מסוים, גם בי כבת אנוש יש את החלקים האלה. גם בי.

אליזבת קובלר רוס אומרת את זה בדרך מאוד יפה: 'בכל אחד מאיתנו יש היטלר קטן ואמא תרזה קטנה' – בכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל לשני הסמלים: של הרוע הגדול ביותר, ושל הטוב הגדול ביותר. לאן נלך?

האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו סיטואציה כלשהי, כמו שירמה עשתה: שבתוך תנאים מסוימים, בתוך סיטואציה מסוימת, בתוך חברה מסוימת, בתוך חינוך מסוים – האם אני יכולה לדמיין את זה שאני הייתי מתפתחת להיות אדם כזה? שאני הייתי מתנהגת ככה? לא קל אפילו לדמיין את זה. תודה שהבאת לנו את הדברים עם כל העוצמה שלהם.

נתתי תרגיל לא קל אז אני אשמח לשמוע עוד כמה מכם.

משתתפת – אין לי מה לספר כי זה יחזור על מה שאנשים אחרים אמרו. קרה לי משהו דומה. אני חושבת שאולי אני אנסה לאמץ את זה בתור תרגיל בחיים, כשאני נתקלת במישהו שאני מרגישה כלפיו ככה, כי זה עבד אצלי בשנייה אחת, מייד כשראיתי אותו ילד. אני חשבתי על טראמפ. זה התחיל מבעלי לשעבר אבל שם עשיתי כבר כל כך הרבה עבודה שנשטפתי בחמלה כל כך מהר אז עברתי לטראמפ. עלי זה ממש עבד, איך שאני רואה את היצור הזה עם 'אני' אחר או לא קיים של ילד, זה ישר עובד עלי שאני מתמלאת חמלה לגמרי, וגם נפתחות לי הידיים, וגם המון הבנה, וגם מה שירמה אמרה – שזה מטלטל ומפחיד – מה לי היה קורה אם אני הייתי מתגלגלת באותם מקומות שלו. אני אאמץ את זה אוטומטית – מי שיעורר בי התנגדות אני אסתכל עליו כמו ילד. עלי זה מאוד עובד.

יעל – לחזור ולהבין שגם הוא או היא היו ילדים קטנים. זה עושה משהו. זה לא במקרה שכל אחד מהיושבים בו פה גדל איפה שהוא גדל וקיבל מה שהוא קיבל, ושאדם אחר לא. לא במקרה טראמפ נבחר לשמש כ'בובה', כ'כלי ריק' שאפשר להשתמש בו עבור האנושות כולה. הוא משמש בתפקיד – הוא משקף לכולנו משהו מאוד לא סימפטי עלינו כחברה, כתרבות. אז זה לא במקרה. לא בכל אחד מאיתנו אפשר להשתמש בצורה כזאת. כשאנחנו מפתחים 'אני' חזק ועושים עבודה עם ה'אני' שלנו – אז זה לא יקרה. אל תפחדו שמחר מישהו ישתמש בכם בתור טראמפ או בתור דמות אחרת. זה לא יקרה. אבל כן להבין, כמו שאמרתם, שבתוך תנאים מסוימים גם אנחנו יכולים להתגלגל ולהיות משהו אחר לגמרי. גם אנחנו היינו יכולים להתגלגל לכל מני מעשים ולכל מני סיטואציות. שפר מזלנו שאנחנו לא שם. אבל האנשים האחרים שהם כן שם – הם חברינו לאנושות, הם חלק מאיתנו.

עכשיו נתייחס גם לתנאים האחרים. אני אזכיר בקצרה למה מתייחסים התנאים האחרים ומה כלול בהם. אם יש מישהו שחשב ובדק מה התנאי שכרגע אני נדרשת אליו, אשמח לשמוע.

התנאי השלישי אומר שעל התלמיד להיות מסוגל להתעלות לרמה שבה הוא מבין שהמחשבות והרגשות שלו משפיעים על העולם ממש כמו המעשים שלו. לא נרחיב כרגע על התנאי הזה, כי עסקנו לא מעט בנושא המחשבות והרגשות וההשפעה שלהן והעבודה איתן, בהרבה חלקים קודמים של הספר.

התנאי הרביעי אומר שהישות האמיתית של האדם אינה מצויה בחיצוניות שלו אלא בפנימיות שלו. גם על התנאי הזה כתוב בספר פחות מהאחרים, לא בגלל שהוא לא חשוב אלא בגלל שיותר קל לתפוס את התנאי הזה. הוא יותר ברור. אולי טריוויאלי יותר להגיד אותו, אבל זה לא אומר שיותר קל ליישם אותו. הוא יותר נגיש לתפיסה שלנו.

התנאי החמישי קשור לביצוע החלטה שהתקבלה – אם קיבלתי איזושהי החלטה, אז אני צריכה שיהיה לי את הכוח להתמיד בה, אלא אם הגעתי למסקנה שהיא טעות. לא מדובר על התמדה במובן של 'ללכת עם הראש בקיר'. קיבלתי החלטה שאני חושבת שהיא נכונה, כל עוד שהיא נראית לי נכונה, צריכה להיות לי שם יכולת התמדה, גם אם התוצאה לא מגיעה, או מגיעה מאוד לאט. זה תנאי שעוסק בשאלה של ההתמדה – כוח ההתמדה שלנו.

התנאי השישי מדבר על פיתוח רגש של הודיה על כל דבר שניתן לרשותו של האדם. בשיעור הבא נתייחס יותר לנושא הזה – ההודיה. זה נושא מוכר בעבודה רוחנית, וכאן עוד לא עסקנו בו לעומק לכן אתייחס אליו בהמשך כי מאוד חשוב להזכיר אותו.

התנאי השביעי הוא שילוב ואיזון בין כל התנאים – להגיע למקום שבו אנחנו חיים בהתאם לכל ששת התנאים הקודמים, בצורה שמשתלבת זו בזו. שיש אחידות, איזון, חיבור בין התנאים השונים. לא להגיע למצב שאני מקיימת תנאי אחד, ועם השני אני בכלל לא מחוברת, ורחוקה ממנו. אלא שאנחנו מגיעים לרמת של חיבור ואיזון בין התנאים השונים.

אני רוצה להזכיר פה לשים לב לא לצפות מעצמנו באף אחד מהתנאים האלה להיות מושלמים. אם אתם זוכרים את מה שנאמר בפתיחת הפרק: שטיינר כאדם מאוד מפותח אומר לנו משהו שהוא לא החריג את עצמו ממנו, כך שזה היה כנראה נכון גם לגביו – שאף אדם לא יכול לקיים את התנאים באופן מושלם. אז חשוב שלא נצפה מעצמנו לקיים אותם באופן מושלם. זה יכול להוביל אותנו לייאוש. אבל כן להיות במודעות לשבעת התנאים האלה, ולעשות איתם עבודה.

מי מכם שהרהר בזה ומוכן להגיד לנו באיזה תנאי היה רוצה להתמקד, או – באיזה תנאי כרגע אני נקראת לעשות עבודה, שם המשימה שלי – כרגע, בשלב הזה בחיים.

משתתפת – אני מרגישה שאני נמצאת במקום שאני צריכה לחזק את הרצון, את ההתמדה בביצוע החלטה. אני מקבלת החלטות, וזה מחזיק לי ליום-יומיים-שבוע, ואז… אני לא יכולה להגיד שאני 'חוזרת בי' כי אני לא יושבת ומגיעה להחלטה רציונלית אחרת, אלא אני פשוט לא ממשיכה מתוך החולשה של הרצון.

יעל – זו נקודה חשובה. אנחנו יודעים שחיזוק הרצון וההתמדה הוא נושא חשוב עבור מי שיש לו שם חולשה. מה מערער אותך? את יכולה לזהות באיזה מקום הרצון נחלש – האם זה אובדן של ההתלהבות, או שיש קושי שמחליש אותך?

משתתפת – אני סובלת ממחלה בעור שנאמר לי שאני צריכה לשנות את התזונה ולהוריד גלוטן, והמון איסורים. אני יכולה להיות חדורת רצון בתחילת התהליך כי שמעתי וקראתי, ואז לאט, לאט, אני נתקלת בקושי – בא לי גלוטן, או בא לי משהו שיש בו סוכר. אני חושבת שמצד אחד, אני נתקלת בקושי, ומצד שני – אני לא עומדת בפיתוי, ואולי זה אותו דבר. אולי זה מגיע ממקום רגשי של 'מגיע לי'…

יעל – תודה לך על השיתוף. עצם זה שזיהית וראית ש'פה אני רוצה להתמקד, פה אני עושה עבודה', ומאוד חשוב לראות אם את מכירה אותו בביוגרפיה שלך בעוד מקומות. לבדוק עם עצמך איפה עוד את מכירה את זה. יכול להיות שהעובדה שזה הגיע לגוף – זה יכול לעזור לך. הרבה פעמים, כשמשהו מגיע לגוף אז אנחנו כבר פחות יכולים להתעלם, ואז – אם הייתה לי חולשה ברצון בתחומים אחרים ולא הצלחתי להתגבר על זה, אז יתכן שדווקא עכשיו הסבל שלך מהמחלה יכול לעזור לך לחזק את הרצון. כי כשמשהו גורם לנו סבל בפיזי, כבר יותר קשה להתעלם ממנו.

משתתפת – אצלי המקום של כוחות הרצון – אני רואה את זה מאוד ברור, אני גם יכולה לייסר את עצמי על המקומות שבהם אני רוצה לעשות עבודה אבל לא מגיעה אליהם. אני חושבת שזה קשור בעיקר למקומות שבהם אני לא מרגישה מספיק בטוחה. כשאני לוקחת החלטה זה בד"כ לגבי דברים שבהם אני צריכה לעשות עבודה. לדוגמא: בגן – לעבוד על המעגלים. זה משהו שלא קל לי בו, זה המון, זה הזיכרון וזה התנועה… ופעם אחר פעם אני מקבלת החלטה שאני הולכת לעשות את המעגל הזה הכי טוב שאני יכולה לעשות אותו, ואני לא מוצאת את הזמן ללמוד. אני אעשה מיליון דברים אחרים, זה לא שאני יושבת רגל על רגל, אבל את זה אני לא אעשה. ואז אני מגיעה לסוף היום ואני מייסרת את עצמי. ואני עושה עם זה עבודה. החלטתי שבמקום ללכת על זה גדול אז אני לא אלך על זה גדול, אלך על זה בקטן. שאני לא צריכה לשבת על זה שעה ביום, אני יכולה לשבת על זה גם רבע שעה. עדיף קצת מאשר בכלל לא. אבל ללא ספק זו העבודה שלי. זה גם קשור לטמפרמנט שלי – גם פלגמטיות ששם אני הרבה פעמים נופלת. זאת עבודה בכל מני מישורים.

יעל – זה מקסים לשמוע גם את התהליך שאת עושה עם זה. זה גם מתקשר לחלק נוסף באותו התנאי, והוא הקושי כשאין לנו תוצאה מיידית למאמצים, או כשהתוצאה לוקחת המון זמן. דיברת על ביטחון – כשיש משהו שאני מיד רואה בו תוצאות והוא מיד הולך לי, אז גם קל יותר להתמיד בו כי יש לי ביטחון 'הנה אני מצליחה, זה עובד'. אבל במקומות שבהם יש לי קושי, שבהם יש לי פחד, יכול להיות שיש שם רגשות שמפחיד לפגוש – להישאר שם כשאין לי תוצאה מיידית זה הרבה יותר קשה. בהצלחה!

משתתפת – התנאי שאני מתאמנת עליו זה התנאי השישי: 'פיתוח רגש של הודיה על כל דבר שהחיים מפגישים אותי אתו'. אני מדברת על הדברים שלא נוחים לי, שלא נעימים לי. שם באוטומט שלי מתעוררת התנגדות, ורק אחרי שעובר זמן ואני מעבדת את זה, ואני יושבת עם היועצת שלי, אני פתאום מבינה שזאת מתנה. שקיבלתי משהו להתאמן עליו וללמוד. זה דבר שאני צריכה לעשות שינוי בו.

יעל – מקסים. בהצלחה.

אני מזמינה אתכם להרהר בשאלה הזו למפגש שלנו בעוד שבוע. תקראו שוב, גם מי שכבר קרא, את הפרק על התנאים. יש בו עוד דברים שנתייחס אליהם במפגש הבא.

מי שכבר הגיע למסקנה על איזה תנאי הוא צריך לעבוד במיוחד עכשיו – מוזמן להתאמן בו ולראות מה קורה, ואם תעברו איזשהו תהליך עם התנאי הזה ותרצו לשתף אותנו – זה קודם כל תהליך של התבוננות. אל תצפו מיד לתוצאות. העניין הוא לא אם תצליחו. מה שחשוב הוא מה קורה לי מול התנאי הזה. מה קורה לי בתוך התהליך הזה ומה אני מגלה שם על עצמי. מי שעדיין לא בחר מה התנאי שהוא כרגע צריך לעבוד עליו – מוזמן לעשות זאת.

 

אַהֲבַת אֱלֹהִים וְאַהֲבַת אָדָם / הָרַב קוּק

הַמַּבָּט שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה

עַל הָעוֹלָם

הוּא מַבָּט מָלֵא בְּאַהֲבָה,

בְּחֶסֶד וּבְסַבְלָנוּת.

מִדַּת הַדִּין וְהַקַּפְּדָנוּת

הֵן תּוֹצָאוֹת שֶׁל שִׁכְחַת אֱלֹהִים.

כְּכָל שֶׁהַחִפּוּשׂ אַחֲרֵי אֱלֹהִים

מִתְגַּבֵּר בְּלִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם,

כָּךְ גַּם מִתְגַּבֶּרֶת בּוֹ אַהֲבַת כָּל בְּנֵי הָאָדָם,

וְהוּא חָפֵץ בְּתַקָּנָתָם גַּם שֶׁל הַכּוֹפְרִים וְהָרְשָׁעִים.

וּבֶאֱמֶת, בִּגְלַל אֱמוּנָתוֹ הַגְּדוֹלָה בִּבְנֵי הָאָדָם,

הוּא מְתַקֵּן אֶת כָּל הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ,

כַּאֲשֶׁר הוּא פּוֹנֶה אֵלֵיהֶם בְּאַהֲבָה.

***

אָמְנָם בְּגָלוּי,

בְּמַצָּבִים רַבִּים בַּחַיִּים,

אִי אֶפְשָׁר לְהַרְאוֹת אַהֲבָה,

אֶלָּא רַק כְּשֶׁמּוֹצְאִים דָּבָר טוֹב

לִתְלוֹת בּוֹ אֶת הָאַהֲבָה,

אֲבָל הָאַהֲבָה לְעוֹלָם קַיֶּמֶת.

וְהָאוֹהֵב רְשָׁעִים

לֹא יִנָּזֵק מִן הַכִּעוּר שֶׁל אוֹתָם אֲנָשִׁים,

אִם יִדְבַּק בְּמִדַּת הַחֶסֶד הָאֱלֹהִית,

הַמֵּיטִיבָה לְכָל מִי שֶׁזָּקוּק לְטוֹב.

אנחנו צריכים לזכור שאלוהים, שעולם הרוח, ברא את כל מי שנמצא פה, על האדמה. את כולנו. גם את אלה שאנחנו הכי סולדים מהם, או מפחדים מהם, או לא מבינים מה להם ולאנושות – גם הם חלק מהבריאה. אני חושבת שההבנה של זה קשורה לתנאי השני שהיום העמקנו בו – הבנה מאוד משמעותית. השמש זורחת על כולנו. על כל בן-אנוש. ככל שאנחנו מפתחים בתוכנו לראות את הטוב ולאהוב. לאהוב זה לא אומר לקבל כל מעשה. אבל ככל שנצליח לפתח בתוכנו אהבה, חמלה, ראייה של האחר באשר הוא כבן אנוש, נברא בצלם – אז אנחנו מתקרבים לאלוהות. אנחנו הופכים לחלק מהאלוהות, מגדילים את ה'אני' שלנו – לא במובן של האגו אלא במובן שה'אני' שלנו מתרחב ויכול להכיל בתוכו עוד מתוך מה שיש פה, בבריאה הזו. כל מה שיש פה.

נתראה פה גם מחר, והחל מהשבוע הבא בימי שלישי ורביעי בלבד.

להתראות.

print