תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'

תמלול השיעור:

נפתח בתפילת ההתמסרות, אחרי שהרבה זמן לא קראנו אותה. התקופה הזו היא תקופה לא פשוטה להרבה אנשים, וגם לחברים בקהילה שלנו, וכן בארץ ובעולם. תקופה של טלטלה מתמשכת. אני רוצה לחזור אל תפילת ההתמסרות ובאופן אישי ממליצה לחזור ולקרוא את תפילת ההתמסרות ואת תפילת השלווה מדי יום.

תפילת ההתמסרות / ר.שטיינר

את אשר יבוא בשעה הבאה, ביום הבא,

אינני יכול לשנות בפחדיי.

אני מצפה לכך בשלוות נפש פנימית,

בשקט ים רוגע של פנימיותי.

פחד וחרדה משתקים את התפתחותנו,

בגלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו,

את זה אשר רוצה לבוא אליה מן העתיד.

ההתמסרות למה שמכונה החוכמה האלוהית במאורעות העולם

היא הביטחון בכך שמה שיביא עמו העתיד מוכרח להיות

ושבדרך זו או אחרת הוא יפעל את פעולתו המיטיבה.

הקריאה ברוח זו בתחושה, במילים וברעיונות – זוהי רוח תפילת ההתמסרות.

אנו חייבים ללמוד זאת בתקופתנו, לחיות מתוך אמון מלא

בעזרה המתמדת של עולם הרוח, אם אין אנו רוצים באובדן אומץ הלב.

על כן נגייס את כל כוחות הרצון,

ונחפש את ההתעוררות הפנימית בכל בוקר וערב.

אנחנו ממשיכים עם הספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', ועם הפרק העוסק בתנאים להתאמנות המדע רוחית. במפגש האחרון ביקשתי מכם לקרוא ולראות לאיזה תנאי אני נדרשת במיוחד בתקופה הזו. בהמשך נגיע שוב אל השאלה הזו ונשאל אותה.

היום נתרכז בתנאים החמישי, השיש והשביעי. בחרתי מתוכם קטעים קצרים, כי כאמור לא נוכל להתייחס לעומק לכל התנאים, אבל כן נתייחס להיבטים מסוימים בהם. במפגשם הקודמים התייחסנו לתנאים הראשון והשני לעומק.

שמתי לב שבתנאים האחרונים – 5,6,7 – חוזרת המילה 'אהבה'. לכן, לפני שנתייחס לקטעים שבחרתי, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: מה זו אהבה? זוהי כנראה שאלת השאלות.

משתתפים – אחדות. אנרגיה. ביטחון. חום הלב. ללא תנאים. לעשות את המעשה האוהב גם מי שכלפיו נעשה המעשה – לא אוהב את זה. כאב. שלמות. חיבור. דיבור. הקרבה. כנות ושיתוף. אמפטיה. אינטימיות. להיות באחר – אחרות. חסד. חופש. קבלה.

אמרנו לא מעט, ובטח יש עוד רשימה ארוכה שלא אמרנו עדין. אני מזמינה אתכם להמשיך להרהר בשאלה מה זאת אהבה, במהלך השיעור היום. בטקסטים שנקרא אנחנו נפגוש כל מני פנים של אהבה.

נשתף בטקסט מתוך התנאי החמישי. לא נקרא את כל התנאי אבל חלק ממנו:

מתוך התנאי החמישי:

"אולם, כל מעשה הנעשה מתוך תאוותנות חסר ערך הוא לגבי העולמות העליונים. כאן אין דבר קובע מלבד האהבה למעשה. בתוך האהבה הזו צריך לפעול כל מה שמניע את תלמיד מדע-הרוח לעשות מעשה. ואז גם לא ילאה התלמיד להתאמץ, ולחזור ולהתאמץ, בכדי להפוך החלטה למעשה, – למרות כשלונותיו להגשים זאת. ובדרך זו יתפתח לקראת השלב, בו אין הוא מתנה מעשיו בתוצאותיהם החיצוניות, אלא מוצא הוא את סיפוקו בעצם העשייה. הוא ילמד להקריב את מעשיו – אכן, את כל ישותו – כמנחה על מזבח העולם, – יקבל העולם את מנחתו כאשר יקבל, נכונות להקריב מנחה כזו מחויב להביא עמו האדם, הרוצה להיות תלמיד מדע-הרוח."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'התנאים להתאמנות המדע-רוחית', עמ' 73

הטקסט הזה מתחבר אל מה שאמרתם על האהבה – הקרבה. זו תביעה לא פשוטה. מה אנחנו מתבקשים להקריב?

משתתפת – את תוצאות המעשים שלנו.

יעל – את תוצאות המעשים שלנו, ובמידה רבה אפילו את כל מהותנו. רבים מאיתנו יודעים שהבריאה כולה – נבט האדם, ביצי החום ראשוניות בשבתאי קדמון, בראשית של הקוסמוס – התחילה מתוך מעשה הקרבה של היררכיות הרבה יותר גבוהות מאיתנו – רוחות הרצון, הכתרים – שהקריבו את עצם מהותן, ומתוך זה יצרו את החום, שדומה במהותו לחום הלב. מתוכו כל הבריאה היא מעשה של אהבה והקרבה. המקור של כל הבריאה כולה.

כאן אנחנו נדרשים להקריב את התוצאות של המעשים שלנו, להיות מוכנים לגמרי לעשות מעשה בלי לדעת מה יהיו התוצאות שלו, בלי לצפות לתוצאות – מעצם האהבה למעשה. מה מעוררת בכם האמירה הזו?

משתתפת – זו נתינה ללא תנאי. משוחררת מציפיות. זה גם מרגיע.

משתתפת – אני מבקשת לשאול אם האהבה למעשה היא לא האהבה לאדם או לדמות שכלפיו המעשה נעשה? האם זה רק למעשה או גם לאדם?

יעל – אני חושבת שזה גם אהבה לאדם, אם המעשה נעשה כלפי אדם. אם המעשה הוא לא עבור אדם אחר, לדוגמא אם אנחנו לומדים משהו, אז זו גם אהבה למעשה עצמו. הדבר המשמעותי פה הוא שאני מוכנה להקריב את התוצאה וגם כל ציפייה שיש לי – אם זה מהאדם האחר, אם זה הציפיה שיצא לי מזה משהו או מה יצא מזה בכלל, אם זה את השאיפה להצליח במעשה או מה שתהיה התוצאה של המעשה. זו אמירה שבחוגים רוחניים אומרים אותה הרבה – מה שחשוב זה התהליך ולא התוצאה – זו אמירה מאוד יפה. כאן הניסוח של הדרישה הזו היא: א'. מאוד תובענית – הניסוח כאן תובעני ולא קל. ו-ב'. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו באמת מאמינים בזה שהתהליך הוא החשוב ולא רק התוצאה. עד כמה אנחנו באמת מוכנים לשחרר את התוצאות, את הציפיות, ולהיות לגמרי בתהליך עצמו.

משתתפת – אני מרגישה שזה יהיה שונה בהתאם לגיל שאנחנו נמצאים בו. אם היית שואלת אותי את זה בגיל 35 אז זה היה מעורר בי התנגדות גדולה – איך אני יכולה לוותר על התוצאות? אני עושה את מה שאני עושה בשביל התוצאות. בגילי היום אני מרגישה שזאת זכות – יש בזה רגש אחר לגמרי בשביעון שאני נמצאת בו. אני כבר חגגתי 55 ואני בסוף השביעון השמיני.

יעל – נזכיר שהשביעון השמיני הוא השביעון של רוח החיים 49-56. השביעון התשיעי הוא השביעון של אדם הרוח 56-63. ואכן, כל שביעון הוא איבר. כל שביעון מוביל אותנו לשלב אחר בהתפתחות.

משתתפת – היום אני כבר בשלב האחר. היום כשאני קוראת את זה אז עכשיו אני מרגישה רגש של אהבה. כשאני קוראת שאנחנו נדרשים להקריב את התוצאות – זה מעורר בי אהבה, זו זכות גדולה בשבילי להיות בשלה להקרבה הזו. עושה רושם שכל ההתפתחות שלנו היא כדי להגיע בסופו של דבר לשלב שבו אני בשלה לעשות הקרבה.

יעל – נקרא שוב את השורות הראשונות "אולם, כל מעשה הנעשה מתוך תאוותנות חסר ערך הוא לגבי העולמות העליונים. כאן אין דבר קובע מלבד האהבה למעשה." נשים לב לזה, כי בדרך-כלל, אם הייתי שואלת במקום אחר ולא בקבוצה הזו – אם הייתי שואלת בקבוצה של אנשים 'רגילים' – מה זו אהבה – אני מאמינה שהיו לפחות כמה שהיו עונים שאהבה זו תשוקה, התאהבות. הרבה פעמים מבלבלים אהבה עם תאווה, עם תשוקה, עם דברים שבעצם הם אינם קשורים לאהבה. יתכן בהחלט שנאהב מישהו וגם שתהיה השתוקקות כלפיו, אבל חשוב להבין שאין קשר בין התאווּת, תאווה כלפי משהו, לבין אהבה. דווקא כשאני פועלת ממקום שאינו התאווה לדבר – כשאני מוותרת על ההשתוקקות אל משהו שיהיה לי – דווקא שם זה מעשה של אהבה. דווקא בהקרבה של הדבר הזה.

משתתפת – זה בעצם מה שמתכוונים כשמדברים על אהבה ללא תנאי. זה לגבי אהבה בין אנשים. אני לא מדברת על העבודה הרוחנית כרגע. באהבה בין אנשים, כשאני לא מצפה לשום דבר מהצד השני, ואני אוהבת אותו כי אני בבחירה באהבה מוחלטת ולא מצפה לשום דבר – זה המצב אליו מתכוונים בקלישאה של 'אהבה ללא תנאי'. אני הופכת להיות האהבה ולא אכפת לי מה הוא יעשה – הוא יכול להיות מי שהוא וזה בסדר.

יעל – אני חושבת שמה שאת אומרת הוא נכון לא רק כלפי אדם אחר, אלא גם כלפי משהו שאני עושה. גם אם אני עושה משימה – האם אני עושה אותה כי יצא לי משהו מזה – אני אקבל איזו הכרה, איזה מעמד – או שאני יכולה לעשות אותה ללא תנאי. זה מקום שלא קל להגיע אליו.

משתתפת – זה דואלי, כי כשאני עושה משהו יש לי מן הסתם איזושהי מטרה. אז זה להיות במצב שמצד אחד יש לי מטרה, ומצד שני אני משחררת את הציפיה ואת המטרה ומתמסרת לדבר עצמו. כי אנחנו כן עושים דברים בחיים שלנו מתוך סיבות. אני חושבת שזה להיות במקום כפול – להרגיש גם את הרצון וגם את השחרור באותו זמן.

יעל – זה מה ששטיינר, ואנחנו, מכנים 'הרצון הטהור' – זה רצון מסוג אחר, אין בו שום מניע אישי, אסטרלי. אין בו שום רצון עצמי.

משתתפת – בדיוק רציתי להגיד שחשוב לדעת מה מניע אותי למעשה. אם המניע הוא טהור, אז גם תוצאות המעשה יהיו נכונות וטהורות. מעשה מתוך אהבה. חקר המניעים זה המקום הכי לא בטוח, כי לא תמיד אנחנו יכולים לזהות מה מניע אותנו ולמה אנחנו עושים מעשים כאלה ואחרים.

יעל – בשביל זה אנחנו נעזרים תמיד במישהו שילווה אותנו – יועץ או אדם אחר שאנחנו סומכים על הכנות שלו ואנחנו יכולים להתבונן יחד איתו.

משתתפת – גם לגבי אהבה אני חושבת שאהבה זה כנות, וברגע שהמניע הוא כנה ואמיתי זה יוצר אהבה ומעשה מתוך אהבה.

משתתפת – אני חושבת שאנחנו מדברים על אהבה בלתי-אנוכית. לוותר על האנוכיות. זו אהבה נקייה מכל מניע ומכל תוצאה – זה לוותר על האנוכיות שלנו. זה יותר מדויק לדעתי מאהבה ללא תנאי. זה להיות ההפך מאנוכיות.

יעל – התנאים קשורים באנוכיות. את אומרת שאנחנו נדרשים להקריב – לא רק את התוצאות אלא בעצם את האגואיזם.

משתתפת – כל ההתייחסות לתוצאות המעשים נכתבת כאן אחרי שהוא מדבר על התנאי החמישי, שעיקרו "התמדת ברזל בביצוע החלטה אשר נתקבלה". את יכולה לקשר בין הדברים?

יעל – היום לא התמקדתי בכל תנאי ותנאי, ואני זוכרת שאמרת לנו בפעם שעברה שזה התנאי שאת מרגישה שבו את צריכה לעשות עבודה. אז אסביר: מה מונע מאיתנו להתמיד? מתי אנחנו מפסיקים להתמיד?

משתתפת – כשאנחנו לא רואים הצלחה.

יעל – בדיוק. אם הייתי עושה משהו והייתי רואה תוצאות מהר, או גם לא מהר – אולי אחרי התמדה של יום יומיים שבוע שבועיים ואז אחרי חודש היו מופיעות התוצאות – היה לי יותר קל להמשיך להתמיד. לא ממש 'קל', כמו למשל בדיאטה, שאפילו כשרואים תוצאות קשה להתמיד, אבל – הרבה יותר קל כשרואים תוצאות. אני רואה תוצאה, והנה אני מרגישה יותר טוב, ויש לי משהו שנותן לי מוטיבציה, מניע אותי. יש לי עונג אישי, או הנאה, ואפילו אם זה משהו גבוה כמו תחושת התעלות – זו גם כן תוצאה שגורמת לי הרגשה טובה ועונג, ויותר קל לי להמשיך. אבל מה קורה כשאני לא רואה תוצאה? בספר זה מתואר בהרבה מקומות. לפעמים אדם יכול להיות בדרך המון, המון, זמן ולא לראות תוצאות. כאן נכנס החלק הזה: שאני צריכה להסכים להקריב את התוצאות. אני צריכה לעשות את המעשה מתוך אהבה למעשה עצמו – אהבה לעבודה הרוחנית עצמה גם כשאני לא רואה תוצאה. זאת התמדת הברזל. הרבה יותר קל לי להתמיד כשאני רואה תוצאות. להתמיד ללא תוצאות – זו התמדת ברזל.

משתתפת – אני יכולה להבין את זה לגבי מעשים כלפי האחר, אבל איך זה מתחבר לדוגמא הכי בסיסית של דיאטה – אתה עושה דיאטה ולא רואה תוצאות, אז מה הכוונה פה 'האהבה לדבר'?

יעל – אני מבינה את זה כ-לעשות את הדבר הנכון, לעשות את הדבר המוסרי, לעשות את הדבר שתואם את מה שראינו בתנאי הראשון – לשמור על הבריאות הפיזית-נפשית-רוחנית שלנו, אם בשביל להיות בריאה אני צריכה להתמיד בדיאטה ותזונה. מתי אנשים משנים את התזונה? למשל כשהם חולים במשהו. כשמישהו חולה במחלה קשה, או שיש לך בעיה בריאותית שדורשת ממך לשנות תזונה – זה הרבה פעמים מה שמניע. במקרה הזה, ובכלל, לשמור על הבריאות שלנו זה מעשה מוסרי. האהבה לדבר, האהבה למעשה, כפי שאני מבינה, זה לעשות את הדבר הנכון. לעשות את הדבר האמיתי.

משתתפת – בכל מקרה שאנחנו עושים משהו אנחנו נכנסים לשיח, יש פה הזמנה להתייחס למושג 'תוצאות' בצורה פנימית ולא חיצונית. כי כשאדם עושה משהו, אז המעשה שלו זו תנועה של שיחה עם החיים, וכמובן שמשהו צריך לשוב. הוא הרי רוצה לדעת איזה חיים יש למעשה שלו, איזה קיום, מה הוא יוצר בעשייה שלו. הוא צריך לשמוע את זה, אבל לא בצורה חיצונית אלא בצורה פנימית. אם אני גננת ואני עושה משהו בגן, אז חוזרים אלי דברים עדינים כל הזמן. ההישגים אינם חיצוניים. אז אולי כשהוא אומר לא להתייחס תוצאות או לוותר על התוצאות הכוונה היא לא להיות בחיצוניות של הדברים. התוצאה זה גם מופע של קיום פנימי, וכן צריך יחד עם המעשים לפתוח את עצמנו ולעדן את העצמנו לאיזשהו שיח חדש שכל הזמן יש בו תשובה. אין פה בקשה שנעשה ונאטם. אתה גם לא יכול לדעת אם אתה עושה מוסרי וטוב אם אתה לא בשיח. אז את השיח צריך להעצים, לעדן אותו, ובמובן הרגיל הוא לא קשור בתוצאות. יש תשובה כל הזמן, תשובה מכוונת.

יעל – תודה, אנחנו נראה בהמשך שהכוונה היא בשום אופן לא להתעלם מהתוצאה, ולא להתעלם מהפידבק, גם לא מהמשוב החיצוני. מיד נראה שהוא אומר גם משפט אחר – על איך שכל דבר צריך לבוא לידי ביטוי בחיצוני. הנושא הזה לא פשוט להבנה. המילה 'התעדנות' שהוספת מאוד חשובה, ושיח, ואיך אני יכולה לא להתעלם מהתוצאה ומהפידבק כי אני חייבת להתייחס אליהם, אבל גם לא להיות מותנית בהם, לא להיות כבולה ותלויה בהם. לא להיות תלויה בהם – לוותר על התלות בתוצאה, וזה לא אומר להתעלם מהתוצאה. אני חייבת להתייחס לתוצאה. אבל אני לא תלויה בה, והיא לא באה בשביל לשרת את הצרכים האישיים שלי בלבד. זה מורכב, ותודה על השאלה שלך כי זו שאלה חשובה ורלוונטית.

נמשיך לטקסט נוסף שמתייחס לתנאי השישי. נקרא את התנאי כולו כי, הוא קצר:

תנאי שישי הוא: פיתוח רגש של הודיה על כל דבר אשר ניתן לרשותו של האדם. יש להבין כי קיומו של האדם הנו מתת-הקוסמוס-כולו. מה רבים הדברים, הדרושים בכדי להעניק לכל אחד מאתנו את קיומו ולהבטיח את אחזקתו! כמה הרבה חבים אנו לטבע ולבני-אדם אחרים! אל מחשבות כאלו חייבים להרגיש קירבה כל אלה הדורשים להתאמנות מדע-רוחית. מי שאינו מסוגל להרגיש קרוב להן, אין ביכולתו לפתח בקירבו אותה אהבה חובקת-כל הדרושה בכדי להגיע לידי הכרת מהותם העילאית של הדברים. דבר שאינני אוהב לא יגלה לי את מהותו לכל גילוי חב אני מתן הודיה, כי הוא מעשיר אותי."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 'התנאים להתאמנות המדע-רוחית', עמ' 73-74

פה שטיינר מוסיף פן לגבי האהבה – אל מה האהבה יכולה להוביל.

משתתפת – הכרת תודה, הודיה, גם על מה שיש לנו, גם על האנשים סביבנו. להיות בהכרת תודה.

יעל – והוא אומר דבר מופלא בעיני, ובעיקר אליו אני רוצה להתייחס: הדבר לא יגלה לי את מהותו אם אני לא אוהבת אותו. כשאנחנו לא באים אל משהו מתוך אהבה, לא נוכל לעולם לדעת את מהותו, את פנימו. המשפט הזה הוא מאוד מרגש בעיני ומאוד יפה, והיום כשקראתי את זה שוב עלו לי שתי אגדות: 'הנסיך והצפרדע', והיפה והחיה. בשתי האגדות האלו יש התגברות על הדבר החיצוני – וזה קשור למה שיערה אמרה קודם על החיבור אל התוצאה הפנימית ולא החיצונית. בשתי האגדות יש אקט שבו הנסיכה צריכה להתגבר: במקרה הראשון על הכיעור והגועל שיש לה כלפי הצפרדע, ובמקרה השני – על הגועל והרתיעה שיש לה מהחיה, שבמראה החיצוני שלה מסמלת את הרוע, את הבהמיות. יש שם רתיעה ופחד. וכשהנסיכה מצליחה לאהוב ולהתקרב – הם הופכים לנסיכים יפי-תואר. זה כמובן סימבול – מה שקורה הוא שהחיצוני והפנימי הופכים לאחד. הפנים, המהות, מתגלה, וכשהמהות מתגלה אז הפנים והחוץ הופכים לאחד.

בעולם הרוח לעולם לא תהיה סתירה. בעולם הרוח הטוב, היפה והאמיתי הם אחד. בעולם הרוח אין סתירה. אבל בעולם שלנו, בעולם הארצי, יכולה להיות סתירה – המהות הפנימית והחיצונית יכולה להיראות אחרת לגמרי. משני הכיוונים: יכול להיות משהו או מישהו כמו החיה באגדה – שיעורר רגשות מפחדים, מרתיעים, מגעילים, ובפנים המהות תהיה מהות מלאת יופי, ואותו דבר הפוך – יכול להיות מישהו שמבחוץ יראה מאוד יפה אבל הפנים יהיה מכוער.

אני רוצה לשאול אתכם על אירוע ביוגרפי שבו דרך האהבה לדבר, לאדם, התגלתה לכם המהות שהיתה חבויה קודם – אם הייתה שם מהות שלא יכולתם לראות כשהייתה בכם רתיעה, אנטיפתיה, הסתייגות?

משתתפת – את שואלת על אירוע שהתגברנו על אנטיפתיה?

יעל – כן. אירוע שבהתחלה לא יכולתם לראות את המהות כי הייתה איזושהי אנטיפתיה, הסתייגות, חוסר חיבור, ניתוק, והייתה שם התגברות שאפשרה לי לאהוב. אנחנו רואים פה עוד משמעות של אהבה – לאהוב משהו זה להתקרב, להכיר את מהותו. זה קשור לאינטימיות שהוזכרה קודם.

כשאנחנו עושים עבודה ביוגרפית אנחנו הרבה פעמים מגלים על עצמנו דברים מאוד קשים. בשביל להסכים לפגוש אותם, ובשביל להיות מסוגלים לפגוש אותם, אנחנו צריכים את היכולת לאהוב את האמת – לרצות לדעת את האמת גם אם היא לא נעימה. וגם למצוא בתוך זה חמלה – גם לעצמנו. היום בבוקר הייתה לי שיחה עם מיועצת שמצויה במשבר מאוד קשה בעקבות משהו שהיא עצמה עשתה, החלטה שהיא קיבלה, שהיא מאוד מתחרטת עליה. להחלטה הזו יש תוצאות מאוד כואבות והיא לא יכולה להחזיר את ההחלטה אחורה. כבר מספר חודשים היא בכאב עמוק, במשבר מאוד גדול. בשני המפגשים האחרונים מצאתי את עצמי אומרת לה רק לנסות למצוא בתוכה את החמלה בעצמה – למצוא חמלה למקום שהיא נמצאת בו. היא מכה על חטא, היא שואלת 'איך ולמה עשיתי את זה'. הייתי איתה גם כשהיא קיבלה את ההחלטה ואני יודעת שהיא התלבטה לגבי ההחלטה רבות, ובכל זאת – זו ההחלטה שהיא קיבלה, היא לא יכלה באותו זמן לקבל החלטה אחרת, למרות שהיום נראה לה שכן. בתוך התהליך היא כרגע לא יכולה להתקרב אל מהות כי היא כל-כך בכעס על עצמה, ובחרטה.

אתם יכולים לספר גם על משהו כזה – אירוע שבו יכולתם לאהוב את עצמכם, לא במובן האנוכי אלא מתוך אהבה לאמת. מצב שיכולתם לגלות את המהות של האירוע.

משתתפת – אני חושבת שכל הדיאלוג שלי עם ציור, ההתעסקות שלי עכשיו עם ציור, הגיעה למצב הזה – שאני יכולה להיות בהתמסרות לפעילות הזו בלי לחכות לתוצאה, ולהיות באמת בהודיה. אבל זו לא חכמה כי אני בשביעון העשירי וקיבלתי כבר את השיעורים שלי עם 'נבוט' גדול בכל מני סיטואציות. אני יכולה עכשיו לאהוב מה שיוצא ולהמשיך לטפל בזה, לעשות את הדבר הזה מתוך אהבה לזה בלי לצפות לשום דבר, ולהיות בהודיה לכל מי שתרם לי – מהפיגמנטים ומאור העיניים ועד המורים שלימדו אותי. זו פעילות לגמרי אחרת – איך שאני מציירת היום לעומת איך שציירתי לפני כ 42 שנה, כשהייתי תלמידה בבצלאל. הייתי ממש המפלצת, ה'חיה', במובן שהיה אכפת לי רק מהתוצאה והייתי ממוקדת מטרה. שום דבר שלא שירת את המטרה לא עניין אותי ולא היה איכפת לי. עכשיו זה משהו אחר לגמרי. ולמרות שאני בכזאת מין קבלה, דווקא התוצאות מפתיעות אותי. למרות שאני יודעת שזה לא 'אני' אלא יש לי פמליה שלמה שדוחפת אותי – כל מי שינקתי ממנו.

יעל – אולי בגלל שהיום את יודעת שזו לא 'את', שהעיסוק בך ירד, שאת היום יודעת שזה לא שתהיי איזו ציירת או אמנית גדולה, אלא יש שם שיח פנימי, עבודה פנימית של התמסרות. אני שומעת שאת מספרת שגם לתוצאה יש איכות אחרת לגמרי.

משתתפת – בעבודה שלי עם נערות בסיכון תמיד הייתה נערה שהייתה הכי מגעילה, אי אפשר היה להתקרב אליה. הן יודעות לעשות את זה בצורה הכי טובה – להוציא את הגועל. בתחילת דרכי הגבתי לזה מאוד קשה, לא יכולתי לקבל את זה והיו לי תקריות מאוד קשות איתה. עם הזמן ויתרתי. הייתי ערה מה מפעיל אותי אצל אותה נערה. מה שהניע אותי היה לראות מה יש מאחורי הכיעור הזה שהיא מוציאה. בהמשך דרכי כבר לא הגעתי לתגובות האלה, כי לא ראיתי את הכיעור, ראיתי רק את הנשמה שיש מאחוריה. זה היה עבורי בי"ס לחיים. עד שהגעתי לזה שילמתי על זה מחירים מאוד כבדים, קשים וכואבים. ברגע שהבנתי שאני כבר לא יכולה להיות במקום הזה, כי יוצרת עם הנערות קשרים ויחסים, אבל יש לי מניע משלי – לקבל תפקיד ולהתקדם – אז נאלצתי לעזוב את המקום. כי זה לא היה אמיתי ולא היה נכון. למרות שאני מאוד מתגעגעת לנערות ולעבודה איתן, אני לא יכולה להיות כרגע במערכת, כי אני נקרעת בין השאיפה להתקדם במערכת לבין הצורך לעשות את העבודה שאני יודעת לעשות. יש בזה סתירה פנימית, וזה מבלבל, וכרגע אני לא יכולה להיות שם.

יעל – זו דוגמא מאוד מרגשת. תוך כדי דברייך חשבתי על זה שחלק מהאהבה לדבר וגילוי המהות שלו זה לא רק להתגבר על האנטיפתיה אלא גם על הפחד. הרבה פעמים, כשאנחנו נתקלים בנערות/ים בסיכון, או כמו שעשינו בתרגיל שחשבנו על פושע בתור הילד שהוא היה – חלק מהעניין זה להתגבר על הפחד. הפחד שהאחר מעורר בנו מול מה שנראה לנו זר, מוזר, שונה, תוקפני, מפחיד – כל אחד ומה שמרתיע אותו.

משתתפת – זה שיקופים: הם משקפים אותנו, את החלקים הפחות יפים, שאנחנו מיפייפים אותם ולא רוצים לראות. הנערות בגיל הזה משקפות בצורה הכי חדה שיש, ולראות את השיקוף הזה – זה כואב. ואני מתבקשת להתגבר ולראות שהחלק שאני הכי נגעלתי אצל אותה נערה – שייך לי. היא פשוט משקפת לי אותו.

יעל – תודה. זה מאוד מרגש מה שאת מספרת.

שאלה ביוגרפית לעבודה בבית:

אני מזמינה אתכם להמשיך לחשוב על הנושא הזה: הדבר שמגלה לי את מהותו מתוך אהבה. על מה אני צריכה להתגבר כדי לאהוב משהו – תופעה או אדם אחר. על מה אני צריכה להתגבר כדי שאני אוכל לאהוב את הדבר ושהוא יוכל לגלות לי את מהותו. ומה המהות שמתגלה.

נשתף טקסט מתוך התנאי השביעי, שמדבר על זה שאנחנו צריכים לקיים את כל התנאים מתוך הרמוניה, חיבור ושילוב ביניהם. כאן הוא אומר לנו משהו שאולי על-פניו ישמע כמעט הפוך למה שאמרהו קודם, אבל הוא לא באמת סותר:

מתוך התנאי השביעי והסיכום של כל התנאים

"כל דבר פנימי חייב לבוא לידי ביטוי חיצוני. כשם שציור טרם קיים כל עוד הוא קיים רק בדמיונו של הצייר, כך גם אין התאמנות מדע-רוחית קיימת, כל עוד חסרה לה התבטאות חיצונית. הזלזול בצורות החיצוניות קיים רק אצל אלו אשר אינם יודעים, כי חוק הוא שהפנימי ימצא את ביטויו בחיצוני. אמנם הרוח היא העיקר בכל דבר, ולא הצורה. אולם כשם שהצורה בלי רוח – תפלה היא, כן גם הרוח חסרת מעש היא, אם אינה יוצרת לה צורה."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 'התנאים להתאמנות המדע-רוחית', עמ' 74

איך אתן מבינות את האמירה הזו ואיך היא משתלבת עם מה שאמרנו קודם?

משתתפת – אני חושבת שהוא מדבר כאן על אקטיביות. על עשייה בעולם הפיזי.

משתתפת – אני אקח דוגמא מהאמנות והעבודה שלי עם מקהלת ילדים. זה מתקשר גם למה שדיברנו קודם על כך שיש כמה ממדים על מנת שדבר יתגשם והביטוי שלו יצא – יש את הגוף שיוצר, את המקהלה, ויש את הקהל, ויש אותי, שאני רואה את עצמי כמתווכת בין הגוף לקהל – המעשה עובר דרכי. הפידבק של הקהל הוא בעצם כביכול התוצאה, אבל כרגע מבחינתי התוצאה זה התהליך. לשיר כשאין לך בשביל מי לשיר – אפשר לראות את זה היום בחוץ בגלל הקורונה. אמנות חייבת לצאת, כמו הציור – שיהיה לה ביטוי בחוץ. שירה זה מימד אחר – זה מימד של זמן, זה עובד על חושים אחרים, ואם אין פידבק, אם אף אחד לא קולט, לא מקבל, לא מחזיר את זה חזרה אלינו, אז זה לא קיים. זה כמו הודיה – שיש את האפשרות הזו לקיים את התנועה בין מה שיוצא, הרוח שיוצאת אל העולם הארצי, ויש את מה שמחזיר אותו החזרה לרוח. זה בעצם הפידבק והאפשרות לקיים את הצליל, לתת לו חיים.

משתתפת – אותי זה מחזיר לתחילת הפרק, שבו הוא מדבר על עשייה מתוך רצון. הוא מדבר על כוחות הרצון. זה מתחבר למהות של האנתרופוסופיה בכלל – על הקשר בין האדם לעולם, בין האדם לרוח. על ההוליסטיות שבדבר, על ההוליסטיות שלנו כאנשים – אנחנו לא יכולים לחיות רק ברוח ואנחנו לא יכולים לחיות רק ברצון, בחומר. צריכה להיות תנועה בין השניים, אי אפשר להיות רק בממד אחד של עולם הרוח וערגה למשהו, אלא אנחנו נדרשים לעשייה.

יעל – את מדברת על זה שאנחנו מורכבים משתי מהויות: רוח וחומר. קוראים לזה לפעמים גם חיים וצורה. הדיאלוג בין שתי המהויות האלו זה הדיאלוג שאת, וששטיינר, מדברים עליו.

אני רוצה לחזור אל מה שאמרנו קודם: בעולם הרוח, הטוב, היפה והאמיתי הם אחד. הם מהות אחת. אין ביניהם סתירה. יש תואם מלא. בעולם הרוח לא יכול להיות חוסר תואם בין שלושתם, ובעולם הארצי יש. אני רואה במה שהוא אומר כאן שאחת המטרות שלנו היא להגיע למקום שבו אנחנו יוצרים תואם, מתוך זה שאנחנו הופכים את הדברים: אנחנו ניצור בחזרה את התואם שקיים בעולם הרוח גם בעולם הזה. שאני אצליח להיות ב"פיו וליבו שווים". האם אני יכולה להגיע למקום שבו פי וליבי שווים, שבו הפנים והחוץ הם בתואם עם חוקי המוסר ובתואם עם החוקים הקוסמיים, ובתואם עם הקוסמוס. זה לא תואם שנובע מהחיצוני – זה לא דבר שבא מבחוץ ואני רוצה להשיג אותו, זו לא השאיפה להשיג תוצאה כמה שיותר טובה, אני לא עובדת כי אני רוצה להיות יותר טובה או יותר יפה או להצליח – אלו חוקים שבד"כ מנחים אותנו בעולם המטריאליסטי, בתקופה המטריאליסטית. אולם פה יש הזמנה למשהו אחר – הזמנה לעדן את עצמי, למרק את עצמי, לייפות את עצמי – אבל לא מבחוץ, לא בניתוח פלסטי או באופן חיצוני שיעשה אותי יפה יותר, אלא העבודה הפנימית שלנו תהפוך את הפנים והחוץ שיהפכו לאחד ויאירו. הפנים יגיע למקום שבו הוא מאיר את החוץ.

משתתפת – אני חושבת שזו גם קריאה לאחריות: זה חשוב שנבחר את המעשים שלנו, שנחשוב, שהמעשים שלנו יהיו מעשים עם הרבה התכוונות, ואחר כך צריך לברוא וליצור את הצורות המתאימות. ממש כשם שאנחנו קיבלנו גוף, שלא רק מאפשר דרכו להתגשם אלא שהוא מתהלך בעולם ונושא כל הזמן את תמונת ה'צלם'. במהות שלו. גם המעשים שלנו הן ישויות בעולם ואנחנו צריכים להגשים אותם עד השאלה של המופע שלהם, עד השאלה הגופנית של המעשים שלנו. זה כאילו שהמעשים שלנו הם ילדים. זו ישות שאנחנו משחררים לעולם. הם חיים בין בני אדם ואנחנו צריכים לחשוב אותם עד המישור הגופני. בחיי הגן שזה לא מספיק לחשוב מחשבות גבוהות או לחשוב טוב. הכל אחר כך צריך לזרום ולחיות בעולם דרך הכלי המתאים. זה בידינו – את הכלים של המעשים אנחנו צריכים ליצור ולעצב. זה משמעותי מאוד כי המעשים שלנו הם ישויות חיות. האם זה נושא גוף צלול, טהור, קדוש, משוחח – איזה גוף אני בונה למעשים שלי? איזה מופע? איזו נראות? כדי שזה יחיה בעולם. כשזה בעולם זה לא שייך כבר רק לי. צריך גוף אובייקטיבי, מדבר. זו קריאה להגשים את המעשה עד הממד הגופני שלו.

יעל – תודה, מה שאת אומרת מעשיר מאוד. אני אוסיף עוד משפט שקשור לקרמה שלנו היום: אנחנו היום – הקרמה שלנו והמופע החיצוני שלנו (לא רק המראה אלא כל הדברים שבאנו איתם לעולם) – הם תוצאה של המעשים שלנו מחיים קודמים. המופע החיצוני של החיים שלנו ושל הנראות שלנו ושל היכולות הגופניות שלנו והצורות שנולדנו לתוכן בחיים האלה – כל המופעים החיצוניים של החיים האלה – מהווים תוצאה של מעשים שלנו בחיים שקודמים, של האופן שבו הרוח שלנו פעלה בעולם בחיים קודמים. אני מעלה את המשפט הזה בסוף, כשעוד נקודה למחשבה.

חשבתי שהיום נסיים עם התנאים אבל נמשיך איתם בכל זאת גם בשיעור הבא. אני מזמינה אתכם שוב לקרוא את הפרק, יש בו המון ולא מספיק לקרוא אותו רק פעם אחת. יש לכם זמן למפגש הבא שבעוד שבועיים.

נסיים עם תפילת ההתמסרות:

תפילת ההתמסרות / ר.שטיינר

את אשר יבוא בשעה הבאה, ביום הבא,

אינני יכולה לשנות בפחדיי.

אני מצפה לכך בשלוות נפש פנימית,

בשקט ים רוגע של פנימיותי.

פחד וחרדה משתקים את התפתחותנו,

בגלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו,

את זה אשר רוצה לבוא אליה מן העתיד.

ההתמסרות למה שאנו מכנים החוכמה האלוהית במאורעות העולם

היא הביטחון בכך שמה שיביא עמו העתיד מוכרח להיות

ושבדרך זו או אחרת הוא יפעל את פעולתו המיטיבה.

הקריאה ברוח זו בתחושה, במילים וברעיונות – זוהי רוח תפילת ההתמסרות.

אנו חייבים ללמוד זאת בתקופתנו, לחיות מתוך אמון מלא

בעזרה המתמדת של עולם הרוח, אם אין אנו רוצים באובדן אומץ הלב.

על כן נגייס את כל כוחות הרצון,

ונחפש את ההתעוררות הפנימית בכל בוקר וערב.

print