תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' 

תמלול השיעור:

היום נמשיך ונסיים את התנאים מתוך הספר. נפתח בכמה משפטים, שאולי אתם מכירים, של רבי נחמן מברסלב:

לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת
לְבַל יִפּל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקֵל עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו
עָנָה וְאָמַר
אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן.

 ליקוטי מוהר"ן, רבי נחמן מברסלב

נחזור מאוד בקצרה על שבעת התנאים, ונשמע אתכם אם היו לכם מחשבות בנושא, או אם יש תנאי שאתם מוצאים שעליו מתבקש מכם לעבוד עכשיו, או אם מי מכן שתירגלה בשבועיים האחרונים את התנאים ויכולה לשתף.

התנאים – כמובן שבכל תנאי יש הרבה יותר ממה שנציין כרגע. בחלק העמקנו יותר ובחלק פחות. עכשיו נזכיר רק במשפט:

התנאי הראשון – שמירה על הבריאות הפיזית, הנפשית והרוחנית.

התנאי השני – לראות את עצמנו חלק מחוליה בשרשרת, חלק מהאנושות כולה.

התנאי השלישי – על התלמיד לנסות להתעלות אל רמה בה מתחוור לו שמחשובתיו ורגשותיו מהווים גורמים המשפיעים על העולם בדיוק כמו מעשיו. לדעת שלמחשבות ולרגשות שלנו יש השפעה בעולם. הם פועלים בעולם.

התנאי הרביעי – הישות האמיתית של האדם אינה מצויה בחיצוניותו אלא בפנימיותו. להבין ולהיות מודעים לזה.

התנאי החמישי – התמדת ברזל בביצוע החלטה אשר נתקבלה. התנאי הזה קשור בהסכמה להקריב את התוצאה, כפי שדיברנו בשיעור הקודם.

התנאי השישי – פיתוח רגש של הודיה על כל דבר אשר ניתן לרשותו של האדם וגם על כך דיברנו לא מעט.

התנאי השביעי – השילוב בין כל התנאים: להתייחס אל החיים על פי מה שנדרש מהתנאים, ולאזן ביניהם. להעניק חותם של אחידות בין התנאים השונים.

היום נדבר על מה ששטיינר כותב בסיום התנאים – בתוך התנאי השביעי והסיכום של התנאים השונים. זה יתקשר לדברים של רבי נחמן. לפני כן נשמע אם מישהי רוצה להתייחס לכל מפגש שהיה לכם עם נושא התנאים בתקופה האחרונה.

משתתפת – אני יכולה להגיד שכאילו בלי להתכוון אבל עם התכוונות מאוד גדולה, אני מאוד בתנאי הראשון, ובתנאי החמישי והשישי.

יעל – 3 תנאים את לוקחת על עצמך בבת אחת. זה לא מעט.

משתתפת – הובאו לפתחי, יותר מאשר החלטה מודעת שלי לקחת אותם על עצמי. עכשיו אני שם. התנאי הראשון זה תנאי שפחות לקחתי על עצמי בחודשים האחרונים, ועכשיו אני מנסה לקחת ובעיקר אני מרגישה שעלי להתמיד בהחלטות שלקחתי בתקופה האחרונה, ועם ההתמדה להיות שם בהודיה. אני יודעת כמה היה לי קשה אז אני כל הזמן בהודיה כשאני מצליחה.

יעל – כמה זה משמח לשמוע. אני יכולה מאוד להזדהות איתך בזה שכאשר אנחנו עוברים דרך משהו שהיה לנו מאוד קשה להתגבר עליו, ופתאום מגיע רגע שזה קצת פחות קשה או שהוא אפילו כבר לא הנושא המרכזי המעסיק אותנו, זה באמת מעורר אסירות תודה מאוד גדולה. אני יכולה להזדהות עם התחושה של החסד והשמחה שיש משהו שלפני כן נחווה כדבר שאין לי בכלל סיכוי להתגבר על התכונה או הקושי הזה. ופתאום – וזה לא באמת 'פתאום', כי לפני כן יש עבודה מאוד קשה – מגיע רגע של חסד שהקושי יורד וזה כבר לא הדבר המרכזי שאני עסוקה בו. משמח מאוד. כל הכבוד לך – צריך הרבה כוחות להתמיד במשהו שקשה לנו.

משתתפת – אני שואבת את הכוח מההודיה. הודיה שזה לא מובן מאליו שקיבלתי את הכוחות וכל יום מחדש אני מגלה אותם. אני שם בהודיה, ואני גם מתפללת – הרבה תפילה יש כאן: לאזור כוחות ולהמשיך בדרך ותודה על הדרך. אני רואה את הדרך. זה משהו שהתפללתי אליו הרבה זמן, וקיבלתי את זה, אמנם חזק וקשה, אבל קיבלתי את זה.

יעל – מאוד מרגש. תודה שדיברת על התפילה. התפילה מאוד עוזרת. קודם כל היא עוזרת כי אנחנו מקבלים דרכה עזרה. והיא גם עוזרת לנו לזכור שלא הכל על הכוחות שלנו. בכוחות שלנו אנחנו מסוגלים למעט מאוד – בסך הכל אנחנו בני אדם, די קטנים, די חלשים. התפילה עוזרת להיזכר שלא הכל תלוי בי ו'בעוצם ידי'. התפילה גם מחברת אותנו לענווה. כשמתפללים – יש עזרה, זה קורה. גם כשאתה בייאוש ואתה לא ממש מאמין – זה קורה.

לא סתם פתחנו במשפט הזה של רבי נחמן מברסלב, שאומר 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן'. תכף נקרא טקסט מתוך הספר, ובעקבותיו אני רוצה לשאול אתכם על הרס ועל קלקול – מצב, אירוע שבו הרגשתי ש"אני הרסתי הכל", "קלקלתי הכל". 'הכל' זה לא הכל באמת, אבל לפעמים כשאנחנו במו ידינו הורסים או מקלקלים משהו שהיה לנו מאוד יקר – התחושה היא שהרסנו הכל. זו חרדה מאוד גדולה שאולי הרסתי הכל. שאולי עשיתי משהו או אמרתי משהו או פעלתי בדרך שאין ממנה חזרה. זו שאלה לא פשוטה. אפשר להתחיל ממחשבה אם אתן מכירות את התחושה הזו.

משתתפת – אני יכולה לתת דוגמא ממש מלפני שבועיים. לא הרסתי הכל, אבל הרסתי. בני הצעיר ביקש במתנה ליום ההולדת לשהות באיזושהי בקתה שאני לפעמים שוהה בה באמירים. הבקתה בשבילי זו בקתת התבודדות ושתיקה ולמידה. אמרתי לו 'בטח, בכיף'. הוא נסע לשם עם מישהי שהיא לא באמת חברה שלו, וזה לא היה טוב – השהות שם לא הייתה טובה להם והם כל הזמן הלכו משם כי צריך להיות שם באינטימיות מאוד גדולה ויכולת להיות במקום כי הוא מאוד מיוחד. ממש התבאסתי שנתתי לו את המתנה הזו. ואז אמרתי לו משפט, שברגע שאמרתי אותו רציתי לבלוע אותו בחזרה: 'חיללת לי את המקום'. זה מה שהרגשתי – שהמקום חולל מבחינת מה שהוא הביא לשם. אין לי מושג מה קורה שם בשאר ימי השנה, אבל זה היה משפט קשה, אכזרי, רע. ממש רע. זה היה סוג של הרס. אחרי שאמרתי הרגשתי נורא ואיום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא רציתי להתנצל. השתתקתי וגם הוא היה בשוק מהמשפט הזה שלי. אחרי זה – הוא לא אמר כלום. הוא לא התייחס לזה. הוא רק אמר אחרי זה 'אני אסע בפעם אחרת לבד'. להרגיע אותי. לתקן את מה שהוא קלקל.

יעל – זו דוגמא חזקה. קודם כל, נושא חילול הקודש – זה נושא ששווה לבדוק אם את מכירה אותו בביוגרפיה שלך. את לא צריכה לענות עכשיו אלא לקחת לחקירה את נושא חילול הקודש בביוגרפיה שלך: האם את חיללת את הקודש? האם היו עוד מצבים שהרגשת שמחללים לך את הקודש? וגם – לראות את היחסים בינכם: יכול להיות שמה שאמרת לו הוא נכון – לא בהכרח לעכשיו אלא נכון לחיים קודמים. יכול להיות שאת יודעת עליו שהוא מחלל את הקודש. במובן הזה יתכן שאמרת לו משהו נכון. אולי לא בזמנו, ואולי אפילו כן בזמנו – אנחנו נראה לאן זה יתפתח. את זה אני אומרת בהקשר הביוגרפי קרמתי. גם חילול הקודש עצמו זה הרס – את הרגשת שהרסת משהו. מה הרגשת שהרסת, או מה פחדת שהרסת?

משתתפת – גם ככה יחסיי אתו מאוד רגישים ואני הולכת על קצות האצבעות, ואני אף פעם לא יודעת מה נכון ומה לא נכון. פה בוודאות ידעתי שזה לא נכון. יש מרקם מאוד עדין ביננו ואני נכנסת ברגל גסה, מחללת את הדבר הזה שאני עובדת עליו כל כך הרבה, בעדינות וברגישות. ופה דרכתי ברגל גסה.

יעל – אז זה גם נותן לנו רמז. יתכן שחילול הקודש עצמו שאת האשמת אותו בו ושאולי שייך אליו וליחסים בינכם – כנראה שייך גם אלייך. המשימה היא איפה עוד חיללת את הקודש. חילול קודש הוא בהחלט קשור להרס. תודה על הדוגמא.

משתתפת – לפני כשנתיים קרה לי עם אחת האימהות בגן, של ילד מאוד מאתגר. היא שלחה לי בקשה, שבזמנו הרגשתי אותה מאוד קטנונית ומעצבנת. רציתי להעביר את ההודעה לגננת אחרת, והגדלתי לעשות וגם אמרתי על האמא משהו כזה שהיא מנצלת את הסיטואציה ומנגנת על רגש שלנו – לא זוכרת בדיוק את הדברים. אבל מה קרה – אפרופו אהרימן שנכנס לתוך החיים שלנו חזק: בעצם שלחתי את ההודעה אליה, אל האמא. ברגע ששלחתי את ההודעה קלטתי ששלחתי את זה אליה, ואז לא הייתה אפשרות למחוק. תפסתי את הראש, הרגשתי את הלב שלי יורד למטה, זה היה 'אל-חזור'. האמא, והכל נורא עדין… לא ידעתי איך לצאת מזה. לא עוברות כמה דקות ואני מקבלת ממנה הודעה שהיא לא יודעת למה בדיוק התכוונתי ושאם אני חושבת ככה אז שאדע שהיא לא התכוונה לנגן על שום רגש וכו'…. התלבטתי עם עצמי לילה שלם – איך אני עומדת לצאת מהדבר הזה, איך אני מתמודדת עם זה. כמובן שלמחרת התנצלתי ואמרתי שהדברים היו לא ראויים וזה לא נכון איך שפעלתי. אבל חטפתי מזה שיעור רציני. מאז אני קודם כל נזהרת מאוד כשאני מעבירה הודעת. בגן אנחנו עושות את זה הרבה לעדכן אחת השנייה. אבל הכי אני נזהרת מלדבר על אנשים, על ילדים, בטכנולוגיה הזו כי אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יתגלגל ולאן זה יגיע. והחלק השני הוא שכל הנושא של 'לדבר על' – וזה קורה הרבה בתהליכים חינוכיים, זה בלתי נמנע – אני נזהרת מלומר דברים רעים על מישהו, לייחס למישהו דברים רעים שנראים לי באופן מסוים בתפיסה שלי, אבל אולי אני לא הבנתי אותם בצורה הנכונה. זה היה שיעור ברמה של שריפה – לא יכולתי ללמוד באופן אחר בחיים איך זה לפגוע במישהו. אני לא יודעת עד כמה היא נפגעה מזה, היא לא אדם שישתף אותי ברמה הזו, אבל אני למדתי מזה שיעור חזק.

יעל – זו דוגמא מדהימה. היא גם מחברת אותנו לתנאי השלישי, שבו נאמר שגם ע"י דיבור או אפילו מחשבה אנחנו יכולים להשפיע ולגרום להרס או בנייה. דיבור או מחשבה שלנו, וגם הרגשות שלנו – מחוללים דברים. גם אם ההודעה לא הייתה מגיעה אליה.

דבר שני לגבי אהרימן – פה אהרימן פעל לעזרו של האדם הפיקח שלך. דיברנו בעבר על זה שבתוך כל אחד מאיתנו יושב אדם פיקח יותר, האדם החכם – זה בעצם ה'אני' הגבוה שלנו. אותו לא מעניין שאנחנו נסבול ויהיה לנו לא נעים ויכאב לנו. הוא מוביל אותנו בדרך אל הכאבים כי מה שמעניין אותו זה שאנחנו נתפתח ונגיע לדרגה רוחנית יותר גבוהה. זה מה שחשוב לו. את קיבלת פה שיעור מדהים. אמנם כואב מאוד – אמרת שממש נשרפת, זה מאוד מפחיד. אבל גם זה שלמדת מזה דברים, וגם זה שנאלצת לעמוד פנים אל פנים מול מה שעשית. כי אם היית כותבת למי שהתכוונת וזה היה מגיע לאן שזה יועד (לגננת השנייה) – לא היית לומדת את השיעור הזה וגם לא היית צריכה לעמוד מול זה. אולי הייתה לך הרגשה קצת לא טובה אחרי זה על שאמרת את זה, כי את אדם מצפוני, אבל זה גם היה חולף די מהר. אבל פה זה ממש סוג של מפגש עם שומר הסף הקטן – לעמוד מול משהו כזה, ולקחת עליו אחריות מלאה. לא הייתה לך ברירה אבל את גם עשית את זה, התייצבת והתנצלת ועמדת מול זה – וגם בתוך עצמך. אהרימן, וגם לוציפר, יכולים לעבוד בשירות האדם החכם. כשהאדם החכם שלנו נוכח – הם יעבדו בשירותו. פה הוא עזר לך. אם היית לומדת רק את הזהירות עם הטכנולוגיה – אז זו הייתה נפילה, לא היית לומדת את השיעור המלא. את למדת שיעור הרבה יותר עמוק – על כמה כל מילה שלנו משפיעה וצריך לשקול אותה, בוודאי כשזה קשור בחינוך ובאנשים אחרים. את צודקת גם בזה שקשה לעשות את זה, וכמה טבעי ליפול שם. תודה על הדוגמא המרגשת.

"…כל שאיפה לאמת חייבת להיות מיוסדת על אמון ועל אהבת-הבריות. אף כי זהו היסוד, אין זה המקור של השאיפה לאמת, כי שאיפה זו יכולה לנבוע רק מכוחות-הנפש עצמה. ואהבה את הבריות חייבת להתרחב, בהדרגה, לאהבה את כל הנבראים, אכן, לאהבה את ההוויה-כולה."

זה קשור למה שדיברנו בשיעור הקודם על השאלה 'מה זאת אהבה', וגם בתנאי השני, כשדיברנו על זה שאנחנו חלק, אנחנו חולייה בשרשרת של כל ההוויה. אנחנו חלק מכל מה שנמצא כאן. היקום הזה הוא חלק מהבריאה ובמובן הזה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לפתח אליו אהבה – להיות מסוגלים להכיל אותו. את כל מה שנמצא בהוויה.

"מי שמתחמק מלמלא אחר התנאים הללו, יחסר את האהבה שהיא דרושה לכל בנייה, לכל יצירה, – וגם יחסר את המגמה להתרחק מכל הריסה והשמדה בתור שכאלה. על תלמיד מדע-הרוח להיות לאדם אשר לעולם לא יהרוס דבר לשם הריסה-גרידא, – לא במעשים אבל גם לא בדיבורים ברגשות במחשבות. לדידו יצירה, התהוות, הן המקור לנחת רוח ושמחה; ולא ייתן את ידו למעשי הרס, אלא אם כן יש ביכולתו גם לגרום לצמיחת חיים חדשים מן ההרס."

מדובר כאן על כוחות של הרס ובנייה. שימו לב מה הוא אומר – שתמיד מדע הרוח יתרחק מהריסה שהיא לשם הריסה. אבל:  אלא אם כן יש ביכולתו גם לגרום לצמיחת חיים חדשים מן ההרס. עוד מעט נדבר יותר על המשפט הזה.

"אין זאת אומרת שהתלמיד רשאי להישאר אדיש בשעה שהרע משתולל; אלא אפילו גם ברע יחפש את שאפשר להפכו לטובה. יתחוור לו במידה גדלה והולכת כי הדרך הטובה ביותר להילחם ברע ובליקוי היא יצירת הטוב והבלתי לקוי. יודע תלמיד מדע-הרוח כי מן האפס אין ליצור כלום, אך את הלקוי אפשר להפוך לבלתי לקוי. מי שמפתח בתוכו את המגמה ליצירה, ימצא בתוכו במהרה גם את הכושר, לפגוש את הרע בדרך הנכונה."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 'התנאים להתאמנות המדע-רוחית', עמ' 74

בהמשך נחזור ונעמיק במשפטים האלו יותר, וקודם כל נראה מה זאת אומרת "אלא אם כן יש ביכולתו גם לגרום לצמיחת חיים חדשים מן ההרס." מי ביקום הורס ואז מצמיח?

משתתפת – הרס ובנייה כל הזמן קורים בטבע.

יעל – נכון, זה היה באחד השיעורים שלנו בתחילת הספר. אבל עכשיו נחשוב מי זה שיש לו את הכוח הזה? איזה כוח או איזו הוויה יכולה להרוס וליצור?

משתתפות – אלוהים. ה'אני'.

יעל – אלוהים, ה'אני', זה אותו דבר. עולם הרוח. הכוח שהורס ואז יוצר זה עולם הרוח. זו האלוהות. זה הכוח הבורא. בעולם שלנו, ראינו גם עכשיו בקורונה, יש כל הזמן מבנים שצריכים להיהרס כדי שיוכל להיבנות משהו חדש. אם ההרס הוא לשם בנייה, אם ההרס הוא בשביל לבנות דבר גבוה יותר, מפותח יותר, אז הוא נכון. ולא רק שהוא נכון אלא הוא אפילו הכרחי. הטבע, וגם אנחנו כחלק מהטבע – מתקיימים בנו כל הזמן תהליכים של הרס ובנייה. דיברנו על ההרס והבנייה שיש בתוך תאי הגוף, על הרס ובנייה שיש בתוך החיים. עם אורנה דיברנו על הרס ובנייה של מחשבות, של רגשות. יש תפקיד להרס.

כאן שטיינר מציין שיש לנו זכות להרוס, אבל מתי אפשר להשתמש בכוח הזה? רק אם יש לנו כוח גם לבנות מתוך זה משהו. אני יכולה לתת דוגמא כי יכולה לעלות השאלה – מתי דבר כזה יכול להיות טוב, הרי אנחנו לא אלוהים…. למשל, בחדר היעוץ: אני יכולה להגיד משהו למיועץ, שיהיה בו חוויה של הרס – של תבנית מחשבה למשל. אנחנו יכולים לפעמים להגיד משהו שיערער או יהרוס את מה שהוא עד עכשיו חשב על עצמו. כמובן שהדברים יאמרו בעדינות ורגישות, ועדיין הוא יחווה את זה מאוד קשה. לדבר הזה יש הצדקה רק אם ההרס הזה יכול לעזור למיועץ להצמיח משהו חדש ויכול לאפשר לו עליית מדרגה. כמו שקרה למשתתפת הגננת, למשל. גם לך – הרסת משהו כמובן באופן לא מכוון, אבל גם נהרס לך משהו. אמרת שהייתה שם שריפה – חוויה של הרס, הרס עצמי באופן מסוים. ההרס הזה היה חשוב כי גרם לך לעלות דרגה רוחנית, הוא גרם לך לקבל שיעור חשוב מאוד.

משתתפת – אני מתחברת למה שאת אומרת, ואני מרגישה שהרבה פעמים קל ליפול לזה שכבר הרסתי, וזהו. אתמול הבת שלי באה אלי בוכה – היא מנסה להאריך ציפורניים כי היא כוססת. הדבר הכי ארצי שיש. אתמול היא קילפה את הלק ובכתה על זה שכבר 3 שבועות הצליחה לשמור לא לכסוס והכל נהרס, והיא בכתה נורא. ניסיתי להסביר לה שזו נפילה לצורך עליה, שלא תמיד בפעם הראשונה מצליחים ושזה לוקח זמן לפתח את הכוחות האלה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל היא יכולה לחזור אל תחילת המידרון עם התהליך. איך בכל זאת בוחרים בדרך החזקה והמתפתחת ולא נופלים לתחילת המדרון?

יעל – במקומות האלה יכול מאוד לעזור לנו המשפט של רבי נחמן מברסלב שקראנו בהתחלה, שאומר 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן'. המשפט הזה הוא משפט מאוד חזק: לקלקל מאוד קל. מאוד קל להרוס. ילד יכול לבנות מגדל אפילו במשך כמה שעות, ואז ברגע אחד, במכה אחת, הכל יכול ליפול ולהתמוטט. וזה לצערנו נכון לא רק למגדל מקוביות, הוא נכון לגבי כל המגדלים שאנחנו בונים. גם לגבי אלו שצריכים להיהרס, וגם אלה שלא היינו רוצים להרוס. נדבר גם על מצבים שאנחנו הורסים – ולא לשם בנייה. מאוד קל להרוס, ומאוד קל לראות את ההרס. כשיש הרס זה מאוד משכנע. כשרואים שריפה או מלחמה, התמונות כל כך חזקות. להרס יש עוצמה גדולה. מול זה התחושה היא לפעמים של ייאוש. את סיפרת על הילדה שלך, ועל אף שזה ברזולוציות קטנות עדיין כולנו יודעים כמה זה מייאש לנסות משהו ולא להצליח לעמוד בו. התחושה יכולה להיות של ייאוש. באותה מידה אפשר להגיד 'אם אני יכולה לקלקל אני יכולה לתקן' – זה גם מקום של אמונה וגם מקום של לקיחת אחריות מלאה. אם אני בייאוש אז באופן מסוים אני אומרת 'זה אבוד, אין דרך לתקן' – יש בזה גם הסרת אחריות, כי ממילא הכל נהרס ואי אפשר לתקן. אבל אם אני מאמינה שאפשר לתקן – וגם אם זה יקח שנים, וזה לא בכוחות שלי, וכל מה שאמרנו – זה שם עלי איזושהי אחריות: קלקלתי ואני יכולה גם לתקן, להתחיל את הדרך לתקן. לקחתי את דברייך והמשכתי איתם הלאה, אבל זה משהו שאפשר להגיד גם לבת שלך – שלוקח הרבה יותר זמן לבנות וליצור, ובכל זאת כל דבר שקלקלנו אפשר לתקן אותו.

משתתפת – זה קל להגיד את זה, אבל אני תוהה אם אנחנו כבוגרים, בחוויה שלנו, מאמינים  ומשוכנעים בזה. כי באמת הרבה יותר קל להרוס. זה נעשה באיבחה – הריסה של משהו.

יעל – בואי תפני את השאלה אל עצמך ולא כשאלה תיאורטית כללית. מה את מרגישה לגבי זה? מה מתעורר אצלך?

משתתפת – אני יודעת את התשובה שלי. באידיאה אני יודעת שאני יכולה לתקן אבל אני לא יודעת אם אני באמת מסוגלת לעשות את זה.

יעל – זה מתחבר למה שאמרה המשתתפת בתחילת השיעור – התפילה והאמונה. כשאנחנו אומרים 'אני יכול לתקן' זה לא 'הכל תלוי בי'. אני אקבל עזרה. להאמין שאני אקבל עזרה ולהתחיל לעשות את הדרך לתיקון, גם אם היא תיקח עכשיו שנים. זה מתחבר לדברים שלך בשיעורים קודמים – את אמרת שהתנאי שאת לוקחת על עצמך זה התמדה. אני חושבת שהדרך שאת עושה זה הדבר שהכי יכול לעזור לבת שלך. כשאנחנו עושים דרך ומתפתחים, גם אם זה בצעדים הכי קטנים שיש, זה לא משנה, כי זה המקום שבו הילדים שלנו מקבלים דוגמא ועזרה ותקווה. גם אם לא נגיד להם על זה, רק מזה שהם עדים.

משתתפת – רציתי להגיד שאני מרגישה שהנושא הזה והמשפטים האלה – זה מאוד תלוי בגיל. אם באים עם המשפטים האלה לבני 20 ואומרים להם משהו בסגנון 'הרסת, זה קורה, אתה יכול לתקן' – לא בטוח שזה משהו שהם יצליחו להפנים. אני חושבת שהרבה פעמים המשפטים האלה טובים אחרי פרק זמן של חיים שחווים גם מקומות של הרס ומקומות שאחרי כן הצלחנו להביא ריפוי ושיקום. עוד דבר שאני מרגישה זה שתיארת פה שני דברים: האחד זו הזכות להרוס – כמו ביעוץ ביוגרפי שאומרים דברים לא פשוטים. מול זה שאנחנו יכולים להגיד משהו בפרץ של כעס ואז אנחנו הורסים משהו. זה לא בדיוק אותו הרס. שם האמונה שמה שקלקלתי או הרסתי אפשר לתקן – עומדת למבחן. הרבה יותר ממקום שבו עומדים להגיד משהו לא פשוט אבל אני מאמינה שמה שאני עומדת להגיד גם אם זה יהיה מאוד קשה לאדם שאני אומרת לו.

יעל – החלק השני של דברייך מתייחס אל מה שעמדתי לשאול. הוא מדבר כאן על שני סוגי הרס: האחד זה הרס לא לגיטימי – זה ההרס שהוא לשם הרס, הרס גרידא, גם אם לא התכוונו אליו במודע. את נתת דוגמא להרס שהוא לא לשם בנייה. הרס שנגרם כתוצאה מזה שאני למשל מתפרצת בכעס. מתי עוד יש הרס שאינו לשם בנייה אלא הרס לשם הרס? לא חייבים אירועים ביוגרפיים, אלא מתי אנחנו יכולים להרוס על-מנת להרוס, גם אם לא התכוונו באופן מודע.

משתתפת – במצבי חוסר אונים. אנחנו יכולים להתפרץ, להאשים, להשפיל, בגלל חוסר האונים שלנו. כל אחד ומה שמאפיין אותו ומתוך הדפוסים שלו יכול להרוס כי הוא במצוקה מבפנים.

יעל – את אומרת שבמצבים שאנחנו בחוסר אונים ואנחנו לא יכולים לשאת את חוסר האונים, אנחנו לא מוכנים לשהות בו – אז אנחנו יכולים ליצור הרס בחוץ.

משתתפת – לפעמים מתוך קינאה.

יעל – קינאה זה אחד המקומות שאם אנחנו פועלים מתוכו ולא עושים שום עבודה אתו אז אפשר להרוס הרבה.

משתתף – דעות קדומות.

יעל – אם אנחנו פועלים מתוך דעה קדומה כלפי מישהו אנחנו בהחלט יכולים להרוס.

משתתפת – כשאמא שלי מופיעה אצלי בנפש או בנשמה ואני עושה משהו מתוך חיקוי שלה. הילדים שלי מצליחים להוציא את אמא שלי ממני. זה נזק, הרס.

יעל – העניין הוא כמובן לא אמא שלך עצמה אלא מה שקורה לך במפגש עם הדמות שלה.

משתתפת – זה כל מני משפטים שגדלתי תחתיהם אז הם פתאום יוצאים לי. היום אני כבר במקום אחר לגמרי. בחוויה של תהליך ההתפתחות שלי ב'כחותם' הרסתי הרבה אמונות שהיו לי והרבה הזדהויות עם האמונות האלה. היו לי הזדהויות שחשבתי שאם אני לא אפעיל את האמונה המסוימת אז אני אאבד את עצמי. כל הרס כזה היה כמו מוות קטן, אבל אחריו הייתה צמיחה.

יעל – אלה הריסות שהן לשם בנייה, מה שאמרת עכשיו. ואת מספרת שכאשר אמא שלי מדברת מתוכי – שם זה הרס גרידא.

משתתפת – בחוויה שלי זה הרס דו צדדי. זה הורס את מי שמקבל את הדברים וזה גם הורס אותי.

יעל – אני רוצה להוסיף את נושא ה'נקם', שקשור גם לקנאה. אנחנו רואים השנה במיוחד, אבל גם בכל מקום של הרג על כבוד במשפחה, וכל המקומות בהם אדם מופעל מתוך נקמה, מתוך רצון לנקום, מתוך רצון לשמור על הכבוד שלו – שם יש הרבה פעמים הרבה הרס.

אם נסתכל על כל הדוגמאות נראה שכל פעם שאנחנו פועלים מתוך האסטרלי שלנו – כשה'אני' לא נמצא שם לחנך אותו והאסטרלי פועל כמו פרא, כמו חיית בר, כמו טורף – שם יכול להתרחש הרס שהוא הרס גרידא. כמובן שאם נסתכל בסוף על התמונה הקוסמית השלמה אז גם ההרס הזה הוא כזה שמתוכו יכול להיבנות משהו. הרבה פעמים 'האדם החכם' פועל להביא אותנו דווקא לשם. אני יכולה להגיד למשתתפת שאמרה 'בו זמנית גם אני נהרסת' – אם גם את נהרסת אז זה מקום טוב, כי זה מקום שממנו בסופו של דבר תעלה הטרנספורמציה. דווקא כשאני גם מרגישה שאני נהרסת אז עולה הרצון לתקן. עולה המודעות, עולה התודעה – יש כאב ואחריו יכול להיכנס ה'אני' ולהביא תודעה. מתוך זה יכולה להיות צמיחה חדשה.

ככל שאנחנו מתפתחים בדרך הרוחנית, וגם הגיל עולה כמו שהוזכר כאן, אז האחריות שלנו הרבה יותר כבדה – יש לנו יותר אחריות, במיוחד אם אנחנו בדרך רוחנית. תלמיד מדע הרוח הוא מי שהולך בדרך רוחנית, ולכן האחריות שלו הרבה יותר גדולה לבדוק מה אני עכשיו הורסת. אם אני הורסת משהו יש לי אחריות גדולה כשאני בדרך רוחנית, ובוודאי אם אני יועצת ביוגרפית או עובדת עם אנשים בטיפול. לאנשים שהם מטפלים רוחניים יש אחריות עצומה  – האם אנחנו הורסים ומתוך מה. האם ההרס הזה הוא הרס לשם בנייה.

משתתפת – השאלה שלי היא על מלחמות ומאבקים אידיאולוגיים למיניהם. שאנשים שעושים את זה הם בטוחים שזה הרס על מנת לבנות, על מנת לתקן. מי שרוצח ראש ממשלה שלדעתו מביא אותנו לכיליון עושה את זה כדי לבנות משהו חדש מבחינתו. כל מלחמות הדתות, המוסלמים וכולם – מבחינת מי שעשה את זה אלו מלחמות מקודשות. איך מדע הרוח מתבונן בדברים כאלה?

יעל – זו שאלה טובה. אני אחשוב על זה עוד אבל אענה לך מה שעולה לי כרגע: אנשים שהם מאוד אחוזים באידיאולוגיה הם לא מודעים להרס שהם יוצרים. לרוב הם עסוקים במאבקי כוח, והם ב'דוגמה', נוקשות – שם אין יצירה חדשה ואין מודעות להרס שנזרע. אבל גם פה החוקים הקוסמיים הם מאוד חכמים. כל המהפכות האידיאולוגיות וכל ההפיכות השלטונית – בסופו של דבר ברמה הקוסמית היה להן תפקיד. להרס הזה יש תפקיד. מהבחינה הזו הוא נכון. בוודאי שאם מדובר ברצח ראש ממשלה זה לא פוטר אותו מאחריות למעשה שהוא עשה, ובוודאי שהוא לא אמור לצאת מהכלא כי הוא שירת את התוכנית הקוסמית – זה בוודאי שלא. יש חוקים ארציים ויש חוקים של עולם הרוח ולא צריך לבלבל ביניהם. גם אם הוא חשב שהוא עושה משהו טוב. זה לא בא להצדיק שום רצח. שום הרס מהסוג הזה הוא לא מוצדק.

שטיינר מדבר למשל על מלחמות גדולות שבהן מתו הרבה צעירים – הוא דיבר על מלחמת העולם הראשונה ואמר שהיא תוצאה של זה שהחברה המודרנית הפכה מאוד מטריאליסטית, והיה צריך להשיב לאדמה כוחות רוחניים, והדרך להשיב לאדמה כוחות רוחניים הייתה בזה שמתו הרבה אנשים צעירים והכוחות האתריים שלהם בסופו של דבר חזרו לאדמה ככוחות רוחניים. אז יהיה מי שישאל האם זה מראה שטוב שהייתה מלחמה? ולא – זה לא טוב שהייתה מלחמה, כי אם האנושות הייתה מתפתחת לדרגה שהיא הייתה אמרוה בלי המלחמה – אז לא היה צריך את המלחמה. המלחמה היא תוצאה של זה שהאנושות לא הצליחה להתפתח בכוחות עצמה, ואז היה צריך שיהיה הרס בחוץ.

הרס נכון הוא הרס בפנים. אין הכוונה לרגשות אשם והלקאה עצמית, אלא תהליך שבו אני עוברת טרנספורמציה בתוכי – הקרב הוא בתוכי אז הוא לא צריך להתנהל בחוץ. כשאני הורסת בחוץ – כנראה שזה לא ההרס בכיוון הנכון.

נחזור למשפט מתוך הטקסט:

אין זאת אומרת שהתלמיד רשאי להישאר אדיש בשעה שהרע משתולל; אלא אפילו גם ברע יחפש את שאפשר להפכו לטובה. יתחוור לו במידה גדלה והולכת כי הדרך הטובה ביותר להילחם ברע ובליקוי היא יצירת הטוב והבלתי לקוי. יודע תלמיד מדע-הרוח כי מן האפס אין ליצור כלום, אך את הלקוי אפשר להפוך לבלתי לקוי. מי שמפתח בתוכו את המגמה ליצירה, ימצא בתוכו במהרה גם את הכושר, לפגוש את הרע בדרך הנכונה."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 'התנאים להתאמנות המדע-רוחית', עמ' 74

מה זאת אומרת "מן האפס אין ליצור כלום"? דיברנו הרבה על זה שהרוע הוא אנרגיה שיכולה להפוך לטוב גדול יותר. אותה אנרגיה של הרוע היא זו שיכולה להיות מותרת לטוב גדול יותר. זה אומר שאם אנחנו נשאר רחוקים מהרוע, כמו אדם שאומר 'אני לא רוצה להתקרב לרוע, אני לא רוצה לגעת באנרגיה שהיא רעה' – הוא לא יוכל גם ליצור. אנחנו לא יכולים ליצור בלי מגע גם עם החלקים האלה. 'מן האפס אין ליצור כלום' – נכון שאנחנו אומרים שמהאין תבוא הרוח, אבל כאן לא מדובר על ריק וכאוס. באין, בריק ובכאוס יש משהו. אבל אם נהיה בסוג של אדישות, ב'בינוניות' – מה ששטיינר מכנה 'הפושרים' – שם אין יצירה חדשה. אנחנו צריכים להיות במגע עם הרוע – גם עם הרוע בתוכנו וגם עם הרוע שבחוץ – כשהמשימה היא להפוך את הלקוי ל'בלתי לקוי'. כאן אנחנו מתחברים למשפט של רבי נחמן מברסלב. אפשר להפוך כל דבר לקוי להיות שלם יותר, להיות 'בלתי לקוי', אם אנחנו עושים אתו עבודה. כל אנרגיה, קשה ככל שתהיה, אפשר לעשות איתה עבודה אם אנחנו במגע איתה ואם אנחנו באים מתןך המקום הנכון.

"מי שמפתח בתוכו את המגמה ליצירה, ימצא בתוכו במהרה גם את הכושר, לפגוש את הרע בדרך הנכונה." – אם הכיוון שמתוכו אנחנו פועלים הוא כיוון של יצירה. כיוון של בנייה הוא כיוון רוחני. מה בונה? רק הרוח יכולה לבנות. החומר הוא פסיבי. מי שיכול לבנות, מי שיכול להפיח חיים – זו הרוח. גם הרוח שבתוכנו. זה הכוח היוצר. אם אנחנו באים עם האנרגיה הזו אז נוכל לפגוש את הרע בדרך הנכונה.

 משתתפת – אמרת עכשיו שמלחמה שנעשית בחוץ היא לא בכיוון הנכון, והכיוון הנכון הוא בפנים. את יכולה להגיד על זה משהו?

יעל – ברגע שאני מחפשת את המאבק ואת הפתרון בחוץ – כשאנחנו מאשימים, כשאנחנו נלחמים, אני אגיד שאפילו כשאני יוצאת להפגנות וחושבת שבזה אני אחולל את השינוי – יש בזה טעות. הדברים לא נאמרים חלילה נגד מי שיוצא להפגנות, וגם אני הייתי בהרבה הפגנות בצעירותי אז אני מרשה לעצמי לדבר על זה. אבל אם אני חושבת שמשם יבוא המענה, ואם אני יוצאת החוצה עם אנרגיות של הרס, אנרגיות כמו בדוגמא שניתנה פה על מי שבא ואומר שהשלטון לא טוב אז ארצח את ראש הממשלה – אנרגיות כאלו מראות שאתה לא בכיוון הנכון. הכיוון הנכון תמיד קשור לעבודה פנימית ולא לעבודה חיצונית. הוא קשור להתמרה של הרוע בתוכי, הוא קשור לתיקון של עצמי. אני לא יכולה לתקן מישהו אחר. גם אם הוא בן זוגי. כל מי שחושב אחרת חי באשליה גדולה. מה שיכול לעזור לנו לדעת אם אנחנו בכיוון הנכון זה לבדוק לאן מופנית האנרגיה. כשאני אומרת 'פנימה' זה לא אומר שאני אהיה מרוכזת רק בעצמי ועסוקה רק בעצמי. בוודאי אפשר לעבוד עם אנשים אחרים ואפשר לפעול בעולם ולא רק בתוכי. אבל את האנרגיות האלה של ההרס והכוח – אם אני מפנה אותן החוצה אני לא בכיוון הנכון.

משתתפת – אז כדי 'לתקן' את האחר אני צריכה פשוט להתמיר את הרוע בתוכי או להרבות יותר בטוב בתוכי?

יעל – זה לא פשוט, אבל זה הכיוון. בעקבות מה שאמרת עכשיו אני אשתף אתכם בעוד טקסט. חלקכם מכירים אותו. הוא מאוד יפה ומתחבר. לא תכננתי להביא אותו היום אבל כנראה שאנחנו צריכים לקרוא אותו. אני לא יודעת מי כתב אותו. מצאה אותו רונית מלאך שלמדה איתי והוא מאוד מתחבר אל מה שאמרנו עכשיו:

 

איך לתקן את העולם ?

"מדען אחד ישב ועבד, אך בנו בן השבע נסה למשוך את תשומת ליבו שוב ושוב.

המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך לשחק במקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל להעסיק את הילד. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.

´אתה אוהב פאזלים´ הוא אמר, ´קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך´.

המדען חשב שייקח לילד זמן רב עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל לא עבר זמן רב והוא שומע את קולו של הבן קורא לו ´אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול´.

המדען התקשה להאמין: ´זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפת עולם שמימיו לא ראה´ !

אבל הוא הניח את רשימותיו וניגש לבנו, כשהוא משוכנע שהוא הולך לראות עבודת הדבקה לא רצינית. להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.

´איך עשית את זה?´ שאל המדען את בנו ´הרי לא ידעת איך נראה העולם?´

´אבא´, ענה הילד, ´אני באמת לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם.

כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם´…"

זה סיום יפה לנושא שלנו של ההרס והבנייה והתיקון.

לקראת המפגש הבא אני מזמינה אתכם לקרוא את הפרק הבא החל מעמוד 77: "תוצאות אחדות של ההתקדשות" והוא מופיע מיד אחרי התנאים.

תודה רבה.

להתראות.

print