תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' 

תמלול השיעור:

אנחנו ממשיכים היום בלימוד שלנו עם הספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'. אנחנו בשיעור ה25. היום ניגע עוד קצת בפרק האחרון שלמדנו, ואז נתחיל פרק חדש.

אפתח בטקסט שקראנו בשיעור הקודם, מתוך הפרק 'התנאים להתפתחות המדע רוחית'. אנחנו חוזרים אליו כדי להדגיש משהו חשוב לגביו:

"מי שמתחמק מלמלא אחר התנאים הללו, יחסר את האהבה שהיא דרושה לכל בנייה, לכל יצירה, – וגם יחסר את המגמה להתרחק מכל הריסה והשמדה בתור שכאלה. על תלמיד מדע-הרוח להיות לאדם אשר לעולם לא יהרוס דבר לשם הריסה-גרידא, – לא במעשים אבל גם לא בדיבורים ברגשות במחשבות. לדידו יצירה, התהוות, הן המקור לנחת רוח ושמחה; ולא ייתן את ידו למעשי הרס, אלא אם כן יש ביכולתו גם לגרום לצמיחת חיים חדשים מן ההרס.

"אין זאת אומרת שהתלמיד רשאי להישאר אדיש בשעה שהרע משתולל; אלא אפילו גם ברע יחפש את שאפשר להפכו לטובה. יתחוור לו במידה גדלה והולכת כי הדרך הטובה ביותר להילחם ברע ובליקוי היא יצירת הטוב והבלתי לקוי. יודע תלמיד מדע-הרוח כי מן האפס אין ליצור כלום, אך את הלקוי אפשר להפוך לבלתי לקוי. מי שמפתח בתוכו את המגמה ליצירה, ימצא בתוכו במהרה גם את הכושר, לפגוש את הרע בדרך הנכונה."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, 'התנאים להתאמנות המדע-רוחית', עמ' 74

בחרתי לפתוח היום שוב עם הטקסט הזה שכבר דיברנו עליו לא מעט במפגש הקודם, ואמרנו אז שיש שני סוגים של הרס:

יש את ההרס המתואר פה כ'הרס לשם הריסה גרידא' – מההרס הזה אנחנו נדרשים להימנע ולהתרחק.

ויש את ההרס שיוצר עולם הרוח על מנת לבנות דברים חדשים – בהקשר זה נקרא עוד משהו היום.

אבל לפני כן אני רוצה להדגיש משהו לגבי ההריסה לשם הריסה גרידא: דיברנו על כל מני מקומות בהם אנחנו יכולים לגרום להרס כזה – כשאנחנו פועלים מתוך התשוקות שלנו, או מתוך נקמה, קינאה… לא נזכיר עכשיו את כל הדברים שוב.

באחד המפגשים שהיו לי בשבוע האחרון בקבוצה שאני שותפה בה, הביאה מישהי אירוע ביוגרפי ובו היא תיארה סיטואציה של הרס שאדם אחר הביא. אני וגם חברותיי לקבוצה לא זיהינו נכון את ההרס הזה. היה שם הרס מהסוג הראשון – ההרס שממנו אנחנו צריכים להימנע ולהתרחק. להתרחק – לא במובן של התכחשות אליו אלא במובן של הצורך לעצור אותו, לשים לו גבולות. ואנחנו לא זיהינו את זה. זה מאוד הטריד אותי לאחר מכן – איך לא זיהיתי את זה? למה לא זיהיתי שיש כאן הרס מהסוג הזה? בשיחה עם אורנה ראינו את הקשר של זה אצלי לחיים קודמים, ואני מניחה שכל אחת מאלה שלא זיהו מצאה שם את המקומות שלה. אני ראיתי אצלי קשר למקום של הכחשה של רוע, של חוסר זיהוי של רוע, קושי להאמין שיש הרס ורוע בדרגות כל כך גדולות, ושצריך לשים להם גבול. אנחנו צריכים קודם כל לזהות אותם.

מכיוון שעברתי את ההתנסות הזו, וזה היה בדיוק אחרי השיעור הקודם שלנו, הרגשתי שיש קריאה להביא את הנושא הזה שוב – לא רק מההיבט של ההרס שאנחנו יוצרים, אלא מההיבט הנוסף:

האם אני מזהה את הרוע ולא נותנת לו להשתולל?

האם אני מזהה הרס שהוא לא הרס לשם בנייה אלא הרס לשם הריסה, שיכול לנבוע מחולי, ממצבים פתולוגיים, מהרס עצמי, ממקומות שבהם אנחנו לא צריכים לתת לו יד אלא דווקא לעצור ולמנוע אותו.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

רציתי לשאול אם אתם זוכרים חוויה, מקום, אירוע, שבו לא זיהיתם, או שהייתם בהכחשה, או בפחד, או כל סיבה אחרת שקשורה אליכם ולביוגרפיה שלכם – ולא זיהיתם את הרוע ונתתם לו להשתולל?

משתתפת – למה את אומרת 'הרס' ו'רוע' באותה נשימה? זה יכול להיות שני דברים שונים, לא?

יעל – בהחלט. אבל כשהרס הוא הרס לשם הריסה גרידא, הרס שלא נובע מעולם הרוח או ממשהו רוחני בנו, אלא בא על-מנת להרוס, מתוך חולי או ממקומות אסטרליים בנו כמו שדיברנו בפעם שעברה, אז הוא גם רוע. שימי לב שבטקסט שקראנו שטיינר מחבר בין הדברים. הוא אומר: "על תלמיד מדע-הרוח להיות לאדם אשר לעולם לא יהרוס דבר לשם הריסה-גרידא, – לא במעשים אבל גם לא בדיבורים ברגשות במחשבות." בפסקה הבאה שקראנו הוא אומר: "מי שמפתח בתוכו את המגמה ליצירה, ימצא בתוכו במהרה גם את הכושר, לפגוש את הרע בדרך הנכונה."  הוא מתייחס פה לכך שאנחנו לא יכולים להישאר אדישים לרוע. הוא מחבר בין השניים.

משתתפת – את יכולה לתת דוגמא מה זה הרס שלא מזהים? אני לא מבינה איך אפשר שלא לזהות את זה, או שאני לא מבינה מה זה ….

יעל – אולי מישהו מהמשתתפים יכול לתת דוגמא?

משתתפת – לפני 6 וחצי שנים בעלי ואני החלטנו שאנחנו מתגרשים, והתהליך היה מאוד בטוב. הייתה החלטה משותפת, וזה היה נחמד ועם צהלולים. בדרך לרבנות קיבלתי ממנו הודעת סמס 'אהובתי, אני בדרך ל…" וזה לא היה מכוון אלי – זה היה מכוון למישהי שהיה לו רומן איתה כבר הרבה זמן, והוא לא טרח לספר לי על זה. מאותו רגע, מגירושים נחמדים עם צהלולים ופרחים אני הפכתי לאלת ההרס והחורבן. זה היה נורא. זה נגרר איתי שנתיים. קצת אחרי זה התחלתי ללמוד ביוגרפיה ב'כחותם'. שנתיים שזה נגרר איתי. זה לא היה מתוך כוונה, זה פרץ ממני. אני לא ידעתי מאיפה זה בכלל הגיע. זה השתלט עלי. זה היה נורא. היום, אחרי 6 שנים של גירושין, אני מצליחה לנסות להתחיל להכניס את האהבה והסליחה לשם. זה מאוד קשה, כי אני כבר התאמנתי המון בהרס וברוע. המון רוע. זה כואב מאוד. זה לא בא מ'אני עכשיו יראה לו מה זה'. זה פשוט הגיע כמו ברק, כמו כוח שלא היה לי כוח נגדו, לא יכולתי לראות את הטוב. גם אספתי המון צידוקים להתנהגות שלי – כי בגדו בי, כי שיקרו אותי, כל מני הצדקות. אני יכולה להגיד שזה בעיקר פגע בי – זה בעיקר לא מאפשר לי לחזור, זה מחק 30 שנה של זוגיות עם 6 ילדים, זה גרם להרס בלתי הפיך. אני לא יודעת אם לזה את מתכוונת.

יעל – תודה על הדוגמא הכנה. את מתארת הרס שבא מתוכך. זה מתייחס יותר אל מה שדיברנו בפעם שעברה, ובכל זאת זו דוגמא טובה: הגירושים עצמם ומה שבא איתם היה הרס שאנחנו יכולים לראות אותו כהרס שבא מעולם הרוח – היה שם מבנה שהיה צריך להתפרק. גם הדברים שפגשת בתוך עצמך היו דברים שכנראה היית צריכה לפגוש. אבל אני שומעת שאת אומרת שזה הגיע להרס שבו האסטרלי וכוחות ההרס השתלטו והחריבו כל חלקה טובה. זו דוגמא עליך. עכשיו אני שואלת על דוגמאות שלכם שבהן – אני לא זיהיתי, לאו דווקא לגביי, הרס גרידא. זו יכולה להיות מיועצת, או בן משפחה שלנו או כל אדם אחר. למשל מצב שבו יש לי לפני העיניים התעללות: מצב של התעללות שבו – בגלל הכחשה, עיוורון, בגלל חלקים שאנחנו לא מעיזים לפגוש בעצמנו, בגלל פחד או כל מני סיבות – אנחנו לא מזהים את ההתעללות ולא עוצרים אותה.

משתתפת – אני יכולה לספר על רוע שהרגשתי שמופנה כלפי. לא שאני הייתי הרעה, נהפוך הוא. זה סיפור משפחתי. במשך 10 שנים אחותי ובני משפחתה היו מנותקים מהורי וממני. הרגשתי שזה רעל טהור, זעם נורא, רעים  ומתעללים בהורי ובי. בסופו של דבר אכן היה שם חולי – בעלה היה חולה והוא הצליח לסחוף איתו את כל המשפחה. אני הרגשתי רוע בטהרתו. למרות שאני כבר היום יודעת את הסיפור, ולמרות שחזרנו להיות בקשר – עדיין בכל פעם שאני נזכרת בזה, עולה בי הכעס והשאלה איך היא עשתה דבר כזה, ואיך היא נסחפה לדבר כזה, ואיך היא לא זיהתה שיש פה מחלה, ואיך היא סחפה את כולנו לתהום הנוראית ההיא. אני לא יודעת אם זה עונה על השאלה שלך. אני לא הצלחתי לעצור את זה, אני לא הצלחתי למנוע את זה. זה פשוט היה הרס של משפחה.

יעל – אני חושבת שזו דוגמא טובה. במקרה שלך את כן זיהית את זה, ולא יכולת למנוע את זה. כשאנחנו מזהים משהו שצריך כרגע לעצור אותו, לשים לו גבול – זה יכול להיות גם לנתק את הקשר במצב כזה.

משתתפת – אני אשתף על קשר ארוך שנים שהיה לי עם חברה. יש שם חולי. בי היא לא פגעה, אבל הרבה מאוד שנים ראיתי מהצד איך היא פוגעת באנשים אחרים שקרובים אליה. לאורך השנים ניסיתי לעזור לה בדרכים הרגילות. לקח לי הרבה שנים להבין שזה חולי ושאני לא יכולה לעזור, ושאני צריכה להתנתק מזה. זו הייתה הכרה בזה שכשאני לא מצליחה לעזור לה ולא לעצור אותה – אז אני בעצם משתפת פעולה עם הרוע. כל פעם שהגיע אליה בן זוג חדש כבר ידעתי מה הולך להיות ומה הולך לקרות, ואני משתפת פעולה. הייתי חייבת לחתוך ולהתנתק מזה. לא הצלחתי לעצור, ולא הצלחתי לשנות, זה לא היה התפקיד שלי. ההבנה לגבי שיתוף הפעולה שלי הייתה מאוד מטלטלת.

יעל – תודה על המילים האלה שהוספת, כי זה העניין. כשאנחנו אומרים 'להתנתק' זה לא אומר להתכחש, וגם לא אומר שהאדם עכשיו הוא מצורע או מוחרם, אבל אם אנחנו משתפים פעולה עם הדבר – כי נדמה לנו שנוכל להציל, או נדמה לנו שלא יתכן שזה כל כך רע – אנחנו בעצם נותנים יד לגדילה של זה. לפעמים, כשאנחנו שמים גבול, או מתנתקים כמו שתיארת, אז דווקא אז יכול להתחיל שם ריפוי מסוים. יכול להתחיל משהו אחר. ההתחלה של זה היא לשים לזה גבול. הגבול אומר 'עד כאן, אני לא נותנת יד לדבר הזה, אני לא משתפת עם זה פעולה שוב'. זה כמו לבודד את זה ולא לתת לזה יד – כמו בקורונה כשאנחנו עושים בידוד ולא נותנים למחלה להתפשט.

אני חושבת שלזה שטיינר מכוון כשהוא אומר שלא ניתן יד להריסה גרידא, וכמובן שנשתדל בכלל לא לעשות אותה בעצמנו. ואם אנחנו מוצאים בתוך עצמנו חלקים כאלה – איך אני שמה לעצמי גבול, מי יכול לעזור לי לשים לעצמי גבול? אצל המשתתפת שסיפרה על הגירושין – אולי הגבול העצמי היה כשנכנסת ללימודים הרוחניים.

משתתפת – בתהליך שהמשתתפת סיפרה על הגירושין, יכול להיות שבאמת בסופו של דבר היא פנתה ללימודים רוחניים אז כן יש כאן עבודה של עולם הרוח כי היא פגשה את עצמה ועשתה מתוך זה טרנספורמציה. נכון שזה היה קשה, לקח זמן, ויצאו משם דברים, אבל היא פגשה את עצמה. זה לא מקרה של מחלת נפש שאין שם 'אני' וההרס הוא לשם הרס ואין שם שום טרנספורמציה לשום דבר.

יעל – נכון, המקרה שלה הוא יותר מורכב. אבל גם כשאנחנו מדברים על מחלה נפשית או פתולוגיה – זה לא שאי אפשר לעזור לאנשים האלה והם אבודים. זו לא הכוונה. אבל אם אני חושבת שאם אני אהיה טובה ונחמדה כלפיהם, ואנסה להציל בכלים שלי – אין בזה תרומה להחלמה, אלא אנחנו נותנים יד להרס. אני מזמינה אתכם לחשוב על זה עוד. זה לא נושא פשוט והרגשתי שחשוב להביא את הפן הזה.

סיימנו את הפרק של התנאים, והיום אנחנו נכנסים לפרק חדש: "על תוצאות אחדות של ההתקדשות". זה פרק לא פשוט ולא קל להבנה. הכנתי סיכום על חלקים ממנו שיופיע בסוף השיעור הזה והוא ישמש אתכם לקראת השיעור הבא על-מנת להבין ולהתמצא בפרק הזה, העמוס בפרטים מורכבים להבנה (ראו קישור לסיכום בסוף הפרק). רוב הפרק מדבר על פיתוח פרחי הלוטוס – 7 הצ'קרות, כפי שזה מוכר בשפה העכשווית – ועל מה שנדרש מתלמיד מדע הרוח כדי לפתח אותם. על זה נדבר בעיקר במפגש הבא.

בראשית הפרק הזה שטיינר מדגיש שוב עד כמה חשוב שאדם שהולך בדרך הרוחנית יעשה זאת מתוך הכרה מלאה ומודעות מלאה, ולא כ-מובל מתוך עיוורון. האדם מתבקש ללכת בדרך הזו תוך כדי עבודה הדרגתית התפתחותית, וגם מתוך הכרה מלאה בדברים לקראתם הוא הולך.

נקרא טקסט שאינו מתוך הספר 'כיצד קונים', והוא קשור לכניסה לעולם הרוח, וכן קשור למפגש עם ההרס – כאן מדובר על ההרס של עולם הרוח.

"כאן אנו חווים דברים, בעוד שבחיים האזוטריים אנו יודעים אותם. במדיטציות אנחנו בעולם החוויות. אל לנו להפוך מייד לאידיאות את מה שמתקרב אלינו בעולם זה. עלינו רק לפתוח עצמנו, להקשיב ולהרגיש מה שרוצה לזרום לתוך נפשותינו. הדבר מפתח את פרחי הלוטוס כך שהם יכולים להפוך לפעילים. לאחר מכן אנו מגיעים לעולם של חסד או של צורות מעצבות."

כמו שאמרתי, עיקר הפרק שבו אנו עוסקים ב"כיצד קונים" מדבר על פיתוח פרחי הלוטוס. פיתוח זה קשור בכניסה שלנו לתודעה רוחנית, לראייה רוחנית – החיים האזוטריים, החיים הרוחניים. כאן נאמר דבר חשוב: פה בעולם הארצי אנחנו רק חווים את הדברים. כשאנחנו בעולם הרוח, בתודעה רוחנית, אנחנו לא רק חווים אלא יש לנו ידיעה.

"אך רק מי שהכין עצמו לעולם זה חווה אותו כעולם של חסד. עבור אדם שאינו בשל זה מלא בדברים מחרידים שיכולים לקרוע אותו לגזרים. עבורו אהבה הופכת שם לשנאה, יופי לכיעור ועכשיו הוא אוהב את מה שתיעב עד כה, וכדומה. כל דבר הוא הפוך. אדם הופך להיות באמת בשל מספיק עבור חוויה נכונה של עולמות אלו של הצורות, אם הוא עבר דרך התאמנות של משמעת- עצמית."

דיברנו בעבר על כך שבעולם הרוח הדברים נחווים אצלנו בצורה הפוכה. למשל, אם יש משהו שאני מרגישה – אני אחווה אותו כמשהו שבא אלי. מחשבה שמתקיימת בי – אחווה אותה ככזו שבאה מבחוץ. בעוד שכאשר ישות אחרת מדברת אלי – אני אחווה את דבריה כבאים מפנימיותי. הדברים בעולם הרוח נחווים בצורה הפוכה, ואם לא נהיה מוכנים כאשר נגיע לשם אז לא נבין כלום. נהיה בחוויה דומה לשיגעון. במקום חסד – זה יכול לקרוע אותנו לגזרים.

"מה עשו האלוהים על מנת להגן עלינו מהחוויה של עולם הצורות כאשר אנו עדיין לא בשלים? הם נתנו לנו עונג, הנאה של פעילות יצירתית כאן על פני העולם הפיזי. היופי שאנו חשים בעבודות האומנות, ברפאל, בלאונרדו (…) אינם דברים נמשכים, כמו כן גם לא עבודת האמנות עצמה, מה שהינו נצחי הינו החלק הרוחני – מה שעבר דרך נפש האומן כאשר הוא עבד, שממנו נוצרה עבודת האמנות.

מה הוא אלוהים במאיה? (אשליה).מה שצריך להיאמר עתה חייב להישמע פרדוקסאלי למדי. אלוהים אינו מה שאנו חווים באביב בכוחות הבונים, בדברים הנובטים והצומחים, בכל הדברים היפים והמאירים – אלוהים הינו אמיתי ופעיל כאשר אנו רואים את הכוחות ההרסניים של הטבע. אלוהים הינו בסערות הסתיו, בכל הדברים המרסקים, המנפצים והמפרקים. הדבר נשמע נורא ומזעזע, אבל זוהי עובדה: אלוהים פעיל ביותר בכל הדברים ההרסניים והמפרקים. אנו שואבים הנאה מעבודה עם הדברים הפיזיים על מנת להגן עלינו מהכניסה לעולם הצורות, (העולם המעצב), החסד- מוקדם מידי. בתודעת יום ערה אנו מופרדים ממנו כמו בשכבה דקה של קרח. כאשר אנו בהתאמנות אזוטרית אל לנו להביא את הלימוד האזוטרי הזה לתוך החיים החיצוניים (אקזוטריים) או לרצות לנהל חיים חיצונים בהתאמה עם הלימוד הזה. הדבר יכול להוביל לשיגעון."

שטיינר, 'שיעורים אזוטריים', מחזור שלישי הרצאה 2, 1913, GA266

הדברים הנאמרים אינם חדשים, כבר אמרנו אותם בעבר, אבל כאן הם נאמרים בצורה נחרצת וחזקה: המפגש שלנו עם עולם הרוח, המפגש שלנו עם אלוהים, הוא לא במקומות של ההתעלות, בהם אנחנו רגילים לחשוב שהם מפגש עם עולם הרוח, אלא דווקא דרך החוויות של ההרס, של הריסוק והפירוק.

משתתפת – לא הבנתי את שני המשפטים האחרונים, בהם נאמר שאם נביא את העולם האזוטרי לתוך החיים הרגילים אז נחווה שיגעון.

יעל – הכוונה היא אינה שלא נביא את עולם הרוח לתוך החיים הארציים. הכוונה היא שיש חוקים לעולם הארצי, ויש חוקים לעולם הרוח. אם אנחנו נתבלבל וננסה ליישם את חוקי עולם הרוח בעולם הארצי, או להיפך, אז אנחנו עלולים להשתגע. כמו שאמרתי, בעולם הרוח אני אחווה בתוכי דבר מה שישות אחרת מביאה אלי – אם ניקח לחיים הארציים את ההתנהלות באופן הזה, יתכן שנחווה שאנחנו שומעים קולות וכל מני תופעות שאנשים עם הפרעה נפשית מדווחים. אנחנו עלולים במצב כזה לגמרי להתבלבל. לא נוכל להתמצא בעולם הארצי, כמו שבמידה ולא פיתחנו את הכלים הרוחניים לא נוכל להתמצא בעולם הרוח. לכן, אם ניקח את החוקיות של עולם הרוח לעולם הארצי זה 'טוב שאינו בזמנו', וזה יכול להפוך בתוכנו לשיגעון ובלבול חמור.

אני רוצה לשאול אתכם על מפגש מהסוג הזה – מפגש עם אלוהים שבא דרך חוויה של הרס, או פירוק, או טלטלה דומה שמתוארת כאן. הדוגמא של המשתתפת לגבי הגירושין מתאימה מאוד גם לכאן.

משתתפת – אפשר להגיד שכל משבר שאנחנו עוברים הוא מפגש עם עולם הרוח. הדוגמא שלי קשורה לגירושין – הרגשתי שהאדמה שלי רועדת. נשארתי בלי אדמה. זו הייתה טלטלה מאוד רצינית. לא חוויתי בכל חיי משהו כל כך קשה ומזעזע. זה היה משבר, אבל יצאתי ממנו אחרת לגמרי.

יעל – בהחלט. אליזבת קובלר-רוס קוראת לכל משבר כזה 'מוות קטן', ואילו אנחנו יודעים שהמיתות הקטנות האלו הן לא באמת קטנות. הן מרעידות את האדמה. מהרבה בחינות את לא אותו אדם אחריהן.

משתתפת (בצ'אט) – אולי זה מה שמבלבל את זיהוי ההרס למען הרס גרידא – כשאנחנו חושבים שההרס הזה הוא משבר למען התפתחות.

יעל – אני מאוד מסכימה, לכן היה לי חשוב להביא את החלק הקודם: אנחנו מדברים הרבה על התפקיד והחשיבות של ההרס עבור ההתפתחות שלנו, ואז אנחנו עלולים להתבלבל.

משתתפת – זה מתעתע, כי גם כשפוגשים בהרס לשם הרס, יש לו איזושהי תכלית שקשורה להתפתחות שלנו. אני תיארתי קודם את הסיפור שלי, המפגש שלי עם השיגעון שלאחריו ניתקתי מגע עם החברה – הייתה שם התפרצות של טירוף. כאשר עמדתי מול זה והסתכלתי לזה בעיניים, אז כל התבניות שלי, כל מה שחשבתי על החיים לפני כן, כל הרעיונות והקונספטים – הכל קרס לתוך עצמו. זה היה כמו מדפים עם כלים מזכוכית שקרסו והתנפצו. אני לא יודעת איפה נמצאת החברה הזו היום ומה זה תרם לחיים שלה, אבל בשבילי זה היה הרס שהיה לו תפקיד כי נולדתי מחדש אחרי המקרה הזה. אני חושבת שבכל מקרה, גם בהרס לשם הרס שאנחנו חייבים לעצור אותו, זה בסופו של דבר יביא לנו לחיים משהו שמעביר אותנו לשלב הבא.

יעל – אני מסכימה שבתמונה הכוללת יש לזה תפקיד. במפגש הקודם מישהו שאל אותי על מהפכות ומלחמות, וראינו שבתמונה הכוללת יש לזה תמיד תפקיד. יכול להיות שבמקרה שלך, ולא רק בו, חלק מהתפקיד היה ללמוד לשים לזה גבול. להגיע לקצה כזה שאדע לזהות ולעצור אותו. אם זה לא היה מספיק חזק ועוצמתי אולי לא הייתי מזהה את זה. אולי לפני כן לא יכולתי לעצור את זה, לא זיהיתי. צריך לזכור שבתקופה שלנו השאלה המרכזית היא שאלת הרוע וההתגברות עליו. התקופה שלנו מהווה הכנה לתקופה עתידית שבה תגיע ה'אפוקליפסה' – מלחמת כל בכל. אנחנו עוברים הכנה למפגש עם העוצמות של רוע, של חושך, של קושי, של הרס, מאוד מאוד גדולים. במיוחד למי שיש נטייה להתכחש לזה או לנתק מגע עם החלקים האלה – בתוכנו או בחוץ. המפגש עם העוצמות האלו בא לעזור לנו לפתח יכולת לזהות ולעמוד מול החלקים האלה. זה כמו לפתח שריר, לפתח כוחות, לעמוד מול עוצמות כאלה, כי אחרת לא נוכל לעמוד מולם.

משתתפת – אני יכולה להגיד שבעקבות האירוע הזה אני מזהה את זה מקילומטרים… פיתחתי חושים ואני מזהה את זה כמעט לפני שזה קורה.

משתתפת – אז עבורך זה בא כדי שלא יקרה שוב שלא תזהי. זה גם לזהות, ולאחר מכן להיות מספיק חזקה, מספיק אמיצה, כדי לשים לזה גבול. גם כשאנחנו מזהים, עדיין צריך הרבה אומץ להגיד 'עד כאן'. יש לזה מחיר בדרך כלל.

משתתפת – אני יכולה להגיד שאני מפחדת מהמפגש עם הרוח. אני כבר יודעת שזה מגיע בצורה הרסנית. אני מאוד מתחברת לטקסט הזה. זה לא בא בנעימות ובהרמוניה. שם אני ישנה. זה בא באופן מטלטל.

יעל – כמובן שאח"כ יכולים לבוא גם חסד והרמוניה. אני לא רוצה חלילה לגרום לכם ייאוש. המפגש הראשון הוא אכן כמו שאמרת, וכמו שכתוב בטקסט – ושם בד"כ מתחילה ההתעוררות.

נעבור אל משהו קצת יותר אופטימי:

בראשית הפרק שאנחנו מתחילים היום שטיינר מציין שגוף הנפש שלנו – אורגן הנפש – משתנה במראה שלו ובצורה שלו ככל שאנחנו עושים התפתחות רוחנית. אדם שהוא רואה רוחי יכול להבחין בזה, יכול לראות איך נראה גוף הנפש של אדם שעבר התפתחות רוחנית ושל אדם שלא עבר התפתחות, בשלבים שונים ובמצבים שונים. מצבי נפש שונים יעבירו מראה אחר לגוף הנפש שלנו.

הכנתי טבלה קטנה שבה נוכל לראות את הדוגמאות ששטיינר נותן, ומתוך זה נעשה תרגיל ביוגרפי.

אלו הדוגמאות המובאות בפרק לאופן שנראית ונחוות הנפש במצביה השונים בראייה רוחית. רואה רוחי היה רואה אותנו בהתאם לכך במצבי הנפש השונים.

 כיצד נראית / נחווית הנפש במצביה השונים בראייה רוחית

תשוקות חושניות הקרנות בעלות צבע אדום כהה
מחשבה טהורה, אצילה הקרנה בעלת צבע סגול-אדמדם
מושג חד של הוגה בעל הגיון חותך דמות צהבהבת בעלת קוים חדים מוגדרים
מחשבה מעורפלת של ראש מבולבל דמות בעלת קווים בלתי ברורים
מחשבותיו של אדם בעל דעות חד-צדדיות ועיקשות קווים חדים אבל קפואים
מחשבותיו של אדם הפתוח לדעות אחרות דמויות גמישות ומשתנות

 

אלה כמובן רק דוגמאות, ויש עוד הרבה מראות שונים של הנפש.

תרגיל בעקבות הטבלה:

שבו בנוח. עצמו עיניים ונשמו עמוק.

נסו להרגיש באיזה מצב, באיזו הוויה נפשית אתם נמצאים כרגע – תשוקה חזקה? התנגדות? רגישות? נוקשות? גמישות? כל דבר שכרגע הנפש שלכם חווה. נסו להתבונן על הנפש כמו שמתבוננים על אדם אחר מבחוץ, ולראות באיזה מצב נמצאת הנפש שלכם כרגע. באיזו הוויה.

נסו להעלות תמונה – אילו רואה רוחי היה עכשיו מתבונן בכם ורואה את גוף הנפש שלכם – איך זה היה מופיע לפניו: איזה צבעים, קווים, צורות. נסו לראות תמונה של גוף הנפש שלכם כפי שהוא כרגע.

כשתרגישו שאתם מוכנים אפשר לפקוח עיניים.

משתתפת – אני חוויתי אור ירקרק בהיר מאוד מאוד, בין מרצד למנצנץ. לא היתה לי תמונה ברורה. זה התחבר לי להוויה נפשית שבין מתח קל שהתחיל, ואז הצלחתי להיכנס לשקט מסוים, אבל הוא התקיים בתוך המתח. אי שקש שהפך לשקט.

משתתף – הרגשתי דמויות עגולות חלקות, מעין זרימה, שלווה. משהו זורם. השלווה הופיעה כדמויות חלקות עגולות.

משתתפת – אני הרגשתי רוגע והגות, וראיתי גלים בצבע תכלת.

יעל – אני שמחה לשמוע שאתם רגועים ושקטים אחרי הטקסטים הקשים שקראנו. יש מישהו שלא היה רגוע?

משתתפת – לא הצלחתי לראות תמונה, ואני ממש לא רגועה. אני בתוך עצב וגעגוע. ראיתי כל מני השתקפויות ומראות קטנות. קווים יותר חדים. לא היו צבעים. היה לבן שקוף.

יעל – שקיפות זה נשמע מתאים לעצב וגעגוע.

כשיעורי בית אני מזמינה אתכם לקחת את השאלה הזו:

להתחיל קודם כל להתבונן על עצמנו – על כל מני מצבי נפש שלנו, חוויות נפשיות. לנסות להעלות אותן כתמונה, כדמות, כצבעים.

בנוסף, להתבונן על אנשים אחרים – כשאתם חווים מצב נפשי של האחר: אם יש שם תשוקה חזקה, זעם, שמחה, התלהבות, דיכאון… להתחיל לנסות לחוש אותם. להסתכל על זה כגוף – כמו דמות שאפשר לראות אותה ולחוות את התמונה שלה. להתחיל להרגיש אותה.

זה חשוב למי שעוסק ביעוץ ביוגרפי, אבל גם לאחרים: לפתח את היכולת לחוש את הגוף האסטרלי, את הנפש, את ההוויה הנפשית שנמצאת מאחורי הדברים. לנסות להבחין בהבדל באנרגיה, באיכות, של מצב הנפש אצל אדם שנמצא בהתפתחות רוחנית ואצל אדם שלא בתהליך התפתחות. זה כמובן לא התבוננות שיפוטית, חס וחלילה. זו התבוננות למען פיתוח החושים האלה.

משתתפת – אני מרגישה שההתבוננות על מצבי נפש שלי ושל אחרים היא כבר טבע שני שלי. זה חלק בלתי נפרד מהדינמיקה שלי עם העולם. אני תמיד חוששת שיכנסו לשם סימפטיה ואנטיפתיה מצידי. את מדברת על התבוננות שהיא יותר נקיה, יותר גתהאנית, מאשר כזו המערבת את העולם האסטרלי שלי. אני מרגישה שיש משהו לחדד בהנחיה.

יעל – הרבה מהעבודה שלנו, כפי שאמרת, היא להגיע לנקיון הזה מהאסטרלי שלנו: להפוך להיות מראה נקיה. להגיע לאפשרות להתבונן על הדברים בלי סימפטיה ואנטיפתיה, עם חשיבה מאוד בהירה, חשיבת הלב ולא חשיבה שכלתנית. כל העבודה שלנו היא על מנת להגיע לידי כך. במפגש הבא נדבר על הדרכים לפיתוח פרחי הלוטוס, וההתחלה של זה היא כאשר מראה גוף הנפש שלנו משתנה. כרגע אנחנו לא יכולים לראות את זה אלא מי שרואה רוחי, אבל אנחנו יכולים להתחיל להתאמן על זה. אולי זה נכון שאנחנו כל הזמן עושים את זה. שטיינר אומר שזה ממש מראה בעל צבעים, צורות, ושיש הבחנה בין תמונה של נפש אחת לנפש אחרת. התרגיל נועד להתאמן בזה: קודם כל על עצמי – באיזה מצב נפשי אני נמצאת כרגע ואיזה צבעים וצורות יש לזה, איך זה מתגלה כתמונה רוחית. במקביל, גם אצל אנשים אחרים. ההזמנה היא לראות את זה כתמונה רוחנית.

משתתפת – היות והיכולת שלי לראות צורות וצבעים די חסומה, ואני אמנם עובדת על פיתוח של זה, הכלי הזה פחות זמין לי.

יעל – זה בסדר, אנחנו מתאמנים. את לא צריכה להצליח. יכול לעזור לך לחשוב על זה ממש כדמות, כפי שהוא תיאר כאן דמויות גמישות, או דמויות חדות… את יכולה לחשוב על זה באופן שזמין לך יותר. הרעיון הוא להסתכל על גוף הנפש שלנו כישות בפני עצמה.

משתתפת – אני חווה קושי עם הבקשה הזו. נראה לי שזה מסוג הדברים שעלינו לחכות בהם. זה לא אנחנו שנצייר את הנפש שאנחנו מתבוננים עליה אלא זו היא שתגלה את עצמה לפנינו. התפקיד שלנו הוא להכשיר את עצמנו לגילוי הזה – להתנקות, להתקרב… באופן ספונטני אליי זה לא מדבר. אני אנסה לתרגל את זה השבוע, ולראות את זה, אבל נראה לי שזה לא מזמין את הנפש להתגלות בפנינו אלא מעמיד בינה לביננו חוצצים פרי חשיבה או עצמיות או תעתועים. אני לא שקעתי עדיין בהתאמנות הזו, אבל ספונטנית אני יכולה לקשור שאם אני חווה את עצמי עכשיו קשה, מתנגדת, נוקשה, אני יכולה לחבר לזה צורות, אבל אני חושבת שהאפשרות לראות נפש קשורה ב'להניח' למה שאני יכולה לשים שם, לדימויים שלי ולצורות שאני יכולה לקשור בה. בדיוק את זה – לפנות. אני חושבת שכשאנחנו רוצים לראות תמונה של נפש אנחנו לא צריכים להניח תמונה אלא למרק את עצמנו כדי שהיא תתגלה. לכן ספונטנית זה לא מעורר בי סימפטיה אבל אני לוקחת את זה לבדיקה.

יעל – מדברייך אני מבינה שהדברים לא הובנו נכון. הכוונה אינה שננסה להמציא או לחשוב בצורה שכלתנית או דימויית איך נראית הנפש שלפנינו. הכוונה היא לחוש, לעשות עבודה מדיטטבית, שאולי פה לא היה לה מספיק זמן. יתכן שצריך להשתקע בזה כל אחד עם עצמו, מעבר להתנסות הקצרה והקבוצתית שהייתה לנו כאן היום. הכוונה היא לפתח את החוש להרגיש. למשל, אמרת שאת מרגישה עכשיו נוקשות והתנגדות או אנטיפתיה – אפשר לשקוע אל תוך התחושה הזו ולראות מה התמונה שעולה מתוך התחושה. אם עולה. אני לא מנסה לדמיין בכוח תמונה. הטבלה שהבאתי היא מתוך הדוגמאות בהן שטיינר מתאר בפרק איך נראית נפש במצבים שונים. לו הייתה את הראייה הזו. לנו, או לי לפחות, אין את הראייה הזו, אבל אנחנו יכולים לפתח אותה מתוך השתקעות בחוויה הנפשית המסוימת, ולראות אם עולה שם תמונה. מתוך מדיטציה.

כשאנחנו מתבוננים על האחר אין הכוונה להתבוננות שיפוטית וחיצונית, אלא לחוש – אנחנו יכולים לחוש איזו אנרגיה אסטרלית קיימת פה עכשיו. איזו אנרגיה אסטרלית אני פוגשת. עשינו זאת בעבר. לקחת את זה עוד שלב, לנסות להשתקע בזה, ולראות אם עולה תמונה. בוודאי שהתמונה צריכה להתגלות ולא שאנחנו נמציא אותה. אני מקווה שעכשיו הדברים בהירים יותר.

השיעור היה מאתגר, עם הרבה תכנים לא פשוטים. אני מקווה שאתם בסדר…

לסיכום אודות פיתוח פרחי הלוטוס, לקראת השיעור הבא, לחצו כאן

print