תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’  

תמלול השיעור:

נפתח בתפילה של שטיינר שמזמן לא קראנו:

אֲנִי נוֹשֵׂאת בְּתוֹכִי שֶׁקֶט / ר. שטיינר

אֲנִי נוֹשֵׂאת בְּתוֹכִי שֶׁקֶט

אֲנִי נוֹשֵׂאת בְּתוֹךְ תּוֹכִי

כּוֹחוֹת שֶׁיְּחַזְּקוּ אוֹתִי

כָּעֵת אֶהְיֶה חֲדוּרָה

בְּחֻמָּם הַזּוֹהֵר

כָּעֵת אֲמַלֵּא עַצְמִי

דֶּרֶךְ הַנְּחִישׁוּת שֶׁל כּוֹחוֹת רְצוֹנִי

וְאָחוּשׁ אֶת הַשֶּׁקֶט

שׁוֹטֵף אֶת כָּל הֲוָיָתִי

כַּאֲשֶׁר דֶּרֶךְ חֲתִירָה מַתְמֶדֶת

אֲנִי נַעֲשֵׂית חֲזָקָה

לִמְצֹא בְּתוֹךְ עַצְמִי

כּוֹחוֹת שֶׁל רֹגַע פְּנִימִי

 

יש כמה תפילות שטוב לחזור אליהן מדי פעם, ואפילו כל יום, והן מאוד מחזקות.

במפגש הקודם התחלנו לדבר על הפרק "על תוצאות אחדות של התקדשות". התחלנו לדבר על שבעת פרחי הלוטוס – שבע הצ'אקרות. כמו שאמרתי, אחזור ואומר שאני לא מומחית לנושא הזה – זה נושא מאוד רחב ועמוק. יש הרבה תורות והרבה התייחסויות אליו. במפגש הקודם ציינו את הספר שבו אפשר להעמיק בנושא הזה ומי שרוצה יכול לפנות אליו. אנחנו לוקחים מתוך הפרק דברים חדשים שלא עסקנו בהם בשיעורים הקודמים, ודברים שאני מרגישה שצריך לחזק אותם. חשוב לי להגיד שאנחנו נוגעים בשבעת פרחי הלוטוס – שבע הצ'אקרות, אבל זה לא שיעור שמתמחה בזה.

בפעם הקודמת עסקנו בצ'אקרת הגרון – פרח הלוטוס בעל ששה-עשר עלי הכותרת. הפרח השני שאליו מתייחס שטיינר הוא פרח הלוטוס בעל שנים-עשר עלי הכותרת – צ'אקרת הלב. אמרנו שפרחי הלוטוס הם איברים רוחניים – הם אברי רוח לא-פעילים אצל אדם שאין לו ראייה רוחית. הם לא-פעילים במובן של הראייה הרוחית, והצבעים שלהם אחרים. אצל אדם שיש לו ראייה רוחית הפרחים האלו הרבה יותר בהירים וזוהרים, וגם מסתובבים. דרך העבודה הרוחנית ההתפתחותית שאנחנו עושים על עצמנו, ודרך כל מה שמתואר בספר 'כיצד קונים' ובמקורות נוספים – אנחנו עובדים על פיתוח ועל חזרה-לפעולה של פרחי הלוטוס האלה.

כל אחד מהאיברים הרוחניים האלו קולט דברים אחרים. כמו שהחושים הפיזיים שלנו קולטים דברים שונים: דרך חוש הראייה אני רואה, ודרך חוש השמיעה אני שומעת, ודרך חוש הריח אני מריחה, וכשאני מדברת עם מישהו אז כל החושים פועלים בו-זמנית וכל אחד מהחושים קולט דבר אחר. כשאני משוחחת עם מישהו אני גם שומעת אותו בחוש השמיעה, וגם רואה אותו בחוש הראייה, ומריחה אותו אם הוא שם בושם. זאת כמובן במצב שבו כל החושים שלי פועלים כראוי.

באותו אופן, המהות הרוחנית יכולה להתגלות לנו דרך אפיקים שונים. כאשר צ'אקרת הלב פועלת, כאשר אנחנו גורמים לפעילות בפרח הלוטוס הזה, מתאפשר לנו דרכה לקלוט קור וחום נפשיים שנודפים מאנשים, מישויות, מחפצים – מכל דבר. כל מהות שיש בעולם שלנו מדיפה קור או חום.

אפתח כאן טבלה של חום וקור ואבקש מכן להגיד אסוציאציות שעולות בכן מול שתי המהויות האלו – חום וקור:

חום קור
הרחבה

 

צבעים חמים

קיץ

שמש

אהבה

ידיים פרושות לחיבוק

קול רך

אדם חם

חיים

נתינה וקבלה, נדיבות

בריאות

אור

יום

חברות

אחדות

תשוקה

כיווץ

 

צבעים קרים

חורף

ירח

שנאה

ידיים שלובות וסגורות

קול חזק, גבוה, תקיף

אדם קר

מוות

לקיחה, אגואיזם, קמצנות

חולי

חושך

לילה

בדידות

נפרדות

אדישות

 

יש בשפה שלנו ביטויים שמתייחסים לחום וקור: מבט ממיס – על מבט חם, מקפיא – על אדם מנוכר וקר… יש לנו את החוש הזה באיזשהו אופן.

אנחנו יכולים היום, גם אם אין לנו ראייה רוחית, להתחיל לפתח את החוש הזה. כמו שאנחנו מרגישים בגוף שלנו חום וקור, כמו להרגיש אם המים חמים או קרים, כך אנחנו יכולים להרגיש את החוויה הנפשית שנודפת אלינו מהאחר.

אני זוכרת שהייתי פעם בכנס, בקבוצה שלא הכרתי, והייתה לי שם חוויה של קור ושל מוות. שטיינר אומר שהקור והחום קשורים לתהליכים של צמיחה וקמילה. באחד השיעורים די מזמן דיברנו על זה שבכל דבר יש תהליך של צמיחה וקמילה. פה הוא אומר שהחוש לחום וקור מאפשר לנו להתחבר לכל התהליכים של צמיחה ושל קמילה.

האם אתם זוכרים חוויה שבה חשתם בצורה חזקה חום נפשי או קור נפשי, יותר אפילו מהנסיבות החיצוניות – זה לא היה חייב להופיע בדיבור או באופן חושי. יתכן שהאחר דיבר רגיל ואי אפשר היה להרגיש את זה מהדיבור שלו או מהמראה שלו, אבל אפשר היה לחוש את האנרגיה, את התחושה, את החוויה של החום או הקור. אני סיפרתי עכשיו על חוויה שבה באתי למקום, שעל-פניו כולם היו נחמדים, והביאו אוכל טעים, ודיברו יפה… לא היה משהו חיצוני שהראה על תחושת הקור והמוות שאני חשתי במקום. אני חשתי את זה בצורה מאוד חזקה מהאנרגיה שהייתה שם. שיש שם קור ומוות. זה לא בא לידי ביטוי בהבעות פנים, או בדיבור, או במשהו חיצוני שאפשר להצביע עליו, אבל אפשר היה ללחוש את האנרגיה. מי שהיה מספיק רגיש – הרגיש בזה. היתה איתי עוד מישהי וגם היא הרגישה את זה. התחושה שלי לא הייתה סובייקטיבית.

עבור פיתוח פרח הלוטוס בעל שנים-עשר עלי הכותרת שטיינר מציין 6 תכונות שאנחנו נדרשים לפתח. ששת התכונות האלה מופיעות גם ב'ששת תרגילי ההכנה' שאני מניחה שרובכם מכירים. נשלח לכם את זה בסיכום נפרד. ששת תרגילי ההכנה הם שישה תרגילים ששטיינר נתן כהכנה לפיתוח התכונות האלו, כתנאי מקדים עבור העבודה הרוחנית והמדיטציות שהוא נותן בהמשך. אתם תיראו תוך כדי שדיברנו על כל התכונות בתהליך של הלמידה שלנו. נקרא את ששת התכונות, ואז נתייחס באופן ספיציפי ונרחיב על שתיים מתוכם.

בדומה לפרח בעל שישה-עשר עלי הכותרת, גם כאן הוא אומר ש- שישה מהעלים היו פעילים בתקופות קדומות והפסיקו לפעול בתקופה שלנו, ואנחנו נדרשים להביא את השישה הנוספים שעוד לא פעלו – להיות פעילים, ואז יפעלו גם האחרים וכך יופעלו כל השנים-עשר.

על מנת לפתח את פרח הלוטוס בעל 12 עלי הכותרת, צריך לפתח שש הסגולות כאשר שש סגולות אלו תירכשנה, שנים-עשר עלי הכותרת יתחילו לזוז.

א) להנהיג סדר במחשבות, שליטה פנימית במהלך המחשבות. לשמור מבחינה פנימית על מחשבה הגיונית ורציפה ולא אסוציאטיבית. הנהגת המחשבות שלנו – כפי שדיברנו בשיעורים קודמים.

ב) לשמור על עקביות, הגיון ורציפות גם במעשים – מהמחשבה לעבור למעשים, שתהיה בהן עקביות ורציפות..

ג) התמדה.

ד) סובלנות כלפי אנשים, חיות, נסיבות ועובדות. הימנעות מביקורת, כניסה לנפשו של האחר, נסיון להוציא את המתוק מהעז – סובלנות.

ה) מפגש ללא דעה קדומה עם תופעות החיים. מפגש מתוך אמון ואמונה, פתיחות.

ו) שוויון נפש מול אירועי החיים. לא להיטלטל בין הקצוות.

שמתי לב ששלוש התכונות הראשונות קשורות בעקביות.

מה זה עקביות, ולמה לדעתכם היא כל כך חשובה? ראינו ששטיינר מדבר על עקביות גם במקומות נוספים. מה החשיבות של עקביות לדעתכן?

משתתפת – עקביות זה ללכת בדרך מסוימת עליה החלטת. התמדה. ללכת בסדר מסוים, ולא להתחיל כל פעם משהו אחר לגמרי. עקביות זה גם ללכת לעומק, זה לא להתחיל ואז כשנמאס לי מזה אז אני הולך למסלול אחר. לקפוץ כמו פרפר. זה יכול להיות סנגוויני גם.

יעל – את אומרת שהעקביות חשובה כי היא מאפשרת העמקה, והיא מאפשרת לא להתחיל כל פעם מחדש. מה הבעיה שנתחיל כל פעם מחדש? מה רע בזה?

משתתפת – אנחנו לא מעמיקים, טועמים קצת מזה ומזה, ואנחנו לא מתפתחים לדעתי – לנוע מדבר שלא מוצא חן בעיני לדבר אחר… התמסרות. התמדה. שייך לאותו דבר.

משתתפת – חוסר עקביות, לעבור מדבר לדבר זה דורש מאיתנו לפתח את חוש ההתמסרות שלנו. התמסרות לדבר היא להישאר באותו מקום גם אם זה לא נוח באותו רגע, או לא בדיוק מעניין. להתמסר לדבר, לצלוח את המשברים, השעמום, כל אחד מה שזה בשבילו. להתחיל ולסיים את הדבר.

יעל – אמרתן שני דברים חשובים: האחד – העומק, השני – ההתמסרות.

משתתפת – יש עוד דבר שאפשר להגיד על עקביות, שקשור לשורש המילה עקביות – ע.ק.ב. עקב בצד אגודל זה ללכת בנתיב שבחרת או בעקבות החלטה שקיבלת. לשמור על עקביות זה לא להיות מטולטל עם סימפטיות ואנטיפתיות, תוך כדי הבחירה שלך או תוך כדי הדרך. להיות עקבי זה להישאר בדרך בלי שדברים כמו כוחות הנפש יזיזו אותך מהנתיב.

יעל – את אומרת שלהיות עקבי זה להיות מחובר ל'אני' שלי, למרכז שלי, לנתיב הרוחני שלי, וללכת בו. את מציינת גם את כוחות הרצון – בשביל ללכת עם דבר באופן עקבי אני זקוקה לכוחות רצון, לכוחות סיבולת.

משתתפת – עולה לי המילה 'אמונה' – מי שיכול להתמיד על רצף ועל עקביות, גם אם זה לא תמיד ברור מה הצעד הבא ומה הדרך אומרת, יש פה אמונה גדולה בדרך, אמונה שאנחנו זקוקים לה כדי להיות עקביים.

יעל – אמונה וגם אמון. אחד הדברים שחשבתי עליהם הוא שמישהו עקבי – אנחנו יכולים לסמוך עליו. יש לנו אמון. יש ניסוי מזעזע שעשו פעם על 'חוסר אונים נלמד': זה היה ניסוי עם כלבים. היום תודה לאל כבר לא עושים ניסויים כאלה. הכלבים היו בכלוב, ובהתחלה נתנו להם מאכל, חיזוק חיובי, בכל פעם שעשו פעולה מסוימת, ובכל פעם שעשו פעולה אחרת – קיבלו משהו כואב, מכת חשמל. הם למדו די מהר מה כדאי להם לעשות ומה לא כדאי לעשות. לאחר מכן נתנו להם את מכות החשמל ואת המאכל בצורה לא עקבית. אותה פעולה שהכלבים עשו, לחיצה על כפתור מסוים, הובילה פעם אחת לחיזוק חיובי ופעם אחת למשהו כואב, שלילי. התוצאה הייתה שהם היו בחוסר אונים מוחלט. הם הפסיקו לפעול. הם לא יכלו לפעול. לצערנו זה כך לא רק לגבי כלבים, אלא גם לגבי אנשים, לגבי ילדים, שמגיעים לחוסר אונים נלמד. זה לא חוסר האונים שאנחנו מדברים עליו כמצב שצריך לעבור אותו בהתפתחות. חוסר האונים הנלמד הוא המצב אליו מגיע ילד שההורה שלו לא עקבי. ילד להורה מכה זה כמובן לכשעצמו דבר רע, אבל אם הילד יודע לצפות מתי תבוא התגובה הזו, זה הרבה פחות מזיק מאשר כשזה בא באופן לא צפוי, ואז אנחנו לא יכולים בכלל לתת אמון ואמונה – אנחנו לא יודעים מה צפוי, מה יקרה, האם השמש תזרח מחר בבוקר או שיש לילה. זה בנוסף לדברים היפים שאמרתם – האמונה והאמון.

משתתפת – אני חושבת שעקביות מייצרת גם מחוייבות והתחייבות. יחד עם מה שאמרנו, כשאני מחויבת למשהו ומתחייבת למשהו – יש לזה קשר ל'אני', וגם אפשר לתת בי אמון. יש פה איזושהי דרך.

יעל – עקביות מופיעה כמעט בכל התכונות. בשלוש התכונות הראשונות, וגם בהמשך כשהוא מדבר על שיוויון הנפש – זה גם קשור לחיבור למרכז. המילה 'עקביות' לא הופיעה בכל התכונות, אבל יש לה קשר גם לעקביות של המחשבה, וגם לעקביות של המעשה, וגם על התמדה, שהיא גם עקביות. כך שלמעשה עקביות מופיעה בכל התכונות.

התכונה הראשונה – עקביות החשיבה: אנחנו מדברים על צ'אקרת הלב, והוא מתחיל בה מהחשיבה. שימו לב שבתוך הספר יש המון התייחסות לחשיבה שלנו. כאן הוא מדבר על עקביות בחשיבה גם במובן של שמירה על מחשבה הגיונית ולא אסוציאטיבית. זה לא במובן שהיא לא יצירתית ולא חיה, אלא במובן שאנחנו לא נותנים לכל מני מחשבות לפלוש אלינו. המחשבות 'פולשות' ואני מאבדת את הרצף של המחשבה ואת ההיגיון שלה.

משתתפת – אני מכירה אצלי, שאם אני לא בעקביות על האימון שלי, על ההתאמנות שלי להחזיק את המחשבה ולעשות הפרדת כוחות הנפש – אם עולה לי מחשבה שמשתלטת עלי אז אני צריכה כל הזמן לחזור ולהחזיק. באנגלית אומרים Fake it fake t till you make it – זה בעיני העקביות. יש לי הרגלים שהגיעו איתי והם לא בהכרח מאפשרים לי חירות, אז כדי להתמיד ולהוציא את האוטומטים האלה – אני חייבת עקביות.

יעל – את מוסיפה לנו את המילה חירות: כשאני שומרת על מחשבה עקבית, בהירה וצלולה, מחשבה שאינה מלאה באסטרליות – אז יש לי שם יותר חירות. המחשבה היא הספירה של החירות שלנו.

כשהחשיבה שלי לא עקבית ולא הגיונית, אני עלולה בקלות ליפול לפנטזיות, לאשליות, לטעויות בחשיבה, לעיוותים בחשיבה. כי אם אני נותנת לכל מחשבה אסוציאטיבית שפולשת אלי להיכנס ולהפעיל אותי, ולהניע אותי – אני עלולה לאבד את הקשר עם המציאות. מחשבות אסוציאטיביות מגיעות מכל מני מקומות, כמו שנראה בתרגיל בסוף השיעור. זה קורה לכולנו, כולנו נופלים לשם לפעמים, אז זו עוד סיבה. ראינו תמונה מאוד רחבה למה עקביות היא חשובה, ובטח היה ניתן להוסיף עוד דברים.

משתתפת – אני רוצה להוסיף 'התבססות' – כמו שאמרו, דרך העקביות אנחנו מתבססים באדמה, וגם ב'אני' שלנו. יש פה התבססות, ואז כמו עץ הענפים יכולים לנוע כשהשורשים מתבססים באדמה.

משתתפת – אני אוסיף מכיוון אחר שדרך שמבקשת עקביות היא מבטאה את המקום שאליו היא הולכת: אם אתה רוצה ללכת אל עולם הנצח, אל עולם האמת, אל עולם התמיד – האופן הוא לבחור משעול אל האינסוף, משעול מתמיד. אלו הנחיות לתרגול פנימי שמכשירות את האדם להתקשר עם עולמות עליונים, אז כשאתה מבקש להגיע לעולמות עליונים, כשאתה מבקש את הנצח – אתה צריך ללכת בדרך התמיד. אל האינסוף. אמרנו שלכל דבר יש גוף שמבטא אותו, יש מילה שמבטאה אותו, והדרך הזאתי מבטאה את המקום שאליו הולכים.

יעל – אני נפעמת ומאוד שמחה על השיח שעולה. תראו כמה היבטים עולים. השיח שלנו היום עשיר ועמוק.

משתתפת – אני חושבת שבעקביות יש גם ויתור, קורבן. אם אני עקבית במשהו אני צריכה לוותר על דברים אחרים. ברגע שקיבלת החלטה אתה נאלץ לוותר על דברים מסוימים, אחרים.

יעל – נכון. ב'עקביות' אנחנו גם הולכים בדרך שהיא לא דרך לוציפרית. יש פה הסכמה ללכת בדרך רוחנית ונצחית, והיא לא דרך לוציפרית. זה מתקשר למה שאמרתן, על העקב שמתבסס באדמה ומוכן ללכת בה.

נתקדם עוד קצת… ראינו שהתכונה החמישית מדברת על " מפגש ללא דעה קדומה עם תופעות החיים. מפגש מתוך אמון ואמונה, פתיחות."  נקרא טקסט שמתייחס לתכונה חמישית זו, ונשאל עליו כמה דברים:

"הדבר החמישי הוא: לפגוש ללא דעה קדומה את תופעות החיים. בהקשר זה מדברים גם על 'אמונה' או 'אמון'. תלמיד מדע-הרוח פוגש כל אדם, כל ישות, באמון זה. והוא עושה את מעשיו מתוך אמון כזה. כאשר מוסרים לו ידיעה, אף-פעם אינו אומר לעצמו: "אינני מאמין בזאת, כי היא סותרת את הידיעה אשר בידי." יתר-על-כן, הוא מוכן בכל רגע לבחון ולתקן את השקפותיו ודעותיו על-ידי ידיעה חדשה."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 85-86

מצד אחד, אנחנו נדרשים לחשיבה הגיונית ועקבית, והליכה בהתמדה בדרך. עם זאת, צריך לא להתבלבל בין זה לבין נוקשות, סגירות, לדעות ואפשרויות אחרות, ולזה שיכול להיות שיש אפשרות אחרת. אני הולכת בדרך בעקביות, אבל אם אני מגלה שטעיתי, אני מוכנה לשנות את ההשקפה שלי. אני לא נאחזת בזה. חשוב להבחין בין השניים. זה לא קל. אנחנו לפעמים הולכים עם משהו, ומאמינים במשהו, ופתאום האמונה או ההשקפה שלנו מתערערת – זה ממש מטלטל. זה יכול להיות מאוד מערער.

אני זוכרת שכשהייתי בת 19 התגייסתי לצבא, והלכתי לגרעין בקיבוץ עירוני בשדרות. זה היה אז משהו ייחודי, שונה מהקיבוצים העירוניים היום. אז יצאתי משנת השירות שהייתה בשומר הצעיר, והייתי חלק מגרעין של בנות. לא הכרנו לפני כן, באנו מכל מני מקומות, מכל מני רקעים, ביננו היו בנות דתיות, חלקן גם חיו בהתנחלויות. אני גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר, אז הייתה הרבה פתיחות לדבר על יחסים עם ערבים, ועל יחסים עם העם האחר, עם 'האויב' שלנו. גם את זה לא באמת פגשנו – לא באמת פגשנו את האחר, אבל הייתה שם פתיחות והייתה השקפה שכזו. אבל לגבי דתיים ולגבי מי שחיו בהתנחלות – לגבי זה היה מאוד ברור מי טוב ומי רע, היו דעות מאוד נחרצות, כאשר בפועל, עד לאותו רגע, מעולם לא פגשתי אדם דתי, ואדם עם דעות ימניות, ודיברתי אתו. בגרעין, במשך השנים האלה, חיינו ביחד, גרנו ביחד, הפכנו לחברות נפש, היו לנו שיחות לתוך הלילה. זה היה בשבילי מאוד מטלטל, וגם מאוד מרגש – פתאום עולם שלם נפתח, הסתכלות חדשה נפתחה. זה לא ששיניתי בגלל זה את דעותיי הפוליטיות, זה לא הנושא. העניין הוא שפתאום ראיתי והבנתי שההשקפה שגדלתי עליה הייתה מאוד מצומצמת. היה משהו מאוד סגור, ולא ידעתי בכלל ולא הכרתי בכלל את האופציה להסתכלות אחרת. אדם שמדבר ואומר לי מה הוא מרגיש, ולא איזה פלקט.

אולי יש לכן דוגמא להשקפה או דעה שהייתה לכן מאוד נחרצת, ופתאום התערערה, ומה קרה לכן מול זה? האם פגשתם דעה נחרצת שהייתה לכם ואז ראיתם שהיא מוטעית, או שהיא לא שלמה.

משתתפת – לי היה מקרה בדיוק השבוע, בפייסבוק. יש שם כל מני קבוצות נגד הסגר, נגד המסכות, ואני מתנגדת למסכות, אבל פתאום הרגשתי את השנאה שיש שם. אפרופו חום וקור… זה כבר לא בעד ונגד מסכות, זה הפך לריבים, הופיעו ניסוחים זוועתיים. החלטתי שאני יוצאת משם. אני עדיין נגד מסכות, אני עדיין משתדלת להוריד מסכה כשאני יכולה, וגם מכבדת כשאני נמצאת במקום סגור. אבל החלטתי שאני יוצאת משם. זו הרגשה נפלאה כי החלטתי להתמקד במה שטוב בפייסבוק ולא בדברים שמפלגים.

יעל – את ראית אל מה הנחרצות הזו יכולה להפוך.

משתתף – אני לפני שנים הלכתי עם אשתי ליעוץ זוגי. המטפלת אמרה לי משפט שלקח לי הרבה זמן להבין אותו, והוא מאוד נכון. היא אמרה לי שאשתי "לא פועלת נגדך, אלא פועלת בעדה". זה נשמע פשוט אבל זה מורכב. זה אומר לי 'אל תפרש את המעשים שלה נגדך, תפרש את זה בעד עצמה'. זה משפט שלקח לי הרבה זמן לפרש אותו, והוא מאוד נכון. ברגע הראשון לא הבנתי. פשוט לא הבנתי.

יעל – אתה אומר שברגע הראשון לא הבנת. בשביל להסכים לשנות את ההשקפה שלי – יש ויתור. באחד הספרים שאנחנו קוראות בקבוצת המורות שטיינר ממש מתאר את זה כמו שד שבא כאשר משהו מערער לנו את הידיעה שלנו. כשנכנסת ידיעה חדשה, מופיע שד שבא מאחור ורוצה להחזיק בדעות הישנות. זה מאוד מאיים. זה יכול ממש לטלטל את הגופים שלנו – להסכים. מצד אחד אנחנו צריכים לשמור על חשיבה לגמרי הגיונית, רציפה, לא לתת לכל מני מחשבות לא הגיוניות לפלוש אלינו. אבל באותו זמן להיות בפתיחות שאולי כל מה שאני יודעת, וכל מה שאני כל כך בטוחה בו – הוא לא בטוח נכון. אנחנו יודעים שבמהלך השנים, בהיסטוריה, האנושות נאחזה בדברים שהיא הייתה בטוחה שהם אמת מוחלטת – התגלו כטעות. זה בסיס מאוד חשוב לעבודה הרוחנית. זה הדבר שממנו הרבה אנשים שהם מטריאליסטים פוחדים – זה פחד מאוד גדול מעולם הרוח. אם ההשקפה שלי מטריאליסטית, ופתאום אומרים לי שיש גלגולים, ושיש עולם אחר – זה יכול למלא בהתפעמות ושמחה, וזה יכול גם למלא בפחד גדול.

צ'אקרת הלב היא פרח הלוטוס בעל שנים-עשר עלי הכותרת. שנים-עשר זה מספר חשוב, מספר קוסמי. קשור ל 12 חודשי השנה, 12 השליחים, 12 המזלות, 12 החושים. לדברי שטיינר – לכל דבר יש 12 היבטים, יש בכל דבר 12 פתחים שאפשר לפגוש אותו. לא נרחיב בזה עכשיו, אבל זה מעניין לראות את זה. כאשר אנחנו מגיעים לפיתוח פרח הלוטוס הזה, מעבר לקליטה של החום והקור, הוא קשור בהרמוניה. הרמוניה של גוף-נפש-רוח. באיזון.  זה משפיע גם על התשישות שלנו – זה יכול לרפא את התשישות שלנו. קשור לנושא ההרמוניה בין האדם והיקום. נתייחס אליו עוד בשיעורים הבאים, כשנדבר על המרכז של הכוחות האתריים. מכל פרחי הלוטוס יש חשיבות מיוחדת לפיתוח של פרח הלוטוס הזה. אפשר להבין את זה מעצם מיקומו בלב. הפיתוח של כל פרחי הלוטוס קשור אחד בשני, אבל הפיתוח של פרח הלוטוס הזה משמעותי במיוחד בשביל הפיתוח של פרחי הלוטוס האחרים, אז יש לו חשיבות מיוחדת.

פרח הלוטוס הבא ששטיינר מדבר עליו הוא צ'אקרת מקלעת השמש. זה פרח בעל עשרה עלי כותרת. כאשר אנחנו מפתחים את פרח הלוטוס הזה, הוא מאפשר לנו לקלוט תכונות שחבויות עמוק בנפש של הזולת, וכן קליטה של אור וצבע רוחיים. בהתחלה היה לנו הפרח בעל שישה-עשר עלי הכותרת – צ'אקרת הגרון –  דרכו אנחנו קולטים צורות של רגשות ומחשבות. אחר-כך צ'אקרת הלב דרכה אנחנו קולטים חום וקור. ועכשיו מתווספים לנו אור וצבע. כשאנחנו אומרים את כל אלה אנחנו צריכים לזכור שאלו הם רק דימויים. אור וצבע הם לא אור וצבע כמו בעולם הארצי. גם חום וקור, וגם צורות. זה לא זהה לאופן שבו אנחנו קולטים את הדברים בחושים הארציים, כי אחרת הם היו מספיקים לנו. הדימוי עוזר לנו רק להבין, כי השפה שלנו היא ארצית ואנחנו צריכים להעביר את הדברים דרך השפה הארצית שלנו. לכן זה עוזר לנו להבין את החוויה. נקרא טקסט על-פיו נרחיב בנושא החשיבה מכיוון נוסף:

"תלמיד מדע הרוח חייב להימנע מכל הצצה והאזנה סתמיות וחסרות תכלית. לדידו קיימים רק אותם דברים, אליהם הוא מפנה את עינו או אוזנו. חייב הוא להתאמן למען לא ישמע דבר, אפילו בשעת רעש ושאון, אם אין הוא רוצה לשמוע; וחייב הוא לאמן את עינו למען לא תראה דברים אשר אין בכוונתו לראותם. חייב הוא להיות מוגן כבשריון פנימי, בפני כל מני רשמים בלתי-מודעים."

אם אתם זוכרים, היה לנו שיעור שדיברנו על הרשמים שבאים אלינו מבחוץ, ועד כמה אנחנו פעילים לבחור מה יכנס ומה לא יכנס אלינו, וגם מה שנכנס – באיזה אופן הוא נכנס, ועד כמה אנחנו עושים אתו עבודה פנימית או שהוא נכנס ובולעים אותו בלי עבודה. כאן שטיינר חוזר אל הנושא הזה. זה נושא מאוד משמעותי כי בתקופה שלנו אנחנו מוצפים באין-ספור גירויים ורשמים. מדובר כאן על עבודה אקטיבית של הרצון, כפי שהזכרנו בעבר. אנחנו יכולים דרך הרצון שלנו להביא את הרצון לתוך המחשבה, להביא את הרצון לתוך החושים, ולבחור מה יכנס ומה לא יכנס. זו כמובן עבודה מאוד קשה אבל מאוד משמעותית: להבין שאם משהו חדר אלי – זאת אומרת שאפשרתי לו לחדור אלי. זה לא משנה שהוא היה פה לידי. אם נתפסתי לאיזה סיפור רכילות, או נתפסתי לאיזשהו דבר שבדיעבד אני שואלת את עצמי "למה נתתי לזה להיכנס אלי" – זה אומר שהרצון שלי שם לא היה מספיק אקטיבי. הכוונה היא לא להתעלמות או הכחשה של דברים. צריך להבחין. אלא אקטיביות שבה אני בוחרת בצורה פעילה באמצעות הרצון שלי. אני מכניסה את הרצון לתוך המחשבה, לתוך חיי החושים. ואני יכולה לבחור מה יכנס ומה לא יכנס. חשוב להבין את זה.

"– בקשר לעניין הנידון לעיל חייב תלמיד מדע-הרוח להקדיש תשומת-לב מיוחדת אל חיי המחשבה שלו. הוא מעלה בנפשו מחשבה ומשתדל לקשור אליה רק מחשבות אותן הוא יכול להעלות מתוך מודעות גמורה ומרצונו החופשי. הוא דוחה כל מחשבה הצצה מאליה-ובמקרה במוחו. לפני שהוא ניגש לקשור את המחשבה, אותה העלה, עם מחשבה אחרת, יברר היטב בזכרונו באלו נסיבות קלט את האחרת הזאת. – הוא אף מרחיק לכת, אם הוא מרגיש, למשל, אנטיפתיה לגבי משהו, הוא יתגבר עליה וישתדל לכונן יחס מודע בינו ובין הדבר הזה. בדרך זו פוחתים והולכים הגורמים הבלתי מודעים בתוך חיי נפשו. אך ורק על ידי חינוך עצמי חמור כזה יתעצב פרח-הלוטוס בעל עשרת עלי-הכותרת בצורה הדרושה לו. חיי-הנפש של תלמיד מדע הרוח צריכים להיות לחיים של שימת-לב, ולגבי דבר, אליו אין הוא רוצה או אין הוא צריך לשים-לב, חייב הוא ללמוד למנוע, ממש, מדבר זה לפעול עליו."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 88-89

פה ניתן לנו מפתח איך אנחנו עובדים ומכניסים רצון ומודעות לתוך חיי המחשבה שלנו. זה אומר כל הזמן לחשוב על החשיבה שלנו. אנחנו צריכים כל הזמן להתבונן – יש אותי שחושבת אבל יש גם את ה'אני' הגבוה שלי שמתבונן על החשיבה. הוא מדבר על זה הרבה בספר של הפילוסופיה של החירות.

ננצל את הדקות האחרונות לעשות תרגיל שאפשר לקחת הביתה:

 מי מוכנה להגיד לנו מה המחשבה שעכשיו חולפת לה בראש, תוך כדי שאנחנו מדברים על זה.

משתתפת – אני מתרגלת זן בודהיזם ולומדת עם ד"ר נעמה אושרי, ורואה שהדברים האלה מאוד בודהיסטים. זו התורה של הבודהא – חשיבה על החשיבה, והימנעות, בחירה של הדברים שאנחנו נותנים להם להיכנס אלינו. זה בודהיזם.

יעל – בואי נראה מאיפה הגיעה המחשבה הזו: איך זה התחולל? נתאר את הסיפור של המחשבה: אנחנו קראנו טקסט ביחד. מה קרה תוך כדי? מתי הופיעה המחשבה הזו? איך היא הופיעה?

משתתפת – ממש בתחילת השיעור אמרתי 'אהה אני מכירה את הדברים האלה'. זה דברים שאני גם מתרגלת אותם.

יעל – מה זה עשה לך – לדעת שאת מכירה את זה? מה זה היה בשבילך?

משתתפת – שמחתי שאני צועדת בדרך הזו כבר תקופה, ולא ידעתי שאני יכולה לעשות אינטגרציה בין הלימודים הזן-בודהיסטים, לבין האנתרופוסופיה. עכשיו אני רואה שאני יכולה.

יעל – ואם היית פוגשת סתירה בין השניים. מה היה קורה לך?

משתתפת – הייתי צריכה להתחיל לחשוב על זה, לבדוק את הדברים.

יעל – מה היית מרגישה? מה הרגשת כשגילית שיש חיבור? הייתה בזה הקלה?

משתתפת – לא הקלה, אלא שמחה על זה שאני לא לגמרי סינגווינית – לקחתי משהו מהפרח הזה ועכשיו אני בפרח הזה… שיש המשכיות, עקביות, בדרך שלי.

יעל – במחשבה שנכנסה יש חיבור ועקביות, והיא קשורה לשיעור. יכולה להופיע לנו מחשבה שבכלל לא קשורה, איזושהי אסוציאציה. ועדיין כדאי לשים לב אליה ולראות האם הצורך הזה לחבר הוא גם יכול אולי להפריע לי לראות את הדבר החדש. אולי במקרה שלך לא, אני לא יודעת. לבדוק: אולי חיברתי מהר מהר ולהגיד 'אהה זה בודהיזם'. האם כשאני מביאה את מה שאני כבר מכירה יכול להפריע לי לראות את מה שאני לא מכירה? ומאיפה בא הצורך הזה להגיד 'אני מכירה'? אני לא אומרת את זה לך, אלא כקו מחשבה.

משתתפת – ברור. אם לכל דבר אני מגיעה עם משהו שאני כבר מכירה אז אני בעצם לא יכולה לשים לב לדברים שאני לא מכירה. אבל אני די פתוחה להכיר דברים חדשים, לשמוע, וגם לראות את השונה, ואת החדש. אבל אני מבינה את דברייך.

יעל – אני באמת מרגישה שבמקרה שלך זה אולי אחרת, אבל בהקשר שלנו: אם יש לפנינו מישהו שיש לו תמיד צורך להביא את מה שמתחבר ולהגיד 'אני מכירה', אז כדאי לבדוק אם זה משהו שחוזר על עצמו, וגם במה זה מפריע – מה זה לא מאפשר להכניס, או מאיפה בא הצורך לחבר מהר, כי זה יכול למנוע דברים.

התרגיל בהקשר הזה הוא לנסות לקחת באיזו שהיא סיטואציה – כשאתם משוחחים עם מישהו, כשאתם עושים משהו, לשים לב למחשבה – מה המחשבה שבאה תוך כדי, ומאיפה המחשבה באה. האם היא באה באופן רציף, האם זו מחשבה שאני חיברתי עכשיו  עם הרצון שלי, עם תודעה. האם היא מתחברת למחשבה הקודמת, ויש לה עקביות ורצף. או שזו מחשבה שפלשה אלי, ובאה בכלל מאיזשהו מקום ביוגרפי שלי, ממקום לא פתור שלי.

משתתפת – מה עם מחשבות שלא קשורות לכלום, כמו הפרעת קשב: פתאום אני שומעת איזה רעש, או שהמחשבה שלי הולכת לרעשים שהילדים שלי עושים מעבר לדלת. איך את מתייחסת לזה?

יעל – זה בדיוק מה שהוא מתאר פה. מה שאת מתארת זה הטבעי שלנו. הטבעי שלנו הוא שהחושים מנהלים אותנו, וגם הנפש. אני מושפעת מאוד מהרעשים והקולות בחוץ. העבודה היא להביא לשם את התודעה ולשים לב. אני שמה לב שאני יכולה לעבוד על המחשב להכין את השיעור הזה, והטלפון לידי, ותוך כדי העבודה אני שומעת את הציפצוף של ההודעה בוואטסאפ. נכון שאפשר לשים על 'שקט', אבל במידה והחלטתי לא לשים על שקט מכל מני סיבות – אני צריכה ממש להביא לשם את הרצון ולהחליט שאני לא אסתכל עכשיו בוואטסאפ, אני אחכה, אני אעבוד עכשיו שעה ורק בסוף השעה הזאת אני אסתכל. זה תרגיל טוב לעשות, תנסו אותו. המחשבה שלי מיד מוסחת. הריכוז נפגע. אני מתארת לעצמי שזה קורה לרובנו. מי שזה לא קורה – כל הכבוד לו. עם המדיה היום זה מאוד קשה.

בספר יש דוגמא על אדם שרואה צבע אדום, והצבע באדום מעורר בו רגש של סלידה. הוא יכול לחשוב שהסלידה שלו היא מאותו אדם שעכשיו הוא פגש ולובש אדום. אבל אם הוא יבדוק את עצמו אז הוא יראה שיש לו סלידה מאדום כי היה לו מורה בילדות שמאוד ירד עליו, והמורה הזה היה לובש תמיד אדום… זו דוגמא. ביעוץ הביוגרפי זה מה שאנחנו עושים – אנחנו לוקחים אירוע מההווה ובודקים מאיפה הרגש בא. אנחנו יודעים שהרגש לא בא מהאירוע עצמו.

פה אני מציעה דרך נוספת לעקוב ולהתבונן על המחשבה שלנו. מה שאת יכולה לעשות זה רק להיות ערנית, רק לשים לב שהיית בתוך משהו, והנה היה רעש כאן והוסחתי, והנה נתתי לדבר הזה לפלוש אלי. התודעה לא הייתה שם לבחור מה יכנס ולא יכנס. רק להתבונן על זה, ולנסות בפעם הבאה כן לעשות את התרגיל ולהחליט שבמשך שעה זו אני לא נותנת לרעשים לפלוש אלי – ולראות מה קורה.

 

print