תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול השיעור:

היום אנחנו בשיעור מספר 30 של 'הדרך לעבודה רוחנית' – עברנו כברת דרך. נפתח בשיר שיתחבר למה שנדבר היום:

 

יֵשׁ עִתִּים

 

בָּהֶם אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת עֵינַי לָעוֹלָם

וְהוּא זָר וּמוּזָר

אֲפִלּוּ הַשָּׂפָה מְאַבֶּדֶת אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ

וַאֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת בֵּין הַמִּלִּים כְּנָכְרִיָּה

וְאֵינִי מוֹצֵאת מְנוּחָה

הַמִּשְׁפָּטִים מִתְפָּרְקִים לְמִּלִּים

הַמִּלִּים לְאוֹתִיּוֹת

הָאוֹתִיּוֹת לְסִימָנִים שְׁחֹרִים בִּלְתִּי מוּבָנִים עַל הַדַּף

 

כְּמוֹ אִשָּׁה קַדְמוֹנִית, אַנְאַלְפָבֵּיתִית

שֶׁנִּקְלְעָה לְסִפְרִיָּה גְּדוֹלָה

אֲנִי מְעַלְעֶלֶת שׁוּב וָשׁוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים

וְלֹא מְבִינָה

מְנַסָּה לַשָּׁוְא לְפַעְנֵחַ אֶת הָאֵרוּעִים

כְּמוֹ שְׂפַת מִסְתּוֹרִין

אַךְ הַצֹּפֶן הַסּוֹדִי

אֵינוֹ בְּיָדִי

 

אָנָּא אֵלִי

 

הֱיֵה לִי מוֹרֶה

לַמֵּד אוֹתִי לִקְרֹא אֶת שׁוּרוֹתֶיךָ

פְּתַח לִי שַׁעַר

אֶל מִלּוֹתֶיךָ

שֶׁלֹּא אֶתְהַלֵּךְ כְּבַרָה וְעַמָּהּ

בְּאַרְצְךָ

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה עוֹד זָרָה

בְּאַדְמַתְךָ

שֶׁאָשׁוּב וַאֲחַדֵּשׁ יָמַי כְּקֶדֶם

בְּהֵיכַל קָדְשְׁךָ

 

יעל ערמוני

בהמשך נבין למה השיר מתחבר לנושא היום. הגענו לפרק חדש – 'השתנות חיי החלום של תלמיד מדע הרוח'. הפרק מופיע בספר בעמ' 104-110 (יתכנו עמודים אחרים לפי המהדורה שבידכם). שטיינר פותח את הפרק הזה ואומר שאחד הסימנים שתלמיד מדע הרוח מתקרב להתקדשות או הגיע אליה הוא כאשר יש השתנות בחיי החלום שלו, והשתנות של התודעה שלו בזמן החלום ובזמן השינה. אפשר להשוות את זה למילים מתוך שיר השירים:

 ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; שיר השירים – פרק ה'

בדרך כלל במצב של שינה רגילה אנחנו לא ערים. התודעה ישנה. יש לזה סיבה נתייחס לזה עוד מעט. כשאדם מגיע להתקדשות מלאה הוא ער גם בזמן השינה. יש לו רצף של תודעה. שטיינר אומר שהשלב הראשון של התפתחות רצף התודעה הזה הוא מצב של ערות בשינה – בתחילה לא במשך כל זמן השינה אבל ערות בחלום, בזמן החלום. בחיי היומיום שלנו יש איזשהו סדר והגיון בחשיבה, יש רצף. כשאנחנו מתקרבים להתקדשות אז גם בחיי החלום יתחיל להיווצר סדר והגיון. זה לא אומר שהחלומות יהיו זהים לחשיבה הארצית, אבל התודעה הרוחנית שלנו תגיע לרמה שבה אנחנו יכולים למצוא סדר והגיון גם בתוך חיי החלום, ושנהיה ערים שם.

לא נרחיב על נושא החלומות עכשיו. זה נושא שאנחנו לומדים בהכשרה, ואורנה כבר העבירה פעמיים קורס חלומות ולאחרונה יצא גם ספר חלומות. זה נושא מרתק ומי שלא נחשפה אליו עד היום ותרצה ללמוד עליו תוכל לעשות זאת בקורסים שיפתחו בהמשך. מי שנמצאת ביעוץ אישי בטח פגשה את זה ביעוץ האישי שלה. לא ניכנס לעומק לנושא כרגע, וזה גם לא הנושא המרכזי בפרק. אנחנו כן נתייחס לשאלה למה אנחנו צריכים להישאר בשינה של התודעה שלנו בזמן הלילה במידה ואנו לא עוברים הכנה מתאימה?

כשאנחנו בתודעה ערה, כשאנחנו ערים, ביום, איפה נמצאים ארבעת המרכיבים של הישות שלנו – הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף אסטרלי והאני?

משתתפת – בגוף הפיזי.

יעל – ארבעת מרכיבי הישות שלנו נמצאים בתוך הגוף הפיזי-אתרי. הגוף הפיזי-אתרי מאחדים אותם. בשינה קורה דבר אחר: בשינה הגוף הפיזי-אתרי נשארים במיטה, נשארים בעולם הארצי והגוף האסטרלי והאני עולים אל עולם הרוח. בספר 'התגלויות הקרמה' פרק 6, שרונה היקרה הקלידה לנו טקסטים מתוכו, יחד עם כל הטקסטים בהם נשתמש היום, שטיינר מתאר מה היה קורה אילו ברמת תודעה של אדם ממוצע ורגיל היינו עולים אל עולם הרוח בלילה ונשארים ערים – ה'אני' שלנו היה פשוט מתמוסס. כמו טיפה של צבע ששמים אותה בתוך בריכה ענקית של מים – מה יקרה לצבע? הוא יעלם. אותו דבר היה קורה ל'אני' שלנו – הוא היה נעלם בתוך האינסוף הזה. זאת משום שהגוף האסטרלי התפתח כבר בירח קדמון. הגוף הפיזי שלנו נולד ברמה הראשונית שלו בשבתאי קדמון, אח"כ נולד הגוף האתרי שלנו שנוצר בשמש קדומה. כל דבר כזה – שבתאי קדמון, שמש קדומה, ירח קדמון – זה כדור הארץ שלנו בגלגולים הקודמים שלו. כל דבר כזה זה מליוני שנים, זה זמן ארוך ובלתי נתפס שהגופים האלה כבר קיימים. הגוף האסטרלי נולד בירח קדמון, וסיים שם את ההתפתחות שלו כגוף אסטרלי. אנחנו כמובן עוד נדרשים להתמיר אותו – אנחנו עוד נדרשים להתמיר אותי ע"י ה'אני' ולהפוך לרוח העצמיות. זה עוד לא קרה. אבל כגוף אסטרלי נטו הוא סיים את ההתפתחות שלו בירח קדמון. זאת אומרת שהוא הגיע לאדמה כשהוא כבר שלם. לעומת זאת את ה'אני' שלנו אנחנו קיבלנו רק על פני האדמה. זה אומר שהוא יתפתח במלואו – אצל אדם מן השורה ולא אצל מתקדשים – רק בסוף תקופת האדמה. לכן, אם היינו עולים בלילה, בשינה, לעולם הרוח בלי שהתודעה שלנו תישן, אז מתוך הנטייה של עולם הרוח להתפשט לאינסוף – כך גם הגוף האסטרלי שלנו וה'אני' היו מתפשטים וה'אני' היה מתמוסס. מה שהיה קורה במצב כזה: היינו פוגשים המון מראות רוחיים, תמונות רוחניות, אבל לא היה לנו את השיפוט של ה'אני' כדי להבין אותן ולתת להן משמעות. על כן אדם כמונו, מן השורה – שומרים עלינו, בצדק, שלא נהיה שם בתודעה ערה. זה אחד הסימנים לתהליך של התקדשות: מצב שבו "אני ישנה ולבי ער".

העבודה התודעתית שאנחנו עושים היא עבור להיות יותר ויותר ערים בתודעה שלנו. במצב הרגיל אנחנו ישנים – גם ביום אנחנו ישנים להמון דברים. אנחנו ערים לתהליכים החיצוניים ולמה שאנחנו תופסים בחושים, אבל לכל התהליכים הפנימיים ולכל המשמעויות הרוחניות שנמצאות מאחורי הדברים – אנחנו לא ערים בד"כ. כל העבודה שאנחנו עושים פה ובכלל היא להפוך להיות ערים. שהלב שלנו יהיה כל הזמן ער. שבלב נהיה ערים כל הזמן.

"אם אנו תופסים את רגע ההירדמות, הוא נראה לנו באופן זה שכל החוויות שעברו וזרמו בחיינו מן הבוקר עד הערב – ומעל לכל החוויות הנפשיות של ההנאה והסבל, השמחה והכאב, התשוקות, הדימויים וכן הלאה – שוקעות מטה לבלתי מודע. כשאנו ישנים, אנו עצמנו מתמסרים בחיינו הרגילים לבלתי מודע. מדוע בשינה אנו נופלים לחוסר מודעות? אנו יודעים כי במצב השינה אנו מוקפים בעולם רוחי, כפי שבמצב הערות אנו מוקפים בעצמים ובעובדות של העולם הפיסי-חושי. מדוע איננו רואים עולם רוחי זה? בחיים הנורמליים הרגילים איננו רואים את העובדות והדברים הרוחיים המקיפים אותנו, משום שבמצב בשלותו הנורמלי של האדם היתה ראיה זו מן ההירדמות עד ליקיצה מסוכנת במידה הגדולה ביותר. ברגע שהיה האדם עובר במודעות אל העולם המקיף אותו בין ההירדמות ליקיצה, היה אמנם גופו האסטרלי – אשר התפתח במלואו בתקופת הירח הקדום – זורם החוצה אל עולם הרוח; אך ה"אני" – אשר רק בתקופת האדמה אמור להתפתח ויהיה מפותח במלואו בסוף תקופת האדמה – אינו יכול לעשות זאת. האני לא התפתח עדיין עד כדי כך שיוכל לפתח מן ההירדמות עד ליקיצה את מלוא פעילותו. את המצב שאליו היה מגיע האני אילו היה האדם נרדם במודעות, אפשר להשוות למצב בו יש לנו טיפה קטנה של נוזל צבוע; אנו יוצקים אותה לבריכת מים ומניחים לה להתפזר בתוכה. אז לא נראה עוד את צבעה של הטיפה, משום שהמאסה הגדולה המיסה אותה. תופעה דומה מתרחשת כאשר יוצא האדם בשינה מתוך גופו הפיסי וגופו האתרי. הגוף הפיסי והגוף האתרי הם המאחדים את כל הישות האנושית. ברגע שהגוף האסטרלי והאני עוזבים את שני המרכיבים הנמוכים יותר, הם שואפים להיפרד זה מזה לכל הצדדים, להתרחב כל הזמן, האני היה איפוא מתמוסס. לפני האדם היו פרושות אמנם תמונות עולם הרוח, אך לא היה ביכולתו לעקוב אחריהן עם אותם הכוחות שרק האני שלו יכול לפתחם (שכן האני הזה היה מתמוסס) – כלומר כוחות השיפוט, יכולות המושגים וכן הלאה – עם אותה התודעה שבעזרתה הוא עוקב אחר המצבים היומיומיים. הוא היה נמצא מחוץ לעצמו כשהוא נקרע מכאן לשם, שוחה חסר ישות וכיוון בים האירועים והרשמים האוסטרליים. מסיבה זו – משום שהאני עדיין אינו חזק דיו במצבו הנורמלי של האדם – יעבוד האני עוד זמן רב בצורה מונעת על הגוף האסטרלי, כשהוא מונע בעדו מלהיכנס באופן מודע לממלכתו העצמית, לעולם הרוח, עד שהאני עצמו יוכל להיכנס יחד עם הגוף האסטרלי למקום שהאחרון נכנס אליו. יש איפוא סיבה טובה לכך שאנו מאבדים את התודעה עם ההירדמות; לא יכולנו להחזיק את האני שלנו. רק כשתגיע ההתפתחות לסיומה נוכל להחזיקו בדרך מספקת. לכן גם איננו מסוגלים להפעיל את הגוף האסטרלי בכל הקשור ליכולות התודעה שלו."

ר. שטיינר, התגלויות הקרמה, פרק 6, עמ' 87

משתתפת – את אומרת שהמטרה היא להפוך את ליבנו להיות ער. בהתחלה אמרת שאם לבנו ער בחלימה אז גם אם אנחנו עולים לעולמות הרוח – לא נלך לאיבוד, לא נתמוסס אל האינסוף.

יעל – לא, הבנת לא נכון. אדם מן השורה – אם הוא יהיה ער, גם בחלימה – שהיא שלב בתוך השינה – אז ה'אני ' שלו יתמוסס. לכן דואגים שאנחנו לא נהיה ערים. בפרק שטיינר אומר שאחד הסימנים שאדם מתקרב או הגיע להתקדשות זה שהוא יהיה ער בחיי החלום שלו. שיגיע לערות קודם כל בשלב של החלימה. קוראים לזה חלום צלול – אתה ישן, חולם, ותוך כדי החלום אתה נמצא בתודעה. יכול להיות שחלק מכם התנסו בזה. לפחות לרגעים או לחלומות מסוימים. אני מכירה אנשים שחוו את זה. למשל: אנחנו נמצאים פה ואת ערה, את רואה שכולנו פה, את שומעת מה אני אומרת, ואני שומעת אותך. בלילה זה לא המצב – כשאת ישנה בלילה התודעה שלך רדומה, את לא זוכרת את הדברים. חלימה היא מצב ביניים כזה – אם אני זוכרת חלום אז היה שם משהו שהגיע לתודעה שלי, אבל באופן מבולגן ולא סדור, שרק אם אנחנו עושים לאחר מכן עבודת תודעה לפענוח החלום אז אנחנו אולי יכולים לפענח, אבל במצב הרגיל הוא מאוד לא בהיר בד"כ. אם אני מתעוררת וזוכרת חלום – אני לא מיד אבין אותו כמו שאני אבין משהו שקורה עכשיו. אדם שנמצא בתהליך של התקדשות והגיע לדרגה מסוימת של התפתחות רוחנית, לדברי שטיינר החלום יהיה לו בהיר תוך כדי החלום: הוא יבין מה קורה, הוא יראה מה קורה, הוא יוכל לכוון דברים שקורים לו בחלום. תהיה לו גם שם תדעה ערה, כמו שאנחנו ערים ביום ואת יכולה לנהל איתי שיחה ואת יכולה לענות לי ואני יכולה לענות לך.

משתתפת – את אומרת שיש את העולם שאנחנו ערים בו, ומעל לזה יש את עולם החלום, שהשלב הבא בהתפתחות שלנו זה להיות ערים בחלום. האם מעל זה יש שלב של להיות ערים בעולם הרוח, או שזה אחד עם עולם החלום?

יעל – כשאנחנו ישנים, הגוף האסטרלי וה'אני' שלנו נמצאים בעולם הרוח. גם בעולם הרוח יש כל מני דרגות. כמובן שכאשר אנחנו אומרים 'מעל' או 'מתחת' – זה לא באמת מעל ומתחת, כי עולם הרוח הוא כאן. 'מעל' מבחינת זה שיש שם תודעה גבוהה יותר. יש לשים לב שהמושגים לא יבלבלו אותנו. קשה לנו בשפה הארצית לדבר בלי מושגים של זמן ומרחב, אז אנחנו משתמשים בהם למרות שהם לא מדויקים לתיאור עולם הרוח.

גם בחלום, וגם כשאנחנו ישנים שינה ללא חלומות – האסטרלי וה'אני' נמצאים בעולם הרוח. אבל החלום הוא המצב הראשון שבו נוכל להיות ערים, לפני שנוכל להיות ערים בשינה הרגילה. זאת משום שהחלום הוא כבר מצב שאנחנו בתודעה כלשהי, אחרת לא היינו יכולים לזכור חלומות בכלל.

משתתפת – כשאני ער, אז במה אני ער? באסטרלי?

יעל – לא, להיות ערים זה ב'אני', בתודעה. את צודקת שיש גם תודעה אסטרלית – תודעה של רגש, של כאב. אבל אנחנו מדברים עכשיו על התודעה של ה'אני'. בטקסט מתוך 'התגלויות הקרמה' שלעי"ל שטיינר מתאר מצב שבו אם לא היו שומרים עלינו שנישן בזמן הזה בתודעה שלנו, אז ה'אני' שלנו – שהוא עוד לא מספיק חזק ועוד לא מספיק מפותח – היה נעלם בתוך השפע האינסופי הזה שהוא בעצם חלק ממנו. הרי זה הבית שלו – ה'אני' שייך לעולם הרוח, הוא בא מעולם הרוח וזה הבית שלו.

זה כמו שאנחנו אומרים על תינוק: תינוק הוא בהתחלה בסימביוזה עם האמא שלו. ואז, כשאנחנו גדלים, אנחנו חייבים להתרחק ולהיפרד כדי שנוכל לפתח 'אני' אינדיווידואלי. באותה מידה, האדם, בתוך ההתפתחות שלו, היה חייב לעבור תהליך של פרידה מהאלוהות. בהתחלה הוא היה בחיק האלוהות, כמו בסיפור גן העדן, ואז הוא היה חייב להיות מגורש משם כדי להגיע ל'אני' אינדיווידואלי. ואם הוא יחזור מהר מדי לחוויה הזו של האחדות, בתודעה ערה, הוא יעלם שם, הוא יתמוסס, כמו טיפת הצבע – יש שם צבע, אבל זו טיפה קטנה מול אוקיינוס. מה הסיכוי שהצבע הזה יישאר ולא יעלם בתוכה?

משתתפת – אז בעצם אדם מן השורה ישן כשהוא ישן, אבל אדם בהתפתחות מתחיל להיות ער בחלום.

יעל – כן, בהתפתחות מאוד מתקדמת. אני מניחה שרובנו, וגם אני, כשאני חולמת אני ישנה בחלום. אולי חלקכם כן ערים. אני יכולה לזכור אחר כך את החלומות, אני יכולה לפעמים להתעורר תוך כדי, אבל זה לא המצב השגרתי הרגיל. צריך להיות בהתפתחות מאוד מתקדמת בשביל להיות ער בחלום.

אשתף טקסט מהמשך אותו הפרק ולאחר מכן נעסוק בשאלה ביוגרפית בהקשר אליו:

"לאחר שתלמיד מדע-הרוח רכש את הכושר הזה, עולה לפני עיניו-הרוחיות משהו מהתמונה שתוארה בפרק הקודם. עתה הוא מסוגל להבחין במה שעולם-הרוח מכיל כסיבה לעולם-הפיסי. ומעל לכל, יש בכוחו לדעת את ה"אני" העילאי שלו בעולם-רוח זה.  – משימתו הבאה תהיה, להתאים את עצמו ל"אני" עילאי זה, היינו: ממש לדעת, כי "אני" עילאי זה הריהו ישותו האמיתית ולהתנהג בהתאם לכך. מתבהרים בו במידה גדלה-והולכת המושג וההרגשה-החיה, כי גופו הפיסי ומה שעד עכשיו קרא "אני" שלו, אינם אלא כלי-שרת בידי ה"אני" העילאי. הוא מתחיל להרגיש לגבי ה"אני" הנמוך, כמו שמרגיש אדם המוגבל לעולם הפיסי-חושי, לגבי כלי או רכב המשרתים אותו. כשם שאדם כזה אינו רואה ברכב, בו הוא נוסע, חלק מה"אני" שלו, למרות שהוא אומר: "אני נוסע", – כן האדם המפותח רוחית, באמרו: "אני עובר דרך פתח-הדלת", חושב למעשה: "אני נושא את גופי דרך פתח-הדלת". אלא, שמחשבה זו חייבת להיות לדידו מושג כה מובן-מאליו, עד שלא תתערער, אף לרגע קט, עמידתו היציבה בעולם הפיסי-חושי, עד שלעולם לא ירגיש הרגשה של התנכרות לעולם פיסי-חושי זה. כדי שתלמיד מדע-הרוח לא יהפוך להוזה-הזיות או בעל-דמיונות, חייב הוא לדאוג לכך שבגלל תודעתו העילאית לא יתדלדלו חייו בעולם הפיסי-חושי אלא, להיפך, יתעשרו, – כשם שמתעשרים חייו של אדם, המשתמש ברכבת במקום ברגליו בכדי להגיע אל יעדו."

ר. שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'השתנות חיי החלום של תלמיד מדע הרוח', עמ' 106

מה מתואר בקטע הזה?

משתתפת – הוא מדבר על ההתוודעות ל'אני' האלוהי. אני זוכה להכיר אותו, ואז אני מבין שה'אני' שלי – מי שחשבתי שהוא ה'אני' שלי – הוא למעשה כלי שאני משתמש בו.

יעל – נכון. הוא אומר שמה שאנחנו חושבים בדרך-כלל כ'אני' שלנו ומאוד מזוהים איתו – זה בכלל לא ה'אני' שלנו. זה רק כלי הרכב. זה כמו שהיינו קוראים למכונית שלנו 'אני'. ה'אני' העילאי שלנו הוא ה'אני' האמיתי. כשנגיע לדרגה רוחנית מסוימת אז נוכל לדעת את זה בוודאות. לרובנו היום יש איזושהי ידיעה על כך, יש לנו מגע כלשהו עם ה'אני' העילאי שלנו לפרקים, אבל רוב הזמן אנחנו עדיין מזוהות עם ה'אני' הארצי – עם כלי הרכב – ונדמה לנו שכלי הרכב הוא ה'אני' שלנו.

עוד מודגש בטקסט שצריך מאוד להישמר לא לאבד את הקשר עם העולם הארצי כשמגיעים לדרגה כזו. לא להתנכר לו. אלא להפך – עכשיו, כשאני יודעת שיש לי כלי רכב, אני אדע להשתמש בו בצורה ראויה ולהתעשר דרכו במידה מוגברת, גם דרך החוויות של העולם הארצי. הכוונה היא לא להתנכר, לא להתנתק ולהיות עכשיו רק בעולם הרוח.

נשאל שאלה ביוגרפית על החלק הראשון בו נאמר 'אני אכיר את ה'אני' העילאי שלי, ואז המשימה שלי היא להפוך להיות דומה לו. החוויה הזו מתוארת כחוויה לא פשוטה: אנחנו חווים שם את הפער העצום בין ה'אני' הארצי לבין הדבר הנשגב הזה שנמצא שם כפוטנציאל. מצד אחד זה יכול להיות מאוד מחזק ומעורר רצון וכמיהה גדולה – כי אנחנו רואים שזה ה'אני' האמיתי שלנו ואנחנו יכולים להגיע ולהיות אחד איתו. מצד שני, הפער הוא עצום – אנחנו רואים שיש משהו נשגב וגבוה, ויש אותנו הרגילים, 'העלובים', הקטנים.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

האם אתן זוכרות חוויה כזו של מפגש עם ה'אני' העילאי, והבנה שזה לא ה'אני' האמיתי. מה חוויתן? האם חוויתן פער, או התעלות, או כל דבר אחר שחוויתן עם ה'אני' העילאי שלכן.

משתתפת – כשאני מבקשת לקבל השראה בעבודה שלי, אז אני פונה בבקשה ואני יכולה ממש לראות תמונה של הדבר שאני צריכה לתכנן, ורק אז אני הולכת ומשרטטת את זה. ממש התחברות אל משהו גבוה ממני שנותן לי אפילו יותר מהשראה. זו ממש נוכחות. אני אדריכלית. אני תמיד אומרת שזה לא אני, שזה מה שאני מקבלת. אני מרגישה שאני צינור. זה לא קורה בכל פרויקט. אם זה משהו פשוט אז אני לא מבקשת אבל דברים שאני צריכה בהם השראה יותר גבוהה, דברים מסובכים – אני לאורך שנים נעזרת בנוכחות גבוהה יותר. בהתחלה לא כל-כך הבנתי את זה, והיום אני ממש מודעת – אני במודעות ברורה לזה. פעם לא ידעתי איך לקרוא לזה. היום זה ברור לי.

יעל – אז שם יש לך את המפגש עם האני העילאי.

משתתפת – אני חושבת שכבר סיפרתי פעם, אבל משהו קורא לי לספר אותו שוב. אני הייתי גננת עד לפני שנה, והיה לי בגן ילד מאוד אלים. היו אתו כ-30-40 אירועים ביום. הוא דפק לי קובייה בגב. הידיים שלי רעדו, היה לי שיתוק של כמה דקות. היה מאוד קשה. למחרת היה לי קשה לקום בבוקר – מה שלא קרה לי אף פעם. חשבתי לא ללכת לגן, פעם ב-30 שנה אפשר להודיע שאני חולה. כבר הייתי אז בלימודים אנתרופוסופיים. אמרתי 'רגע, אני רוצה לראות את התמונה', ואז ראיתי את הילד מפלצת, בגובה פי 2 ממני. ואז גם הבנתי את הקשר, כי לא הבנתי אותו בהתחלה. הבנתי שזה בגלל הילד הזה. ביקשתי לראות אותו כפי שהוא באמת, לא את הדימוי שלו אלא אותו באמת. תוך כמה שניות ראיתי את סיפור חייו. זה חלף למולי. כל ההיסטוריה. סיפור מורכב וקשה. כל כך התרגשתי. התחילו לרדת לי דמעות מהעיניים. כל מה שרציתי זה כבר להיות שם. הלכתי לגן, ראיתי איך אני מגיבה כשהוא מגיע כרגיל, מחבק כל אחד, ובאותו היום הוא לא היה אלים, לא הרביץ לאף אחד. ובאותו היום הוא בכה בפעם הראשונה, כי בדרך-כלל כאשר הוא היה רוצה משהו – הוא פשוט היה חוטף, ובאותו יום הוא בא אלי ואמר 'אני רוצה נדנדה' ובכה עם דמעות שהוא רוצה להתנדנד. בדר"כ הוא היה זורק את הילד האחר מהנדנדה ומתנדנד. הילדים כבר היו עוזבים ורצים לבד ממנו. זה היה מדהים. בהדרגה תוך שבועיים הוא הפסיק להיות אלים גם בצהרון. הוא נהיה ילד אחר. אני לא יודעת אם זה היה 'אני' עילאי, אבל זה היה משהו עילאי בכל זאת.

יעל – זה סיפור מרגש. היה שם את הרגע שבו ביקשת לראות את התמונה האמיתית וזה הרגע בו ביקשת להתחבר ל'אני' העילאי שלך ולראות דרכו ולא דרך ה'אני' הרגיל, שהוא זה ששם לנו את המסכים ואת העיוותים הקוגניטיביים שלנו, התפיסות שלנו וכל מה שממסך לנו את התמונה הרוחנית. היה שם רגע שהתחברת ל'אני' העילאי שלך. העבודה שלנו היא יותר ויותר להתחבר אליו ולהידמות לו. זו עבודה קשה.

משתתפת – בעזרת הדוגמא הזו יש לי תובנה שיש לי כל הזמן כמיהה לפגוש את האלוהות. מהדוגמא אני מבינה שהכמיהה היא בעצם לפגוש את ה'אני' העילאי. האם אני מדייקת עכשיו?

יעל – ה'אני' העילאי שלנו הוא חלק מהאלוהות. לא לשווא קוראים לזה בקבלה 'הניצוץ האלוהי'. יש בתוך כל אחד מאיתנו ניצוץ, חלקיק אלוהים, וכשאנחנו מתחברים אליו אנחנו מתחברים לאינסוף ולאלוהות כולה. לכן זה אותו הדבר. בשיעור הקהילה מהשבוע שעבר על התפילה אמרתי שאנחנו צריכים להיזהר מהאמירה 'אלוהים בתוכי אז אני רק צריכה לחפש בתוכי'. גם פה שטיינר אומר שבתוכי יש את המכשיר להכיר את אלוהים. בתוכי גם יש חלק מאלוהים, אבל התנועה היא כל הזמן בין פנים וחוץ – אדם עולם. אם נחפש רק בחוץ אז לא נוכל למצוא, אבל גם אם נחפש רק בפנים ונתבחבש בתוך עצמנו ונהיה רק בפנים בעצמנו – אז גם כן נאבד את העולם. זה יהפוך להיות סוג של ריכוז עצמי. זו תנועה. מעניין בסיפור שהיא פגשה את ה'אני' העילאי שלה כאשר היא רצתה לראות את הילד כפי שהוא. רק אז היא יכלה להתחבר ל'אני' העילאי שלה. אפשר לראות כאן את העבודה הפנימית וגם את התנועה החוצה. הכמיהה שלך זו אותה כמיהה – לפגוש את ה'אני' העילאי כדי להפוך ולהידמות לאלוהות, להתאחד איתה, אבל בלי לאבד את ה'אני' שלנו – בהקשר לפתיחה של השיעור. בלי לאבד את האינדיווידואל שלנו

יש פה מישהי שחוותה את הפער הזה שתיארתי – הפער שנוצר כאשר רואים גם את הפוטנציאל וגם עד כמה אני רחוקה ממנו?

אספר על עצמי שאני חוויתי הרבה פעמים בזמנים שאני צריכה ללמד, ובמיוחד כאשר נסעתי בקיץ להעביר סדנה בארה"ב ובקנדה. זה היה זמן קצר אחרי שאבא שלי נפטר. הייתי בתקופה מאוד לא פשוטה בחיים שלי. התפללתי רק להצליח לזכור שאני שם בשליחות. מהרבה בחינות הרגשתי לא ראויה להעביר את הסדנה הזו. לא חשבתי שיש לי זכות להעביר אותה, מבחינת ה'אני' הרגיל שלי. מצד שני, הייתי צריכה להעביר אותה. הנסיבות יצרו את זה שאני הייתי צריכה להעביר אותה. אני זוכרת שחוויתי שם את הפער הזה – בו זמנית: מצד אחד, ברמה האישית של ה'אני' הרגיל שלי הייתי בתקופה מאוד קשה והרגשתי מאוד נמוך. מצד שני, כשהייתי בתפקיד הייתי מאוד מחוברת ל'אני' העילאי. זו הייתה אחת החוויות היחידות שבהן הייתי באופן מלא במקום הנכון, ובמקום הרבה יותר גבוה מאשר ביומיום שלי. אני זוכרת שזה נתן הרבה תקווה ואושר – כי זה לחוות את הפוטנציאל. החוויה עצמה היא של התעלות. באותו זמן – לחוות את הפער. יש בזה כאב מאוד גדול לחוות בתוכי את הפער הזה. כשאנחנו לא יודעים שכלי הרכב הוא כלי רכב, ואנחנו עדיין מאוד מזוהים אתו ועם התכונות שלו. יצא לי לחוות את זה עוד הרבה פעמים, אבל שם חוויתי את זה מאוד חזק. אולי יש מישהי שחוותה את זה באופן הזה או באופן אחר.

משתתפת – אני תוהה איך מגיעים לשם, אל החיבור הזה שאת מתארת, שהמשתתפת הקודמת תיארה.

יעל – את זוכרת רגעים קטנים שהרגשת תחושה של התעלות? יכול להיות גם מצב כואב, מצב קשה, שהייתה בו תחושה של חיבור. יכול להיות שלא קראת לזה אלוהות, שלא קראת לזה 'אני עילאי'.

משתתפת – לא עולה כרגע.

יעל – אז זה יעלה. הרבה תפילות. בזמן האחרון אני בעניין של התפילות, כי התפילה עוזרת לנו להתחבר, אם היא לא תפילה אנוכית. היא עוזרת לנו להתחבר. והרבה עבודה – כמו שאת עושה. להתמיד בעבודה פנימית רוחנית, גם כשקשה, גם כשמתייאשים, גם כשנראה שזה חסר סיכוי, גם כשאני מרגישה שלא יצא ממני כלום ואין לי 'אני' עילאי. יש לפעמים תחושה כזו, שנראה לי ש-לי אין 'אני' עילאי. קרה לכם פעם שהרגשתם ככה? אפשר להרגיש ככה, זה בסדר, אבל לא לפעול מתוך זה. להמשיך בכל זאת, והחסדים יגיעו. את זה אני יכולה להבטיח לך. לא מתוך זה שאני אלוהים, אלא מניסיון שלי ושל רבים אחרים שיצא לי לעבוד איתם. החסדים יגיעו.

משתתפת – אני יכולה לשתף באירוע שהיה לי לפני שנה. אושפזתי בבי"ח. הייתי מאושפזת כ-10 ימים. לשכנתי לחדר היו מגיעים חמולות לבקר אותה. מלא מלא מלא אנשים היו מגיעים, יושבים בחדר בשורה, עם פיצוחים וחטיפים ושתייה ודיבורים. זה הטריד אותי. אני כל כך כעסתי ולא ידעתי מה לעשות. הייתי מסיטה את הוילון בעוצמה, שיראו שזה לא מוצא חן בעיני וזה לא בסדר, ויש פה עוד חולים, וצריך להתחשב. היו כמה ימים כאלה. ואז – אני לא יודעת אם התפללתי, או ביקשתי, או עשיתי עבודה פנימית מאוד מאוד חזקה, והתחלתי להסתכל על האישה הזו באהבה מאוד גדולה. היא בכלל לא דוברת עברית, והתחלתי כל בוקר לברך אותה בבוקר טוב, ומה שלומך, ולדבר עם הילדים שלה. האורחים המשיכו להגיע, למרות שהראיתי שזה לא מוצא חן בעיני. התחלתי לדבר איתם, התחלתי להתעניין בהם, והתחלתי לראות את היופי שבדבר הזה. או שהייתי יוצאת מהחדר. הרגשתי שאיזשהו 'אני' אחר פעיל שם. זו הייתה חוויית התעלות. חוויה מאוד מרגשת.

יעל – זה מאוד מרגש. אני זוכרת שסיפרת ועכשיו זה מרגש שוב לשמוע את זה. מעין היפוך התרחש שם.

משתתפת – ממש מטהמורפוזה עברתי אחרי האשפוז.

יעל – מקסים. תודה. אני אשתף טקסט שמתחבר גם לשיר שקראנו בהתחלה:

"ובכן, יחסו של האדם, המפותח רוחית, לגבי הדברים בעולם-הרוח, שונה מאוד מיחסו של האדם הבלתי-מפותח לגבי העולם הפיסי-חושי. זה, האחרון, מרגיש את עצמו כנמצא במקום מסוים בעולם הפיסי-חושי, והדברים אותם הוא קולט, הם "מחוצה" לו."

זה אנחנו במצב הרגיל – במצב הרגיל אני למשל פה, יושבת בחדר שלי במלכיה, והמחשב מחוץ לי ואתם מחוץ לי – זה המצב הרגיל.

"לעומת זאת, האדם המפותח רוחית מרגיש את עצמו מאוחד עם הדבר הרוחי אותו הוא קולט – כ"בתוכו". הוא נודד, בפועל ממש, ממקום למקום – מדבר לדבר – בחלל-הרוח. לכן הוא נקרא "הנודד" בשפת מדע-הרוח. בהתחלה אין לו בית. – אילו נשאר היה רק נודד, כי אז לא מסוגל היה לקבוע את משמעותם של העצמים בחלל-הרוח. כשם שקובעים את המשמעות של עצם או מקום בחלל-הפיסי בהתייחס אליהם מתוך נקודה מסוימת, כן גם כאן בעולם-הרוח. גם בעולם-הרוח יש לחפש אי-שם מקום, לחקור אותו יסודית, ולהתיישב בו במובן הרוחי. במקום הזה צריכים לבנות מולדת-רוחית, ואל מולדת זו לקבוע את היחס והמשמעות של כל יתר הדברים שבעולם-הרוח. הלוא, גם בחייו בעולם הפיסי רואה האדם כל דבר ביחס אל מולדתו-הפיסית. יליד-ברלין יתאר, שלא מדעת, את לונדון אחרת מאשר יליד-פריז. אלא, שקיים הבדל בין המולדת-הרוחית לבין המולדת-הפיסית. אל האחרונה נולד האדם ללא הכוונה-מודעת מצידו, ובתוכה קולט הוא באופן טבעי, אינסטינקטיבי, במשך ילדותו וצעירותו שורה של דימויים ומושגים, המשפיעים, שלא-מדעת, מכאן ואילך על שיפוטו את כל אשר הוא נתקל בו. אולם את מולדתו-הרוחית בנה האדם-עצמו במלוא-המודעות. שיפוטו, הצומח ממולדת זו, אינו מושפע מגורמים בלתי-מודעים ונעשה, לכן, באורה של חירות-שלמה. – בנייה זו של מולדת-רוחית נקראת בשפת מדע-הרוח: "בניית סוכה"."

ר. שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'השתנות חיי החלום של תלמיד מדע הרוח', עמ' 107-108

אגב, בספר בעברית כתוב 'בניית מלונה' וזה נראה לי ממש לא מתאים, אז נכנסתי לארכיב באנגלית וראיתי ששם מדובר על סוכה או צריף אז זה נראה לי יותר מתאים. סוכה זה בית, אבל זה בית ארעי שבני ישראל בנו במדבר, וזה גם בית שנשמע הרבה יותר מתאים לבית רוחני מאשר מלונה. לכן הרשיתי לעצמי לשנות.

לא פעם דיברנו על ההרגשה של בן-בלי-בית בעולם הארצי, ועל התחושה הזו. בחוויה שלי הדברים בעולם הארצי לא מובנים לי, הם זרים, עד שהם מקבלים משמעות רוחנית. אפשר, אם מישהי רוצה, להתייחס לחוויה הזו של בת-בלי-בית, אפילו שהתייחסנו לזה בעבר. ועוד אני רוצה לשאול אתכן על המושג החדש שמופיע כאן ומאוד מרגש בעיני, והוא 'מולדת רוחית'. אני רוצה לשאול אתכן על החוויה של מציאת מולדת רוחית, ומה זה בעיניכן מולדת רוחית? ואיך בונים אותה – נאמר כאן שאנחנו בעצמנו בונים את המולדת הרוחית שלנו. בעולם הארצי אנחנו רואים כל דבר דרך הפרספקטיבה של הבית שלנו, בעולם הארצי אנחנו נמצאים במקום מסוים ורואים את הכל מהפרספקטיבה הזו: איפה שנולדנו, איפה שגדלנו, השפה שאנחנו מדברים – הכל נתפס משם. אפילו כשאני יושבת כאן אני יכולה לראות את החרמון מהחלון. רובכן לא רואות את החרמון מהחלון. אתן רואות משהו אחר. אצל רונה, ואולי גם אצל עופרה, רואים את הים מהחלון. זו חוויה אחרת. זו רק דוגמא איך העולם נחווה אחרת דרך המקום שממנו אנחנו רואים את העולם. וכאן בטקסט נאמר שבעולם הרוח אנחנו בהתחלה נודדים, כמו נווד, ואז אנחנו גם מתמקמים, מן הסתם לא במיקום פיזי. אני רוצה נהרהר יחד במושג 'מולדת רוחית' ומה זה אומר לכן, איך אתן מבינות את זה?

משתתפת – לאחרונה אני ממש חווה מולדת רוחית. עכשיו זו המילה המדויקת לחוויה שלי. אני חווה משהו אחר מתמיד. אני מתהלכת בעולם, וכל דבר שאני מסתכלת עליו אני אומרת 'איזה יופי, זה גם בתוכנו'. הבוקר ראיתי ציפור שהכנפיים שלה בצבע תכלת. פשוט נדהמתי מהדבר הזה. זה היה אצלי בגינה. גם יצא איזה פרח ובפנים היה סגול, ואני נכנסתי לתוכו, השתתפתי עם הפרח. רק פה אני יכולה להגיד את זה, כי בחוץ יחשבו שצריך לאשפז אותי…. אני ממש מרגישה מולדת רוחית. אני מתהלכת בעולם וכולם מתמזגים בתוכי ואני בתוך כולם. זה נותן לי שקט ביני ובין המשפחה. בצהרים הבן שלי אמר לי 'אמא, תרדי, את איתנו? את מקשיבה למה שאני אומר? אין לך מה להגיד?' אמרתי לו שכן, אני מקשיבה, ולא צריך תמיד לדבר. אני מקשיבה אבל אני בתוך המולדת, בתוך הרוח. אם היו לי כנפיים בטח הייתי גם עפה עכשיו. החלומות נהיו מוזרים. דיברת על להיות ער בתוך החלום, וזה קורה לי לפנות בוקר – אני מרגישה שאני ערה בתוך החלום, אני יודעת איפה נמצא כל דבר, מהר מאוד אני קמה וכותבת כדי שאני לא אשכח את החלומות, ואני לא יכולה לשכוח, זה חרוט בתוכי. מולדת רוחית זו המילה. ארץ מלאה ברוח, עם החיות, עם העצים, עם הדשא… זה קצת מפחיד כי זה לאבד את הצעדים, ומצד שני אני מתמזגת. זה כמו הטיפה בים. זה גם מפחיד וגם מפתיע.

יעל – אני אגיד שני דברים: גם 'אשרייך' – כי זה חסד גדול. וגם 'הישמרי' – כי באנו לפה, ולא על מנת לאבד את האני האינדיווידואלי שלנו, ויש לך אולי את הנטייה הזו קצת. זה גם מראה על ההתפתחות, ההתקדמות והדרך העצומה שעשית, ובאותו זמן – יש לראות איך אני נשמרת ודואגת להיות כל הזמן מחוברת לאני שלי. אנחנו לא רוצים שה'אני' יתמוסס. לא בשביל זה באנו לעולם הארצי. אני לא חושבת שה'אני' שלך התמוסס, אני חושבת שהדברים הם תולדה של העבודה והדרך שאת עושה, אבל גם להיות ערנית ולראות שלוציפר לא גונב אותך שם. אני גם חושבת שאת עושה הרבה זמן עבודה כדי לא להזדהות עם המקום הפיזי הארצי, נכון? בזכות זה שאת יותר ויותר מוותרת על ההזדהות עם המקום הפיזי וחשיבותו, אז יש חיבור אל המולדת הרוחנית. זה תהליך מרגש שאת עושה.

משתתפת – בשבילי האנתרופוסופיה היא המולדת הרוחית שלי. כשהייתי צעירה למדתי מדיטציה טרנסנדנטלית וזה היה בסדר, אבל לא הרגשתי שזה הדבר, ולא נכנסתי לפילוסופיה של זה. הרגשתי שזה לא נכון. אבל כשפגשתי את האנתרופוסופיה זו בשבילי המולדת הרוחית – זה כל כך עונה, כל כך נכון, ואפשר מיד ליישם את זה בעולם המעשי ולהבין מה קורה באמת מאחור. זה בשבילי.

יעל – זה מתחבר גם לשיר שקראנו בהתחלה. אני מרגישה שבעולם הארצי לעיתים אין לנו את הכלים של מדע הרוח ואנחנו כמו אנלפאבתים – יש ספר נפלא ומרגש ואין ל את הכלים לקרוא בו. זו חוויה קשה. אני מזדהה עם החוויה שלך של המפגש עם היעוץ הביוגרפי. אני בהתחלה נרתעתי, אבל יותר ויותר עם השנים, ככל שאני נכנסת יותר אל החומרים האלו, החוויה היא שיש לי בסיס שמתוכו אני יכולה להבין יותר ויותר את העולם, את האירועים. זה חסד גדול.

משתתפת – אני חייבת לציין שאני מאוד מחוברת לעולם. יש לי קשר חזק גם לפה וגם לשם. נוח לי בארצי, ואני מסתכלת עליו מתוך הרוחני.

יעל – את באת לפה כבר עם כלים מחיים קודמים, זה חסד שמעט זוכים לו.

משתתפת – אין לי מספיק ידע שאני יכולה להגיד באופן חד חלק, אבל אני חושבת שזה כן קשור למה שעופרה סיפרה: ההתעניינות האמיתית באחר, פיתוח תקווה בלב, רצון לאהוב. לפעמים זה אפילו מישהו שמשרת אותנו בחנות, וכאשר יש מבט בעיניים והתייחסות אל מה שצריך שיהיה שם – אז נבנית שם אזרחות בעולם הרוח.

יעל – זה מאוד יפה. אמרנו בעבר שעל מנת להכיר משהו אנחנו צריכים להכיר אותו מתוך אהבה, מתוך סימפטיה. לא סימפטיה של הזדהות אלא במובן שאי אפשר להכיר משהו כשאנחנו באנטיפתיה אליו. לא נוכל להכיר את המהות שיש מאחורי אדם אחר או דבר אחר כשאנחנו באנטיפתיה. זה מתחבר לשיתוף האחרון ששמענו – החוויה שאני בתוך הפרח, אני מכירה את הדבר מתוכו. במקביל, כמו שאמרתי, אנחנו צריכים כל הזמן לחזק גם את ה'אני' שלנו כדי שלא נאבד בתוך זה. המחווה הזו היא בהחלט המחווה שדרכה אנחנו יכולים להכיר את המהות שנמצאת מאחורי הדברים ומאחורי אנשים ומאחורינו ובתוכנו.

משתתפת – בד"כ זו אפילו לא אנטיפתיה, זו סתם אדישות. אנשים חולפים על פני אנשים ולא מתייחסים. יש כל-כך הרבה אנשים, פרחים, ציפורים.

יעל – אדישות זה יותר גרוע מאנטיפתיה, כי באנטיפתיה יש לי איזושהי התייחסות לדבר, ואפשר להתמיר אותה לסימפטיה. ואת צודקת – להרבה דברים אנחנו בכלל לא ערניים.

משתתפת – אני יכולה לשתף בעבודה שעשיתי עם אנשים מבוגרים. בתוקף תפקידי ראיתי לנכון לראות את הבן-אדם: לא כמו שהוא מציג את עצמו, אלא לגרום לו להביא את ה'אני' האחר שלו. זה המיס את הקשר בין האנשים – משהו נהיה רך. יש הרבה אנשים, כל אחד חושב שהוא מכיר את האחר, ובד"כ מכירים באופן הציני והשלילי שלא מחבר. בפעולה שעשיתי ישבנו במעגל, וכל אחד סיפר על עצמו למרות שכולם מכירים אותו 40 שנה. אנשים הביאו דברים לא מוכרים ואפשר היה לראות את המרווח בין האנשים מתחיל להתחבר לאט לאט, והקוצים הופכים להיות משהו רך ומכיל. זה מיד השפיע על הקשר בין האנשים, שמאוד מכירים אחד את השני אבל פתאום הייתה להם הזכות להכיר צדדים אמיתיים ולא מה שרואים בחוץ.

יעל – אז את בעבודתך עם האנשים האלה התחברת אל ה'אני' העילאי שלהם, ראית אותו, ולא את ה'אני' שהוא כלי רכב ושדרכו אנחנו לרוב פוגשים אנשים אחרים. אפשר דרך זה גם להתחבר למקום הזה. מרגש.

משתתפת – רציתי לבקש לדבר אולי בשיעור הבא על הנאמר בטקסט שאנחנו חורטים בעולם הרוח.

יעל – אני אגיד על זה משפט עכשיו. דיברנו בפעמים הקודמות על זה שאנחנו יוצרים ישויות – כל מעשה, כל מחשבה, כל פעולה נחרטים במה שנקרא 'הרשימות האקשיות'. הרשימות האקשיות הן כמו ספר, ארכיון, הכי גדול, שנכתב בעולם הרוח, ובאותיות שאי אפשר למחוק אותן. זה לא כמו שפה אפשר למחוק, לשרוף או להעלים ספר. שם זה לא נעלם.

למה התודעה הרוחנית מתחילה בלילה? כי בלילה החושים שלנו, התודעה החושית – לא פועלים. החושים הרגילים ישנים, ואז יותר קל לנו שם להתעורר לרשמים הרוחניים. ביום – הרשמים הרוחניים נעלמים בקלות מול הרשמים החושיים. שטיינר משווה את זה לכך שבלילה אנחנו רואים את הכוכבים. ביום הכוכבים עדיין קיימים, אבל אנחנו לא רואים אותם כי האור של השמש הרבה יותר חזק. הרשמים של החושים הרגילים הרבה יותר חזקים בשבילנו, אז בהתחלה אנחנו לא רואים את הרשמים הרוחניים. אבל כל דבר שאנחנו עושים נחרט בעולם הרוח, וכשאנחנו מפתחים את החושים הרוחניים כפי שדיברנו לאורך הקורס – אז אנחנו מפתחים את היכולת להבחין בהם, ולדעת מה אנחנו חורטים, ולהשפיע על מה שנחרוט בעולם הרוח.

משתתפת – האם כשאנחנו חורטים הכוונה היא לאסטרלי? בתחושה שלי החוויות עוברות דרך האסטרלי.

יעל – את צודקת, זה דרך האסטרלי אבל המילה עצמה 'חריטה' היא להשאיר סימן. עלינו להבין שכל מחשבה ומעשה שלנו משאירים סימן, כמו שאני עכשיו אחרוט על משהו. את צודקת שזה נחרט באסטרלי – שלנו ושל האחר. וזה שמור ברשימות האקשיות. כמובן שגם רשימות זו מילה ארצית…. אנחנו פוגשים את זה במסע לאחר המוות – את כל החריטות שלנו. אנחנו פוגשים אותן בעולם האסטרלי, דרך האסטרלי וה'אני'.

שלום לכולם נתראה בשיעורים בהמשך השבוע.

להתראות

print