תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול השיעור:

אֵלִי,

עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה

תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶה לִהְיוֹת מֵנוּחמ/ת

אֶלָּא מנחמ/ת.

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת מוּבנ/ת אלא מֶבִינ/ה

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,

כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,

וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.

אָמֵן.

*מיוחס לפרנציסקוס מאסיזי

באופן אישי אני אוהבת להיזכר בתפילה זו לעיתים קרובות.

במפגש הקודם דיברנו על כך שבתוך ההתפתחות הרוחנית, תלמיד מדע הרוח מפתח יותר יותר את 'רציפות התודעה' – היכולת להיות ערים גם במקום שבו ישנּו לפני כן: בחיי החלום, ואפילו בתוך השינה העמוקה, כפי שנראה בפרק הבא. אדם שהגיע לדרגה מסוימת של ראיה רוחית הוא ער – 'אני ישנה וליבי ער' שיר השירים. אנחנו יותר ויותר יכולים להיות ערים בתודעה שלנו במקום שבו ישנּו – השינה הפיזית בלילה, וגם שינה במובן חיי העירות, אבל איפה שקודם לכן התודעה שלנו ישנה.

העבודה ביעוץ הביוגרפי היא להביא תודעה וערות אל האירועים – של העבר ושל ההווה – שבהם התודעה שלנו ישנה. אנחנו יכולים לישון גם ביום, בהרבה מובנים.

בהמשך הפרק, שטיינר מתאר שכאשר תלמיד מדע הרוח מתחיל להיות ער בתוך החלום, אז הוא יותר יותר מתוודע לעולם האסטרלי – עולם הנפש. העולמות הרוחיים הם דרגות תודעה. הם גם נמצאים כאן ואינם עולם במקום אחר. שטיינר מציין שאנחנו נוכל בתור התחלה להרגיש את האווירה האסטרלית שיש במקומות שונים. למשל: כשאנחנו הולכים לקניון או לבית חולים, או נמצאים בסביבה של למידה או במגרש כדורגל – בכל אחד מהמקומות יש אווירה אסטרלית אחרת. זו אנרגיה אחרת לגמרי. אנחנו יכולים לחוש את זה, וממש 'לראות' את הענן האסטרלי שנמצא שם.

אתמול מצאתי את עצמי הולכת עם ילדיי לקניון ביג בקרית שמונה, שהוא רגוע יחסית לקניונים בערים הגדולות, ועדיין זה קניון. מיד מרגישים את האווירה של הקניון: יש שם תשוקות אסטרליות חזקות – תשוקה של קניות, צריכה. מי שמפתח את הרגישות הזו יכול לחוש את זה. שם, למזלי, זה לא היה מאוד הומה, אבל כשאני נכנסת לקניון הומה אדם אז עבורי האנרגיה שם היא כמעט בלתי נסבלת. אחד הדברים שבזמנו הפעימו וגם זעזעו אותי היה כאשר נאלצתי לבלות לא מעט בבית חולים רמב"ם –  שם, והבנתי שבעוד בתי חולים בארץ, יש קניון צמוד לבית החולים. הקניון הוא בתוך בית החולים, כמו יחידה אחת. אני זוכרת את החוויה של המעבר החד: בבית החולים יש אווירה אסטרלית של מוות, של גוויעה, של ייסורים, בעוד שבמסדרון של הקניון יש אווירה אחרת לגמרי. זה שילוב שיכול להתקיים רק בעולם המודרני, כי איך אפשר בכלל להעלות על הדעת הכלאה כזאת? זה מפגש עם שתי אווירות אסטרליות שונות לגמרי.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

לאיזה אווירה אסטרלית נחשפתם, שיצא לכם לחוות לאחרונה? באיזה מקומות אתן חשות טוב – אווירה אסטרלית שטוב לכן בה, ובאיזה מקומות אתן חשות אווירה אסטרלית בלתי נסבלת?

משתתפת – אני חושבת שילדים רגישים לזה יותר מכולם. שמתי לב שבגן הילדים מגיבים מאוד מהר לאופן שבו אני מגיעה לגן. הייתי צריכה לעשות התכווננות, להניח את כל הדאגות והמחשבות מאחורי ולהגיע מאוד נקייה, רגועה, לנשום. כך התאפשר רוגע ואווירה חלומית. אבל אם היה משהו שלא הצלחתי לנקות ממני, זה היה מאוד מורגש, זה נהיה 'קרבות וחרבות', בכי….

יעל – את אומרת שהילדים היו המראה של הענן האסטרלי שאפף אותך. הם עדיין בניקיון כזה שממנו הם יכולים לחוש את הענן האסטרלי. ילדים בשביעון הראשון הם משקפים – הם כמו ראי, הם מחקים, הלמידה וההתנסות שלהם בעולם היא דרך חיקוי ולכן הם גם קשורים בפלנטת הירח, שהיא משקפת את האור של השמש. לכן הילדים נתנו לך כמו ראי של הענן האסטרלי שלך, ואז הוא חזר אלייך, האופן שבו הגעת לגן.

משתתפת – כשהייתי נכנסת ל'סינמה סיטי' בהרצליה זה היה קורה לי: זה גם קניון כזה, ורצים שם אל הסרט. יש שם ריח של אוכל וגם ריח מלכותי ששמים בימינו במקומות כאלה. יש שם אווירה שעבורי היא ממש כואבת. זה כאב שנוכח בעיקר בנשימה. זה מאוד קשור לריח אבל לא רק. אני מאוד אוהבת קולנוע ותמיד שמחה לראות סרט, אבל המקום הזה הוא מחריד. הוא גם סגור, Maze (מבוך), אין לזה כניסה ויציאה.

יעל – זה מעניין שאת מדברת על ההשפעה על הנשימה: הנשימה קשורה לאתרי אבל גם לאסטרלי, ונשימה היא גם נשמה – הנשמה שלנו. זה נשמע כמו פגיעה בנשמה. זה מעלה מחשבה אסוציאטיבית גם על הקורונה והפגיעה שלה בנשמה שלנו ובנשימה. את חשה את זה בכאב – ככל שאנחנו מפתחים יותר רגישות לאסטרלי זה יכול להיחוות ממש ככאב פיזי או כחוויה בלתי נסבלת.

יש למישהו דוגמא למקום שבו הוא חש התעלות, אווירה אסטרלית שאיפשרה לכם חיבור וחוויה אחרת?

משתתפת – אני מרגישה שכל פעם שאני יוצאת לטבע יש שם משהו מאפשר: המרחבים. במיוחד בתקופה הזו הניגודיות מועצמת. כשאני יוצאת למרחבים זה ממלא את הלב.

יעל – הטבע זה מקום שאם את נמצאת בו לבד – יש בו אווירה אתרית, הרבה כוחות חיים, מרחב נקי מהאסטרלי, נקי מייצרים. זה באמת מצרך חיוני לחידוש כוחות החיים. יש שם ניקיון מהאסטרלי. כמובן שאנחנו לא אמורים להתנתק מהאסטרלי, כי האסטרלי הוא חלק חשוב שקיים בנו. אבל יש צורך מדי פעם להיטהר ממנו. יתכן שהיציאה לטבע מאפשרת לך את זה.

משתתפת – אני יכולה לחוש את האנרגיה האסטרלית הזו ברשתות החברתיות ואפילו בטלוויזיה. אני כבר לא יכולה לצפות בחדשות, אפילו שאני מאלצת את עצמי להיות קצת מחוברת. אני מנסה להתחבר דרך דברים אחרים כי אני מרגישה שזה ממש מעמיס עלי. לעומת הרגעים שבהם אני רצה – בריצה אני יכולה להיות בניקיון של הכוחות האתריים.

יעל – זו דוגמא טובה. ברשתות החברתיות יש עכשיו אנרגיה אסטרלית חזקה סביב נושא החיסונים, משני הכיוונים: גם בקרב התומכים וגם בקרב המתנגדים. יש שם המון יצרים, שנאה, פחד, איום, כפייה – אנרגיות אסטרליות מאוד חזקות שבאות משני הקצוות. גם כשמסתכלים על קרבות פוליטיים, סביב הבחירות האינסופיות במדינה, אפשר בוודאי גם להרגיש את זה. חלק מהעניין הוא למנן מאוד את הצריכה של זה כי זה יכול להשתלט עלינו. ואם אנחנו כן צורכות – אז אנחנו יכולות להיות שם בהתבוננות ולא לאפשר לזה לטלטל אותי. דיברנו באחד השיעורים על האופן שבו אני מונעת מרשמים שאני לא רוצה שיכנסו אלי – מלהיכנס אלי: איך אני מתבוננת ויכולה לחוש את זה, אבל בלי שהדבר יחדור אלי.

בהמשך אותו פרק שטיינר מדבר על השלב הגבוה יותר מאשר לחוש את התמונה של האסטרלי, של היצר עצמו: לכל תאווה שלנו, לכל יצר, וגם לרגשות גבוהים כמו אהבה, יש תוצר לוואי. בספר זה מתורגם כ'תופעת לוואי', אבל אני אקרא לזה כאן 'תוצר לוואי'. בשלב יותר מתקדם אנחנו יכולים להתחיל לראות את תוצר הלוואי.

תוצר הלוואי קשור לקמלוקה. אזכיר שהקמלוקה היא התקופה במסע לאחר במוות שבה אנחנו מתחילים להיפרד ולהיגמל ממה שקשר אותנו לעולם הארצי, מהתאוות הארציות והיחסים בין אדם לחברו. אותם תוצרי לוואי, שבעולם הארצי אנחנו לא כל כך חשים אותם, הם אלה שגורמים את הייסורים שם, כאשר אנחנו נגמלים מתשוקה שקשרה אותנו לעולם הארצי. אפשר להתחיל לחוש בהם גם פה. כשניסיתי להבין למה הכוונה, חשבתי על מצב שבו אני זוללת משהו – אני אוכלת משהו שאני יודעת שהוא לא טוב לי ושאני לא צריכה לאכול אותו, אבל אני לא מתאפקת. מצד אחד התשוקה סופקה, אך בו זמנית אני יכולה לחוש סוג של בחילה – ואני לא מדברת על הבחילה הפיזית אלא על בחילה פנימית, תחושת גועל ודחייה. זה כנראה תוצר הלוואי שבו אנחנו חשים אם פיתחנו רגישות כזו. גם כשאנחנו עושים מעשה בעקבות יצר חזק של קנאה ופועלים ממנו – יתכן שהתשוקה סופקה אך באותו זמן יהיה תוצר לוואי שמעורר מעין דחייה עצמית, כאשר התוצר הוא שלילי.

היום היה אצלי מיועץ, מורה במכללה, מלמד קורסים. בעברו הוא בא ממעמד של 'לוחם'. יש לו יצר כיבוש חזק, וצורך בסיסי בתוך המשימה להביס את האויב. הוא סיפר שבשיעור האחרון שהוא נתן במכללה היה שיעור טוב והסטודנטים היו מאוד מרוצים. החוויה הייתה של התעלות, אבל באותו זמן הוא חש את היצר הזה פועל. זה יצר שהוא מכיר ורוצה מאוד להיגמל ממנו, ופעמים רבות אף מצליח. בו זמנית לתחושה של היצר שסופק – כי הסטודנטים אהבו את מה שהוא עשה – לוותה לסיפוק תחושה של גועל, של דחייה. אני מבינה את זה כתוצר הלוואי עליו מדובר בפרק.

שטיינר מתאר את תוצר הלוואי כזנב של כוכב שביט – יש את כוכב שביט, ויש את הזנב שלו. הזנב הוא תוצר הלוואי שהולך אחרינו. רואה רוחי יכול לראות את תוצר הלוואי, הזנב הזה. גם אנחנו יכולים להתחיל לחוש אותו.

האם יש לכן דוגמא מעצמכן למין זנב אסטרלי כזה שהתלווה לאיזושהי פעולה אסטרלית שלכם? גם לדברים הגבוהים יש את הזנב הזה, ואז כמובן יש לו אופי אחר: כשאנחנו עושים משהו גבוה, מתחברים לאיזושהי כמיהה – גם אז אפשר לחוש משהו נלווה מעבר לדבר עצמו, משהו שמרומם אותנו. אז איזה זנב נגרר מאחוריכן?

משתתפת – אני בשנת חקר מתקדמת, והשיעור האחרון היה מאוד מוצלח כי עבדנו כולנו יחד, חקרנו טקסט לעומק, ואחרי השיעור הרגשתי שממש עשינו עבודה – הרגשה מרוממת שהתקדמנו במשהו. זה הלך איתי כל היום. כולנו הרגשנו ככה – שממש עבדנו והתעמקנו. הרגשה מרוממת שנשארה במשך היום.

יעל – הזנב במקרה הזה היה מרומם ונמשך אחרייך. חסד.

משתתפת – יש לי שאלה: יש סיטואציה שחזרה על עצמה כמה פעמים. יש בת משפחה שהיא מאוד בוטה, מעליבה, אומרת דברים לא נעימים. בלעתי ממנה כל מני צפרדעים. יום אחד חשבתי שאם היא תעשה את זה עוד פעם היום – אני קמה והולכת, לא מסבירה כלום ופשוט הולכת. וזה לא קרה ביום זה! הבנתי שקרה משהו.

יעל – מה היה בפעמים הקודמות שהיא עשתה את זה – איזו אנרגיה אסטרלית הייתה שם בעבר? מה קרה בתוכך?

משתתפת – הייתי מנסה לצחוק על זה, להקליל את זה. מבחינת הרגש – נפגעתי. לא תמיד נפגעתי בשבילי, לפעמים הרגשתי את זה כשהיא פגעה באחרים. זה לא נעים. זה סוג של עוקצנות.

יעל – הניסיון להקליל זו ההתנהגות, והעוקצנות זו תכונה שלה. נסי לראות מה פעל בך – האם רצית לנקום בה?

משתתפת – לא, לא, חס וחלילה. הייתה רק פגיעה ואי נוחות. היה לי כבוד לגיל שלה ולמקום המשפחתי שלה.

יעל – ומה היה שונה בפעם הזו, שאמרת שאם היא שוב עושה את זה אני קמה והולכת.

משתתפת – כן, אמרתי לעצמי שאני לא אסביר אפילו, רק אקום ואלך. זה היה לוחמני – תחושה שאני רוצה לשים גבול מאוד חד ולא מוכנה לקבל את זה.

יעל – אז בפעמים הקודמות לא היה גבול?

משתתפת – לא. לא הייתה לי מחשבה כזו בכלל – לקום וללכת או לענות לזה בכלל. כל פעם חשבתי שככה היא, ואני אספוג את זה.

יעל – אני רוצה להציע שאולי תוצר הלוואי שהיה שם בפעמים הקודמות הוא חוסר בגבול – שאני נותנת למשהו לחדור אלי. דיברנו בשיעורים עם אורנה על זה שכאשר אני נפגעת ממישהו – אז באיזהו אופן שמתי את האני שלי אצלו. אי אפשר לפגוע בי כשהאני שלי אצלי. לכולנו קורה שאנחנו מוסרים את האני שלנו ונפגעים. את מתארת שהפעמים הקודמות היה שם משהו חדיר – משהו יכול לחדור אלי והאסטרלי שלי שם חסר גבולות. אולי לא האמנת למה שהיא אומרת אבל משהו חדר אותך. אחרת לא הייתה סיבה שתפגעי. לכן מעניין לשאול מהו תוצר הלוואי, מהו ה'זנב' שמתהווה במצב חסר גבולות, מול מצב שיש בו גבול. בעצם את באת לזה עם אנרגיה אחרת. את קראת לזה לוחמנות אבל אני לא בטוחה שזו לוחמנות. היה שם גבול שאת שמת בתוכך. הייתה שם אנרגיה אסטרלית אחרת שלך, שבעקבותיה התכונה שלה בכלל לא התאפשרה, זה בכלל לא נוצר, לא הייתה אפשרות לזה לקרות. תבדקי את זה במפגשים נוספים שלך איתה.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

זו שאלה לכולנו, ואני חושבת גם על עצמי: איזה תוצר לוואי אני יוצרת דווקא במקום שאני לא שמה גבול. מה זה יוצר לדעתכן? אני מזמינה אתכן לחשוב על זה. תשימו לב בשבועיים הקרובים באיזו אנרגיה אסטרלית אני נמצאת, איזו תשוקה או יצר חיים בי עכשיו, איזו אווירה אסטרלית אני יוצרת, ואיזה תוצר לוואי נוצר בעקבותיה? ואיך הוא משפיע עלי?

שני הפרקים – זה והבא – הם קצרים יחסית, ונתייחס עכשיו לפרק הבא שנקרא 'רציפות התודעה'. אנחנו נהפוך יותר ויותר להיות ערים גם במקומות בהם ישנּו קודם. שטיינר אומר שאנחנו צריכים להישאר בסבלנות ובהמתנה 'לא לזרז את הקץ' – לא לנסות לדחוק את הקץ ולהשיג כבר את התחושה שאני אהיה ערה ויהיה לי את זה.

כאשר אנחנו 'דוחקים את הקץ' אנחנו עלולים ללדת לידת נפל, עובר שלא הבשיל, שחלילה נולד מת או לא מפותח דיו. הדבר השני הוא שאולי נקבל את ההארה הרוחנית, אבל אח"כ הוא יעלם לתקופה מסוימת כי הבאנו אותו מהר מדי, השתוקקנו מאוד להשיג אותו. אנחנו יודעים שבתוך הדרך הרוחנית חלק מהתהליך הוא להשקיט את ההשתוקקות הזו ולפתח איזשהו שיוויון נפש.

אפשר לראות את זה אצל 'ילדי פלא', לדוגמא: ילדים שכשרונם פורח מאוד מוקדם, אבל לאחר מכן זה נגמר מהר. פריחה מוקדמת זו גם לידת נפל. זה עוד לא בשל. זה יכול להיראות יפה, אבל אחר כך זה גווע. רובם לא הופכים ל'אנשי פלא' – זו פריחה מוקדמת שלאחריה מגיעה הנבילה.

אפשר לראות את זה גם בביוגרפיה שלנו, בחיים שלנו – איפה האצתי תהליך, רציתי להגשים וליצור משהו מהר, גם דבר רוחני, מוקדם מדי, ואז התרחשה לידת נפל, או שקיבלתי מה שרציתי ומהר מאוד הוא נעלם.

משתתפת – לפני כ 10 שנים הייתי בסטאז' של היעוץ הביוגרפי, והתחלתי לקבל מיועצות/ים. לא הרבה, זו הייתה ההתחלה. הייתה מיועצת אחת שהכניסה אותי לפינה, וזה הפך להיות ממש משבר. החלטתי לא להמשיך לטפל, ולא לעשות את זה עד שאגיע לגיל 49. ואז אולי אני אשקול. היה שם משהו לא בשל. אמנם הבחירה לא לטפל הייתה מאוד מודעת, והיה שם 'אני', אבל זה היה עבורי מהר מדי.

יעל – זו דוגמא מצויינת. היום את כבר בת 49 וחזרת לטפל.

משתתפת – זה מדהים כי זה קרה רק השנה (גיל 49), ובכלל לא תכננתי ובכלל אין לי זמן, ופתאום התחילו להתקשר מטופלים, ושולחים אלי, ואני בכלל לא חשבתי עוד לחזור. הקטע של גיל 49 עובד. וזה לגמרי אחרת עכשיו, כי זה בכל זאת אחרי 10 שנים שאני בתוך עשייה. אבל אני רואה שהמשבר עצמו היה אסטרלי, וגם התוצאה, והיה גם זנב. אני יכולה להגיד שמשהו חייב להבשיל מאוד לעומק כדי לקחת את האחריות ואת הדרך הזו.

יעל – אפשר לראות את הכוח של ה'אני' שלך, שיכולת לקבל החלטה כזו, כי יש אנשים שיכולים להישאר בתוך פרי הבוסר ולא להסכים להיפרד ממנו כי זה כואב לוותר. היו לך שם כוחות גדולים שהיום יכולים להביא את זה ללידה אמיתית.

אני זוכרת מעצמי שבהרבה מאוד מקומות הפכתי מתלמידה למורה מהר מאוד. לא רק ביעוץ הביוגרפי, אני זוכרת את זה גם מהטיפול באמנות, זו נטייה כזו שלי. המחיר של זה היה שאיבדתי מהר מאוד את המקום של התלמידה, ואז הייתי צריכה מהר להיות 'יודעת'. היה בזה משהו מהיר מדי שלא נתן לי להישאר תלמידה. היום אני יודעת שאני יכולה גם ללמד וגם להיות לגמרי תלמידה ומיועצת, וזה ברור לי, ומאפשר לי כל הזמן להמשיך את ההתפתחות בתוך זה. זה עוד כיוון לחקירה של לידת מוקדמת בביוגרפיה של כולנו: שאנחנו מאוד מהר הופכים להיות בעלי תואר או תעודה, מעמד שמחייב אותנו ולא מאפשר להישאר בתהליך של ההתפתחות.

משתתפת – אותי זה לוקח לפן של יחסים וחברות, קשר, שהתקלקל. מצד אחד אני יכולה להרגיש שאני כבר רוצה שזה יסתדר, להאיץ את התהליך כדי שהיחסים יסתדרו. זה אולי זנב קדמי, ויש לזה גם זנב אחורי: הייסורים. רודפת אותי התייסרות בצורך לשאת את המצב כמו שהוא, כזה לא נעים. בזה אני מרגישה את תוצר הלוואי של מצב כזה.

יעל – איך הייתי מגדירה אותו: תוצר הלוואי הוא של מה?

משתתפת – של אי הנעימות, של אשמה. יש לי מאסטר באשמה. גם בושה יש בזה.

יעל – אשמה. כבר שמענו ממך את המילה הזו. אשמה היא אנרגיה אסטרלית מאוד קשה, ושאפשר לפעמים לטבוע בה.

משתתפת – הבושה והאשמה, יש להן זנבות לא כל כך עדינים כמו של כוכב שביט. זה 'בומבה' כזאת.

יעל – אני חושבת שגם הזנבות עליהם שטיינר מדבר הם לא כל כך עדינים. אמנם אנחנו לא חשים בהם בעולם הארצי, במיוחד אם התשוקה-הצורך מסופקים, ואז אנחנו לא מבחינים בזנבות האלה. אבל בעולם הרוח הם גורמים לייסורים של הקמלוקה – ייסורים מאוד כואבים, במיוחד אם הדבר לא עבר היטהרות. גם אשמה ובושה – שהם כביכול רגשות שמופנים כלפי עצמנו – עדיין הם רגשות שצריך להיטהר ולהיגמל מהם. תנסי לקחת את האשמה כמו התמכרות, ולנסות לעשות איתו עבודה של גמילה. מה קורה כשאני מוותרת על האשמה – איזה רגש יותר עמוק עולה שם? אשמה היא רגש קשה, ובגלל שהוא מופנה כלפי עצמנו אז נראה לנו שהוא המקור. אבל הרבה פעמים יש רגש עוד יותר עמוק שאנחנו לא רוצים להרגיש, מתחת לאשמה. וגם הבושה. הם הולכים ביחד. אז מה קורה כשאני מוותרת על האשמה והבושה? אפשר לעשות עם זה ממש תהליך של גמילה.

משתתפת – אני חושבת שאפשר לראות את הרגשות בכלל כזנב. אם הם לא זנב מאירועי חיינו שחוזרים על עצמם ובד"כ אנחנו מרגישים את אותם רגשות – אז זה אותו זנב מגלגול קודם. ברגע שאנחנו מבינים שהאשמה שאנחנו חשים היום היא תוצאה של מעשה רע שעשינו בגלגול קודם ועליו אנחנו משלמים, אז אפשר לנתק את הקשר בין האירוע אל הרגש עצמו, ואז האשמה – כוכב שביט הזה והזנב שלו – יכול להיקטע. ולא רק שהוא אותו אחד משם (מחיים קודמים) אלא הוא גם אותו אחד בהמשך – בקמלוקה. או שזה לא אותו אחד בקמלוקה, ושם אפשר להיטהר סופית…? אבל בין אם זה אותו אחד או לא – אלו זנבות בין אינקרנציות.

יעל – מה שאת אומרת יחבר אותנו לדבר האחרון אליו נתייחס היום, ורק נוסיף ונגיד שחלק גדול מהגמילה מתוצרי הלוואי האלו זה להסכים להרגיש את הרגש במקור שלו ולא להשליך אותו על אירוע חיצוני – זו הפרדת כוחות הנפש, ונעסוק בה בהרחבה בהמשך.

עבורי בפרק הנוכחי החדש היה לראות שיש את התמונה הרוחנית של היצר, המקבילה הרוחנית של הדבר האסטרלי, ויחד אתו, בנוסף אליו, יש תוצר לוואי, עוד משהו. עד כה לא ראיתי התייחסות כזו לתוצר לוואי. אם יש מישהו שיודע גרמנית אני אשמח לבדוק את המילה המקורית שתורגמה ל'תופעת לוואי' ואני קראתי לה 'תוצר לוואי', זה נראה לי יותר מדויק.

דבר נוסף אליו רציתי שנתייחס היום הוא שבפרק שטיינר מדבר על רציפות התודעה בחיי החלום ובשינה, וביעוץ הביוגרפי אנחנו מנסים ליצור רציפות של תודעה בחיים שלנו – קודם כל של תמונת החיים האלה, בין לידה למוות, אבל גם של חיים קודמים, ואולי גם של קרמת העתיד. אנחנו מכנים זאת 'להפוך זמן למרחב' – להיות מסוגלת לראות תמונה אחת מתמשכת של האירועים השונים, שבמצב רגיל יכולים להיחוות על-ידינו כאוסף שרירותי של דברים.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

אני רוצה להציע לכם תרגיל לבית, שאולי ליועצות הוותיקות הוא לא חדש, אבל מאוד כדאי לעשות: לקחת אירוע מהילדות, ולנסות לראות את ההווה, את העבר, ואת העתיד של האירוע הזה.

ההווה של האירוע הוא לא ההווה של עכשיו אלא ההווה שבו התקיים האירוע. למשל, באירוע מגיל 9 – הווה של האירוע יהיה גיל 9. העתיד – אנחנו יודעות אותו כי אנחנו כבר לא בנות 9. לכן אנחנו לוקחים אירוע מהילדות. למשל: אם יש חוויה בגיל 9 של אובדן הביטחון – אין שום מקום בטוח. זו תמצית אירוע של מישהי. קרמת העבר של האירוע הזה היא דמות דתית שאיבדה את מבטחה ברוח ושמה את מבטחה בדברים ארציים. איבדה את הקשר הישיר עם אלוהים, למרות שהמשיכה להיות דמות דתית. העתיד של האירוע – להגיע ולמצוא מולדת רוחית, להצליח בחזרה לשים את מבטחה ברוח, מתוך האובדן. האמצע זה האובדן המוחלט – אין שום ביטחון, לא רק ברוח אלא בכלל בעולם הארצי כולו. אין מישהו שנותן ביטחון מלמעלה ואין שום דבר שיכול לתת ביטחון מלמטה.

יש פה גם קומפנסציה – משהו שבא לתקן את העבר. אבל יש פה גם גם דבר שבא לאפשר משהו עתידי. אותה אישה, שכבר גדלה ויכולה להגיד היום בדיעבד, שהכל קרה עבור זה: זה בא מתוך קרמת העבר, אבל גם בא עבור זה שהיא תוכל בסופו של דבר למצוא משען רוחי ומולדת רוחית.

התרגיל הוא לבחור אירוע מהילדות – זה יכול להיות אירוע שלא חקרתן, אבל אפשר גם אירוע שכן חקרתן ואתן רוצות להסתכל עליו שוב. לנסות לראות מה ההווה (האירוע עצמו) – והתמצית שלו. בדוגמא: אין מקום בטוח, לא באדמה ולא בשמים. ואז לנסות למצוא מה העבר של האירוע ומה העתיד של האירוע. העבר – זו קרמת העבר, המקום ממנו באתן ושהאירוע בא לסייע לתקן. יהיו עוד אירועים שיהיו קשורים כי זה חוט שני ולא אירוע חד-פעמי, אבל לצורך העניין יש לקחת אירוע אחד. העתיד – לגביו אפשר להשתמש בנושא של השיקופים. יש לנו בביוגרפיה גילים שמהווים שיקוף: את אותו אירוע ברמת תודעה גבוהה יותר. אפשר להיעזר בזה ואפשר גם בלי זה.

זו גם רציפות תודעה – כי לאותה אישה שבדוגמא יש עכשיו רצף של תודעה לגבי נושא 'המקום הבטוח' בביוגרפיה שלה. רצף שמתחיל מחיים קודמים וממשיך לעתיד החיים האלה ואולי אף לחיים הבאים.

נקרא שיר של תרצה אתר שקשור לנושא הזמן. חשבתי לסיים עם השיר היפה הזה כי דיברנו על לידת נפל ועל דברים שמבשילים טרם זמן. בעבר דיברנו על הנושא ההפוך – ההססנות, ומה קורה כשאני לא לוקחת החלטה בזמן ולא פועלת בזמן. יש חשיבות לתזמון המדויק של הדברים. אנחנו צריכות להגיע אל שיוויון הנפש – משם אנחנו פועלות ברגע הנכון, והדברים מתרחשים בתזמון המדויק שלהם. זה דורש שיוויון נפש כי בד"כ אנחנו במצב שבוער לנו כבר ויש שם תשוקה שיתממש, ושנקבל מענה לתשוקה, או שאנחנו במצב של פחד, היסוס, אולי חוסר מוכנות לשלם מחיר להחלטה ולמעשה. הדרך הרוחנית דורשת דיוק – לעשות את הדברים בתזמון הנכון שלהם.

בינתיים
תרצה אתר
רְאֵה אֱמֶת
שֶׁנּוֹתֵן לָנוּ הַזְּמַן
כְּמוֹ הַמַּיִם
לְאַט, וְלִפְעָמִים מַהֵר
כְּמוֹ הַמַּיִם
שָׁקוּף, וְלִפְעָמִים עֶשְׂבּוֹנִי
וְצָפוּף הַרְבֵּה יוֹתֵר
וּלְעוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹנֶה מִשֶּׁהָיָה,
כִּי לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שׁוֹנֶה יוֹתֵר

וְרַק אָנוּ עוֹצְמִים עֵינַיִם
אוֹ פּוֹקְחִים לְפֶתַע, אוֹ בֵּינְתַיִם
וְהִנֵּה הַזְּמַן כָּזֶה
אוֹ אַחֵר
וְהִנֵּה מַה קָּרָה,
אוֹ לֹא-כְּלוּם שֶׁקָּרָה, בֵּינְתַיִם.

שימו לב לשורה הזו " וְרַק אָנוּ עוֹצְמִים עֵינַיִם אוֹ פּוֹקְחִים לְפֶתַע, אוֹ בֵּינְתַיִם" – אם אני ערה אז הזמן ומה שקורה בתוכו מביא לנו אמת. אבל הדברים כל הזמן קורים ויש איזשהו רצף של דברים. אם אני עוצמת עיניים תוך כדי אז אני מאבדת חלק מהרצף. כשאני ברציפות של תודעה אז יש זרם מתמשך כמו מים של הדברים.

אני לא בטוחה אם תרצה אתר הייתה מסכימה עם הפרשנות הזו, אבל לקחתי את השיר לכיוון שלנו.

מחר נעשה שיעור על פורים.

להתראות.

print