תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול השיעור:

יְהִי רָצוֹן

יְהִי רָצוֹן וְהַבִּינָה תָּאִיר דַּרְכִּי

יְהִי רָצוֹן וְהָאַהֲבָה תִּזַהַר בְּתוֹכִי

יְהִי רָצוֹן וְהַכּוֹחַ יְחַלְחֵל בִּי

יְהִי רָצוֹן שֶׁבְּתוֹכִי יָקוּם

מְסַיֵּעַ שֶׁל הָאֲנוּשׁוֹת

מְשָׁרֵת שֶׁל הַקֹּדֶשׁ

בִּלְתִּי אָנֹכִי וְנֶאֱמָן לֶאֱמֶת

שטיינר

הרגשתי שה-וורס הזה מתאים היום לנושא 'הפרדת כוחות הנפש', אותו אנחנו ממשיכים מהשיעור הקודם לפני כחודש. אעשה תזכורת קצרה דרך המצגת ואז נשמע את מי שתרצה לשתף מפירות התרגיל שניתן לעבודה אישית. לאחר מכן נכיר את הסכנות שכרוכות בהפרדת כוחות הנפש טרם זמנה.

אמרנו שהרגשות לא באים מעכשיו, הם לא מכאן. הרגשות שלנו באים מהעבר, ולפעמים אף מהעתיד. האירוע שאנחנו פוגשים בהווה הוא על פי רוב רק טריגר להעלות את הרגש, אבל הרגש לא בא מעכשיו.

יש לנו שלושה כוחות נפש: מחשבה, רגש, רצון = פעולה, מעשה.

במצב הרגיל של האדם, שלושת כוחות הנפש מחוברים בחיבור אוטומטי, אינסטינקטיבי והישרדותי. חיבור זה שומר עלינו ומגן עלינו. אם לא היה החיבור הזה, אנחנו עלולים לאבד את שפיותינו ואת הקשר עם המציאות, והיינו אף בסכנת מוות ועלולים למות. שטיינר נותן את הדוגמא על ריח הגז: נחוש (רגש) את הריח, נעביר את זה לחשיבה כ'סכנה' (מחשבה), ומיד זה יעבור אל המעשה, אל הרצון – לכבות את הגז, לברוח וכדומה. זה החיבור האוטומטי.

החיבור האוטומטי מתרחש לא רק ברמה הפיזית ההישרדותית, אלא גם ברמה הנפשית – הנטייה הטבעית שלנו במפגש עם רגש כואב או לא נעים היא להפנות את האשם החוצה, 'להרוג את השליח', לחבר את הרגש עם המחשבה 'מי אחראי לכאב שאני מרגישה עכשיו', ואז לחבר את זה עם פעולה שנועדה, כמו ברמה הפיזית, להגן עלי מפני הכאב. הכאב נחווה כסכנת מוות ממש כמו סכנת הגז, האיום הפיזי.

בהתפתחות הרוחנית אנחנו נדרשים לנתק את הקשר האוטומטי הזה בין שלושת כוחות הנפש, ולהגיע אל הרגש המקורי ולשהות בתוכו. רק כאשר אנחנו מנתקים את הקשר האוטומטי – אז תעלה אפשרות לחירות. כל עוד אנחנו בתוך הפעולה האוטומטית – אין לנו חירות, ואנו לגמרי בתוך פעולה אוטומטית הישרדותית וחוזרת על עצמה.

לא להרוג את השליח – ה'אחר', או האירוע, שמפגיש אותנו עם הרגש הכואב הוא שליח על-מנת להפגיש אותנו עם הרגש הכואב שאינו מעכשיו, שהוא לא מכאן.

כאשר אנחנו מזהים את הרגש ושוהים בתוכו יש לנו הזדמנות לזהות מוטיב חוזר בתוך הביוגרפיה שלנו – לזהות את הרגש ולראות שהוא הופיע מאוד מוקדם בביוגרפיה וחוזר שוב ושוב. הרגש יכול להפוך לחוש לאמת – לחוש לקרמה שלנו. כאשר אנחנו נכנסים למקור של הרגש, כמו בתרגיל שקיבלתם בשיעור הקודם, אנחנו יכולים לזהות את הרגש כמו ישות ולשאול – מי זאת הישות הזאת? מאיפה היא באה? למה היא מופיעה בביוגרפיה שלי ובקרמה שלי? מה התפקיד שלה? מה היא באה ללמד אותי? מאיפה אני גוררת אותה איתי?

אנחנו יכולים להגיע בתהליך הזה לתגליות גדולות מאוד, אבל עלינו לעבור מסע קשה וכואב, שדורש הרבה אומץ. הכלי הנפלא של הפרדת כוחות הנפש הוא אחד הכלים הכי חשובים ופרקטיים שאנחנו יכולים לתת ביעוץ הביוגרפי, ואותו נותן שטיינר בתוך הספר שאנחנו עובדים איתו.

אשמח לשמוע פירות מהתרגיל שניתן בפעם שעברה, וכן אם יש שאלות שעלו בעקבות התרגיל.

משתתפת – במפגש הקודם שיתפתי באירוע שהעמיד אותי בסיטואציה קשה: להיות הרבה בבדידות כל החג, כי הבן שלי נסע לחו"ל. נשאר לי המון זמן לעשות עבודה עם הרגש הזה. ציירתי גם מה שעלה לי באימגינציה באותו רגע, וגם ציירתי את מה שעלה לאחר כמה שבועות של בדידות מזהרת. הגעתי לכמה תובנות. תוך כדי הזמן הזה קיבלתי גם כל מני שליחים ששפכו אור על הרגש הזה ולמה הוא בא בכלל.

יעל – כל הכבוד לך על הרצינות והעומק שבהם את לוקחת את העבודה שניתנת כאן ועושה אותה.

משתתפת – אחד החסדים, חוץ מהחסד של הקבוצה המקסימה הזו, הוא הזמן – היה לי המון זמן. וגם זה שהגיעו עוד אנשים שהביאו אלי את הרגש הזה ויכולתי להתבונן בו.

הציור הראשון שציירתי היה הציור שציירתי באותו יום. התחושה שלי הייתה של לבה רותחת, סופת טורנדו שורפת:

יעל – יש בו עוצמה אדירה.

משתתפת – מה שציירתי לאחר התקופה הזו הוא דומה אבל קצת שונה:

יעל – תראו איך הלבה הזו הפכה לצינור בין שמים וארץ.

משתתפת – אני לא נתתי את דעתי למה היא הפכה, אבל כן הרגשתי שיש פה משהו כמו 'מעקפים'. לפני שציירתי את זה נזכרתי שאומרים שבגיל מבוגר אנשים שיש להם התקף לב – אז לא צריך לעשות איתם שום דבר, כי כשזה מגיע בגיל מבוגר אז כבר יש בגוף המון מעקפים שהלב בעצמו עושה אותם. יצא לי לראות צילום לב כזה, וחשבתי שהציור שלי ממש מזכיר את המעקפים האלה. בתהליך שעשיתי אני חושבת שעשיתי מעקפים מחלימים – לא עקפתי את הכאב אלא הבראתי אותו. התובנות שהגעתי אליהן: הבנתי כבר בעבר שבחיים קודמים הייתי ישות מאוד שיפוטית אולי אפילו שופטת, וכל חיי הם מסע להורדת השיפוט. עדיין נשאר מזה זכר, וזה תמיד מזעזע אותי לגלות שאני עדיין שיפוטית. עם האירוע עכשיו הבנתי שאני עדיין שיפוטית לשיפוט כלפיי, כלומר: אם מישהו שופט אותי – 'הלך' עליו. אחד הדברים שהכי איימו עלי והפחידו אותי זה שמישהו ישפוט אותי על זה שנשארתי לבד בחג. זה הכי איים עלי. ואז כמה ימים אחרי החג יצא לי להיות במשפחה של חברה מאוד טובה שלי, ובן הזוג שלה אמר לי 'את היית פעם נורמלית, נכון?' הוא לא אמר את זה כי הייתי לבד בחג אלא הגלל שאני טבעונית, ולמרות שאני לא מדברת על זה אלא פשוט אני לא אוכלת שום דבר מהחי, והוא אמר לי את זה ואני אמרתי לעצמי 'עדיין יש לי שיפוט כלפי שיפוט של אנשים'. כשמישהו שופט – זה גומר אותי. אני רוצה לעבוד על זה עוד בחיים שלי.

יעל – את יכולה לראות את הקשר בין הבדידות והשיפוט? בגלל שאנחנו לא בתהליך שלם כאן, אז אני רק אציין שזה מתקשר למה שנלמד היום: מה קורה כשאחד מכוחות הנפש משתלט על הכוחות האחרים, אחרי שמנתקים אותם, ואם אין מה שיאזן אותו. הכוח של החשיבה קשור לשיפוט, ויש בחשיבה שמשתלטת לבד – קור. אני חושבת שהמפגש עם הבדידות ועם הסערה החמה, האש שבציור הראשון במיוחד – יש סערה ריגשית גדולה, והאש זה הכוח של ה'אני'. המפגש עם הסערה הגדולה ועם הקור של הבדידות זה כיוון שאפשר לחקור בו.

משתתפת – אני אוהבת בדידות, אני אוהבת להיות לבד ואני צריכה להיות הרבה לבד, ואני שלמה עם זה. הדבר שמאיים עלי זה שמישהו ישפוט את זה. אולי, כי זה לא כ"כ מטריד אותי. אני לא רוצה להיות מוקפת באנשים רק בשביל להיות נורמטיבית, אני רוצה להיות עם אנשים שאני אוהבת.

יעל – נכון, והאירוע עם הבן היה שהוא עוזב, וציינת את זה מאוד יפה גם באירוע עם אחותך – שם היה מפגש עם בדידות שהיא לא מהסוג שאת אוהבת.

משתתפת – נכון, היה לי מאוד עצוב כי חשבתי שנהיה ביחד ואז הסתבר שלא. אני לא הורגת את השליח, אני שמחה בשביל הבן שלי והתוכנית שלו הייתה נכונה.

יעל – המון תודה לך, עשית תהליך עמוק ומרגש. אני שולחת לך הרבה חום, וקבלה.

משתתפת – תודה, חום לא שורף. אכן הגיע. תודה.

יעל – אם יש מי שרוצה להתייחס לשיתוף הפתוח ששמענו – מוזמנת.

משתתפת – אני יכולה להודות על השיתוף המרגש ולהעריך את העבודה שעשית עם זה.

משתתפת – שטיינר מדבר על כושר השיפוט ואפילו על חריצת משפט כפוטנציאל של ה'אני', ואני חושבת שאפשר לראות את זה בשני הציורים. כך שגם אם זה הרגש הקשה שאת פוגשת, יש לו פוטנציאל לטרנספורמציה מדהימה.

יעל – אני חושבת גם על הספירה של הרגש, שאת מצליחה להביא אותה באמנות באופן יוצא מן הכלל. נאמר באחד השיעורים של אורנה שיש לנו כמה גשרים ליצור קשר חדש ביננו לבין העולם וביננו לבין עולם הרוח, במקום בו שמנו מחיצה. אפשר לראות באופן שאת עובדת כמה עוצמה יש באמנות שלך – יש שם חיבור שהוא לא רק בחשיבה, משהו עוצמתי וישיר, זה מרגש. טוב שיש לך את הכלי הזה.

אנחנו נמשיך לתוך הנושא שלנו היום:

אמרנו שהפרדת כוחות הנפש היא הכרחית עבור התהליך הרוחני. יחד עם זאת, כדי שהיא תתרחש בזמן הנכון, אנחנו צריכים להגיע למצב שחינכנו בצורה מספקת את החשיבה, הרגש והרצון. אחרי שהם הופרדו, אחרי שהחיבור האוטומטי ניתק, מגיע השלב הבא ובו הכוח של ה'אני' יחבר אותם מחדש. הכוח של ה'אני', המרכז הפנימי, הוא הכוח המאזן. הוא הכוח שיכול לשים את השיפוט הנכון, את הבחירה ואת החירות. בלי זה, אם אנחנו מפרידים את שלושת כוחות הנפש טרם הזמן, יש סכנה ממשית לאובדן השפיות ולהשתלטות של אחד מכוחות הנפש שלנו על-חשבון האחרים. עוד דבר ששטיינר מציין הוא שבד"כ שלושת כוחות הנפש לא מאוזנים – יש כוח נפש אחד שהוא יותר דומיננטי מהאחרים, ויש לו נטייה להשתלט על האחרים. כל עוד יש את החיבור האוטומטי, אז הכוחות הקוסמיים מאזנים את זה באיזשהו אופן – יכול להיות שאחד הכוחות ישתלט אבל הכוחות הקוסמיים ישמרו על איזון בינו לבין כוחות הנפש האחרים. כשאנחנו מנתקים את הקשר בין שלושת כוחות הנפש, אם לא יהיה שם כוח שיאזן, יש סכנה שאחד מהם ישתלט בצורה לא רצויה.

כאן נראה מה זה אומר שיש רצון שמשתלט:

השתלטות הרצון

"כאשר אדם בעל רצון משתלט כזה עולה על דרך ההתאמנות המדע-רוחית, אז ההשפעה המאזנת של רגש וחשיבה חדלה לחלוטין לפעול על הרצון הרודף-בצע ללא הפסק. אם אדם כזה טרם רכש שליטה מוחלטת על התודעה העילאית למען היות מסוגל ליצור לעצמו את ההרמוניה הנחוצה, אז דוהר הרצון בלתי-מרוסן בדרכו-שלו. הוא מכניע בלי הרף את האדם עצמו. רגש וחשיבה שוקעים אז בתוך חוסר אונים מוחלט; האדם הופך נתון כולו תחת מרות רצונו. התוצאה היא איש-אלימות, הנדחף ללא מעצורים למעשים בלתי-מרוסנים."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'התפלגות של אישיות האדם במהלך ההתאמנות המדע-רוחית', עמ' 122

פה שטיינר מתייחס לרצון שמשתלט, ונותן את הדוגמא של 'רודף בצע', אם כי זה לא חייב להיות רודף בצע במובן של רדיפת כסף או ממון. רצון, כפי שאמרנו, הוא כוח נפלא וחשוב, והוא גם קשור ב'אני'. בלי כוחות רצון אי אפשר לפעול בעולם, אי אפשר להתקדם. אבל אנחנו צריכים לחנך את הרצון שלנו. רצון משתלט יכול להיות גם אצל אדם שנמצא בדרך רוחנית, ומאוד רוצה להתקדם, או להקים דברים, או אפילו לעזור לאנשים, אבל בצורה טוטלית ומוחלטת שאין בה חשיבה ורגש שיעצרו ויאזנו את זה. לדוגמא: כשאין שיקול דעת ויש עשייה אימפולסיבית. יש פה מישהי שמכירה את זה – שחוותה פעם שהרצון השתלט והוביל אותה לעשות דברים שלאחר מכן היא שאלה את עצמה 'לאן הובלתי את עצמי/אחרים'?

משתתפת – יש לי סיפור, שהוא בדיעבד מצחיק… הייתי בקורס קצינות והיו לנו ניווטים. חילקו אותנו לצוותים ואני לקחתי על עצמי להוביל את הצוות שלי בניווטים. יצאנו לנווט, ובאיזשהו שלב לא היה לי מושג איפה אנחנו, ואני ממשיכה עם כוחות רצון להוביל את כולן מפיסטין לפיסטין, ואני לא יודעת איך הן באו איתי, עד שעבר המון זמן והבנו שאנחנו כבר לגמרי ב'איבוד'. ישבנו על איזה פיסטין ואפילו המ"ק לא עבד, וחיכינו עד שחילצו אותנו. כולן נכשלו בניווטים בגללי. אם אתה נכשל בשני ניווטים אז אתה לא יכול להמשיך את הקורס. זה ככה כשהרצון שועט קדימה. בניווטים הבאים כמובן שלא לקחתי על עצמי להוביל שום צוות.

יעל – זו דוגמא מאוד טובה ומוחשית לרצון שלא מאוזן ע"י החשיבה והרגש, ויכול להוביל אותנו ללכת לאיבוד בכל מני מובנים, לא רק במובן הארצי. אנחנו יכולים ללכת לאיבוד בעולמות הרוח, או ללכת לכל מני כיוונים לא נכונים, לא מוסריים, לאבד את הדרך. לכן אנחנו נדרשים לחנך את הרצון לפני שאנחנו מנתקות את שלושת כוחות הנפש.

משתתפת – אני חושבת שבמאזן בן doing  ל being , מי שלא יודע לעצור ולחשוב לרגע לפני שהוא לוקח על עצמו משימות, כמוני יכול למצוא את עצמו נזרק לכל מני סיטואציות בלי מחשבה תחילה. זה יכול להיות החל מהדברים הכי פשוטים כמו לתכנן ארוחת ערב שהיא לא בפרופורציה למציאות, כי משהו מבפנים דוחף. וזה יכול להגיע לדברים גדולים יותר, כמו להיכנס להרפתקאות שהן מעבר לכוחותי. בשנים האחרונות אני מפתחת יכולת לתרגל מה אני כן מכניסה ומה אני לא עושה מתוך חיבור פנימי ולא מתוך השעטה וההסתערות על כל משימה שאני רואה בדרך. זה מאבק פנימי ברמה יומיומית. הקורונה, שהפסיקה את הכל בבת אחת, אפשרה לי לעשות reset ולראשונה להתחבר בלי כל הברדק שמסביב לקול הפנימי הזה שהוא החשיבה והרגש, ולא רק ה doing שהיה כל הזמן נוכח.

יעל – זו דוגמא מצויינת ואני מאמינה שהרבה חווים את זה. רצון זה גם התשוקות שלנו. אפילו שתשוקה קשורה לנפש, בבסיס תשוקה זה רצון. אם יש לנו השתוקקויות חזקות אז אנחנו יכולים למצוא את עצמנו נכנסים לכל מני התמכרויות, או מגיעים לפעילות לא מוסרית, מסוכנת, מעוותת. אם אנחנו מובילים אחרים – הם יכולים ללכת אחרינו. ככל שאנחנו מתקדמים בדרך הרוחנית – כך האחריות שלנו גדלה, כי בד"כ כבר לא מדובר רק בנו, והמקומות שבהם אנחנו יכולים ללכת לאיבוד הם עוד יותר גדולים ומסוכנים.

איך אנחנו מחנכים את הרצון? מה זה לחנך את הרצון?

לחנך את הרצון זה תמיד כרוך בויתור. לחנך את הרצון זה קודם כל לוותר על הרצון שלי. זה לא אומר שאני אדכא את הרצון ואפסיק לרצות, כי כמו שאמרנו בלי הרצון אי אפשר. לוותר על הרצון זה אומר שאני מוותרת על הרצון האימפולסיבי, הרצון האינסטינקטיבי, הראשוני, מה שאנחנו קוראים לו – הרצון העצמי. זה תמיד כרוך בויתור. על זה שטיינר מדבר בתור 'הויתור היוצר' – כאשר אני מוותרת על הרצון העצמי. בכל אחד מאיתנו קיים רצון עצמי. אנשים שהם כולריים במיוחד צריכים לשים לב לזה כי אצלם יש רצון חזק. זו תכונה נפלאה אבל גם מסוכנת מאוד. לכן, כשיש לי רצון מאוד חזק ויש משהו שאני מאוד רוצה – דבר ראשון יש לעצור ולהגיד לעצמי 'לא, רגע'. אני לא מממשת לעצמי את הרצון ברגע שהוא עולה. כבר בפעולה הזו יש איזשהו חינוך של הרצון – אני קודם כל עוצרת. ואז אפשר לרגע לבדוק מה זה הרצון הזה, מה יש שם? האם הוא רצון נכון?

בסופו של דבר השאיפה שלנו היא מהרצון העצמי להתחבר לרצון האלוהי. זה כמובן תהליך – כאשר מאוד רוצים משהו אז קשה מאוד לוותר. כל הספר מדבר על זה: על חינוך הרצון, חינוך החשיבה, חינוך הרגש. לדברי שטיינר, כאשר אנחנו הולכים בתוך תהליך נכון של התפתחות אז זה יקרה גם באופן טבעי – אם אנחנו עובדים באופן רציף על החינוך של החשיבה, הרגש והרצון, אז לא נגיע למצב ששלושת כוחות הנפש יתנתקו טרם הזמן. זהו תהליך שיש בתוכו חיבור והמשכיות. זה (ניתוק טרם הזמן והשתלטות של אחד הכוחות על האחרים) עלול לקרות אם אנחנו מנתקים ביניהם בכל מני דרכים עקיפות, כמו לקחת סמים. זה יכול לקרות כתוצאה מאירוע מאוד טראומטי – יכול לקרות בבת אחת ניתוק של שלושת כוחות הנפש.

משתתפת – זה מתחבר לי לעשיית יתר.

יעל – כן, אני חושבת שזאת אחת האופציות, כמו ששמענו בשיתוף הקודם.

משתתפת – ואז אנחנו עובדים על 'להסיר את המיותר', ולא על 'לכבות את הרצון'. ע"י שאילת שאילות, או עצירה ובדיקת הדברים – מה באמת נכון, מתאים ותורם בכל סיטואציה.

יעל – זה מתחבר אל מה ששותף מקודם, והביטוי שנתת עכשיו מאוד יפה – להסיר את המיותר.

משתתפת – לרצון יש זיכרון קצר, והעצירה היא על מנת להזכיר לעצמנו. כי הרצון הוא שועט.

יעל – נכון. הילד הקטן הוא ישות שכולה רצון. החשיבה והרגש עוד לא פעילים כל כך, אבל הרצון נוכח באופן מלא. ילד קטן שרוצה משהו – לא מעניין אותו כלום. אצל ילד קטן זה טוב, לא צריך לשנות את זה, רק צריך לעזור לו להסיט את הרצון, במקומות שבהם הוא לא מופנה לכיוון הנכון. לעזור לו לנתב אותו. אצל אדם מבוגר גם לא צריך חלילה לדכא או לעצור אותו, אבל כן צריך לעזור לו לווסת אותו, לחנך אותו, ולהסיר את המיותר כמו שנאמר כאן בביטוי היפה הזה.

הסכנה השנייה היא השתלטות הרגש:

השתלטות הרגש:

"סטיה שנייה נוצרת כאשר הרגש גובר ללא הגבלה וחורג מן הקשר המאזן של החוקים הקוסמיים. אדם המגזים בהערצת אנשים עלול להידרדר אל-תוך תלות בלתי-מוגבלת, עד כדי אבדן כל רצון ומחשבה שלו-עצמו. במקום יידע-עילאי, מנת חלקו של אדם כזה  היא ריקנות וחולשת-הדעת העלובות ביותר. או אדם בעל נטיה לדבקות דתית, במקרה של השתלטות כזו של חיי הרגש שלו על יתר כוחות-הנפש, עלול לשקוע כליל בתוך שכרון דתי."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'התפלגות של אישיות האדם במהלך ההתאמנות המדע-רוחית', עמ' 122

מקודם ציינתי את ההתמכרויות, אבל ההתמכרויות שייכות יותר לכאן. אובדן של העצמי, כשאנחנו נותנים, או כשיש נטייה של הרגש להשתלט, אז יש סכנה כזו. עבור מי שבדרך הרוחנית יש בזה סכנה מאוד גדולה: אם זה שנהפוך להיות תלויים באיזשהו גורו, או אם בהתאהבות – תלות במערכות יחסים. התיאור שניתן כאן לגבי דבקות דתית – אני מאבדת את עצמי בתוך זה. זו אחת הסיבות שבאנתרופוסופיה מדברים על התרחקות מהשלם, ואז חזרה אליו אחרי שחיזקנו את ה'אני', אחרי שהפכנו לבעלי 'אני' אינדיווידואלי. הכוח של הרגש מאוד חזק, ויש בזה חוסר – ביטול עצמי, שבו אתה נסחף לתוך הרגש ומאבד את עצמך. בסופו של דבר, מה שיכול להתחיל בהתלהבות גדולה ובשמחה גדולה, יכול להפוך לריקנות מאוד גדולה.

מישהי מתחברת לזה, זוכרת חוויה כזו?

זה סוג של עבודה זרה – במקום לעבוד את אלוהים, את עולם הרוח, אז אני יכולה בטעות לעבוד אדם אחר, או תפיסה או אידיאולוגיה, או תפיסה דתית. יכולה להיות בזה גם היסחפות לאקסטזה. העיקר הוא שה'אני' לא באמת נוכח שם. בסופו של דבר זה יכול להוביל להמון סבל.

זה נושא לא פשוט, תחשבו על זה ואם מישהי תרצה אז אפשר עוד מעט לתת דוגמא.

נחשוב יחד איך מחנכים את הרגש? גם פה, כמו לגבי הרצון, כמובן שיכולת רגשית, ורגישות, והתרגשות, ומפגש עם רגשות חזקים – אלו יכולות חשובות מאוד. אנחנו מדברים לא מעט על החשיבות של פיתוח העולם הרגשי. אבל כאן מדובר על היסחפות עם הרגש עד כדי שהולכים לאיבוד. גם כאן מדובר על הליכה לאיבוד. אתם תראו שבכל אחד מהמצבים יש בסופו של דבר איבוד עצמי. אז איך אנחנו מחנכים את הרגש שלנו?

משתתפת – ע"י החשיבה.

יעל – לדברייך, אפשרות אחת היא לחזק את החשיבה שתאזן את הרגש, ואני חושבת שזה בהחלט נכון.

משתתפת – אני מתכוונת שע"י החשיבה נפתח ערוצים נוספים לרגש. אני חושבת איך לעבוד על הרגש עם הרגש, אני לא בטוחה שזה אפשרי.

משתתפת – אני חושבת שהעבודה עם הרגש קשורה בשיום שלו, בזיהוי שלו, בפיתוח המודעות אליו. בהתבוננות בתנועה שלו. כמו עם הרצון, זו עצירה שמכניסה מודעות לתוך משהו שפועל אוטומטית. זה גם קשור לחשיבה כי כשאני עוצרת אני משתמשת בכוחות חשיבה, וברצון. אני משתמשת בשני האחרים בשביל לחנך את השלישי.

יעל – כן, בהחלט אני מתחברת לדבריכן. אתן אומרות שבעצם אנחנו מביאות לשם את ה'אני' – מי שיכול לעשות את העצירה המתבקשת, גם במקרה של הרצון וגם במקרה של הרגש, זה ה'אני'. כוחות הנפש – הרגש והרצון – הם אוטומטיים, ואפילו החשיבה הרמה הרגילה שלה – היא אוטומטית. אין שם יכולת לעצירה. גם חשיבה רגילה היא חשיבה מתה, חשיבה פסיבית. לכן תמיד הדרישה היא להביא את ה'אני'. אני חושבת שבנושא הרגש זה מה שתיארנו ב'הפרדת כוחות הנפש' – המצב שבו אני שוהה ברגש. זו העצירה. אני שוהה ברגש ומסכימה לחוות אותו במלואו, ואז אני אוכל לתת לו שם. כאשר אני נותנת לו שם אז כבר אין לו כזה כוח גדול. בשלב הבא, כמו שאמרנו, הרגש יכול להפוך לחוש. הרגש יכול לגלות לי המון דברים. זה בהחלט מתקשר לדברים שאמרתן: בסופו של דבר אנחנו צריכים לשלב גם את החשיבה והרצון, אבל מבחינת הרגש זה דווקא להסכים להיות בו. בהקשר הזה, את הרצון אנחנו צריכים דווקא לעצור, בעוד את הרגש אנחנו מעצימים – אנחנו צריכים ממש להסכים להיות בתוכו. זה דורש אומץ. להכיר אותו. כמו שסיפרה לנו המשתתפת על הבדידות – עשית שם ממש שהייה.

משתתפת – נכון, להסתכל עליו ולזהות, ולהתפעל ממנו ולהגיד 'וואו, זה מה שיש לי שם?'. להכיר, אפילו בסבר פנים יפות, בלי לדחות ובלי לכעוס עליו, כי הוא שם.

יעל – לשהות ברגש זה מאוד מפחיד. זה אומר לפעמים לפגוש רגשות מאוד קשים. הרבה מהמקומות שבהם אנחנו נופלים לתלות, להתמכרות, לכל מה שתואר כאן – זה מתוך חוויה בסיסית של רגש בדידות, רגש ריקנות, כאב מאוד גדול, בור עמוק שמפחיד להיכנס אליו. אבל דווקא כשאנחנו באמת מסכימים להיכנס אליו ולשהות בו – אז הוא יכול להפוך למשהו נשגב.

משתתפת – אולי להתיידד איתו.

משתתפת – לא יודעת אם להתיידד, אבל לקבל אותו יפה.

משתתפת – להתיידד במובן של להסתכל לו בעיניים ולא להיאבק בו.

יעל – זה משותף למה שאמרנו גם על הרצון – יש פה כניעה, אבל לא כניעה פסיבית. זו כניעה אקטיבית. כניעה, ואז לתת שם – זה מאוד משמעותי. לתת שם, כמו ב'עוץ לי גוץ לי', נוטל ממנו את כוחו.

נעבור אל כוח הנפש השלישי שלנו – השתלטות החשיבה:

השתלטות של החשיבה

"הרע השלישי נוצר כאשר החשיבה משתלטת. וכתוצאה מופיעה באדם: שאננות עוינת אל החיים, המסתגרת בתוך עצמה. לגבי בני-אדם כאלה, אין לעולם חשיבות, מלבד שהוא משמש אותם מאגר- נושאים לסיפוק תאוותם, שאינה יודעת גבול, לחכמה. שום מחשבה, אין בכוחה להניע אותם לידי מעשה או רגש. הם מופיעים תמיד כיצורים קרירים, אדישים. הם בורחים מכל מגע עם דברים של חיי-יומיום, כאילו היו מעוררים בהם גועל, או בכל אופן, אבדו לגבי דידם כל משמעות."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'התפלגות של אישיות האדם במהלך ההתאמנות המדע-רוחית', עמ' 122

כאן מתואר משהו קשה בהקשר לחשיבה: תחשבו על חשיבה שנשארת לבד, בלי הרגש ובלי הרצון, ויוצרת ממש קור וניתוק. מישהי יכולה להתחבר לזה – שחוותה את זה או ראתה את זה באדם אחר?

על הנטייה להרגיש גועל כלפי הדברים של חיי היומיום אני יכולה להגיד שאני מכירה את זה אצל עצמי. לא בקיצוניות שהוא מתאר, ולא חלילה ביצירת קור כלפי אנשים אחרים, אבל כן יש משהו מאוד מפתה בחומרים הרוחניים והעבודה עם הידע הרוחני, החשיבה וההתעמקות בחומרים האלו היא מאוד מענגת ומושכת. הרבה פעמים לצאת מתוך זה אל הכביסה והכלים (שתמיד לא חיבבתי, זה לא שפעם אהבתי אותם…) – זה נהיה עוד יותר קשה עבורי. (משתתפת: יש ספר כזה שקוראים לו "After enlightenment there is Laundry" :))

בטח יש כאן אנשים יותר נעלים שמצליחים גם שם להיות בתוך הרוח, אבל בהחלט אני יכולה לראות בתוך הדרך הרוחנית את הסכנה הזו שהדברים היומיומיים יראו לנו כל כך תפלים ולא שייכים אלינו, כמו 'מה אני צריכה אותם'…. עוד מישהי מכירה את זה כמוני?

משתתפת – אני חושבת על רוסו, שנהניתי מאוד לקרוא את הספר שלו על החינוך בטבע, ואז הסתבר לי שאת הילדים שלו הוא שלח לבתי יתומים. הוא לא גידל אותם, אבל הוא כתב הגיגים על חינוך קרוב לטבע. גם הבודהה שעזב את אשתו עם תינוק והגה לו הגיגים איך לשחרר את הישות שלנו מסבל. לא חסרות דוגמאות.

יעל – הדוגמא על רוסו חזקה, כי זה מה שנקרא 'מגדל השן' – לא סתם נוצר הביטוי הזה על כל מני פרופסורים ואקדמאים שיושבים במגדל השן ואיבדו קשר עם הסביבה, עם העולם הארצי, עם העם הפשוט. לכולנו, או לרובינו, יש את הסכנה הזו. דווקא מי שאוהב ללמוד ואוהב את העבודה הרוחנית – צריך להיזהר מזה. בהרבה מקומות בספר שטיינר מזכיר שאנחנו לא אמורים לנטוש את התפקידים הארציים שלנו, ולהיפך – אנחנו אמורים למלא אותם יותר טוב ולא פחות טוב.

משתתפת – כי ההתפתחות הרוחנית היא לא בספרים, היא במציאות, במפגש בין אדם לחברו. אחרת כל הלימוד הוא למען עצמי, והופך להיות לימוד אגואיסטי, ולא משיג את המטרה שלו.

יעל – אני חושבת שהיתרון הגדול של היעוץ הביוגרפי הוא שהעבודה שלנו היא בתוך החיים, עם האירועים של החיים, עם מה שאנחנו פוגשים ביומיום. ועדיין צריך להיזהר.

שאלנו איך אנחנו מחנכים את הרצון והרגש, אז איך אנחנו מחנכים את החשיבה?

משתתפת – הרבה עשייה.

יעל – אולי גם הרבה חימום של החשיבה, דרך הרגש. בחשיבה יש גם ללמוד לחשוב – חשיבה אקטיבית. לחמם את החשיבה עם הרגש על מנת שהיא לא תהיה קרה, לחבר אותה ללב, ולהפוך אותה למעשה.

משתתפת – אני יכולה להציע כיוון פרקטי בנושא החשיבה והוא – התעניינות בעולם, באנשים. לא בתכנים, בספרים ובעוד ידע, אלא באנשים – כאשר פוגשים מישהו אז ההתעניינות בו, אפילו אם היא לא טבעית בהתחלה. לחנך את עצמנו להתעניין ולהסתכל ולהתבונן. לשם נכנס החום. כשאני מתעניינת ואני לא אדישה לזולת – אז אני מכניסה את החום למקום שאליו לוקחת אותי האינטלקטואליות. להיות כל הזמן בראש זה כמו בועה כזאת שאני סגורה בה ומנותקת מהעולם, ואז בהתעניינות אני שולחת חוטים, ויוצרת את הקשר.

משתתפת – זה מאוד מדבר אלי, מה שאת אומרת. בגלל זה לדעתי מאוד חשוב ללמוד בחברותא, ולא רק מספרים. ללמוד מספרים ואח"כ לדבר על זה, כי אחרת זה לימוד עקר וקר. כשמדברים עם אנשים וזה עובר דרך החיים והחוויות, ואפשר לראות עד כמה הפרוסה שאנחנו רואים היא בעצם צרה, וצריך עוד זוויות כדי להרחיב את זה ולחמם את זה ולהפוך את זה לחיים.

יעל – אני מאוד מתחברת אל מה ששתיכן אמרתן, ותוך כדי השיעור הזה אני רואה איך היעוץ הביוגרפי הוא חניכה כמו ששטיינר דיבר עליה – חניכה בתוך החיים ובתוך המפגש עם הסיפורים האנושיים, עם סיפור החיים של האדם, שאין משהו יותר חם וקרוב ואינטימי. אנחנו צריכים לזכור את זה. צבי ואורנה כל הזמן עסקו בזה, וכך אנו בביה"ס עוסקים ב – להפוך את האנתרופוסופיה לביוגרפיה: כל דבר שאנחנו לומדים אנחנו לא משאירים ברמה האינטלקטואלית אלא תמיד נדרשים לקחת את זה לתוך אירועי החיים ולראות איך זה בא לידי ביטוי בתוך החיים שלי, איך זה מופיע בי, איך זה מופיע אצל אחרים, ואיך אני יכולה לעבוד עם זה – איך אני יכולה להתפתח מתוך זה.

לסיום: איפה אתן מזהות את עצמכן ממה שדיברנו היום? בסופו של דבר יש לכולנו עבודה על שלושת כוחות הנפש – על ההפרדה ביניהם ועל האיזון ביניהם. אבל לכל אחד מאיתנו יש בד"כ כוח נפש שהוא יותר דומיננטי ושם יש לו יותר סכנה של השתלטות על האחרים. איפה אתן מזהות שהסכנה הכי גדולה שלכן?

משתתפת – אני רוצה להתייחס לחלק הקודם ולתת דוגמא על עשייה – ברגע שנכנסה בה הרוח אז נעשתה עשייה עם משמעות ועם ערך: זו דוגמא שקשורה לקיבוץ הקונבנציונלי לעומת הקיבוץ הלא-קונבנציונלי. בקיבוץ הקונבנציונלי, למשל בעבודת המטבח – המטרה היא לבוא, להאכיל את האנשים וללכת. בלי לחשוב איך ומה, והאם זה נעים או לא נעים להם, האם זה יתאים או לא יתאים להם? הייתה לי התנסות בקיבוץ לא-קונבנציונלי, בו כל העבודה היא סביב הערך – הרוח נכנסה לעבודה. הפעולות הן אותן פעולות, אבל הן באו ממקום אחר, ומחשיבה אחרת – חשיבה על האחר, או חשיבה על ה'ביחד' או על בניית הקהילה. אלו כביכול אותן פעולות, אבל ברגע שהן נובעות מעולם אחר אז אתה נהנה לעשות אותן – אתה לא סתם צריך לשטוף כלים, אלא אתה שוטף כלים כי יש מאחורי זה משהו. אני מרגישה שזו העבודה הרוחנית. בתוך הדבר הפשוט הזה.

יעל – תודה, זה יפה מאוד.

אז איפה אתן חושבות שהסכנה שלכן?

משתתפת – אצלי זה ברגש. זה הוביל אותי להמון מקומות. זה אינסופי.

משתתפת – אצלי החשיבה. אני צריכה להפעיל יותר את הרגש והרצון. החשיבה משתלטת עד כדי קור. אני מרגישה את זה. כמו שליטל אמרה – אני מתגברת על זה דרך התעניינות באנשים, זה מפעיל אצלי את הרגש.

משתתפת – אני חושבת שאצלי זה כמו אצל הסנגווינים, אני משתעממת מהרצון, ואז אני עוברת לחשיבה, ואז נגמר לי מזה אז זה עובר הלאה… אצלי זה כמו פרפר, מהפרח הזה לאחר.

יעל – אני חושבת שאצלי זו החשיבה, אבל האמת היא שמצאתי את עצמי בכל הסכנות: גם של הרגש, גם של הרצון. ברגש אולי לא פחות מהחשיבה.

אני מזמינה אתכן לבדוק ולחפש דוגמאות בביוגרפיה שלכן להשתלטות של כל אחד מכוחות הנפש – גם של הרגש, גם של החשיבה וגם של הרצון. איפה נפלתי לסכנות שיש כאשר אחד מהם משתלט. איך אני צריכה לחנך, מה החינוך שנדרש ממני כרגע. תסתכלו מה הסכנה הכי גדולה שלכן כרגע. יכול להיות שזה משתנה עם הגיל. יתכן שפעם זה היה בתחום אחד והיום זה משהו אחר, אם כי בד"כ כן יש משהו אחד יותר דומיננטי. איך אני יכולה לחנך את אותו כוח נפש כדי לאזן אותו? מתוך מה שאמרנו היום, ואולי גם תמצאו דרכים נוספות. כמובן שיש לדברים כל מני ורסיות וגוונים וצורות בהן זה יכול להופיע, מעבר למה ששטיינר כתב ולמה שאמרנו כאן. תחפשו את זה בתוך החיים שלכן, ואיזה כוח נפש במיוחד אני נדרשת היום לחנך כדי לאזן אותו.

תודה. אני מרגישה שעשינו היום עבודה טובה.

 

print