הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 36

18.5.2021 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – שיעור 36

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

היום נפתח בשיר שפגשנו בעבר בלימוד שלנו, ומאוד מתאים להיום. השיר של שאול צ’רניחובסקי נכתב ב 1892 אבל הוא עדיין מאוד רלוונטי.

אני מאמין

מילים: שאול טשרניחובסקי

לחן: טוביה שלונסקי

כתיבה: 1892

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,

אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,

לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

זהו שיר מאוד מרגש. בימים לא פשוטים אלו, בהם הרבה עצב, ויותר מתמיד אלו ימים שהרוח היא זו שיכולה לחזק אותנו ולתת לנו אמונה ותקווה, כי בדברים הגלויים שמתרחשים – זה קשה. הדברים שמתרחשים ברמה הגלויה הם מאוד קשים וכואבים מכל הבחינות. אבל הרוח היא זו שיכולה לתת לנו מענה בזמן הזה יותר מתמיד.

כמו שאתם יודעים, בלימוד שלנו ב’כיצד קונים’ אנחנו עוסקים בשיעורים האחרונים במפגש שלנו עם שומר הסף הקטן. באורח פלא הגענו בדיוק היום ללימוד על כך שחלק נכבד מהמפגש עם שומר הסף הקטן זו הפרידה מההזדהות עם הלאום, הגזע, העם. כאשר אנחנו אומרים ‘הפרידה מההזדהות’, אין הכוונה לניתוק, כמו שאנחנו לא מתנתקים מכל שאר הדברים. היום נראה ונבין את זה. אבל זה מופלא שדווקא היום ועכשיו הגענו לנושא הזה. זה לא היה מתוכנן, אני לא חיפשתי דבר שיתאים למאורעות העכשוויים, אלא בדיוק היום זה החלק אליו הגענו בספר. וזה לא מקרי.

לפני כן אני רוצה לפתוח בתיאור של שטיינר על הזמן והאופן שבהם מתעוררת בנו לאומנות קיצונית, גזענות ודעות קדומות. אנחנו נראה שהדברים הללו מתעוררים, ולא בזמן שיש לנו חיבור חזק לעם שלנו או חיבור רוחני, אלא דווקא בזמנים בהם אין לנו חיבור, זמנים בהם החיבור שלנו נובע ממקום מטריאליסטי, מקום מאוד חומרי וארצי.

ההיררכיות הרוחניות – נזכיר שמעלינו יש היררכיות יותר גבוהות מהאדם. מי שלא מכיר, בבקשה לא להיבהל מהמילה ‘היררכיות’. ההיררכיות הן בעצם רמות תודעה שונות, פנים שונות של האלוהות, של הבורא. לבורא היחיד האינסופי יש כל מני פנים, כל מני ביטויים. אנחנו יכולים להתחבר אל רמות תודעה גבוהות יותר, כי יש מעלינו רמות תודעה שאנחנו יכולים להגיע אליהן. נשתף את הטבלה של ההיררכיות הרוחניות:

בטבלה זו אנחנו רואים את השמות של ההיררכיות שמעלינו כפי שהם מופיעים באנתרופוסופיה. אפשר לראות שיש כאן שמות עבריים – השרפים, הכרובים. אנחנו נראה שמי שאחראי על הקשר שלנו עם רוח העם – עם העם שאליו ניוולד, עם הקהילה/הקבוצה שאליה ניוולד – זהו הארכי-מלאך. הארכי-מלאכים אינה ההיררכיה שהכי קרובה אלינו מעלינו. מעלינו יש את המלאכים והם הקרובים ביותר לאדם. לכל אחד מאיתנו יש מלאך אישי, וזה גם ה’אני’ הגבוה שלו. המלאך האישי מלווה אותנו לאורך כל ההתגשמויות שלנו, הוא איתנו כל הזמן, הוא לא עוזב אותנו. הוא הקשר שלנו להיררכיות הגבוהות, הוא המחבר ביננו לבינהן. בד”כ אין לנו קשר ישיר איתן, אלא אם אנחנו מתקדשים. לכן המלאך האישי הוא זה שמחבר אותנו וקושר אותנו גם להיררכיות הגבוהות יותר.

הארכי-מלאכים הם האחראים לקשר שלנו עם העם, הסביבה, עם הקהילה, עם השבט כפי שהיה בזמנו, שאליו אנחנו ניוולד. שטיינר מתאר בקטע הבא דבר מאוד מעניין שקורה במסע לאחר המוות. במסע לאחר המוות אנחנו עוברים בהתחלה מסע של התפשטות אל הקוסמוס, ואנחנו מתוודעים לחיים הארציים שעזבנו, לכל המעשים שלנו ולכל מה שאנחנו צריכים לתקן – הזכרנו זאת בשיעורים בעבר. אבל יש גם חצי שני למסע הזה. בחצי השני של המסע, לאחר שהתפשטנו ביקום, אנחנו מגיעים לנקודה ממנה אנחנו מתחילים להתכווץ בחזרה, ואנחנו אמורים לחזור לכאן, אל האדמה, להתגשמות חדשה, עם הקרמה שבנינו במסע הזה. נראה מה מתואר כאן שקורה מאמצע המסע לאחר המוות. כמו שיש לנו ‘אמצע החיים’, כך יש לנו גם ‘אמצע המסע לאחר המוות’, והוא מכונה: שעת חצות קוסמית.

“בדיוק כאשר מתקרבת הישות האנושית לשעת חצות של הקיום, היא חייבת להיכנס למערכת יחסים עם ישויות מלאכי-עליון דרך ישות המלאך. האם טבעה של מערכת יחסים זו יהא כפי שהוא אכן צריך להיות כאשר חי האדם בעולם הרוח – שהיחסים לא יהיו תלויים רק במה שמגיע מצד ישות המלאך לעבר האנושות, אלא שבני האדם יוכלו  להחזיר – הדבר תלוי בכך שבני אדם יספגו תכנים רוחניים (…)”

מה שמתואר כאן הוא: האם יהיה לנו במסע לאחר המוות קשר עם המלאך? המלאך האישי שלנו, ודרכו גם עם הארכי-מלאכים והישויות שמעליהם? הארכי-מלאכים בעברית הם ‘מלאכי עליון’ וזה שם מאוד יפה. הקשר הזה תלוי באם פיתחנו כאן, בחיים הארציים, חיים רוחניים. האם פיתחנו איזושהי תודעה רוחנית. אמרנו לא פעם שאת התיקון ואת העבודה התודעתית אנחנו צריכים לעשות כאן, ורק העבודה שנעשה כאן היא זו שתשפיע על המסע שלנו לאחר המוות. יש שתי אפשרויות: הארכי-מלאכים בכל מקרה ידאגו לנו – ידאגו שאנחנו נגיע לאן שאנחנו צריכים להגיע: למשפחה שאליה אנחנו צריכים להגיע, לסביבה – הם ידאגו לכך בכל מקרה. אבל – האם אנחנו נהיה שותפים? האם יהיו פה איזה שהם יחסים הדדיים, והאם גם אנחנו נוכל להשיב משהו בתוך היחסים האלה – זה תלוי בחיים הרוחניים שפיתחנו כאן על-פני האדמה.

“אם הנטייה הנוכחית של האבולוציה תתמיד, תעמוד הישות האנושית בת זמננו בפני הסכנה שיחסיה עם ישות המלאך יהפכו לקלושים, כך שהיא לא תוכל ליצור שום מערכת יחסים פנימית עם ישות ארכי-המלאך (מלאך-עליון). ארכי-המלאך משתתף בהחזרת האדם לחיים הפיזיים. ישות הארכי-מלאך הזו מעורבת במיוחד בבניית הכוחות המחזירים אדם לתוך הקהילה של אנשים מסוימים.

כאשר בני אדם חיים בפנימיותם באופן לא רוחני, כמו שהם למעשה חיים כבר במשך מאות בשנים – מערכת היחסים בין ארכי-המלאך לישות האנושית מתפתחת באופן חד-צדדי, והאדם לא יכול לגדול לתוך הקהילה שלו עם ישות נפש פנימית, ונוצר מצב שהוא יצטרף מבחוץ באמצעות סדר העולם, לתוך קהילה שארכי-המלאכים נועדו להדריך. (…)

כך נשארים האנשים בקרב הקהילה שלהם רק כאימפולס הבא מבחוץ, והישות האנושית מוצאת מקומה בתוך העם רק דרך אימפולסים חיצוניים, דרך כל מיני אימפולסים הנוטים לעבר לאומנות קיצונית. מי שעומד בתוך עמו עם נפשו – וזה המצב רק לגבי אנשים ספורים היום – לא ייפול טרף להתפתחות בכיוון של לאומנות קיצונית, של הלאומיות החד-צדדית. הוא יעלה לתוך העם כוחות פוריים ויפתח אותם, יהפוך אותם לאינדיבידואלייםהוא לא יתייהר בעם שלו באופן חד-צדדי. הוא ייתן לעם שלו לזרום לתוך ישותו כצבע, לזרום לתוך הביטוי האנושי שלו, אבל לא יפסע בתוכו באופן חיצוני, ובמיוחד לא בגישה עוינת כלפי חוץ לעבר האחרים.

ר. שטיינר, ‘קוסמוסופיה’, 1921, הרצאה 6, GA207

שטיינר כתב את זה לפני יותר ממאה שנה. הוא חי בתקופה של מלחמת העולם הראשונה. מאז ראינו בצורות רבות ושונות לאומנות קיצונית מתפרצת, ועמים שמחריבים ומשמידים זה את זה, וכמובן שהשואה זו הדוגמא הכי קיצונית לכך, אבל אנחנו רואים את זה גם היום, כאן, חי עכשיו – אנחנו עדים ליצרים האפלים שיוצאים כאשר מתעוררת שנאה עזה של עם אחד כלפי עם אחר, משני הצדדים. הדבר המרתק הוא להבין את מה שנאמר כאן – שהדבר הזה מתעורר דווקא כשהחיבור שלנו לא קיים ולא עמוק מספיק. אפשר להבין את זה: תחשבו מתי ילדים או בני נוער נזקקים ללעוג לקבוצה אחרת? מתי זה מתעורר? כשהם בטוחים בעצמם או כשהם לא בטוחים בעצמם?

משתתפים – כשהם לא בטוחים בעצמם.

יעל – בדיוק. כאשר אנחנו לא בטוחים מה היא הזהות שלנו. בגיל הנעורים נוצרות הרבה קבוצות, וגם כאלה שנלחמות זו בזו. בגילים יותר צעירים נוצרים ה’חרמות’. כל זה קשור לכך שהאדם לא בטוח בזהות שלו. כשאני יודעת מה הזהות שלי, בטוחה בה ומחוברת אליה ברמה הרוחנית, אז אני לא אצטרך להשמיד אף אחד, ולא להחרים אף אחד ולא להוריד אף אחד אחר. הצורך בזה מתעורר דווקא כשאין חיבור. אני חושבת שזו הבנה מאוד חשובה. דווקא כשאין לי זהות ברורה, כשאני לא בחיבור רוחני ל ‘מי אני ומאיפה באתי’ – שם נוצר הפער הזה, הקיטוע, ההפרדה. הצורך בהפרדה ברורה ביני לבין האחר. וכן האיום – התחושה של האיום שהאחר מעורר בי.

במסע שלנו לאחר המוות אנחנו בוחרים, יחד עם אותן ישויות גבוהות יותר, אותן תודעות גבוהות יותר, לאיזה עם ניוולד, לאיזו משפחה ולאיזו סביבה ניוולד. אנחנו בוחרים את זה בהתאם למשימה שלנו כאן – בהתאם לקרמה שלנו, למה שאנחנו צריכים ללמוד, ובהתאם למשימה שיש לנו פה, למקום שאליו אנחנו צריכים להתפתח. הרבה פעמים יש לנו תפקיד שקשור בעם שלנו. זה לא חייב להיות רק ברמה הלאומית-דתית-דיפלומטית. אל תחשבו על זה רק ברמה שאני דיפלומטית שמשרתת את העם, אלא יש לזה כל מני צורות.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

למה בחרתם להיוולד דווקא למשפחה המסוימת שלכם, לסביבה המסוימת שלכם, לעם שאליו נולדתם?

דוגמא אישית: אני נולדתי למשפחה של שליחים – 3 דורות של של שליחויות. אבא שלי נולד במהלך שליחות של הוריו במסגרת השומר הצעיר בארה”ב בזמן מלחה”ע השנייה. אמא שלי הייתה בילדותה בשתי שליחויות. ואני בתור ילדה – בגילים 6-9 הייתי עם הורי בשליחות בארה”ב. כמובן שיש עוד כל מני סיבות, אבל כשאני חושבת למה בחרתי להיוולד דווקא למשפחה הזו, ולסביבה הזו, אז אני יכולה לראות את הדבר הזה: גם המילה עצמה ‘שליחות’, וגם החוויה של שליחות ושל חיבור בין עמים, חיבור בין תרבויות – לבוא למקום כדי לחבר בין האנשים. זה משהו שאני יכולה לראות איך הוא חלק מהמשימה שלי גם בחיים האלה, גם היום בבגרותי. הדבר הזה ניתן לי מילדות – גם בחוויה הפנימית שלי וגם כדבר שהורישו לי. זו דוגמא קטנה לאופן שבו אני יכולתי לראות למה דווקא נולדתי למשפחה הזו ולסביבה הזו.

משתתפת – יש לי שאלה. את מביאה דוגמאות לחיבור לזהות הפנימית, לשליחות, למשימה שלנו על פני האדמה כדוגמא למערכת יחסים שלנו עם הארכי-מלאכים, עם החלקים הגבוהים? אולי הלכתי לאיבוד….

יעל – קודם כל היה לי חשוב להביא את התיאור המופלא הזה של שטיינר, שבו הוא מראה איך דווקא כשאין לנו חיבור רוחני הלאומנות וכו’ גדלים…

הארכי-מלאכים הם אלו שבעזרתם אנחנו בוחרים במסע לאחר המוות לאן ניוולד – לאיזה עם, לאיזו קבוצה. לא את הכל אנחנו בוחרים איתם, יש גם היררכיות אחרות, אבל כל מה שקשור לעם, לקהילה, לדת – זה קשור לארכי-מלאכים. שטיינר מתאר את זה שאם אנחנו לא באנו עם תודעה רוחנית כלשהי למסע לאחר המוות, אז יהיה לנו קשר רופף עם המלאך האישי שלנו, שזה ה’אני’ הגבוה שלנו. כשאני אומרת ‘מלאך’ אני לא מדברת על איזה מלאך עם כנפיים. המלאך הוא ה’אני’ הגבוה שלנו. אפשר לראות את זה גם כאן – יש אנשים שמחוברים ל’אני’ הגבוה שלהם, ויש אנשים שאין להם שום קשר אתו, והם לא בקשר אתו. במסע לאחר המוות – הוא המתווך שלנו. אם אין לנו קשר אתו, אז לא נוכל ליצור קשר עם הארכי-מלכים, עם מלאכי עליון. זה לא אומר שלא ניוולד אל העם אליו אנחנו צריכים להיוולד, אבל ניוולד בלי לחוש קשר פנימי אתו, בלי לחוש שייכות, בלי הקשר הרוחני. בהמשך שטיינר מדבר על נושא השפה ואומר שאם יש לנו קשר רוחני, אז אחד הביטויים שלו יהיה דרך השפה, כי שפה זה דבר מאוד רוחני. זה דבר אחד.

דבר נוסף עליו דיברתי הוא שיש סיבה שאנחנו בחרנו ונולדנו דווקא אל העם המסוים, המשפחה המסוימת, הקהילה המסוימת. נתתי דוגמא מעצמי – למה נולדתי למשפחה ולקהילה המסוימת הזו, שבה כולם היו בשליחות, בכיוון מסוים. ועכשיו אני שואלת אתכן:

למה אתן חושבות שנולדתן לסביבה שנולדתן אליה? בטח יש הרבה סיבות, אבל אתן יכולות להגיד רק סיבה אחת.

משתתפת – יכול להיות שיכולתי להיוולד לקבוצה אחרת ולהימשך הנה, אבל לי יש הרגשה של היכרות עתיקה. קוראים לי ‘יהודית’. אני מתרגשת עד מאוד מהשפה העברית. אני מתה על התנ”ך. זה משהו שאני מכירה מילדות, בבית אתאיסטי שלא היה בו קשר לדת. אם זה קשור לתחושה של היכרות, זה קצת הקל עלי את ‘הנחיתה’. אולי זה משהו קטן שהקל עלי את תחושת הזרות. לא נראה לי שיכולתי להיוולד במקום אחר.

יעל – בוודאי שלא יכולת להיוולד במקום אחר, אם נולדת במקום הזה. כולנו נולדנו איפה שהיינו אמורים להיוולד – מבחינת הראייה האנתרופוסופית ביוגרפית אין ויכוח. כולנו נולדנו למקום הנכון, גם כשאנחנו מרגישים כאילו שזה לא כך, ומרגישים זרות וחוסר שייכות. ואת אומרת שאת מרגישה את החיבור הזה – את מרגישה חיבור פה לשפה ולתנ”ך.

משתתפת – גם לאדמה ולהיסטוריה, ואני חושבת שגם לקושי. לא כל עם סוחב אתו את הקושי הזה, ועוד שההורים שלי מפולניה….

משתתפת – אני נולדתי בקנדה, ארץ רחוקה וקרה, במלוא מובן המילה. גם המנטליות התרבותית מאוד שונה מפה. אבא שלי ישראלי שהגיע לכמה שנים בקנדה. בעקבותיו הגענו לפה לישראל. אני מרגישה שעצם זה שהגעתי לישראל – אל המנטליות הזו, אל המורכבות הזו, אל כל הדברים שכרוכים לחיות במדינה הזו – בהרבה מובנים זה גרם לי להביא את עצמי במיטבי, להוציא את עצמי מהמקום המסוגר, הקר, המאופק. אם הייתי נשארת במקום כמו קנדה, אני מרגישה שלא הייתי מצליחה להביא איכויות אחרות שאני מצליחה כן להביא במקום פה. וכמובן השפה היא דבר חזק עבורי.

יעל – מקסים. גם הגורל של היוולדות בארץ אחת, ואז להגיע לארץ אחרת – להגר – זה גם גורל מסוים. הרבה אנשים עם יעוד רוחני יחוו את החוויה הזו של נדידה, הגירה. חוויית הזרות היא גם חוויה שיש לה תפקיד בהתפתחות. גם החוויה של שתי תרבויות. את אומרת שהיה נכון וחשוב לך להגיע לישראל, ואני חושבת עליך מבחינת הצורך לחוות חיכוך עם האדמה, ויכול להיות שבקנדה לא היית מקבלת את אותה חוויה של חיכוך. ויחד עם זאת, גם החוויה של להיוולד שם ואז לבוא לפה – זה כמובן שונה מלהיוולד פה. זו התנסות אחרת.

משתתפת – אני יכולה לשתף במשהו שאני עוברת בתקופה האחרונה, שכאילו הכרתי אותו ופתאום אני רואה אותו אחרת. עד שעשיתי ‘לך לך’ הייתי מאוד מחוברת לישראלי, הרגשתי שהביוגרפיה של המדינה והביוגרפיה שלי הן על אותו רצף. אני גם מרגישה בכל הווייתי את החיבור בעתיק לעם ישראל. אבל בזמן האחרון שמתי לב ופתאום הבנתי שממש נהייתי סוג של אנטישמית. שנאה ליהודי – היהודי הדתי. ממש אלרגיה בגוף. תמיד ידעתי שאני נגד כפייה, אבל בשנה האחרונה פתאום התבהרה לי תמונה מזעזעת, אני מוכרחה להגיד, של תיעוב ודחייה ואלרגיה בגוף. אף אחד לא כפה עלי שום דבר, לא היו בילדותי שום דתיים שאיימו עלי, אין לזה מקור שמצדיק את הרגש הזה. ואני כל מן שואלת את עצמי – מאיפה זה מגיע? גם פה אני ממש מתאמנת בלהתרחב, ולהכיל, והדיבור התנ”כי. זה לא בשליטה, זה לא בא מהשכל, זה ממש בגוף. אני הרבה זמן מתעסקת עם זה – מה זה ומאיפה זה בא, ולמה אני חוזרת לפה לתוך הדבר הקונפליקטואלי הזה, ולמה אני כל כך גאה להיות ישראלית, יהודיה, בארץ ישראל, ויחד עם זאת כזה תיעוב כלפי חלק מהעם שלי. אני חייבת להגיד שהדבר הזה הולך ומתרכך ככל שזה עלה למודעות וראיתי את התמונה של זה, בהקשר של שומר הסף הקטן, זה הולך ויורד. אבל זו הייתה תגלית, ונשארתי פעורת פה מול זה. אז יכול להיות שזה קשור למה שאנחנו עושים, לרוחניות של היום, לרוחניות האמיתית לעומת רוחניות דוגמטית. אני חושבת שזה כן קשור לגלגולים קודמים – התחושה שיש לי – כי אני יודעת שהייתי מעם ישראל בגלגולים קודמים, אין לי שום ספק בזה בכלל.

יעל – תודה על הכנות לשתף בזה, ואת מחברת אותי לשאלה הבאה שרציתי לשאול: לכולנו יש מקומות של דעות קדומות ושל גזענות, של אנטישמיות, גם אם זה מוזר להגיד ‘אנטישמיות’ על בני העם היהודי, אבל זה יכול להיות. יש לנו כל מני דעות קדומות שאנחנו לא מודעים אליהן.

אזכיר לגבי שומר הסף הקטן – שזוהי ישות הצל שלנו, שמכילה את כל אותם חלקים לא מודעים, כל החלקים שהשארנו בחושך, החלקים הפחות יפים, פחות נעימים, שאנחנו לא רוצים לראות, והרבה פעמים אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו שאנחנו מאוד נאורים, ומאוד טובים, ו’אני אוהבת את כולם ואוהבת כל אדם’. ואז פתאום מסתבר שכאשר בודקים קצת יותר, אז בעצם יש לי דעה קדומה על זה או אחר. כל מני דעות קדומות, שחשוב להתעורר אליהן. אני זוכרת שפגשתי את זה כשהלכתי לצבא. כמו שהזכרתי, אני גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. ההתייחסות לנושא הסכסוך בין יהודים לערבים – מתוך הסתכלות תיאורטית כי לא פגשנו באמת ערבים – הייתה מאוד יפה. ואז הגעתי לצבא, והיינו גרעין משולב של בנות דתיות, חילוניות, שמאלניות, ימניות, חלק גם גרו בהתנחלויות. ושם הבנתי איזו בורות יש לי, כשבעצם בכלל לא הכרתי, ואיזה דעות קדומות היו לי. בזכות המפגש הזה הדברים השתנו אצלי מאוד, הפכנו לחברות טובות, היינו מנהלות דיונים אל תוך הלילה, וגם התווכחויות, אבל הדעות הקדומות בנושא הזה השתחררו.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

איפה יש לי דעות קדומות? מתי נגמרת הנאורות והפתיחות שלי אל האחר? איפה אני עיוורת לאחר? איפה אני רואה אותו בצורה חד-צדדית?

משתתפת – אני מתחברת בשיר ‘אני מאמין’ של צ’רניחובסקי למשפט שאני מרגישה בהקשר לשאלה הקודמת ששאלת “כי אאמין עוד באדם, גם ברוחו רוחו עז”. אני מתחברת לזה, ויחד עם זה אני מרגישה שמשהו נשבר לי ממנו משהו במהלך המפגשים השונים. הוא נשבר ולא נשבר. אני רואה שזה לא ‘כזה ראה’, שיש עוד קשיים בדרך לזה. השיר הזה עלה בעבר להצעה לבחור בו כהמנון של העם היהודי. זה מכיל את כל העמים – השיר הזה. בסוף זה ירד מהפרק.

משתתפת – אני אחבר בין השאלה הראשונה והשנייה. אז כולנו יודעים שיש לזה המון מישורים והיבטים, אבל מה שעלה לי ברור זה שנולדתי להורים שארץ ישראל הייתה להם זרה. הם עלו לארץ כמו רבים מאיתנו – הורים שצריכים להשתלט על שפה חדשה. אבא עשה את זה מצוין ואמא פחות. אני חושבת שהקשר שלי למדינה זו בחירה שמעצימה חוויה פנימית של זרות. באתי למקום חסר שורשים. באתי להורים עקורים. באתי לקיבוץ של השומר הצעיר – למקום שיסד תרבות חדשה. אני מרגישה שהומאופטית זה מאוד העצים חוויה אישית שלי, שעניינה הוא מעבר סף – באתי למציאות סיפית. ארץ ישראל היא מציאות סיפית שעניינה לנטוש אותי לכוחותיי. אני לא ארחיב, אבל זו התמונה – שהכל לא מבוסס, חסר שורשים. אצלי זה אפילו בלל את השפה. גם אני הייתי בת להורים שליחים והסתובבתי איתם בעולם. אם אני שואלת את עצמי איפה יש לי דעות קדומות, אז לתוך אותה תמונה, במקום שאני רואה את האחר מנקודת המבט שלי אז הדעה הקדומה מלאה, כלומר: זו תמיד זוית אחת, זה תמיד מתוך קונסטיטוציה אחת. האפשרות לכבול את הדעות הקדומות זה לשלוח שורשים אל האחר, לעשות חצייה אל האחר כדי להרחיב את התמונה שלך. רציתי להציג את זה כתמונה מגבילה – אם אתה מתעקש על שורשים ואתה מתבצר בתוך עצמך כדי לעבות אותם, אז אני לא יכולה לעשות את מה שאני צריכה לעשות פה היום, ואני נשארת בתוך הדעות הקדומות שלי.

יעל – לא הבנתי לגמרי את סוף דברייך. אם את מתבצרת?

משתתפת – אם אני רוצה ללמוד מישהו דרך עצמי, להיאחז, להשריש את הגוף שלי, את הקונסטיטוציה שלי – להשריש אותה ולהתחזק דרכה, אז אני לא יכולה להגשים את מה שבאתי לעשות פה, שהוא לחיות על הסף, ואני גם לא יכולה להשתחרר מהדעות הקדומות שלי, כי זה בדיוק מרחב שמשגשג דעות קדומות, לפחות בהקשר שלי.

יעל – תמשיכו לחשוב על הנושא הזה ולבדוק אותו בביוגרפיה שלכם. אנחנו נתקדם ונראה איך שטיינר מתאר במפגש עם שומר הסף הקטן את הפרידה מלאום, דת וגזע. אשתף טקסט, קצת ארוך, ונשוחח תוך כדי קריאתו:

“שומר הסף קשור גם לדברים אחרים. האדם שייך אל משפחה, לאום וגזע: פעילותו בעולם הזה תלויה בשייכותו אל כוללות כזו. גם אופיו האישי קשור בזה. והפעילות המודעת של בני האדם היחידים אינה כל הקובע בחיי המשפחה הלאום או הגזע. קיים גורל של משפחה, של לאום וכו’. (…) מדען-הרוח יודע פשוטו כמשמעו, על עולמות עילאיים אשר בני-אדם היחידים מהווים איברים שלהם, כשם שזרועות, רגליים וראש מהווים איברים של האדם. ובחיים של משפחה, לאום, גזע, פועלים, מלבד בני-האדם היחידים, גם הנפשות הממשיות של משפחה, לאום, גזע. יתירה מזו, בני-האדם היחידים הם, במובן מסוים, רק כלי השרת בידי הנפשות הללו של משפחה, גזע וכו’. אין זאת אלא אמת-לאמיתה כי, למשל, נפש-הלאום משתמשת בבני-האדם היחידים, השייכים אל הלאום של נפש זו, בכדי להוציא לפועל עבודות מסוימות. (…) הדבר דומה במובן העילאי, לאדריכל המשתמש בפועלי-הבנין לשם ביצוע פרטי בנין-הבית באתר-בנייה. – הנפשות של משפחה לאום או גזע מקצות, במובנה האמתי של המלה לכל אדם את עבודתו. אולם האדם החושי, הרגיל, אינו מוכנס אל סוד התכנון העילאי של עבודתו. הוא משלב בלא יודעין את עבודתו למען השגת יעדי הנפשות של לאום, גזע וכו’.”

במידה מסוימת אנחנו כמו איברים בתוך העם שלנו. אלו לא איברים כמו של גוף פונקציונלי, חס וחלילה, שבו אין לנו ‘אני’ אינדיווידואלי. לכל אחד מאתנו יש ‘אני’ אינדיווידואלי. כל אדם עפ”י שטיינר הוא גם מין בפני עצמו. ועדיין יש פה משהו יותר גדול מאיתנו. יש כאן עוד מעטפות, יותר גדולות מאיתנו, ואנחנו גם חלק מהן. אנחנו יודעים שבסופו של דבר אנחנו גם חלק מכל הרקמה האנושית – כל האנושות היא סוג של רקמה משותפת, ובתוכה יש את קבוצות העמים, ולכל אחד מאיתנו יש את התפקיד שלו בתוך זה. כמו שאמרנו, נולדנו לעם מסוים ולסביבה מסוימת – גם בשביל הקרמה שלנו, בשביל שנפגוש את מה שאנחנו צריכים לפגוש, אבל גם בשביל היעוד שלנו, גם בשביל המשימה שאנחנו צריכים להביא לכאן. רוחות העם – מלאכי עליון – לא יורדים לפה ולא מתגשמים בעצמם. לכן הם משתמשים בנו, בבני האנוש. משתמשים – לא במובן הרע, לא במובן של ניצול, אלא שהם מעבירים ומביאים דרכינו את מה שהם צריכים להביא לעולם.

“מאותו רגע בו פוגש תלמיד מדע הרוח את שומר הסף, חייב הוא לדעת לא רק את תפקידיו הוא, אלא עליו לשתף פעולה ביודעין למען מילוי תפקיד לאומו, גזעו. כל התרחבות אופקיו מרחיבה בהכרח גם את תחום חובותיו. – מה שלמעשה קורה כאן הוא שתלמיד מדע הרוח מוסיף אל גוף הנפש שלו עוד גוף נפש נוסף. הוא לובש לבוש נוסף. עד כה התהלך בעולם לבוש עטיפות, העוטפות את ישותו הפרטית, את אישיותו, ומה שהיה עליו לעשות למען הכלל – למען לאומו, גזעו – לזאת דאגו ישויות עילאיות אשר השתמשו באישיותו – ועתה מגלה לו שומר הסף גילוי נוסף: שמכאן ואילך תסרנה ישויות אלה את ידן המדריכה ממנו. חייב הוא לצאת מגדר הכלל. ובתור איש מבודד מתאבן היה בקרבו ומביא היה חורבן על עצמו, אילולי היה רוכש לעצמו את אותם הכוחות שהם קניינן של נפשות הלאום והגזע. – בוודאי יהיו רבים שיאמרו: “אה, אני שחררתי עצמי את עצמי לחלוטין מכל מיני קשרים של גזע, שבט ועדה: ברצוני להיות רק ‘אדם’ ושום דבר אחר ‘מלבד אדם’. להם חייבים לענות: “מי איפוא הולכך אל החירות הזו? האם לא היתה זאת משפחתך אשר הקנתה לך את המעמד בו אתה נמצא בעולם עתה? האם לא חב אתה תודה לעדתך, ללאומך, לגזעך, על שהביאוך עד-הלום? הם חינכוך; ואם אתה התרוממת מעל הדעות הקדומות, והנך אחד ממפיצי-אור והמטיבים של עדתך, לאומך ואף של גזעך, הרי אתה חב כל זאת לחינוכם הם. (…)”

יש אמירה כזו, שיכולתי ואני יכולה עדיין להזדהות איתה, ואומרת שקודם כל אני אדם – זה מבחינתי קודם ללהיות בת לעם מסוים, למשפחה מסוימת, למעמד מסוים וכו’. אבל כאן שטיינר אומר: גם כדי להגיע לדעה כזו ולהסתכלות כזו – הייתם צריכים לצמוח מתוך מקום מסוים. ננסה לדמיין את זה: אם אנחנו מורידים את המעטפות האלה – המעטפות של העם שנולדנו אליו, של הארץ שנולדנו אליה, של המשפחה, של הסביבה. מה נשאר, ומי הייתן בלי כל אלו? ננסה להרהר בזה: מה אנחנו בלי כל הדברים האלה שמתוכם צמחנו? מה קיבלנו מהמקומות האלה שלתוכם נולדנו? כמובן שיש אינסוף דברים, וכרגע נהרהר רק במה שעולה עכשיו… איך הייתה נראית הביוגרפיה שלכן, סיפור החיים שלכן, בלי הדברים האלה? מה המקומות אליהם נולדנו תרמו והכניסו אל מי שאנחנו?

משתתפת – ברגע שהצגת את השאלה קצת נלחצתי, הרגשתי תלושה, כאילו לקחו לי משהו. לא רק משהו, אלא הרבה נלקח. ואז עלתה לי תמונה שכל המעטפות האלו שלתוכן גדלתי – המשפחה שלי, הסביבה שלי, התרבות שלי, הדת שלי והלאום – הם היו סביבי כעטיפות שאי אפשר היה להפריד אותן, הן היו חלק ממני. עלתה לי תמונה שהעטיפות האלו הומסו, אבל הפכו להיות מדרגות – עכשיו זה כבר לא עוטף אותי כזהות אבל זה נמצא מתחתי כמשהו שהצמיח אותי מלמטה כלפי מעלה. אני לא יכולה לראות את עצמי בלי המזון המיוחד הזה, הספציפי הזה, שגדלתי לתוכו. בתוך זה היה צריך לעשות מעבר – ממשפחה מרוקאית שעלתה לארץ וכו’… וכל הזהויות שבהן היה צריך בהתחלה להיאבק, כל התוויות והדעות הקדומות שהיו כלפי. היום, עצם השאלה עוררה את זה שאי אפשר לוותר על זה. אני לא יכולה לראות את עצמי היום בלי המזון הספציפי הזה. התמונה היא של מעטפות שהפכו למדרגות.

יעל – זה מקסים מה שאת אומרת, זו תמונה מאוד יפה. אנחנו נקרא בהמשך ששטיינר אומר שאלו הן ישויות שמדריכות אותנו – דרך כל המעטפות האלו שתיארנו, המדרגות האלו. אלו המדריכים שלנו. לאחר מכן, המפגש עם שומר הסף קשור ביציאה מעבדות לחירות. לכן רק בגיל 49 נפגוש אותו באופן מלא. כי רק כשאנחנו פוגשים את עצמנו באופן מלא, והולכים ונפרדים מהזהויות השונות שלנו – אז אנחנו יכולים לצאת לחירות. אבל בלי המדרגות האלו, כפי שתיארת אותן, לא היינו יכולים לצמוח אל החירות הזו. אלה המדרגות שלנו אל החירות, אל הכרת עצמנו, להפוך להיות מי שאנחנו אמורים להיות ולמלא את השליחות שאנחנו אמורים למלא.

אמרת שאת באה ממשפחה מרוקאית, ויצא לי לחשוב על זה שבצוות שלנו אני האשכנזייה היחידה, והקיבוצניקית היחידה. בתור ילדה בקיבוץ בכלל לא ידעתי שיש עדות, זה לא העסיק אותי בכלל, ועכשיו זה מעניין לראות. מספר פעמים כשדיברנו, עם יפה, עם אורנה, עם עוד בנות מהצוות, חשבתי איך כאשר אנחנו מדברים על הילדות וחושבים אפילו מה זה ארוחה אצל כל אחת: ארוחה בחדר האוכל של הקיבוץ, ארוחה במשפחה של יפה עם 11 אחים ואחיות, ארוחה אצל אצל מי שנולדה ברוסיה, ובטוח שגם אצל מי שבאה מאותה עדה – אצל כל אחת ארוחה משפחתית זה דבר שונה. רק זה כשלעצמו – מה זה הצמיח בנו, ומה פגשנו שם, בביוגרפיה שלנו, דרך זה. כל אחד מאיתנו כאילו גדל באותה ארץ אבל כל אחד מאיתנו גדל בעולם אחר, וזה חלק ממי שהפכנו להיות.

משתתפת – חשבתי על עצמי, מי אני ללא הגזע, העם והמשפחה, ויכולתי לראות רק תמונה של מישהי מרחפת באויר בלי שורשים, לא מוצאת את עצמה או יותר נכון מסתכלת מעל ולא יודעת מי היא. אני מרגישה שכל השייכות האלו מאוד מזהות אותנו וגורמות לנו להזדהות עם זה. אני גדלתי למשפחה שהיא לא דתית ויחד עם זה היה לי סבא מסורתי שהייתי מאוד מחוברת אליו, והיינו הולכים לשבת יחד בחגים, ואני מרגישה ששם ינקתי את הקשר ליהדות שאח”כ התפתחה אצלי. לא יודעת מי הייתי בלי כל אלה.

יעל – כמה מכן דיברו על החוויה של ניתוק וריחוף, ועוד מעט נקרא ונראה שאנחנו צריכים להיות במקום מאוד מפותח וגבוה כדי שנוכל להיפרד מזה. לא רק מהסיבות שאנחנו חושבים שקשה להיפרד מהזהויות האלה כי אנחנו מחוברים אליהן, אלא במובן נוסף: אנחנו בבדידות. תחשבו איזו בדידות זו להיות לא מחובר מבחינה חיצונית לשום דבר, ושאני צריכה לגמרי להסתמך על החיבור שלי לרוח, ואני לא יכולה להישען על שום דבר. בתקופות קדומות מאוד, העונש הכי גדול לא היה מוות. העונש הכי גדול היה הגליה. כשמישהו היה נחשב כבוגד והיו רוצים לתת לו את העונש הכי קשה – אז הוא היה מוגלה. היו מנתקים אותו מכל מה שחיבר אותו, מכל מקורות השייכות. ובזמנים קדומים – אי אפשר היה לשרוד מבלי להשתייך לעם או לשבט. זה היה העונש הכי חמור, ולא מוות פיסי. זה היה עונש יותר קשה.

משתתפת – יש את המושג ‘תינוק שנשבה’. זה מזכיר לי את הסיפורים על אינדיאנים שחטפו ילדים לבנים, וגידלו אותם בתוך השבט, וכל הדעות הקדומות שהיו לשבטים השונים אחד על השני – התמסמסו. אני רואה את עצמי כ’תינוק שנשבה’ – לקח לי המון שנים להשלים עם זה שאני חלק מהעם הזה. אני לא גדלתי פה וגם ההורים שלי לא, ובבית שלי דיברו 5 שפות, ועברית לא הייתה הראשונה בינהן. לקח לי המון זמן והשתדלות להתחבר. אני חושבת שכל ההתגשמות שלי הביאה לתובנה עמוקה שכל דעה קדומה מגיע מתוך בורות עמוקה מאוד. אני סבלתי מאנטישמיות שהייתה מטורפת בעיני. כשהייתי ילדה אמרו לי ‘אתם הרגשתם את ישו’. הייתי בת 5 וחצי-6, ואמרתי ‘לא, אני לא הרגתי אף אחד’, ואמרו לי ‘כן, אתם כן’. כבר אז הבנתי את האווילות המוחלטת שבכל האמונות האלה. לאחר מכן, כשהגעתי לארץ וראיתי את הגזענות בכל מקום. עכשיו, כבר 35 שנה אני גרה בשכונה שכולם תימנים. גם הם אומרים לי ‘מה את מחפשת פה, מה באת לעשות פה’, וגם תושבי העיר אומרים שלא היו גרים שם עבור מליון דולר.

יעל – אנחנו רואים אצלך את הקרמה המיוחדת שבחרת, להיות כל הזמן בזרות, בסביבה שאת שונה בה וזרה בה. אולי זה בא כדי לגרום לך לחפש ‘איך אני מוצאת חיבור’. למשל הקיבוץ – זהו מקום שכל הזמן ביטל את האינדיווידואל, ואני חושבת שזה חיזק אצלי את הצורך למצוא את האינדיווידואל. דווקא מתוך סביבה שמבטלת את האינדיווידואל. החוויה שלך – שיש כל הזמן זרות, ניכור, ומקום שאת כל הזמן חריגה בו. מצד אחד, איך אני חיה את הזרות הזו, ומצד שני – איך אני מוצאת דרך להתחבר אל האחר.

משתתפת – אני לא חושבת שהייתי מגדירה את זה ככה. אני לא מרגישה חריגה, אני מרגישה לגמרי מחוברת. אבל אני רואה שיש אנשים שרואים בזה חריגות, וזה תמיד מפליא אותי, אני תמיד משתוממת: מאיפה הם מוציאים את הדבר הזה? אני חושבת שהעברתי את זה בלאה לבן שלי, שמבחינתו אין הבדל בין אדם לאדם. למשל, יש לו רופא משפחה ערבי, ולפני כמה זמן הרופא שאל אותו ‘אתה מאמין בנו?’, והבן שלי לא הבין על מה הוא מדבר, למה הוא מתכוון. הרופא אמר ‘ברופאים הערביים’. הבן שלי – לרגע לא עברה לו המחשבה הזו שהרופא הוא ערבי. הוא הלך לפי הרשימה והגיע אליו, והוא כבר כמה שנים אצלו.

יעל – תחקרי את הדבר הזה – מה הפקיד שלו בקרמה שלך. סליחה שאני אולי שמתי דברים בפיך, וטוב שעכשיו את הגדרת את זה באופן יותר ברור, אבל צריך לחקור מה התפקיד של זה: למה אני במשך כל הביוגרפיה שלי נמצאת במקומות שבהם הרוב הוא לא מאותה קבוצה שלי.

נקרא לביום חלק נוסף שמתחבר לכל מה שאמרנו:

שימו לב שהמילה ‘חוסר חשיבות’ אולי לא מתורגמת נכון. הכוונה היא שכדי לצאת לגמרי לחירות, אנחנו פוגשים את שומר הסף במקום שבו לגמרי אנחנו נפרדים מהזהויות וההזדהויות, גם מאלה העמוקות ביותר שלנו.

– רק תלמיד מדע הרוח לומד לדעת את משמעות הדבר להיעזב לחלוטין מן הישויות הרוחיות של משפחה, לאום, גזע. רק הוא הנו המרגיש על בשרו את חוסר החשיבות של כל חינוך כזה לגבי אותם החיים העומדים לפניו עתה. כי כל אשר ספג מחינוך זה נמס לחלוטין עקב ניתוק הקשרים בין רצון, חשיבה ורגש. הוא מביט אחורה על תוצאות חינוכו עד כה, כעל בית המתמוטט לבנה אחר לבנה, אשר מעתה חייב הוא לבנותו בצורה חדשה.

כפי שיפה תיארה מקודם מאוד יפה את המדרגות, יש לנו משימה, ואני עליתי ועליתי ועליתי במדרגות. זה היה בניין שדרכו צמחתי, זה היה הסולם שעליו טיפסתי, ועכשיו אני צריכה לשמוט את הסולם הזה ולבנות משהו חדש מתוכי – משהו שלא יכולתי לבנות בלי כל השלבים שעברתי בסולם הזה.

ושוב, זו יותר מאמרה סִמלית, לומר: לאחר ששומר הסף השמיע את דרישותיו הראשונות, מתחוללת סופה מהמקום בו זה עומד, המכבה את כל אותם אורות רוחיים אשר האירו עד כה את שביל החיים. חשיכה גמורה יורדת מסביב לתלמיד מדע הרוח. היא נהדפת רק על ידי האור, הקורן משומר הסף עצמו. ומתוך החשיכה הזו הוא משמיע את אזהרותיו: “אל תעבור את הסף שלי בטרם ידעת בבירור כי אתה בעצמך תאיר את החשיכה מסביבך: אל תצעד צעד אחד קדימה בטרם בטוח אתה, כי יספיק השמן במנורתך שלך. מנורותיהם של מורי דרך שהאירו לך עד כאן, אינן עוד אתך בעתיד.”

זה גם משהו חשוב בשבילנו – האזהרה הזו. לפני נדמה לנו שאנחנו כבר לא צריכים כל מני דברים שקשורים לתרבות שלנו, לעם שלנו, למשפחה שלנו. עלינו לשאול את עצמנו את השאלה ששטיינר מעלה כאן:

האם כבר יש לי ‘אני’ מספיק חזק ומספיק איתן כדי להאיר את הדרך הזו לעצמי?

אלו שאלות עמוקות. השאלות ששאלנו היום:

  1. למה בחרתי להיוולד דווקא למקום המסוים, הסביבה, העם, המשפחה – שאליהם נולדתי?
  2. איזה דעות קדומות אני עוד מחזיקה? איפה הנאורות שלי מסתיימת? איפה אני עדין רואה את האחר בצורה חד-צדדית?
  3. מי אני בלי הדברים האלה: בלי הזהויות האלה? ומה זה אומר מבחינתי להשתחרר מתוכן? מה זה אומר מבחינתי להיפרד מהן?

אלו שאלות גדולות, ואתן מוזמנות להרהר בהן לקראת הפעם הבאה, ואנחנו עוד ניגע בהן בפתיחה של הפעם הבאה.

הטקסטים מופיעים בספר בפרק על שומר הסף, הפרק שלפני האחרון בספר. עמ’ 129-128.

“לאחר שמעו את הדברים הללו, על התלמיד להסתובב ולהפנות מבטו אחורה. שומר הסף מפשיל עתה הצידה פרגוד, אשר העלים עד כה סודות כמוסים של החיים. הישויות הרוחיות של משפחה, לאום וגזע מתגלות עתה לפני התלמיד במלוא פועלן, וגם מתגלה לפניו בבירור איך הודרך עד עתה, כשם שמתברר לו, כי מכאן ואילך הדרכה זו איננה. זאת אזהרה שנייה הנמסרת לאדם על הסף על ידי שומרו.

בלי הכנה לא יוכל איש לשאת את המראה אשר תואר כאן. אבל ההתאמנות העילאית המאפשרת לאדם להתקדם בכלל עד הסף, גם מסגלת אותו, למצוא את הכוח הדרוש ברגע הנכון. אכן התאמנות זו יש בה כדי לעבור כה הרמונית, עד כי הכניסה אל תוך החיים העילאיים תהיה חופשית מכל דבר בעל אופי רוגש או בוער. אז ההתנסות ליד הסף של תלמיד מדע הרוח תלווה את תחושת הבאות של אותו אושר, אשר עתיד למלא את החיים החדשים, אליהם התעורר. חווית החירות החדשה תעלה על כל יתר הרגשות: ובהתנסות בחוויה זו יבין, כי חובותיו ואחריותו החדשות הן דבר, אשר אדם חייב לקבל על עצמו בשלב מסוים של החיים.”

ר. שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘שומר הסף’ עמ’ 125-131

אני מאחלת לכולנו ימים שקטים, ויחד עם זאת אלו ימים לחשבון נפש: בסופו של דבר מה שקורה בחוץ הוא שיקוף שלנו, של כל אחד מאיתנו. לכן השאלות ששאלנו היום הן מאוד חשובות – לראות איפה אני עוד יוצרת חושך, בדעות הקדומות שלי, בחוסר הראייה שלי את האחר, במקומות שבהם אני עוד לא מחוברת לרוח ומתייחסת אל האחר ואל עצמי בצורה מטריאליסטית, בצורה מחפיצה, בצורה שלא רואה אותו כנברא, כצלם. איפה אני לא מאמינה ברוח האדם, בזה שכולנו בעלי רוח.

תודה רבה לכולם.

print