הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 38

15.6.2021 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – שיעור 38

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

אַיֶּכָּה / שׁוּלִי רַנְד

לשמיעת השיר לחצו כאן

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם נְדַבֵּר גָּלוּיוֹת,

לִפְעָמִים אֵין לִי כֹּחַ בְּעוֹלָמְךָ לִהְיוֹת.

אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶסְתַּתֵּר,

מָה אֶטְעַן מָה אֶצְטַדֵּק

מָה אֲדַבֵּר.

 חָנוּן וְרַחוּם הֵן לְפָנֶיךָ גָּלוּי,

כָּאן יְהוּדִי שֶׁעַל חוּט הַשְׁעָרָה הוּא תָּלוּי.

נִלְחַם בְּעַצְבוּת בְּיֵאוּשׁ הַמְּכַרְסֵם, כְּתוֹלַעַת,

הַשִּׂמְחָה נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי, וְגַם הַדַּעַת.

 קוֹלוֹת מִן הֶעָבָר לוֹחֲשִׁים לִי לַעֲצֹר,

אֲבָל אֲנִי מוֹסִיף בַּחֹשֶׁךְ לַחְתֹּר,

וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ

אַיֵּה אַיֵּה אַיֶּכָּה.

 אוֹתוֹ זָקֵן וּכְסִיל, שׁוֹלֵחַ בִּי חִצִּים,

אֲנִי הוֹלֵךְ וְכוֹשֵׁל הוּא, הוֹלֵךְ וּמַעֲצִים.

נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה אַל נָא תִּבְכִּי,

שְׁבוּרַת כָּנָף,

הֵן תָּעִידִי עָלַי כַּמָּה

הָיִיתִי נִכְסָף.

כְּשֶׁסּוֹדוֹת מֵהֶעָבָר פָּקְדוּ עָלַי לַעֲצֹר,

אֲבָל אֲנִי מוֹסִיף בַּחֹשֶׁךְ לַחְתֹּר,

וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ

אַיֵּה אַיֵּה אַיֶּכָּה.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם אֶפָּלֵט אֶל הַחוֹף,

הָאֲדָמָה הָרְחוּמָה אוֹתִי אֵלֶיהָ תֶּאֱסֹף,

וְאָז אֶצְעַק וְאֶצְטַדֵּק וַאֲסַפֵּר,

אֵיךְ בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה הָיִיתִי חוֹתֵר,

וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ וְכוֹסֵף,

אַיֶּכָּה.

בחרתי היום לפתוח בשיר זה כי אני מרגישה שהוא מתאים לנושא שלנו, אם כי לא באופן ישיר – זה שיר של כמיהה וכיסופים, ואנחנו לא נדבר היום על זה, אך הוא מדבר גם על הקושי והאתגר להיות בעולם הזה. אני רוצה לפתוח את המפגש שלנו היום בשאלה:

למה אנחנו פה? ננסה להתבונן מה אנחנו עושים פה, למה באנו לעולם הזה?

משתתפת – להשתלמות. להשתלם במשהו שידענו אבל שכחנו, ועכשיו אנחנו צריכים ללמוד להשתפר, להשתכלל.

משתתפת – באנו כדי להמשיך להתפתח בתור ישות.

משתתפת – להתקרב אל הבורא, ללמוד על דרכי הפעולה שלו ולהתקרב אליו.

יעל – ולמה דווקא כאן? יכולנו להישאר בעולם הרוח ולהיות הרבה יותר קרובים אליו ומאוחדים אתו. למה דווקא פה?

משתתפת – כי רק פה אפשר לעשות את התיקון, את ההתפתחות. רק באדמה. בשונה מההיררכיות שלא יכולות לרדת אל האדמה. לכן אנחנו צריכים לעשות את ההתפתחות שלנו פה ולחזור למעלה יותר מושלמים.

יעל – כל מה שאתם אומרים נכון, ועכשיו נחשוב בצורה אישית יותר, כי כל הדברים הנכונים שאמרתן הם כלליים. ננסה לחשוב:

שאלה לחקירה ביוגרפית:

למה אני כאן? מה אני באתי ללמוד פה בעולם הזה? כמובן שיש הרבה דברים, אבל תחשבו לפחות על דבר אחד שבאתם ללמוד כאן, באדמה, ולא יכולתם ללמוד או להתקרב אל הבורא בשום דרך אחרת. באיזה אופן אני רחוקה מהבורא, וכאן אני צריכה ללמוד להתקרב? במה שאני צריכה להשתלם?

משתתפת – לפתח ראייה רוחית כדי להבין את דרכי הבורא ובצורה זו לנסות להתקרב אליו. ללמוד עליהן, להכיר אותן, ודרך זה להפנים. יש לנו את כל הנתונים האלה, אבל הם נשכחו מאיתנו כשנולדנו. אנחנו צריכים להיזכר. השאלה למה באנו היא שאלה אם בכלל בחרנו. באנו כי באנו, כי הוא החליט שנבוא. מאחר שאנחנו כאן, אז ננסה לראות מה הייחודיות שלנו, היעוד שלנו כאן.

יעל – זו שאלה מעניינת אם בחרנו או לא בחרנו. מבחינה מסוימת לא בחרנו ומבחינה אחרת בחרנו. שטיינר מתאר במסע לאחר המוות שאנחנו בוחרים, יחד ובעזרת התודעה הרוחית שנמצאת שם וזמינה לנו – ה’אני’ הגבוה – לחזור לפה בשביל כל הדברים שאתם הזכרתם. פה לא תמיד ברור לנו כל מה שאמרתם. יש רגעים לכל אחד מאיתנו שבהם אנחנו יכולים להזדהות עם השיר הזה בשאלה למה זה צריך להיות כל כך קשה, ועולה המון חוסר וודאות, ומופיעים בחיינו מצבים בהם אנחנו שואלים למה היינו צריכים לשכוח. אלה שאלות עמוקות. כשאנחנו נמצאים בעולם הרוח, בתודעה הרוחנית, אין לנו את השאלות האלו. שם זה מאוד ברור לנו. כמו שאמרתם, שכחנו את החיים הקודמים שלנו, ואנחנו אפילו שוכחים כאן את יום לידתנו. שטיינר אומר שבעולם הרוח, במסע לאחר המוות, אנחנו זוכרים בדיוק מי היינו ומאיפה באנו, וזוכרים גם את רגע המוות, שהוא רגע הלידה לעולם הרוחי, באופן מדויק. שם אנחנו יודעים, שם יש לנו וודאות, בניגוד ללידה שלנו בחיים הארציים, שאנחנו לא זוכרים אותה.

נקרא עכשיו טקסט מתוך הפרק האחרון בספר, ותוך כדי העבודה היום אני מזמינה אתכם להרהר בשאלה הזו ברמה האישית יותר. כולנו בהחלט באנו עבור את כל הדברים שהזכרתם, ומה אני באתי לעשות כאן הפעם, בהתגשמות הזו. מה הדבר המיוחד שבשבילו באתי?

אני מזכירה שאנחנו עדין בנושא של שומר הסף הקטן, וממנו נגיע אל שומר הסף הגדול.

“תואר בפרק הקודם כמה חשובה לאדם פגישתו עם מה שקרוי השומר הקטן של הסף. החשיבות היא בזה, שהוא נוכח לדעת על קיום של ישות על-חושית, אשר הוא בעצמו, במידה מסוימת, הביא לעולם, ואשר גופה מורכב מהתוצאות של מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו שלו-עצמו, שעד כה היו סמויות ממנו. הכוחות הללו שהיו סמויים ממנו, נעשו גורם וסיבה של גורלו ואופיו. והאדם מבין עכשיו, איך הוא-עצמו הניח בעבר את היסודות של ההווה שלו. משום כך גלויה עתה לפניו, במידה מסוימת, הישות שלו.

יש בו, למשל, נטיות והרגלים מסוימים, עתה מתחוור לו, מאין הם באים לו, מדוע הוא אוהב דבר אחד ושונא דבר שני; מדוע דבר אחד עושהו למאושר ודבר שני לאומלל. החיים הגלויים מתבארים לו על-ידי הסיבות הסמויות. גם עובדות-החיים המכריעות: בריאות וחולי, לידה ומוות – פני הלוט מתגלים מאליהם לפניו. מתחוור לו, הוא הכין לפני לידתו את הסיבות אשר מכוח טבען הכניסוהו מחדש אל החיים. עתה מכיר הוא את הישות בקירבו, המופיעה באי-שלמות בעולם הגלוי, ואשר ניתן להביאה לידי שלמות אך-ורק בתוך אותו עולם גלוי.” 

כשאנחנו נפגוש את שומר הסף הקטן – ישות הצל שמכילה בתוכה את כל החלקים הלא-מודעים, הלא מושלמים, הלא מפותחים שלנו – כשאנחנו נגיע לרמת תודעה כזאת שנהיה מוכנים למפגש עם ישות זו, אז נדע בדיוק למה באנו לפה. אנחנו נדע בדיוק מה אנחנו רצינו לתקן כאן בחיים האלה, מה המשימה ההתפתחותית שלנו, מה הם המקומות הפגומים שלנו.

דוגמא מתוך העבודה הביוגרפית: אישה שמרגישה חוויה חוזרת ונשנית של נטישה, וכל פעם ננטשת מחדש. במצב הרגיל, ברמת התודעה הרגילה – מה הם הרגשות והמחשבות שמתלווים אליה, מה השאלות שעולות לגביה? מה תרגישו אם תחוו נטישה? לכולנו יש חוויות שחוזרות על עצמן, וזו דוגמא כדי להמחיש את המפגש עם שומר הסף הקטן. אז לפני שאנחנו עושים עבודה רוחנית – מה בד”כ יעלה מחוויה של נטישה למשל?

משתתפות – פחד, חרדה, רחמים עצמיים, כעס, תחושת קורבן, עצב.

יעל – ואיזה מחשבות מתלוות בד”כ?

משתתפת – למה זה מגיע לי, למה זה קורה לי.

יעל – נכון, וגם למה כל פעם מחדש נוטשים אותי. הנטישה היא רק דוגמא, והרגשות והמחשבות יכולים להופיע לגבי בגידה, אכזבה, קנאה וכל דבר אחר שאנחנו פוגשים. בצורה הטבעית, לפני שאנחנו פוגשים את שומר הסף הקטן, זו התגובה הטבעית שיכולה להיות במצבים כאלה. ואז יכולה לעלות השאלה למה באתי למין עולם כזה שבו אני צריכה לחוות דברים כל כך קשים, כל כך כואבים, זה נראה מיותר. כשאנחנו עושים עבודה רוחנית, אז בדוגמא אותה אישה צריכה לשאול את עצמה: למה בחרתי בחיים האלה לבוא ולפגוש שוב ושוב את חווית הנטישה?

התשובה לזה יכולה להיות כמה אפשרויות:

אפשרות אחת היא שאני עצמי נוטשת – נטשתי בחיים קודמים וכנראה אני נוטשת גם בחיים האלה. ואז אנחנו נדע שהיא באה לפגוש את הנטישה מהצד השני. זה סוג של קמלוקה: לפגוש את הכאב שאני גרמתי לאחר, והפעם בחיים האלה. זו האופציה הקלאסית.

לנטוש אפשר בכל מני צורות, לא רק באופן הפיזי. לנטוש אפשר גם בזה שאני מתנתקת רגשית, למשל. לנטוש אפשר גם כשאני לא נוכחת. זו גם נטישה.

אפשרות אחרת היא שיתכן שאני יוצרת יחסים סימביוטיים שבהם אין הפרדה ואין ‘אני’, ונוצרת בהם תובענות כל כך גדולה עד כדי כך שהאחר נחנק, ואז אני במו ידי גורמת לו להסתלק. בתודעה הרגילה אני אהיה בטוחה שהוא נטש אותי, אבל למעשה אני עושה שם משהו לא-מודע שגורם לו להסתלק. מה ה’אני’ הגבוה רוצה שם? מה הוא מבקש?

אם אנחנו יוצאים מהנחה שהדברים לא קורים לשווא, אז נשאל למה ה’אני’ הגבוה שלי יוצר את המצב הזה?

משתתף – כדי לתקן את מה שאמרת בכל אחת מהאפשרויות.

יעל – באפשרות הראשונה זה יותר ברור: אם אני נטשתי אז זה ברור יותר איך זה משמש כתיקון כשאני חווה נטישה בעצמי. אבל אם אני יוצרת יחסים סימביוטיים, אז איך הנטישה תגרום לי לתקן?

משתתפת – בכך שאני אלמד להיות עצמאית. לפתח את ה’אני’ שלי בתוכי. ,יעל – נכון מאוד. אנחנו במו ידינו, בכל מני צורות, מסלקים את האור, גורמים לאור להסתלק, גורמים לעולם הרוח לנטוש אותנו בכל מני צורות, עד שנוכל לקבל אותו בצורה הנכונה. התחושה הטבעית לנוכח מצב כזה היא תחושה של כאב נורא. היא תחושה שזה לא נכון, ולא הוגן, והיה אמור להיות אחרת. אבל כמו ששטיינר כותב פה: בתודעה הרוחנית אנחנו נבין שזה בדיוק הדבר, זה בדיוק מה שבחרנו.

האם אתם זוכרים אירוע שבמשך שנים חשבתם שהוא מוטעה, ושאלתם למה הוא קורה לי, למה הוא מגיע לי – מתוך תודעה רוחנית יכולתם לראות שזה בדיוק מה שאתם זקוקים לו. יכולתם לראות איך בדיוק זה ה’אני’ שלכם בא מההיקף ומבקש להשתלם.

אתן דוגמא מחדר היעוצים: אישה אחרת, שרצתה מאוד אהבה שאינה תלויה בדבר. זו הייתה הכמיהה שלה, זה היה הדבר שהיא כל הזמן מבקשת. אולי זו כמיהה של כולנו, אבל בחוויה שלה היא חשה שהיא לא זוכה לזה, גם לא בילדות המוקדמת, וזו הכמיהה העמוקה שלה. אבל הקישור הטבעי שהיא עשתה היה בין זה לבין יחסים מיניים. היא הייתה בטוחה שהדרך היחידה שהיא יכולה לזכות לזה היא במידה והיא תקבל בן זוג שאיתו יהיו לה יחסים מיניים שיתנו לה את החוויה הזו של אהבה שאינה תלויה בדבר. בתוך הדרך הרוחנית, אותה אישה הבינה, אחרי הרבה מאוד סבל והרבה אכזבה בתוך היחסים הזוגיים שלה, שזה בדיוק הכלא שלה: בדיוק הדבר הזה שלא ניתן לה הוא זה שמנע ממנה לזכות באהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. היא הבינה שהיא עשתה שם קישור מעוות, לא נכון. הקישור הזה מנע ממנה לזכות באהבה שאינה תלויה בדבר. היא – ה’אני’ הגבוה שלה – גרם לכך שבחיים האלה היא שוב ושוב תחווה אכזבה בתחום הזה, עד שהיא תוכל להשתחרר. זו עוד סיבה שבגללה באנו לפה: אנחנו רוצים להגיע לחירות. אנחנו רוצים לזכות בחירות של התודעה שלנו.

זו דוגמא שפגשתי לא מזמן בחדר היעוץ. אתם מוזמנים לחשוב על דוגמאות שלכם למשהו שגרם לכם הרבה סבל וחשבתם שהוא היה אמור להיות אחרת, ובדיעבד פתאום הבנתם שבדיוק לזה נזקקתם.

אנחנו רואים שעבודה רוחנית אמיתית לא תגרום לנו לחשוב שהעולם הזה, הארצי, הוא מיותר, אלא היא דווקא גורמת לנו להבין כמה הוא הכרחי. בניגוד לעבודה רוחנית לוציפרית שגורמת לנו לחשוב שהעולם הארצי הוא מיותר ומעודדת אותנו להתנתק ממנו. העבודה הרוחנית שהיא בתוך החיים, בתוך היום-יום, אמורה דווקא לחבר אותנו אל החיים בעולם הזה. הכוונה במילה ‘לחבר’ היא לא במובן שאנחנו נשתוקק ליותר דברים ארציים, אלא במובן שאנחנו נדע שבעצם העולם הארצי זה ביה”ס שלנו, זה ביה”ס הכי טוב שיכולנו לקבל, וזה המקום היחיד שבו נוכל לתקן, כמו שאמרתם. רק כאן אנחנו יכולים לבנות את הכישורים הדרושים לנו לעבודה הרוחנית.

איזה כישורים בניתם בחיים הארציים, שהיום משרתים אתכם בדרך הרוחנית שלכם?

משתתף – אני אשתף לגבי השאלה הקודמת. יש לי הרבה דברים, ואחד מהם הוא שאני נחשף באופן פומבי בפאשלות שלי. זה תמיד קורה מול קהל. באופן כללי אחד הדברים שאני באתי להשתלם בהם זה צניעות. זה מאוד קשור. אני תמיד מאוד סובל מזה שהדברים תמיד קורים לי בפומבי ובציבורי. אבל אני מבין את החשיבות של זה.

יעל – תודה, זו דוגמא נכונה וחשובה: איך נפתח ענווה, אם באתי לפה לפתח צניעות? הכישלונות שלנו, המקומות בהם אני נחשף ומבייש, החוויה הזו שלך בה אתה מרגיש מושפל ומבויש מול קהל, מול קבוצה, ולא רק מול אדם אחד, זו דרך לפתח ענווה. את זה מאוד קשה לנו לתפוס בחשיבה הרגילה. בחשיבה הרגילה זה נראה לנפש שלנו בלתי נסבל. איך יכול להיות שזה מה שאני אמורה לעבור, שזה מה שאני אמור לפגוש. אבל אם נשאל את עצמנו, כמו שאתה שאלת: באיזו דרך אני יכול ללמוד צניעות וענווה? זו הדרך שנבחרה.

זה גם כישור שאנחנו לומדים פה: להיכשל. בתוך החיים הארציים אנחנו פוגשים הרבה כישלונות, מי יותר ומי פחות. אבל עצם היותנו בעולם הארצי זה דבר שמפגיש אותנו עם האפשרות להצליח או להיכשל. זה לא דבר שאפשר לחשוב עליו כמתקיים בעולם הרוח, ואילו בעולם הארצי זה קיים: להיכשל, ובכל זאת להחזיק מעמד, ובכל זאת להמשיך, לפתח כוחות רצון. זה בונה כישורים ואיברים רוחניים.

אני זוכרת אירוע שקרה לי בגיל יותר מבוגר וגרם לי פתאום להבין למה הייתי צריכה לעבור את הדברים שעברתי בגיל 9. היה אירוע שהחוויה הייתה בו דומה, והייתי צריכה הרבה כוחות התמודדות, ובבת אחת הבנתי שהדברים שחוויתי בגיל 9 הם אלו שנתנו לי את הכלים בכלל להתמודד עם הסיטואציה הזו. אפשר לחשוב גם בכיוון הזה: אירועים שבאו לתקן, ולא רק לתקן פגמים שאני צריכה לתקן, אלא גם באו להכשיר אותנו ליעוד הרוחני.

משתתפת – להכשיר במובן הזה שאנחנו עוברים בגיל צעיר כאב שאנחנו נצטרך ברמה נפשית ורוחנית אחרת להתמודד איתו?

יעל – כן. ומכשירים אותנו בכל מני אופנים.

משתתף – אצלי זה נטישה.

יעל – איך הנטישה הכשירה אותך?

משתתף – אמא שלי מתה בגיל די צעיר, וזו חוויה של נטישה. אני חושב שזה מתחבר לשיר בהתחלה, כי חלק מהדרך הרוחנית בחוויה שלי זה להתמודד עם חוויה של נטישה: איפה אלוהים? למה עזבת אותי? בשבילי חווית הנטישה בגיל צעיר מכשירה אותך להחזיק מעמד עם החוויה הזו היום.

יעל – חלק מלהיות אדם, ובוודאי בתקופה שלנו שבה כל כך התרחקנו מעולם הרוח, זה שאנחנו יכולים להרגיש אפילו כמו שאמר ניטשה ש’אלוהים מת’. עד כדי כך אנחנו יכולים להרגיש רחוקים. זה חלק מהחוויה של להיות אדם, שבה אנחנו צריכים להתרחק על מנת להתקרב. זה מתקשר גם לדברים שנאמרו בהתחלה. יש הבדל אם אני נולדת באחדות, ואז הקשר עם הבורא ניתן לי בלי עבודה תודעתית שלי, הוא פשוט נמצא שם כבר. כמו עובר ברחם. אבל כשאני נזרקת לעולם הזה, ואל החוויה הזו של הנפרדות הטוטלית, ואל החוויה של הנטישה, של הבדידות, ואז צריכה לעשות בכוחות עצמי את המסע חזרה אל האחדות – זו כבר עבודה אחרת לגמרי.

משתתפת – זה נושא שחוצה את כל הקיום שלנו. אני באתי ‘לא מסכימה’ לעולם הזה. הייתי צריכה להפך את היחסים האלה, בשביל לשחרר את עצמי מהסבל העצום שזה הביא. כי כשאתה לא מסכים עם משהו אתה דוחה אותו, אתה נסגר מפניו, ואם אתה בא ככה אז אתה כל הזמן מזין את ההתפתחות שלך באי-הסכמה. היום, בחיים הבוגרים שלי, העולם שלח לי יד להתקשרות חדשה, אבל זה לא מספיק שנוצר פתח בשבילי לבוא. בתוך זה הייתי צריכה להתמודד עם מי שגדלתי להיות כילדה לא מסכימה – זה מופיע עד הפיזי. וגם ממש בפועל לראות עד כמה אי הסכמה היא לא מאפשרת, לא לי ולא למי שנמצא במרחב שלי. אז להתיר את הקשר הזה של אי הסכמה ולנסות לקשור קשר חדש של הסכמה.

אני זוכרת שסיפרתי כאן על איזשהו מפגש ואת אמרת שאולי זה מפגש עם שומר הסף הקטן, אז זה כל מה שהיה שם – הסכמה. בשבילי זה ככה, כי אני אף פעם לא הסכמתי – כשאני מסכימה אז הכל מתהפך עלי, כאילו שיורדים עלי מטבעות של זהב מהשמים.

יעל – מה שאת מתארת זה באמת שבחוסר הסכמה לעולם הארצי יש גם התנגדות לרוח. באחד השיעורים דיברנו על התמונה של האנטיפתיה לעולם הרוח – כשאנחנו מתגשמים פה בעולם הארצי אנחנו מפתחים אנטיפתיה, דחייה לעולם הרוח. אנחנו צריכים לפתח את האנטיפתיה הזו כדי שנוכל להתגשם. יחד עם זאת, באותו זמן אנחנו מתרחקים מעולם הרוח ואז אנחנו לא רואים את המהות הרוחנית שנמצאת מאחורי הדברים. בחלק השני של החיים, שזה מה שתיארת, אנחנו צריכים לפתח מחדש את הסימפטיה לעולם הרוח. הסימפטיה היא לא במובן של ה’נעים’, אלא במובן שאני מתחילה מחדש לפגוש את הדברים דרך המהות הרוחנית שלהם. זה מאוד מעניין לראות את הדוגמא שלך, כי ההתנגדות שלך כביכול לא הייתה התנגדות לעולם הרוח, אלא לעולם הארצי, אבל: אם אני מתנגדת לעולם הארצי זה אומר שאני בעצם מטילה ספק בזה שהבורא ועולם הרוח יודע מה הוא עושה. כי אני באתי לכאן, לעולם הזה, לחוקים האלה – מי יצר את העולם הזה? מי קבע את החוקים שלו? אנשים קבעו אותם?

משתתפת – נכון, זה ביטוי מסוים של מטריאליזם מאוד עמוק. כשאתה כבר מבטל את עולם הרוח ונושא יהבך וזיכרון אחר, ששייך לעבר מאוד רחוק, ואתה נשאר בעצם בלי כלום.

יעל – יש פה פיצול. הפיצול זה הפיצול של כוחות הנגד – של לוציפר ואהרימן – שאומר ‘יש אור בעולם הרוח למעלה בשמים, ובאדמה יש חושך’, ‘השמים הם טובים והאדמה היא רעה’. כל אחד מהכוחות מושך אותנו לכיוון אחר ונוצר פיצול. בעוד שההסכמה שאת מתארת היא להסכים שזה גם פה, שעולם הרוח זה לא במקום אחר אלא כאן – בתוך החיים האלה. ההתקדשות המודרנית היא בתוך החיים האלה. זה קיים במובן מסוים אצל כולנו, אבל אצלך זו ה-משימה שלך. זה היה הדבר שבאת ללמוד פה. לא רק היה אלא עדיין, אבל היום ממקום אחר לגמרי.

משתתף – איך אפשר בדוגמא להבין את ההכנה שהיא עברה בגיל צעיר?

יעל – ההכנה היא שהיא נאלצה לחיות בחוקים של העולם הזה. התנגדה, כן, הכל טוב ויפה, אבל היא באה לעולם הזה ולא הייתה לה ברירה והחוקים שלו עדיין פעלו גם עליה. היא עדיין הייתה צריכה לאכול, ולשתות, ולישון, ולפגוש אנשים, ולפגוש את כל החלקים היפים והלא-יפים של החיים הארציים. והיא גם התגשמה – יש לה משפחה וילדים ועבודה. היא התגשמה בחיים האלו. וזה התיקון – היא בכל זאת עברה התגשמות. כי אפשר לחיות את החיים כאן ולא להתגשם. ואז, אם את חס וחלילה לא היית מתגשמת גם בפועל ולא עושה את הדברים האלה, אז היית חיה פה ולא עושה את מה שבאת ללמוד.

משתתפת – מתוך הזדהות עמוקה עם מה ששותף, אני מרגישה מאוד דומה בסיפור שלי, ואני תוהה מה יכולות להיות במקרים כאלה, לפי מה שדיברנו קודם, הלמידה? אז למה באתי? למה מישהו צריך ללמוד את הדבר הזה? איזו פרשנות אפשר לתת לזה מבחינת חיים קודמים ובכלל? אם ההנחה היא שבאנו ללמוד פה משהו, אז מה זה אומר?

יעל – אם למשל אני לא מסכימה לחוקים פה, יכול להיות שבחיים קודמים גם לא התגשמתי עד הסוף. אולי הייתי במעמד גבוה. צריך לזכור שלכל תקופה יש את המאפיינים שלה. אחת הסיבות שאנחנו מתגשמים שוב ושוב, חוץ מאשר על מנת לתקן את הפגמים האישיים שלנו, היא גם להשתלם בתקופה ההתפתחותית החדשה, שיש בה תנאים אחרים. בתקופות קדומות יותר היה אפשר להיות במעמד גבוה, כמו אנשי דת, אצולה, מלוכה, נזירים, ולא להתגשם עד הסוף, וזה לא היה כל כך חמור. למשל אדם שהיה נזיר – כל ההתקדשות בתקופות הקדומות, ובמיוחד במצרים העתיקה ובתקופות קדומות יותר, הייתה התקדשות דרך התבודדות וניתוק מהחיים הארציים. זה היה נכון אז. אבל אם אני בחיים האלה עכשיו, באה מהמקום המנותק, מקום שבו אף פעם לא התחככתי בחיים הארציים, מקום בו לא התנסיתי בצרות של האנשים הקטנים והפשוטים, ואני חושבת שאלה דברים מיותרים, מגעילים, מלוכלכים, ולא צריך אותם – אז אני צריכה לבוא לפה כדי ללמוד אותם. זו דוגמא, אני לא יודעת אם זה מתאים אלייך. זו אפשרות אחת. בשביל לדעת בדיוק מה הסיבה צריך לעשות את העבודה הביוגרפית שכל אחד מאיתנו עשה על מנת להבין את הסיבות המדויקות. כמו שאמרת, למרות שיש לכן קו דומה – עדיין הסיבות הביוגרפיות יכולות להיות אחרות, והניואנסים יהיו שונים לגמרי בין האחת לשנייה.

אגב, להסכים ולאשר את מה שקיבלתי – לאשר את הנטישה, לאשר את הסבל, לאשר את האכזבה, את ההקטנה, וכל אחת פה עם הסיפור שלה – זה המקום להתחיל לדבר בו על חירות. הסבל שלנו בא מההתנגדות. הסבל שלנו כולנו נובע מתנגדות, וכל אחד מתנגד למשהו אחר. כשאנחנו בהתנגדות אנחנו בסבל. כשאני לא מתנגדת – אין סבל.

משתתפת – התעלמות זה גם סוג של התנגדות?

יעל – תלוי ממה היא נובעת. היא יכולה לנבוע גם מהתנגדות. את שואלת את זה ממקום אישי?

משתתפת – אני שואלת בעצם מה זה אומר ‘לאשר’? כי כשיש איזושהי עובדה אז כל אחד מאשר אותה. מה הכוונה ‘לאשר’?

יעל – בדרך כלל כשבא לפתחנו משהו לא נעים או שנראה לנו שונה ממה שציפינו או ממה שרצינו, אז אנחנו בהתנגדות אליו. אנחנו חושבים שזה טעות, אנחנו לא מאשרים אותו. בנטייה הטבעית, רובנו לא מאשרים את האירועים שפוקדים אותנו. את הנעימים אולי כן, אבל לא את הלא נעימים. וזה גורם לנו סבל. למשל בדוגמא של הנטישה, המחשבה הרגילה היא ‘למה זה מגיע לי, זה לא היה צריך לקרות לי, זה לא הוגן’ – זה נקרא ‘לא לאשר’. זה בא אלי – ואני לא מקבלת את זה, אני בהתנגדות. זה לא שאם אני לא מאשרת את זה אז זה לא יקרה לי. אני לא קובעת. אבל במובן שאני לא מאשרת את זה, אני חושבת שזו טעות, אני לא מסכימה לזה. הנפש שלי מתנגדת לזה.

משתתף – זה שאני מבין את המקום של הנטישה בחיים שלי, בקרמה שלי, ושאני מבין שזה מתקן אותי, אז זה עוזר לי לקבל את זה.

יעל – זה עד כדי כך שאנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו אפילו מרגישים אסירות תודה כשמגיע אלינו אירוע כזה. כשאני מאשרת באופן מלא את הקרמה שלי אני יכולה אפילו להרגיש אסירות תודה שנתנו לי את ההזדמנות הזו. נתנו לי הזדמנות להיות שלמה יותר, להיות קרובה יותר לעולם הרוח, להיות במקום גבוה יותר.

“כי בשום עולם אחר אינה קיימת אפשרות לעבוד על שיפור ישות זו. גם מתחוור לו, כי המוות אין ביכולתו לנתקו לתמיד מהעולם הזה. כי עליו לומר לעצמו: “באתי אי אז בפעם הראשונה אל העולם הזה עד אשר אפתח בקרבי כל אשר ניתן להפיק ממנו. באחד הימים אהיה מסוגל להיות משתף פעולה מועיל בעולם אחר, וזאת אך-ורק בזכות הכשרים שיכולתי לרכוש לשם-כך בעולם הפיסי-הגלוי הזה.” – שכן זו אחת החוויות החשובות ביותר של האדם-המתקדש שהוא לומד לדעת את הערך האמיתי – ולהכיר בו – של העולם הפיסי-הגלוי, יותר מאשר היה ביכולתו לעשות זאת לפני התאמנותו המדע-רוחית. ידיעה זאת באה לו דווקא מהתקדשותו ומכניסתו אל העולם העל-חושי.

מי שעדיין לא נכנס – ואולי, משום כך, מדמה לעצמו כי התחומים העל-חושיים יותר חשובים לאין ערוך – עלול להמעיט את ערכו של העולם הפיסי-הגלוי. אולם המתקדש, האדם אשר נכנס אל העולם העל-חושי, יודע כי בלי ההתנסויות במציאות הגלויה היה חסר לחלוטין את הכוח לחיות בבלתי-גלויה, בסמויה. למען יוכל לחיות בזו האחרונה, נחוצים לו כשרים וכלים לחיים האלה. אבל אותם אפשר לרכוש רק בעולם הגלוי. למען יהיה מודע לו העולם הסמוי, נחוצה לו ראייה רוחית. אבל ראייה זו למען עולם-עילאי מתפתחת בהדרגה מן ההתנסויות בעולם הנמוך. אדם אינו יכול להיוולד אל-תוך עולם-הרוח בעיניים-רוחיות מבלי לפתחן קודם בעולם-הפיסי, כשם שוולד אינו יכול להיוולד בעיניים פיסיות, אם לא התהוו קודם ברחם-האם.”

ר. שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘חיים ומוות – השומר הגדול של הסף’, 2008, עמ’ 132-133

אפשר לומר בהסתכלות הזו שהעולם הארצי הוא כמו רחם, ואנחנו כמו עוברים. נותנים לנו זמן להתפתח בתוכו עד שנהיה בשלים להיוולד לעולם הרוחי. רחם בשביל להיוולד לעולם הרוח, כמו שאנחנו נולדים לעולם הארצי, ולהיות אדם במלוא מובן הדבר. אנחנו אדם רק בפוטנציאל. אנחנו לא נולדים אדם, אנחנו נולדים פוטנציאל של אדם, ובמהלך החיים, מהתגשמות להתגשמות, אנחנו מתפתחים והופכים להיות קצת יותר אדם. בשביל שנוכל להיוולד לעולם הרוח ולהיות אדם במלוא מובן המילה והפוטנציאל המלא – להיות בצלם אלוהים, להידמות לאלוהים – אנחנו צריכים להיות בתוך הרחם הארצי הזה שלא תמיד מרגיש כמו רחם. החוויה של החיים הארציים היא לא כל כך רחמית, אבל זה מעין מגרש משחקים שנתנו לנו על מנת שנוכל ללמוד, לחוות, לפתח את הכישורים שיאפשרו לנו להיוולד בחזרה אל עולם הרוח, אבל מתוך תודעה הרבה יותר גבוהה.

יש לכם הרבה שאלות לחשוב עליהן עד הפעם הבאה.

תודה רבה לכולם.

print