הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 40

20.7.21 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – שיעור 40

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

אני שמחה להיות פה אחרי שבועיים שלא הייתי. התגעגעתי לראות אתכם. יעל מברכת את אחת המשתתפות על לידת נכדתה ומציינת שמשתתפת אחרת נפרדה ממש לאחרונה מאמה שנפטרה.

בדיוק הזכרנו לידה ומוות ובמפגש הקודם שלנו דיברנו על חיים ומוות. יש כל הזמן מפגשים עם שני הקצוות האלה של החיים.

רוצה לפתוח היום בשיר של אהוד בנאי, ששר את ‘מזמור לדוד’. זה לא קשור ישירות לשיעור היום אך הרגשתי שזה מתאים היום לי, ואני מקווה שגם לכם.

להאזנה לחצו כאן – מזמור לדוד/אהוד בנאי

תהלים פרק כ”ג 

א  מִזְמוֹר לְדָוִד:    יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.

ב  בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי;    עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.

ג  נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב;    יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.

ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע–    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.

ה  תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן–    נֶגֶד צֹרְרָי;

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי,    כּוֹסִי רְוָיָה.

ו  אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי–    כָּל-יְמֵי חַיָּי;

וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה,    לְאֹרֶךְ יָמִים.

משתתפת – בשבט האימבה בנמיביה שבדרום אפריקה תאריך לידתו של הילד קבוע לא בזמן הגעתו לעולם אלא הרבה יותר מוקדם, ביום שהילד נחשב במוחה של אמו. כשאישה מחליטה שיהיה לה ילד היא מתיישבת ונשענת מתחת לעץ והיא מקשיבה עד שהיא שומעת את השיר של הילד שרוצה להיוולד. ואחרי שהיא שמעה את השיר הזה היא חוזרת אל האיש שיהיה אביו של הילד הזה ללמד את השיר הזה. ואז כשהם עושים אהבה עם עיצוב פיזי של הילד הזה הם שרים את השיר שלו כדי להזמין אותו. כשהאם בהריון היא מלמדת את שירת הילד את המיילדות ואת הנשים המבוגרות של הכפר. ואכן כשהילד נולד, נשים זקנות שרות סביבו את השיר כדי לקבל את פניו. כשהילד גדל הכפריים האחרים לומדים את השיר שלו, ואם הילד נופל או נפגע הוא תמיד מוצא מישהו שיאסוף אותו וישיר לו את השיר שלו. באופן דומה אם הילד עושה משהו נפלא או עובר משהו בהצלחה, אנשי הכפר שרים את שירו כדי לכבד אותו בשבט. יש הזדמנות נוספת שבה הכפריים שרים את השיר – אם בכל עת במהלך חייו האדם מבצע פשע חריג או מעשה חברתי, אז האדם נקרא אל מרכז הכפר והאנשים יוצרים מעגל סביבו ושרים את השיר שלו.

יעל – מאוד מרגש. פתחנו את השיעור היום בלידה ומוות, וזה מתקשר לשיעור הקודם, וגם התפילה של – “גם כי אלך בגיא צלמוות” נוגעת בקצוות האלה של החיים.

אנחנו בחלק האחרון של הספר, ובחלק האחרון של הפרק האחרון, עם המפגש עם שומר הסף, והמעבר משומר הסף הקטן למפגש עם שומר הסף הגדול. היום נקרא את התאור של שטיינר על המפגש עם שומר הסף הגדול, ונחבר אותו לביוגרפיה שלנו. הוא מתייחס בצורה סיפורית למפגש עם ‘שומר הסף השני’ כי לפני כן הוא תיאר בצורה סיפורית את המפגש עם שומר הסף הגדול.

“שוב יתואר בצורה סיפורית המתרחש בפגישה עם שומר-הסף השני.

לאחר שנתחוור לאדם, ממה עליו להשתחרר, ניגשת אליו ישות-אור עליונה. לתאר את יופיה – קשה במילים של שפת אנוש. (…) אל נפש זו, אשר השתחררה מכל הכבלים החושיים, ניגש עתה שומר-הסף השני בדברו אל האדם בערך את הדברים הבאים:

“השתחררת מכבלי העולם החושי-פיזי. זכית לאזרחות בעולם העל-חושי. מכאן ניתן לך לפעול מעתה-ואילך. למענך-אתה אינך זקוק עוד לגופך הפיזי בצורתו הנוכחית. אילו כוונתך היתה לרכוש אך-ורק את הכושר הדרוש בכדי לחיות בעולם על-חושי זה, אז לא היית מחויב לחזור אל העולם החושי-פיזי. אולם, עתה הסתכל בי. ראה את רוממותי, שהיא מעל לכל אשר אתה עשית כבר מעצמך עד-כה. הגעת אל דרגתך הנוכחית של שלמות הודות לכשרים שניתן לך לפתחם בעולם החושי-פיזי, כל עוד היית זקוק לו. אבל עתה צריך להתחיל עבורך הזמן, בו על כוחותיך המשוחררים לפעול למען קידום העולם החושי-פיזי. עד עתה גאלת רק את עצמך, אבל עתה השתלב בכלל ושתף פעולה עמו, למען תביא אל העולם העל-חושי לא רק אותך, אלא את כל הקיים בעולם החושי-פיזי. ויהי היום ותתאחד אתי, אבל איני יכול להיות מאושר כל-עוד ישנם עדיין מקופחי-אושרכמשוחרר-בתור-יחיד היית רוצה להיכנס מיד אל הממלכה העל-חושית. אז נאלץ היית לשאת את המראה של הישויות שטרם נגאלו, אשר בעולם החושי-פיזי. ומנתק היית את גורלך מגורלן-הן. אולם אתה והן – כולכם – קשורים אהדדי. על כולכם היה לרדת אל העולם החושי-פיזי למען שאוב ממנו את הכוחות הדרושים עבור עולם-עילאי. לפרוש מאחיך-לגורל, משמעו להשתמש לרעה בכוחות שלא יכולת לפתח אלא בחברתם הם. אילולא ירדו הם, גם אתה לא היית יכול לרדת; בלעדיהם לא היו לך הכוחות לקיומך העל-חושי. חייב אתה לשתף אותם בכוחות, שרכשת בשותפות אתם. לכן מונע אני בעדך מלהיכנס אל העליונות אשר בספירות של העולם העל-חושי, כל עוד לא הפעלת את כל הכוחות המצויים כבר ברשותך, בספירות הנמוכות של העולם העל-חושי; אולם לפני השער אל הספירות העליונות עומד אני כ’כרוב בלהט החרב המתהפכת בפתח גן-עדן’, ועוצר בעדך מלהיכנס כל-עוד יש בך כוחות אשר לא הפעלת בעולם החושי-פיזי. ואם אינך רוצה להפעיל את כוחותיך-שלך, – יבואו אחרים אשר יפעילו את שלהם; ועולם על-חושי, עילאי, יקלוט את מלוא-הפירות של החושי-פיסי; אך אתה תאבד מתחת לרגליך את הקרקע בה גדלת. העולם המטוהר יתפתח מעל ומעבר לך. אתה תורחק ממנו. כך תצעד בשביל-השחור, אולם אלה, מהם פרשת, יצעדו בשביל הלבן.”

יעל – תודה ליערה. אני חושבת שלא סתם את זו שמקריאה לנו על שומר הסף הגדול, יש לך את הטון המתאים. הקטע הוא מרגש ומשמעותי בואו ננסה להבין ביחד מה הוא אומר ואח”כ נחבר את זה לביוגרפיה. מה אומר שומר הסף הגדול במפגש עימו?

משתתפת – הוא אומר שכדי לפגוש את שומר הסף הקטן ואח”כ את הגדול, אתה מרוכז בהתפתחות שלך. אבל כשאתה ניצב מול שומר הסף הגדול, זה רגע שבו אתה חווה את עצמך אחד עם כל התפתחות האדמה, עם כל שותפיך האנושיים. אז אתה צריך להרחיב את האחריות שלך ולחלק את כל מה שפיתחת עם כלל בני האדם. והיה אם תרצה להמשיך במסעך כשכל הפירות שלך לא עומדים לרשות, אז אתה מכוון עצמך לשביל השחור.

יעל – תודה. אוסיף שקודם כל, בהתחלה, ראינו שבשביל לפגוש את שומר הסף הגדול האדם היה צריך לפגוש את שומר הסף הקטן. שומר הסף הקטן מראה לו מה הוא צריך לתקן, ממה הוא צריך להשתחרר, מה הדרך שהוא צריך לעבור כדי להגיע אל שומר הסף הגדול ולהיכנס לעולם הרוח. המפגש עם שומר הסף הגדול אומר שהאדם הגיע לדרגת תודעה כזו שהוא כבר יכול להיכנס לדרגת תודעה רוחנית, יכול להיכנס לתוך עולם הרוח. שומר הסף הגדול היא ישות יפיפיה, ישות מלאת הוד, שהיא הפוטנציאל. יום אחד נתאחד איתה.  אבל אנחנו לא מתאחדים איתה מיד כשעברנו את שומר הסף הקטן. יש פער בין הרגע שבו אתה פוגש את שומר הסף הקטן ורואה את כל הפגמים שלך ואת כל מה שאתה צריך לתקן, לבין הרגע שבו כבר תיקנת את זה. יש עוד דרך לעבור.

שומר הסף הגדול בא וניצב לפנינו כפוטנציאל שלנו להתאחד עם האינסוף, עם אור מאוד גדול שקיים בנו, אבל קיים בנו כפוטנציאל. ואז הוא אומר: את, עבור עצמך, כבר לא זקוקה לגוף פיזי. הגעת לדרגה שבה היית יכולה להמשיך המסע שלך בעולם הרוח בלי להתגשם שוב בגוף פיזי. אבל אם עכשיו תעלי במצב הזה לעולם הרוח, זה יהיה השביל השחור. למה? כי אנחנו לא יכולים להמשיך לעלות רק עבור עצמנו. אנחנו יודעים שבחלק הראשון של החיים, באינקרנציה, האגואיזם שלנו והאנרגיות שאנחנו לוקחים הם אלה שגם נותנים לנו את האפשרות להתפתח. אנחנו זקוקים להם. אבל כשאדם מגיע לכזאת דרגה של התפתחות, אם אז הוא עדיין ממשיך לדבוק באגואיזם שלו, זה כבר שביל שחור – כי יש לו כבר ידע רוחני, יש לו כלים מאוד גבוהים, ואם עכשיו הוא ישתמש בהם רק עבור עצמו – זה יהיה רע מאוד. מה עוד אומר שומר הסף הגדול? הוא אומר שזה גם בלתי אפשרי, כי אם תבוא ותתאחד איתי עכשיו, אז תצטרך לשאת את מראה האחים שלך שבזכותם אתה התפתחת. דיברנו הרבה פעמים על כך שכאשר אנחנו מתפתחים – יש את מי שנשאר מאחור, ובלעדיו לא היינו עולים, לא היינו יכולים להתפתח בלי אלה שהשארנו מאחור. לכן, אם תעלה במצב הזה לעולם הרוח ותעזוב את העולם החושי – והכוונה היא לא רק לעזוב בגוף, כי אנחנו יכולים להיות כאן פיזית אבל בעצם להתנתק ולהרגיש שאנחנו באור ואנחנו בתודעה אחרת, ואנחנו יכולים להסתכל על כל האחרים מגבוה ככאלה ש’מה לי ולהם’ – זה גם נקרא שביל שחור. שביל שחור זה לא רק אם עליתי פיזית. אני יכולה גם לא להיות פה, אבל להיות מנותקת. לכן אנחנו נדרשים לעלות ולהתפתח בשלב כזה שחייב לעשות עבור אחיך לגורל. אנחנו לא יכולים להיגאל לבד, אין דבר כזה גאולה של אדם אחד כאשר הוא משאיר את כולם מאחור. אבל יש בזה פיתוי גדול.

רוצה לשאול אתכן על המקום הזה:

שאלה לחקירה ביוגרפית:

 בואו נאמר שאומרים לך שהגעת למקום שאת לא חייבת להיות בגוף פיזי, את כבר לא חייבת להיות בהתגשמות הזו, הקשה, בעולם הארצי, ואת יכולה לבוא לעולם הרוח, אבל תדעי שאם את באה עכשיו, אם הגעת למקום שאת יכולה לעלות – את מסתכלת ורואה שבעצם יש פה עוד משימות לעשות. מה תבחרי? נגיד שלא שבאים ואומרים לך מה את אמורה לעשות, אלא את צריכה להחליט מה תבחרי. זהו פיתוי גדול. מה תבחרי?

משתתפת – פיתוי גדול.

יעל – האם היית פעם בסיטואציה כזו? לא שיכולת לעזוב את העולם הארצי אבל שהיתה לך אפשרות להיות במקום יותר נעים, מואר, מרגיש יותר גבוה, וידעת שיש פה עוד משהו שאני צריכה לטפל בו.

משתתפת – אני חושבת שיש משהו מהניחוח הזה בכל פעם שאני מרגישה שאני לא יכולה או לא מתחשק לי להסביר מה שאני מרגישה או שאני בטוחה שלא יבינו אותי, או שאני מרגישה שאני נמצאת במקום שמישהו אחר לא נמצא שם. אני נתקלת בזה כמה פעמים ביום ואז הפיתוי הוא להישאר שם, להתנתק, להישאר בהרגשה שאני יותר טובה או שאני רואה משהו שמישהו אחר לא רואה.

משתתפת – אני חושבת שזה מעניין בהקשר של הביוגרפיה שלי או של הקרמה שלי: הפיתוי אצלי הוא הפוך. הפיתוי אצלי הוא דווקא להישאר במקום היותר פיזי, מעשי. זה במובן מסוים המשענת שלי, זה האזור הטבעי שלי. בשבילי זה יותר אתגר להתמסר באופן מלא לרוח. אני יכולה כמובן לחוות את הרגעים הנעלים האלה ואת הנשגבות ואת החסד שברוח ויש לי רצון גדול להיות שם, אבל הפיתוי שלי הוא בכיוון ההפוך.

יעל – אני מבינה מה שאת אומרת. בשבילך, אם יגידו לך עכשיו שאת יכולה להשתחרר מהגוף, זה יהיה מאוד מפחיד.

אספר לכם אירוע ביוגרפי שהיה לי בנסיעה לסדנאות בהונגריה ובספרד. כשהייתי עכשיו בספרד , בחלק השני ששם הייתי לבד, הייתי שם יום אחד לפני שהתחילה הסדנא ושתי בנות לקחו אותי ועוד מישהו מבוגר לטיול בהרים. הסדנא התקיימה במקום מאוד יפה בהרים, 1300 מ’. לקחו אותי לטיול. התחלנו לעלות, לא עליה חדה במיוחד, עלינו ברצף בלי לעצור ובאיזשהו שלב התחלתי אחרי לא הרבה זמן להרגיש שאני מתנשפת וממש קשה לי לנשום. זה לא משהו שאני מכירה. זו לא הייתה איזה עליה קיצונית. התיישבנו, ואז מישהי אמרה שאנחנו במקום גבוה ועלינו מהר וחסר לך חמצן. הבנתי שהיא צודקת. אני לא המשכתי וירדתי למטה עם אחת מהן. הבנתי שזה היה מעין מסר מעולם הרוח, שאסור לעלות מהר מדי, זה מסוכן. לשמחתי הבנתי באותו רגע שאני לא אמורה עכשיו להתגבר, כי הייתה שאלה: אולי נלך לאט ונעשה עצירות…? אבל אני הבנתי, כי זה לא היה משהו מוכר לי שאני ככה מתקשה לנשום, זה לא משהו שקורה לי. לשמחתי הבנתי שאני צריכה לעצור. זה לא סתם קרה לפני הסדנה. יכולתי לראות את זה כמסר בשני מובנים: האחד,  את עלולה לקבל הרבה מאוד אור שלא יהיה לך כלי להכיל אותו, וגם את עלולה ‘לעוף על עצמך’, לחשוב שאת מי יודע מה, וזו סכנה שיש כשאנחנו עולים. ואז הדרך לשביל השחור היא קצרה מאוד, כי ברגע שזה הופך לדרך להאדרה עצמית, למשהו שהוא ‘בשבילי’ – זה כבר שביל שחור, זה לקחת את הרוח למקום אנוכי. זה אירוע שאני מרגישה שמתחבר לטקסט שקראנו.

משתתפת – אני יכולה להגיד משהו שיש בו גם מן הסתום, אך אני יכולה להגיד שאני באה לעולם הזה אחרי שצעדתי בשביל השחור. החוויה שאני נושאת ביחס לעצמי זה שאני הרחקתי את עצמי ואת בני האדם ממני מתוך חוויה של נפרדות, של אהבת המקום שלי. חוויה מאוד ברורה שלי, עם הכניסה שלי לעולם הזה מאז שאני זוכרת את עצמי, זו חוויה של אי-הסכמה, של חוסר קבלה. החיים האלה ביקשו תיקון לדבר הזה.

יעל – מתוך ההכרות איתך אני יכולה מאוד להתחבר לזה. במצב כזה הכניסה לגוף פיזי, להתגשמות, נחווית בסבל.

משתתפת – כן, כי כשאתה הולך בשביל השחור אז קשה לך לוותר עליו כי עטפת את עצמך בהמון יופי וסדר. הרחקת את כל מה שמפריע אותו, וזה מאוד קשה לוותר על זה. אתה לובש גוף כדי לצאת למסע חדש, אז חוסר הרצון שלך לוותר על מה שהשגת נוכח שם בהתקשרות מאוד חזק.

יעל – כשנקרא את ההמשך אז תראי שזה מתחבר לטקסט. התנועה הזאת, כשאנחנו הולכים בדרך רוחנית ומגיעים אל חיבור, אז כל פעם שוב להסכים לרדת בחזרה, אפילו פה בחיים האלה – אני מוצאת את זה כל פעם לא פשוט. כל פעם שאני צריכה לסדר את הבית, לשטוף את הכלים, כל הדברים השנואים עלי. ובכלל להיות בגוף הזה – זה קשה, זה אתגר. הפיתוי ‘לא להיות’ הוא גדול, עבורי.

משתתפת – יש את האמירה של שטיינר, שהוא אומר על העתיד אבל אני מרגישה את זה גם היום: שאנחנו לא יכולים להיות מאושרים באמת כל עוד יש אנשים לא מאושרים סביבנו. אני בהחלט חשה את זה. זה קצת מזכיר את מה ששרי אמרה, ועכשיו אני בודקת את המניע שלי. האם אין פה מניע של צדקנות, מניע של עליונות מוסרית. אבל אני מסכימה עם זה שאנחנו באמת לא יכולים להרגיש מאושרים כל עוד ישנם אנשים סביבנו שהם נמצאים בחושך.

יעל – בתקופת  התרבות השישית, זה יהיה המקום של כלל האנושות, של כל מי שיגיע לתקופה הזו בצורה הנכונה. זה מה שאנחנו רוצים ושואפים לפתח גם היום. זה מחבר לשאלה הבאה: סיטואציה שבה התקדמתי אבל היו סביבי, לידי, בקרבתי, אנשים אחרים שנשארו מאחור, או שהיו בסבל ובחושך – ומה קרה לי בעקבות זה? האם זה עורר בי את הצורך או את הרצון לחזור, את החובה לחזור? מה קורה לי כשיש לידי אנשים שהם לא מחוברים? השאלה היא על מצב שבו באיזושהי סיטואציה את התקדמת, הלכת קדימה והיית במקום מואר, או בחיבור, אבל אז הבחנת כמו שהוא מתאר פה כשהוא אומר: אם אתה תעלה עכשיו אתה תצטרך לשאת את המראה של האנשים שנשארו ולא עלו יחד איתך, והם האחים שלך לגורל. אתה עלית בעזרתם, לא יכולת לעלות בלעדיהם, ויש לך אחריות כלפיהם. לכן השאלה היא על סיטואציה שבה היית במקום שהתקדמת אבל בקרבתך היו אנשים ש’קראו’ לך בתודעה לחזור, והאם חזרת, האם שמעת אותם?

משתתפת – לי זה קרה עם המשפחה המורחבת שלי כשהתחלתי את הדרך הרוחנית. לאט לאט הייתי פחות ופחות במפגשים משפחתיים. לא יכולתי לשבת במפגשים חסרי מטרה כאלה, סתם לשבת ולדבר. לאט לאט נסוגתי. הייתי נמנעת מלהגיע. לא יכולתי יותר להגיע לארוחות. אני זוכרת שזה היה קיצוני. אנחנו משפחה גדולה, אחים ואחיות, והמפגשים של סופי שבוע היו מובהקים, וכל פעם בבית אחר, ופתאום ‘שרי לא פה’.  מה קורה לה? בהתחלה מאוד שמרתי על זה בקפדנות. אמרתי ‘לא אכפת לי מה הם אומרים, אני לא יכולה להיות שם נקודה! אני לא אהיה שם בזיוף’. עם הזמן, הם לא ויתרו, מדי פעם קראו, כל פעם ניסו, ואני דחיתי בעדינות. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שהם באמת קוראים לי. נכון שאני לא אהיה באותה תדירות, אבל אני לא יכולה להתנתק לגמרי. הרגשתי פתאום חובה לחזור ולמצוא את הדרך המאוזנת, ולהיות כמה שנכון לי אבל לא לגמרי. פתאום הרגשתי חוסר מוסריות בזה. לא להתנכר להם. זה שאת התפתחת, ואפשר להבין שההתפתחות של בן משפחה יכולה להיות על חשבון אחרים שלא התפתחו. הרגשתי חוסר מוסריות. וזהו, זה חלף. אני כמובן לא באותה תדירות אבל אני יכולה למצוא עצמי אחת לחודש או 3 שבועות נפגשת איתם.

יעל – אני משתפת את המשך הטקסט, שהיה מאוד עוצמתי בשבילי כשקראתי אותו. היינו בחלק שאומר

“העולם המטוהר יתפתח מעל ומעבר לך. אתה תורחק ממנו. כך תצעד בשביל-השחור, אולם אלה, מהם פרשת, יצעדו בשביל הלבן.” – אתה יכול להמשיך לצעוד, ואתה או את תחשבי שאת בדרך ויכול להיות שיהיה שם נעים, אבל בעצם את כבר לא בשביל הראשי, את כבר לא בשביל עם הכוחות הטובים.

“אלה הם דבריו של שומר-הסף הגדול, בהם הוא מתגלה לאדם זמן קצר אחרי הפגישה עם שומר-הסף הראשון. האדם-המתקדש יודע היטב מה צפוי לו, אם הוא נכנע לפיתוי של שהייה-טרם-עת בעולם העל-חושי. – זוהר לא יתואר קורן משומר-הסף הגדול; איחוד איתו צופה הנפש-החוזה כיעד ברור בעתיד הרחוק. אכן, ברור לה לא-פחות, כי איחוד זה אינו אפשרי, אלא-אם-כן יפעיל האדם המתקדש את מלוא-הכוחות שהפיק מן העולם החושי-פיזי, גם לשחרור עולם זה וגאולתו. אם מחליט הוא למלא אחרי דרישותיה של ישות-האור העליונה, יזכה לתרום את תרומתו למען שחרור המין-האנושי. הוא מקריב את מתנתו על מזבח-האנושות. – לאחר השתחררותו לא יוכל להפיק בשביל עצמו כוחות חדשים מן העולם החושי-פיזי. ואם הוא מקדיש בכל-זאת את עבודתו לעולם זה, הרי נעשה הדבר מתוך ויתור על הפקת כל תועלת נוספת למענו-הוא מתחום פעלו-העתידי.

אין לומר, כי האדם יבחר, כאשר יקרא להחליט, כדבר המובן מאליו בשביל הלבן. זה לגמרי תלוי בכך, אם בשעת ההחלטה הוא מטוהר במידה כזו, ששום אנוכיות לא תוכל לדחוף אותו להיגרר אחרי פיתויי האושר.

כאן נאמר דבר חשוב: זה שהתקדמנו בדרך הרוחנית, ואפילו אם הגענו לדרגה כזו של מפגש עם שומר הסף הגדול – זה לא מבטיח שנבחר בשביל הנכון. יש עדיין סכנה והפיתוי הוא גדול. אמרנו הרבה פעמים, שככל שאנחנו מתקדמים – כוחות הנגד אורבים לנו יותר ולא פחות. זה מאוד חשוב לזכור את זה, כי אפשר לחשוב שאם הגעתי כבר לדרגה כזאת אז כבר אין לי סכנה, אבל זה בדיוק הפוך! לא סתם יש אינסוף סיפורים של מורים רוחניים שנפלו בדיוק לפיתויים האלה.

משתתפת – מה שהוא אומר כאן מתכתב עם מה שנאמר בקבלה: שאם אנחנו הנבראים, שהמהות שלהם היא ‘הרצון לקבל’ אז כאן הוא מראה איך אנחנו הופכים להיות ב’רצון לקבל על מנת להשפיע’ – “ ששום אנוכיות לא תוכל לדחוף אותו להיגרר אחרי פיתויי האושר” – זאת אומרת שזה כבר לא רק למען עצמך, אלא אתה מחויב לאחיך לגורל, להשפיע על אחרים.

יעל – אני מתחברת למה שאת אומרת. אין שם כבר רצון עצמי, אבל אם נשאר עוד אפילו קצת רצון עצמי כשכבר עלינו לדרגה כזאת – אז אנחנו ניפול לשביל השחור. הסכנה של הרצון העצמי היא מאוד גדולה גם פה, גם כשכבר עלית בדרגת ההתפתחות. כי הבלבול, הסטייה, יכולים להיות קטנים, אבל ברגע יכולים להפוך לגדולים. ברגע שנכנס במקום כל כך מתקדם רצון עצמי, אז סטינו מהדרך. זה אכן מתחבר לרצון לקבל: האם ה’רצון לקבל’ שלי עבר שינוי מהותי שבאמת הותמר ל’רצון להשפיע’.

“כי פיתויים אלה של השביל-השחור הם החזקים ביותר. בעוד שבצד השני אין בעצם פיתויים. כאן אין מאומה הקוסם לאנוכיות. הדבר לו יזכה האדם בעליונות אשר בספירות העל-חושיות, אינו אשר בא אליו, אלא אשר יוצא ממנו: אהבה לעולם ולאחיו-לגורל.

זה כבר ממש מתחבר למה ששרי סיפרה: הרצון לקבל כבר לא יכול להיות פה. אורנה אומרת את זה לא מעט: כשאנחנו מתקדמים, הדבר שנקבל זה את הזכות להשפיע יותר. זה קטע מאוד מרגש.

“כל אשר האנוכיות משתוקקת לו אינו חסר כלל בשביל-השחור. להיפך, בשביל הזה מוצאת האנוכיות את סיפוקה המושלם, ומי שרוצה אושר רק למענו-הוא, לבטח ילך בשביל-השחור הזה, כי זה השביל המתאים לו. – לכן אל יצפה איש, כי אוקולטיסט (מדען רוח) של השביל-הלבן ידריך אותו כיצד לפתח את האני האנוכי שלו. אין לו, אין להם, לאוקולטיסטים, ענין כלשהו באושרו של האדם היחיד. זה עניינו של האדם-היחיד עצמו. ואין זה מתפקידם של האוקולטיסטים מהשביל הלבן לקצר אותה דרך אליו, אל האושר. עניינם אך-ורק בהתפתחותם והשתחררותם של כל היצורים – בני-האדם ושאר היצורים בחבורת האדם המלווים אותו בדרך-התפתחותו. לכן עוסקות הוראותיהם בפיתוח כוחות-האדם רק לשם שיתוף פעולה במפעל הזה. הם מטפחים לכן את ההתמסרות הבלתי-אנוכית ואת הנכונות להקרבה עצמית על פני כל יתר הכשרים. אין הם דוחים אף-אחד, כי האנוכי שבבני-האדם יש בו האפשרות להיטהר. אולם, המחפש רק את תועלתו האישית, לא ימצא, כל עוד הוא עושה כך, דבר אצל האוקולטיסטים של השביל הלבן. גם כאשר אין הם מונעים ממנו את עזרתם, – מונע המחפש מעצמו את הפרי, אשר מניבה העזרה שלהם. לכן, אדם אשר מקיים באמת את הוראות האוקולטיסטים של השביל הלבן יהיה מסוגל, לאחר שהוא עבר את הסף, להקשיב מתוך הבנה אל דרישותיו של שומר-הסף הגדול; אולם מי שאינו מקיים את ההוראות הללו הלכה-למעשה, אינו רשאי לקוות כי יגיע אי-פעם דרכן אל הסף. הוראותיהם מוליכות אל הטוב או אין להן תוצאות כלל. כי אין זה מתפקידם להוליך אל אושר-אנוכי וקיום סתם בעולם העל-חושי. מתפקידם לדאוג מלכתחילה כי התלמיד יישאר מחוץ לתחום של העולם העל-חושי עד שיעבור לחיות בו כבעל רצון לשיתוף פעולה מסור.”

ר. שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘חיים ומוות – השומר הגדול של הסף’, עמ’ 135-138

זה טקסט מאוד מרגש, ויערה קוראת מאוד יפה, מרגישים את הקדושה של הטקסט באינטונציה שלך.

פה שטיינר מתאר בצורה יפה דבר שאנחנו תמיד אומרים: ה’אני’ הגבוה שלנו, עולם הרוח, לא מתעניין בזה שנהיה מאושרים במובן הרגיל של המילה. זה לא אומר שלא נזכה בסופו של דבר לאושר, ואולי גם לאושר יותר גדול ממה שאולי נדמה לנו, אבל האושר הזה הוא לא האושר האנוכי שבד”כ אנשים מבקשים, וגם מתפללים עליו בתפילות שלהם. האושר האנוכי לא מעניין את עולם הרוח. לא מעניין את ה’אני’ הגבוה שלנו. לכן צריך לעבור כל כך הרבה סבל. אותו מעניין הגאולה של הכלל – הכלל שאני בתוכו. גאולה שכוללת בתוכה את כל הנבראים, ואפילו לא רק את האדם. במובן הזה, אדם שהולך בדרך הרוחנית בשביל השחור: א. מורה רוח אמיתי לא יתן לו את המענה שהוא מבקש. זה לא שהוא ידחה אותו – אם יש לו רצון, גם אם הוא אדם אנוכי מאוד, הוא לא יידחה. לכל אחד יש תקווה לתיקון. אבל מי שהולך בשביל השחור – שלא יצפה לקבל עזרה. וגם אם המורה הרוחני לא יזהה, אז האדם האנוכי עצמו מכשיל את עצמו מעצם ההליכה שלו בדרך הרוחנית מתוך אנוכיות – הוא מכשיל את עצמו. הוא יוריד את עצמו.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

שאלה שאני שואלת אתכם: לפני לא הרבה זמן הייתי באיזשהו שיח רוחני וקיבלתי מתנה רוחנית גבוהה. השיח היה במקום רוחני מאוד גבוה, ואני – מתוך היהירות שלי, מתוך איזשהו מקום אנוכי, הורדתי, בלי לשים לב, במשפט קטן שאמרתי, הורדתי את השיח למקום אחר שהוא הרבה יותר ארצי. הפלתי את עצמי. היה שיח בדרגה רוחנית גבוהה ואני, במקום להיות שם, לקחתי אותו למקום ארצי ואנוכי, חוויתי איך בבת אחת הורדתי את עצמי ואת מי שהיה איתי לדרגה נמוכה יותר.

אני רוצה לשאול אתכן אם הייתה לכן סיטואציה כזו: שניתנה לכן מתנה רוחנית והייתן במקום גבוה, ושם נפלתן למקום אנוכי, לריכוז עצמי, לארצי, והפלתן את עצמכן חזרה למטה.

משתתפת – אני יכולה להגיד שבאחת הקבוצות שאני לומדת בה, ניתנה לי איזושהי מתנה רוחנית ע”י המנחה שהנחתה את הקבוצה אבל אני באותו רגע לא ראיתי את זה כמתנה אלא הפוך: הרגשתי כאב שלא קלטו אותי נכון, שלא ראו את מה שניסיתי לומר. במקום לקחת את המתנה הרוחנית ולנסות לשהות בזה, מיד הורדתי את זה למטה, ‘לא רוצה לשמוע את זה, לא לזה התכוונתי’. בפרספקטיבה של הזמן ראיתי כמה המתנה הזו הייתה גבוהה ונכונה, שכנראה ברגע הזה לא יכולתי להכיל את העוצמה שלה. הורדתי את זה מיד ולא יכולתי להנות ממנה.

יעל – אז אנחנו במו ידינו חוסמים את האור. במו ידינו אנחנו מחסלים אותו. ברגע שלא מזהים אותו בצורה נכונה, אז אני כבר לא במקום הגבוה. ככה אתה בעצמך מכשיל את עצמך כשאתה בעצם עוד לא מוכן.

משתתפת – אולי זה שאני לא מוכנה זה אולי אורות גדולים שקיבלתי טרם הזמן. אז אולי אנחנו דוחים אותם, כי זה אור גדול מדי בשביל הכלי ברגע הזה.

יעל – אני חושבת שזה גם וגם. אם אני עוד לא מוכנה אז אני אכשיל את זה כדי לא לקבל משהו חזק מדי, אבל זה גם מצב שהגעתי לאיזושהי דרגה וניתן לי פתח, אבל כנראה שאין לי זכות אם אני לוקחת את זה למשהו ארצי ואנוכי. אין לי זכות להיכנס במקום הזה. לא רק שהוא מסוכן לי, אלא ממש אין לי זכות, אני יכולה להשתמש בו לרעה אז במו ידי אני אמנע את זה.

קחו את זה למחשבה.

print