הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 2

9.6.2020 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – לימוד 2

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

סְפֵרַת הָרוּחַ הִנֵּה מוֹלַדְתָּהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

הָאָדָם יַגִּיעַ אֵלֶיהָ

בַּהֲלִיכָה בַּשְּׁבִיל שֶׁל חֲשִׁיבָה כֵּנָה;

בִּבְחִירַת כּוֹחַ הָאַהֲבָה שֶׁל הַלֵּב כְּמַדְרִיכוֹ הָאֵיתָן

בִּפְקִיחַת עֵינֵי נַפְשׁוֹ לִכְתַב הַיָּד שֶׁל הָאֲדָמָה

הַנִּפְרָס לְפָנָיו דֶּרֶךְ כָּל הַיְּקוּם,

בּוֹ יוּכַל לִמְצֹא תָּמִיד אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ שֶׁל הָרוּחַ

בְּכָל מָה שֶׁחַי וּמְשַׂגְשֵׂג

וְגַם בַּחֲסַר הַחַיִּים הַנִּגְלֶה בַּמֶּרְחָב

וּבְזֶרֶם הַזְּמַן – תַּהֲלִיךְ הַהִתְהַוּוּת

ר. שטיינר

מהו קודש בשבילכם, האם יש בחייכם קדושה – מה קדוש לכם ובאיזה אופן הקודש בא לידי ביטוי בחייכם?

משתתפת – עבורי קודש הקודשים הן שעות הערב כשאני בחדר עם הילדים שלי, בקריאה או בשיחה, זה חלל קדוש.

משתתפת – קודש בשבילי זה state of mind, כמו חדר בתוכי, שיש תקופות שאני זוכרת להיכנס אליו, ותקופות שפחות. זה מפלט מהחיים עבורי, מהחול.

משתתפת – יש לי קדושה למקצוע שלי, וזה כל-כך גדול שלפעמים זה משתק אותי מלעשות מה שהייתי רוצה לעשות במקצוע הזה, מרוב החשש והקדושה שאני חשה מול זה. מפחיד אותי, יוצר פער כמה רחוק אני יכולה ללכת בתוך זה, כמו ללמד – יש לי חרדת קודש כלפי זה. שלא אחלל את המקצוע. יש לי קושי עם אנשים שלא מתייחסים במקצוענות, ללא קדושה, למקצוע הזה.

משתתף – מחבר אותי לרוע שיש בי, אם אני באירוע של פחד, או שאני יכול להפיק הנאה ממשהו, אין שום דבר קדוש, אין קו אדום. קל לי לוותר על הקדושה הזו אז אני חושב אולי אין לי, אם אני מוותר על זה כדי להשיג משהו אז אולי זה לא אמיתי.

משתתפת – קודש זו הדת שלי, אלוהים, השבת, המסורת, זה המקדש שלי, אף אחד לא יכול לערער לי את האמונה באלוהים. מחוברת לדת ולספרי התורה, לא בפנטיות, אבל מבחינתי קודש זה אלוהים.

שאלה זו פותחת את הנושא שלנו היום.

על-פי שטיינר גם בעולם הרוח יש חוקיות, לא רק בעולם הארצי. אנחנו יודעים ורגילים להתייחס לחוקיות של העולם הארצי – כמו שעיפרון שייעזב ייפול למטה. אף אחד לא יתמה או יתמרמר על זה שהעיפרון נפל. היינו מתפלאים אם העיפרון היה מרחף באויר. כי יש חוקים בעולם הארצי, והם גלויים וטבעיים לנו.

כמו בעולם הארצי, כך גם יש חוקיות בעולם הרוח, וגם בדרך הרוחנית. יש שלבים בדרך הרוחנית שאנחנו נדרשים לעבור, יש חוקים מסוימים לאופן שבו נוכל לגשת ולהתקרב אל עולם הרוח.

בספר ‘כיצד קונים דעת עולמות עליונים’ שטיינר נותן ידע על חלק מהחוקים להתקרבות אל עולם הרוח, וגם כלים איך לגשת אליהם, איך ליישם אותם, איך לתרגל אותם, איך לפתח בתוכנו כישורים שנוכל לפעול על פי חוקים אלו.

החוק הראשון:

“בראשיתו של פיתוח זה, חייב האדם לפתח התייחסות יסוד זו בשם: שביל של יראת הכבוד – התייחסות ביראת כבוד לאמת ולהגעה לידי הכרת הדברים. בלי התייחסות זו אין לגשת ללימוד מדע הרוח. עוד בשחר ילדותם של תלמידי מדע הרוח לעתיד, ניתן להבחין בנטייה מיוחדת בכיוון זה. ישנם ילדים, המביטים ביראת-קודש אל האנשים אותם הם מעריצים. הם עושים זאת במידה כה רבה, שאינם מעיזים להעלות לגביהם מחשבה כלשהי של ביקורת או התנגדות. בהתבגרם, מאושרים ילדות וילדים כאלה, בכל שעה בה מזדמן להם להביט אל מה שממלא אותם ביראת כבוד. משורות הילדים הללו מתפתחים תלמידים רבים של מדע הרוח. הנעצרתַ פעם ליד פתח ביתו של אדם נערץ, והתמלאת יראת כבוד בביקורך הראשון, שעה שלחצת על כף מנעול הדלת, בהיכנסך לתוך הבית כאל מקום קדוש? אם כך, הרי התעורר בקרבך רגש העשוי לשמש כזרע, ממנו תצמח בעתיד דרכך אל מדע הרוח. ברכה היא לכל אדם צעיר להיות בעל רגשות כאלה, על מנת לבנות עליהם. טעות היא לחשוב כי תכונה כזו מוליכה לרגש של נכנעות והשתעבדות. הדבר שהיה בילדות יראת כבוד כלפי בני אדם – מתפתח ברבות הימים ליראת כבוד כלפי האמת, וההגעה לידי הכרת הדברים. הניסיון מלמדנו, כי אלה אשר למדו לעמוד ביראת כבוד במקום הנאות, הם אלה היודעים גם לעמוד בקומה זקופה. ויראת כבוד היא במקומה, כאשר היא נובעת מעומק הלב.

כל עוד לא נחשוף בנו את ההרגשה – המושרשת עמוק בנפשנו – כי קיים משהו גבוה מעלינו, לא נוכל למצוא בנו את הכוח להתעלות ולהתפתח לרמה יותר גבוהה. הכוונת הלב לעומקי יראת הכבוד, נתנה למתקדש את הכוח להרים את ראשו אל מרומי הרוח ולהגיע לידי הכרת מהותם העילאית של הדברים. לא נוכל לטפס אל מרומי הרוח, מבלי לעבור קודם דרך דלתות הענווה. ידע  אמיתי נרכש רק לאחר שלמדו להעריכו. זכות לאדם להסב עיניו כלפי האור, אבל קודם לכן עליו לרכוש לו זכות זו”.

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, עמ’ 21

כאן מצביע שטיינר על החוק הראשון – יראת הכבוד לאמת. היא עוברת דרך שבילי הענווה.

איך מתפתחת בנו יראת הכבוד לאמת?

משתתפת – דרך הערצה, דמות של אדם שיש לנו כלפיו תחושת הערצה.

בתקופה שלנו – התקופה המודרנית, תקופת נפש התודעה – אחרי שעברנו דרך הנפש השכלית רגשית, הנטייה הטבעית היא להיות בחוסר יראת כבוד, להיות בחול, להיות בספק, בביקורת. אנחנו מגיל צעיר מתחנכים בצורות שונות לציניות, לביקורת לספקנות. לא קל לדבר בתקופתנו על יראת כבוד וקדושה.

כפי שהזכרנו בעבר, המעבר דרך הנפש השכלית-רגשית, עם רכישת היכולת לספקנות וביקורת, היה הכרחי להתפתחות האנושות, אבל יש לזה מחיר – נדרשת מאיתנו  עבודה מודעת ורכישה של איבר של יראת הכבוד. זה לא פועל אצלנו באופן טבעי כמו בעבר.

בעבר – הנשגב בלט בצורה טבעית מעל החול. היום אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה כדי לפתח בתוכנו יראת כבוד וחוויה של קודש.

ועדיין, אנשים כמו אלו שנמצאים פה, אנשים שיש להם כמיהה רוחנית, קריאה אל הרוח – נבדוק בחיינו ובילדותינו, ונראה שהיו מקומות בהם התעוררה יראת כבוד, היו מקומות בהם עלתה חוויה של מפגש עם הנשגב, כמו הדוגמאות שניתנו כאן בהתחלה. זה לא תמיד בא לידי ביטוי בצורה דתית, או בצורה שנדע לקרוא לה ‘קודש’.

בנעוריי זה בא לידי ביטוי בחיבור לקריאה של שירה – את זה קיבלתי מהבית, ולקרוא שיר של לאה גולדברג, נתן אלתרמן וכד’, להתחבר למילים הללו, להשראה, היה עבורי חיבור לנשגב.

איפה אתם יכולים לזהות את החיבור לנשגב בחיים שלכם – אולי דרך אדם שכשפגשתם אותו והייתם איתו בקשר הייתה שם החוויה הזו של הנשגב. יכול להיות מדריך, הורה, או דרך אמצעים אחרים מאנשים, כמו הדוגמא שלי, או בכל מני צורות אחרות.

משתתפת – רקדתי הרבה שנים בלט קלאסי. בשבילי להגיע לשיעור בלט ולראות את המורה זה היה כמו לפגוש את אלוהים.

אנחנו רואות בדוגמא שיש בה התמסרות – כשאני מקדישה את עצמי לתחום מסוים, בהתמסרות ובהתייחסות רצינית כלפיו, יש שם חוויה של יראת כבוד. זה חיבור לנשגב כי אני מתחברת שם לחלקים הגבוהים שבתוכי, ומוותרת על חלקים אחרים. החיבור לחלקים הגבוהים שביומיום אני לא מחוברת אליהם.

משתתפת – יש לי יראת כבוד למורה הרוחנית שלי שפגשתי ונמצאת כאן. אני מתרגשת כשאני מדברת על זה. פעם ראשונה שפגשתי מישהו שמבין מה אני עוברת, איזה תלאות. הייתי מחכה למפגשים, לשיעורים. זה הזמן להגיד לה תודה רבה. היא לימדה אותי לראשונה ביוגרפיה, ושם התחיל הניצוץ. עכשיו אני מבינה חיבורים רוחניים, הסתכלתי עליה בהערצה, על כל הידע והניסיון. זו עבורי יראת כבוד.

משתתף – איך מפתחים את האיבר הזה? אני נתקל בבני אדם שיכולים להיות עבורי מושא להערצה כי יש להם יכולות להתחבר למקומות שאני עדיין לא הגעתי אליהם. זה מעורר בי דברים הפוכים מיראת כבוד – קנאה, למה אני לא שם והם כן? למה הם מגיע ולי לא?

נתייחס עוד מעט לפן ההפוך מיראת כבוד.

מהדוגמאות אנחנו רואים שכשאנחנו פוגשים אדם שיש בו דבר גבוה שבנו עוד אין, אבל באיזשהו אופן יש לנו זיקה אל אדם זה – הזיקה כלפי האדם נובעת מכך שיש בתוכנו את הפוטנציאל להגיע אל הנשגב הזה, והאני הגבוה שלנו מרגיש את זה, ונמשך אל המקום הזה, ומרגיש משיכה אל האדם הזה או אל המהות הזו, שאני יודע, באופן לא מודע, שקיים בי ועוד לא התפתח בתוכי. יש כמיהה להתקרב לדבר הזה שעוד אין לי.

לדברי שטיינר הכלי שלנו להגיע לעולם הרוח זה הנפש שלנו. המזון של הנפש – הרגשות. כשאנחנו מפתחים בתוכנו רגשות של יראת כבוד, יחס של כבוד לאמת – אנחנו מזינים את הנפש, ומאפשרים לה להתקרב אל עולם הרוח. כשאנחנו מזינים את הנפש בביקורת, באנטיפתיה, בזלזול – זה כמו לתת לגוף לאכול אבנים.

“בהתחלה לא קל לאדם להאמין כי רגשות של הערצה ויראת-כבוד וכו’ יש להם שייכות לכושר להגיע לידי הכרת הדברים. כי נוטים להאמין כי כושר זה הוא דבר בפני עצמו, אשר אין לו קשר עם כל היתר המתרחש בנפש. כאשר חושבים כך שוכחים, כי בהפעלת כושר זה, הנפש היא היא אשר פועלת ומגיעה, כתוצאה מפעולתה, לידי הכרת הדברים. ורגשות הם לנפש מה שהמזון לגוף. אם מגישים לגוף אבנים במקום לחם, תפסוק פעולתו. דין דומה הוא לגבי הנפש. הערצה, יראת-כבוד ודרך-ארץ הן מבחינת מזון המבריא ומחזק את הנפש, ביחוד לשם הפעלת הכושר להגיע לידי הכרת הדברים. חוסר דרך ארץ, אנטיפתאתיה וחוסר-הערצה לגבי דברים הראויים להערצה גורמים לכמישה ושיתוק של כושר זה. (…) נפש הרוכשת רגשות של הערצה ויראת-כבוד גורמת לשינוי בצבעים של הילתה.”

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, עמ’ 24

אנחנו יכולים לפתח בתוכנו את הרגשות של הקדושה ויראת הכבוד. זה לא ‘ניתן או לא ניתן’ לנו. כל אחד יכול לפתח זאת בתוכו.

החוק אומר שכאשר אנו ניגשים לדברים מתוך יראת כבוד לאמת לנשגב, זה מזרז את ההתקרבות שלנו לעולם הרוח. זה כמו מגנט שיש לו שני צדדים, ואני נמצאת מול הצד של ה+, הצד המושך, אני מקרבת את עצמי אל הנשגב ואל עולם הרוח, עולם הרוח יאפשר לי להתקרב אליו. כשאני ניגשת אל הדברים מהצד ההפוך – בחוסר יראת כבוד, זה לא מאפשר לי להתקרב, אני מרחיקה את עצמי מעולם הרוח, גורמת לו לדחות אותי מעליו.

כאשר אני ניגשת לדבר מתוך אנטיפתיה הוא לא יגלה לי את מהותו, רק כאשר אני ניגשת אליו מתוך אהבה ויראה הוא יגלה עצמו אלי.

יש כל מני שערים אל עולם הרוח, ואחד מהם הוא השער של שומר הסף הקטן – הדמות שנושאת את הפגמים שלנו, את החולשות, את חלקי הצל והחלקים הלא-מודעים.

זה שער מרכזי שאנחנו עושים איתו עבודה בביה”ס ‘כחותם’, וזה גם השער של התקופה שלנו – המעבר דרך הרוע וההתגברות עליו.

כשאנחנו מדברים על יראת כבוד, לא מספיק שנפתח חשיבה ניו-אייג’ית שאומרת ‘מעכשיו אגש לכל דבר באופן חיובי, ואפתח חשיבה חיובית כלפי מי שאני פוגשת אהיה חיובית ואז עולם הרוח יפתח בפני’ – זה לא עובד ככה וזה לא מספיק. זה חשוב לחשוב חיובי אבל זה רק שלב אחד ועלינו לבדוק שהוא לא נעשה בצורה שטחית ומלאכותית. עלינו לשאול “מהם המקומות בהם אני פועלת באופן הפוך מיראת כבוד, מתי אני נגשת מתוך האיכות ההפוכה?”

מה זה ההפך מיראת כבוד וקודש? איזה הלך נפש, התנהגויות, תכונות, יש כשאנחנו לא ביראת כבוד?

משתתפים – זלזול וביקורתיות, ציניות, ספק, הקטנה של אנשים אחרים.

ספק – במיוחד כשהוא הופך לדבר אוטומטי. אנחנו לא רוצים להסתכל באופן עיוור, חשוב לשאול שאלות ולדעת להטיל ספק – אלו יכולות שחשובות עבור התקופה שלנו. אבל אם אנחנו מטילים ספק באופן אוטומטי, על כל דבר, מתוך פחד להתמסר – מפחיד לא להיות בציניות או לא לזלזל, יותר קל להיות בדחייה והדיפה של הדברים, וזה ממש מרחיק את עולם הרוח.

משתתפת – זה לא מקובל היום להיות לא ביקורתי. אם אני מתמסרת, מקבלת משהו, אז שואלים אותי איפה המחשבה שלך האישית? אנשים מותחים ביקורת על כל דבר. ברוח התקופה משהו מבקש להפוך את הדברים על פיהם, וזה מגיע בביקורתיות וזלזול.

צריך אומץ היום כדי להתמסר ולהיות ביראת כבוד.

משתתת – גם קבלת הדברים כמובן מאליו היא בעיני הפוכה מיראת קודש. אפילו לא כפעילות תובענית, אלא חוסר שימת לב לדברים.

תובענות. ‘הלקוח תמיד צודק, מה יוצא לי מזה’ – יש סכנה להתייחס ככה גם למורה שלנו. היכולת להיות בהכרת תודה לחסדים שניתנו לי, אל מה שהאחר נותן לי מאוד משמעותית עבור הלך נפש של יראת כבוד.

יהירות – היא הפוכה ליראת כבוד. חטא ההיבריס הוא הכי חמור. יהירות היא חילול קודש. לאנשים שהולכים בדרך רוחנית יש סכנה שם – דווקא בתוך תהליך של התפתחות יש סכנה לנכס לעצמנו גדוּלה וחשיבות. מתוך לימוד תכנים גבוהים, מתוך עזרה לאחרים שגדלים מזה – יש בזה סכנה ליפול ליהירות ועל-כן עלינו להיות ערניים במיוחד לגבי תכונה זו. יהירות היא אנטיתזה של יראת קודש. ביראת קודש אנחנו יודעים שכל הידע שרכשנו וניתן לנו, וכן והכישורים שלנו הם לא שלנו, הם לא בבעלותנו, הם התפתחו בנו מתוך תהליך. זה חמקמק ומוסווה. זה נושא חשוב שיש להתייחס אליו בתוכנו.

זלזול – כשאני פוגשת אדם אחר, באיזו עמדה אני נגשת אליו? מתוך איזה מקום אני פוגשת אותו? האם יש לי יראת כבוד לכל אדם כבעל ‘אני’, מעצם היותו אדם. גם כשהלבוש שלו נראה לי נחות מבחינת מעמד, מקצוע, השכלה, ועוד.  האם יש לי יראת כבוד כלפי כל אדם באשר הוא אדם?

יראת קודש מתפתחת ליראת כבוד לאמת. כל שקר – ושקר הוא לא רק בחוץ, אלא גם שקר שהאדם משקר לעצמו – זה חילול קודש.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

נתחלק לעבודה ביוגרפית בקבוצות, ואתם מתבקשים להמשיך בחברותות בעבודה הפנימית ובחקירה. מי שאין לו חברותא מוזמן לכתוב לנו למייל ונצוות אותו. אנחנו נותנים פה שאלות לחקירה ביוגרפית, ואח”כ העבודה היא עבודה שלכם בבית – לקרוא את הטקסטים, לחקור דרך השאלות. אנחנו נגשים לעבודה הרוחנית באופן שאינו מופשט ולא פילוסופי. אנחנו רוצים לקחת את הנאמר לעבודה בחיים שלנו, לעבודה פנימית.

השאלה לחקירה:

חשבו על אירוע, קשר, נושא, מקום, שבו לא הייתה בי יראת כבוד, שחיללתי את הקודש, אולי לא במודע – חיללתי את הקודש כלפי אנשים אחרים, כלפי ידע שרכשתי, כלפי מה שניתן לי. איך באירוע הזה הרחקתי את עצמי מעולם הרוח. זה יכול להיות גם משהו שקורה עדין עכשיו. לראות מתוך איזה חלק בי זה קרה, מתוך איזו תכונה שלי או צורת מחשבה שלי או נטייה – הובילה לזה. מתוך כל מה שהזכרנו כאן: היהירות, השקר, הזילזול, הציניות. כשנזהה את זה נוכל לראות איפה העבודה שלנו – מאיזה מקום הרחקתי את עולם הרוח ממני בכך שלא הייתי ביראת כבוד. דרך זה אדע איפה יש לי עבודה.

סיכום במליאה:

שאלה של משתתפת: לגבי נושא הקנאה – האם קינאה היא רוע או שיש בזה משהו חיובי שמוביל את מי שמקנא לאיזשהו כיוון שאינו שלילי? חשבנו על מה כל אחד מרגיש בתוך הקנאה.

לשטיינר יש מאמר מעניין על קינאה ושקר כשתי תכונות שהאדם חש אנטיפתיה טבעית כלפיהן. תכונות שנוגדות את הברית בין אנשים. אלו תכונות שהאדם ירצה להסתיר ולהיפטר מהן, כי מרגישים כלפיהן רתיעה באופן טבעי. תכונות שאנחנו מביאים מחיים קודמים.

אני מזכירה שאנחנו מדברים על רוע, אנחנו מתייחסים לא רק לרוע זדוני וקיצוני, אלא גם רכילות ודברים קטנים ולא-מודעים. יש בתוך קנאה רוע. בקנאה יש הנחה שגויה, כי אני רוצה את הדבר שיש לאחר, וזה נובע ממקום ארצי. כי בעולם הרוח – אם יש לאחר זה לא בא על חשבוני, להפך – הוא יוכל לגדול וגם אני אוכל לגדול, וככל שהאחר גדל אני גם יכולה לגדול. בעולם הארצי – מה שיש לי הוא על חשבון האחר. כשאני לוקחת חלק מהעוגה אז האחר יקבל פחות.

כשיש בנו קנאה זה דורש מאיתנו עבודה והתגברות. זה יכול לחסום בפנינו את הגישה ואת הזיקה אל עולם הרוח. כשיש לאחר משהו ואני ביראת כבוד אליו אז אני דווקא ארגיש כלפיו זיקה. אבל זו גם תכונה מאוד אנושית. אני מכירה אותה בתוכי. אבל העיקר הוא הנכונות שלנו להתבונן על האמת כפי שהיא, גם בהקשר לקנאה – אם יש לנו יראת כבוד לאמת, זה גם יראת כבוד אל מה שאני פוגשת בתוך עצמי, גם אם מה שאני פוגשת זו קנאה. הכנות לומר ‘יש בי קנאה’, וחלקי צל נוספים, היא צעד חשוב לקראת האמת, צעד הכרחי בהתקרבות אל עולם הרוח.

משתתפת – קנאה היא לא רק שלילית. זה גורם לי לרצות להיות במקום שאני רואה את האחר נמצא בו. יש בזה מניע להתפתחות. זה מעורר זיקה אל הדבר של האחר.

משתתפת: בזכות הקורונה מצאתי תמונה שאמא מחזיקה אותי כתינוקת. כל החיים החזקתי בתוכי כלפי אמא שלי מחשבה שאמא שלי לא אהבה אותי. הטלתי ספק באימהות שלה. הרוע שלי היה כל-כך גדול שהייתי אומרת “אז מה אם מת לה ילד…”  – לאמי התאבד ילד, אח שלי, כשהייתי ילדה. לא הבנתי למה ‘לי לא מגיע’. סחבתי כעסים וחוסר יראת כבוד כלפיה וכלפי מה שהיא עברה בחיים. כשמצאתי את התמונה בה אמא מלאת אהבה כלפי, הייתי בשוק. זה מאוד מפחיד לעבור מכעס, תלונה ושנאה, אל יראת כבוד. בזכות העבודה שלי פה הצלחתי לקבל את זה. היום אני מלאה ביראת כבוד. זה עבר מיראה שאמא שלי לא אוהבת אותי, אל יראת כבוד. זה שחרר אותי מהמון דברים. יראת כבוד מאפשרת לי לראות דברים שקיבלתי ממנה, שבעבר ייחסתי לעצמי.

זו הדגמה מאוד יפה של החוק שדיברנו עליו: כשאני לא ביראת כבוד אז הדבר מתרחק ממני. אני מרחיקה מעצמי את עולם הרוח כמו מגנט על צידו הנגדי.

משתתפת – בחוויה שלי אני יכולה להיות באי-יראת כבוד כלפי אחרים כשאני באי-יראת כבוד כלפי עצמי. יש קשר הדוק. בזמנים שאני מרוצה ומכבדת אותי, אני יכולה לכבד יותר גם אחרים.

להמשך חקירה בבית:

מתוך איזה מקום פעלתי בחוסר יראת כבוד והרחקתי מעצמי את עולם הרוח?

זו יכולה להיות התכונה שאני נדרשת לעשות איתה עבודה. המטרה אינה להלקות את עצמי ולהתמלא באשמה על קיום התכונה בתוכי. כשאנחנו מוכנים לפגוש באומץ את החלקים האלו אז מתחילה הדרך של ההתפתחות, משם מתחילה ההתקרבות אל עולם הרוח.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *