הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 3

16.6.2020 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – לימוד 3

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

עבודה פנימית / ר. שטיינר

לעבודה הפנימית יש הדים בחוץ

אל תשפטי, רק הקשיבי

אל תטילי ספק בחוסר תכליתיות

רק התבונני.

אהבי אותם כולם.

להתנסות חיצונית יש השפעות פנימיות

אל תימנעי, רק תחפשי

אל תתגונני, רק החזיקי מעמד

עד שתגיעי

שקט בפנים, אהבה בחוץ

אל תדברי, רק האזיני

אל תשאלי, רק תמתיני

עד שזה יינתן לך.

אנחנו ממשיכים במסע החניכה שלנו עם הספר “כיצד קונים דעת העולמות העליונים”.

נתחיל בחזרה קצרה – רקפיטולציה:

גם בעולם הרוח, וגם בדרך הרוחנית, יש חוקים.

החוק הראשון שמוצג בספר – יראת כבוד. כשאנחנו ניגשים לדברים מתוך יראת כבוד, עולם הרוח מקרב אותו אלינו, ואנחנו מתקרבים אליו. כשאנחנו ניגשים לדברים בחוסר יראת כבוד – ובשיעור הקודם פירטנו מה זה חוסר יראת כבוד – אז אנחנו מרחיקים מעצמנו את עולם הרוח.

למה זה כך?

להתקרב לעולם הרוח פירושו להתקרב אל המהות של הדברים. להתקרב ולהיות בתוך המהות עצמה של הדבר. המהות של הדבר – והדבר יכול להיות אדם, טבע, בעל חיים, רעיון – לא תוכל להתגלות לנו כשאנחנו ניגשים אליה מתוך אנטיפתיה, זלזול, הרחקה. זה חוק, זה לא עונש, זה פשוט לא אפשרי לדברים להתגלות לנו כשאנחנו ניגשים אליהם בצורה לא נכונה.

כשאנחנו ניגשים לדבר מתוך אהבה – רוחנית ולא אסטרלית – אז המהות תוכל להתגלות לנו, לעלות מול עיננו, נוכל להתקרב אליה.

לפני שנמשיך לנושא של היום – האם מישהו רוצה לשתף בדוגמא שעלתה לו, בהרהורים או מחשבות שעלו בעקבות לימוד הנושא הזה?

משתתפת – בזכות החברותא גיליתי שבמשך הרבה שנים הייתה לי אנטיפתיה להורים מזניחים, מתעללים, שלא מטפלים בילדיהם. למרות שהתפקיד שלי כגננת היה לעזור להם ללמוד לטפל בילדים כמו שצריך, מהראש ידעתי שאני צריכה לעזור להם, אבל בלב הייתה אנטיפתיה. במשך שנים חזרו התופעות בהן ראיתי שאני לא מצליחה להגיע אל ההורים האלה – אלה שלא מביאים אוכל, לא מטפלים, לא רוחצים. לקח לי הרבה שנים עד שהבנתי שאני יכולה לעזור להם רק כשאני רואה אותם – את ההורים – כילדים בעצמם, ואז יכולתי לפתוח את הלב אליהם. כל זמן שהייתה טינה ולא אהבה כלפיהם – לא הצלחתי לעשות שום שינוי.

יעל – עלינו לזכור ולהבין שכל דבר שמתגלה לנו, גם דברים מאוד קשים ושליליים שמטבעם מעוררים אנטיפתיה, כל דבר כזה או אחר שקיים כאן הוא חלק מהבריאה, ויש מאחוריו מהות רוחנית. גם מאחורי הדברים הקשים ביותר – יש מהות רוחנית. זה לא אומר שנסכים ונקבל כל דבר, העניין הוא לא בפעולות שנעשה, אלא בגישה ממנה אנחנו רואים את הדברים. בעולם הארצי נפעל לפי חוקי העולם הארצי – נגן על עצמנו, נדאג לטפל, נפנה אל מי שצריך במידה ונפגוש התנהגות לא ראויה…. אבל במקרה הזה אנחנו רואים שהשינוי בגישה אפשר לראות אותם, את המהות של הדברים מאחורי המעטפת הקשה, וגם לעזור שם.

משתתפת – האם יראת כבוד יכולה לבוא לידי ביטוי בהערצה לזמר פופ לדוגמא בנעורים?

יעל – בהחלט, באינקרנציה (בחלק הראשון של החיים) הרבה דברים בעלי אופי רוחני יישאו אופי ארצי. תשוקה חזקה, רצון חזק שיכול לבוא לידי ביטוי בדברים ארציים, כמו מיניות, תחרותיות – כולן יכולות בהמשך לעבור התמרה לתכונה רוחנית. כך גם הערצה לזמר, ליופי – יכולים להיראות לנו מאוד ארציים בגלל שיש בהם אלמנט של חיצוניות – אך יש בהם את הכמיהה לנשגב. אם נער/ה מעריצים זמר פופ, שמהווה עבורם סמל לנשגב בכך שהוא מרשים אותם ומושך אותם, שהמוזיקה שלו מדברת אליהם – גם בזה יש מהות של יראת כבוד. כן כדאי לתת את הדעת לשאלה אם החשיפה של הנוער היא רק לדברים ברמה שטחית שיש בה דלות, יתכן שיהיה בזה מחסור. יש משמעות לשאלה לאיזה נשגב אנחנו נושאים עיניים. יש חשיבות לחשיפה גם לדברים נשגבים וגבוהים יותר מהארצי. עם זאת, ברגע שיש חיבור למשהו גבוה ממני זו כמיהה לנשגב. הבן שלי הוא כדורגלן ויש לו הערצה לשחקני כדורגל – ליכולות שלהם, להתמדה והחריצות שלהם, להצלחה שלהם, למה שהם עושים במהלך משחק. לי זה לא נראה משהו נשגב אבל אני יכולה לראות איך זה ביטוי לנשגב עבורו, ביטוי לרצון להגיע למקום גבוה. וזה בא לידי ביטוי כרגע באינקרנציה דרך הגוף ודרך ההסתכלות הארצית.

היום נתוודע לחוק רוחני נוסף עליו שטיינר מדבר בספר. נפתח בשאלה:

איך אתם מגיבים לגירויים שבאים אליכם מבחוץ, מהעולם הארצי?

גירוי זה כל דבר שמגיע אלינו דרך החושים: מפרח בטבע ועד שלטי פרסומת בדרכים, מוצרים בחנות, שיחה ששומעים….

משתתפים – סקרנות, עניין, חקירה, פליאה, סימפטיה והתלהבות או אנטיפתיה ודחייה – תלוי בגירוי. הזדהות.

האם אתם מחפשים אחרי גירויים רבים? האם אתם מוצפים מגירויים / אדישים לגירויים סביבכם…? כמובן שיש הרבה סוגי גירויים והתגובה שלנו לא זהה בכל, אבל נתייחס באופן כללי, כהקדמה לנושא שנעסוק בו.

משתתף – עם הגיל יש פחות דברים מגרים. התגובה לגירויים השתנתה. קהתה.

משתתפת – התגובה שלי השתנתה מתוך בחירה. אני יותר בפליאה ותדהמה מדברים מסוימים, ויש דברים שאני בוחרת לא להתרגש מהם, אולי אפילו אדישה כלפיהם. זה לא בגלל שהתבגרתי אלא בגלל שהבחירות שלי יותר ברורות לי.

יעל – אתם מוסיפים שיש שינוי לתגובה שלנו לגירויים במהלך השנים, במהלך הביוגרפיה.

משתתפת – גירויים מבחינתי זה ‘מה הסביבה תגיד, איך היא תגיב’. מילים שפעם היו מעליבות אותי, היום אני חווה בהתפתחות. אני פחות נעלבת, פחות לוקחת ללב. לא נעשיתי אדישה, אבל אני מסתכלת, מתבוננת – מה האחר אומר לי. לדוגמא, עם בעלי – אם פעם היה אומר מילה שהייתי מאוד נעלבת ממנה ויכולה לבכות עליה ימים, היום אני מסתכלת עליו אחרת – מה הוא אמר לי? הגירוי של הכעס, הפגיעות, העלבון, הוא מופחת. זה בעיקר בזכות הדרך שאני עושה – ההבנה שאם אני הולכת בדרך רוחנית, אז משהו הגיע לפתחי. אני כבר לא עושה מזה דרמה כמו פעם. אז הגירויים האלה הם בסדר, אני מקבלת אותם.

יעל – כאן מדובר על גירויים שמגיעים אילנו באמירות של אנשים. הכעס, העלבון – אלו כבר רגשות, לא גירויים. ואת אומרת שיש משהו יותר אקטיבי בתגובה שלך. אם קודם התגובה הייתה פסיבית – משהו הגיע אלי והגבתי בעלבון או בכעס, היום – יש עבודה פנימית שנעשית מול הדברים שמגיעים אלי מבחוץ.

עבודה פנימית יכולה להיות מול כל גירוי שמגיע אלינו מבחוץ: אמירה של אדם, משהו שפגשתי בטבע… כל גירוי מבחוץ. השאלה היא – כמה אני אקטיבית וכמה אני פסיבית.

“בעזרת רגש נוסף אפשר להגיע ליתר יעילות בשימוש העוצמה, הנרכשת על-ידי הערצה ויראת-כבוד. רגש נוסף זה מתפתח, כאשר האדם לומד להתמסר במידה פוחתת והולכת אל רשמי העולם-החיצוני, ובמקום זה מפתח חיים פנימיים ערים. אדם הרודף רשמים מן העולם-החיצון, הנמשך לשינוי מתמיד, לא יגיע אל שביל הידע-העילאי. אין הכוונה שהתלמיד יאטום את עצמו בפני העולם-החיצון, אלא שחייו-הפנימיים העשירים ידריכו אותו בשעת קליטת רשמים מן החוץ. כאשר בעל נפש-עמוקה-ועשירה מתהלך במחוז-הררי יפה, תהיה התרשמותו שונה מהתרשמותו של בעל נפש דלת-תוכן. רק החוויה הפנימית היא אשר פותחת לפנינו את הצוהר אל יופיו של העולם-החיצון. האחד מפליג בים וחוויות פנימיות מעטות-בלבד עוברות דרך נפשו; אחר חש אז את השפה הנצחית של הרוח הקוסמית; מתגלות אליו תעלומות של היקום.”

ר.שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘תנאים’, עמ’ 24-25

כאן מדובר על העבודה הפנימית שנדרשת מאיתנו בתוך המפגש שלנו עם הגירויים החיצוניים. שטיינר מציין שיש הבדל גדול באופן שבו אני פוגשת את הגירויים החיצוניים של העולם החיצון. ההבדל תלוי באופן שבו אני נגש אל הגירויים החיצוניים: אם הנפש שלי דלה, אם לא נעשית שם עבודה פנימית, המפגש עם הגירוי החיצוני יהיה שונה מאשר המפגש עם הגירוי עבור אדם שעושה עבודה.

בחיים המודרניים יש סכנה גדולה שנעבור מגירוי לגירוי, מעונג לעונג. סכנה להישבות בתוך הגירויים, להיבלע בתוכם. אנחנו מוצפים באינסוף גירויים, אינסוף פיתויים, אינסוף גירויים שבאים אלינו, אם אנחנו רוצים או לא.

כשאני נכנסתי ל”כלבו של מלכיה”, ישוב קטן ונידח…עם ילדיי כשהיו קטנים – רק ההצפה של כמות הממתקים כבר הייתה מתקיפה אותם. כך בסופרמרקט, בקניון ועוד… הגירויים “מתקיפים” אותנו מבחוץ. נשאלת השאלה איך אני פוגשת את הגירויים? האם אני נותנת להם לחדור אלי ללא הבחנה? אז אני עלולה להיבלע בתוכם, או למצוא את עצמי רצה מעונג לעונג, מגירוי לגירוי, מפיתוי לפיתוי.

למשל באוכל – כשאני חוטפת משהו לאכול בין לבין במשך היום, לעומת האפשרות לשבת לטעום את הדבר עצמו, לחוש אותו, לעכל אותו, לחוות את הגירוי של מה שנכנס אלי לגוף ולעבד אותו. יש נטייה בעולם המודרני לחטוף את הדברים, בלי ממש להרגיש, בלי להיות בעצירה והתבוננות.

משתתף – כשהייתי נוסע לטייל בחו”ל עם אשתי, בנופים יפים, ובערב במלון בשיחה אני רואה שהיא מספרת דברים כאילו הייתה בטיול אחר. ראינו שנינו את אותו הדבר, וכל אחד מתרגם את זה אחרת.

יעל – שני אנשים יכולים לפגוש את אותו גירוי, וכל אחד יחווה אותו אחרת, ויפיק או לא יפיק ממנו משהו אחר, בהתאם לעבודה הפנימית ולנפש שלו.

משתתפת – בעבר, ניו-יורק הייתה עבורי משאת נפש. לא הייתה שנה שלא הייתי נוסעת לשם. אני מוצאת בשנים האחרונות שאני כבר לא יכולה לפעול באותו אופן. כמות הגירויים שמציפים אותי שם מעייפת אותי עד כדי שאני לא יכולה לנסוע לשם. אולי זה קשור לגיל, ולעבודה הפנימית. כבר לא יכולה להכיל את הדבר הזה.

יעל – זו דוגמא איך הדרך הרוחנית והעבודה הפנימית משנה את היחס שלנו אל מה שפעם היה משאת נפש ועורר תשוקה – עכשיו הופך לבלתי אפשרי ואני לא יכולה לשאת. זהו תהליך של התעדנות שאנחנו עוברים בתוך ההתפתחות הרוחנית – אותם גירויים שהיו בעבר מאוד מושכים, עכשיו הנפש שהתעדנה והפכה לרגישה כבר לא צריכה את העוצמות האלה אלא זקוקה למשהו יותר מעודן.

משתתפת – בתקופת הסגר בקורונה הייתה מנוחה נורא עמוקה. לא היינו חשופים כמעט לגירויים, וזה היה שקט ונוח לנפש.

יעל – בתקופת הקורונה קלטנו איך רובנו נמצאים כל הזמן בגירויים אינסופיים. אנחנו יכולים לא לשים לב לזה, להפוך לקהים ואדישים, והגירויים חולפים על פנינו בלי שנשים לב. וכשמגיע שקט כזה כמו שהגיע בסגר, הבנו איזה רעש היה קודם, ולאיזה רעש אנחנו חוזרים אולי בימים אלו.

משתתפת – יש אצלי דואליות שאני לא מבינה עד הסוף. כשאני מגיעה למרכזי קניות גדולים אז מאוד קשה לי. אני צריכה להיות מאוד ממוקדת במה שאני רוצה, להיכנס ולצאת. אני לא יכולה להכיל מעבר לזה. לעומת זה בעבודה שלי בגן עם הילדים – זה אינטנסיבי מאוד, יש שם הצפה גדולה של גירויים, דברים לעשות. אבל איכשהו בתוך כל זה אני כן מצליחה לעשות סדר, למצוא את המרכז, להיות מחוברת לכל מה שצריך לעשות.

יעל – נבדוק מה ההבדל בין הגירוי האחד לשני: המפגש עם הילדים – שיש בו משהו מציף ורועש, אבל יש בו מהות שונה מקניון שיש בו הצפה של גירויים אחרים?

משתתפת – הדבר המהותי הוא שבעבודה עם הילדים אני נדרשת ליצירתיות כשמגיע אלי אתגר, ילד שצריך עזרה. אני מודעת לזה שאני לא אמורה לדבר איתו כמו אל מבוגר, אני פונה אל תודעה של ילד. אני צריכה להביא את הכלים הכי יצירתיים כדי להגיע אל הילד. זו התפתחות מאוד מהירה, לעשות היפוך ולהגיע אל הילד. זה קורה כל היום, הרבה פעמים. לעומת זאת בקניון – זה עובר דרכי, עד כדי כך שזה מסובב אותי, מסחרר אותי.

יעל – בעבודה עם הילדים יש עבודה של האני. מי שיצירתי, ושעושה אינטגרציה, ויכול לסנן מה יכנס או לא יכנס – זה האני. הנפש היא תגובתית – היא מגיבה, פסיבית. האני נמצא שם ויכול לסנן את הגירויים ולהגיב עליהם ממקום אחר. בעבודה עם הילדים יש סוג מפגש שונה. יש לך שם תפקיד, שליחות, התפתחות, בעוד שדרך הגירויים בקניון יש ספק אם אפשר בכלל להתפתח דרכם.

“על התלמיד להקדיש בחיי-יומיום שלו רגעים להתבודדות והתכנסות שקטה בתוך עצמו. ברגעים הללו אל-יעסיק את מחשבותיו בענייניו האישיים, אחרת הוא עלול להגיע לידי תוצאות הפוכות מאלו המקוות. להיפך, יניח לרשמים, להתרשמויותיו מהעולם החיצון, לחלוף כהד דרך הדממה הפנימית. ברגעי דממה אלו, כל פרח, כל חי, כל מעשה, יגלו לו סודות בלתי-משוערים. בדרך זו יכין את עצמו, להתייחס באורח שהוא שונה-לגמרי מזה שהיה רגיל לו, להתרשמויות חדשות מהעולם החיצון. אדם הרוצה רק להנות מהתרשמויות, כשהן רודפות אלה את אלה, מקהה את כושרו להגיע להכרת הדברים. לעומת זאת אדם הנותן להנאה – לאחר שנהנה ממנה – לגלות לו משהו, מטפח ומפתח כושרו זה. לשם כך על התלמיד להתרגל, לא רק להניח להנאה להשמיע הד – כפי שהיה עד כה – אלא לוותר על הנאה נוספת ולעבד בפעילות פנימית את ההנאה שהיתה לו.”

ר.שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘תנאים’, עמ’ 25

איך אנחנו ניגשים להנאות? האם אנחנו רק מחפשים את העונג הבא?

בהתייחס לדוגמאות של המשתתפות ממקודם: החוויה בתוך קניון הומה אדם, בתוך אינסוף גירויים – חוויית ההצפה מראה שיש אצלכן את ההתעדנות הזו עליה שטיינר מדבר. אצל רבים הגירוי האינסופי הופך להיות העיסוק העיקרי שלהם, שיכול להוביל לקהות חושים. ללכת מדבר לדבר, לרדוף אחרי הנאות – זה קורה רבות בתרבות שלנו. הנאות מיניות, הנאות קולינריות, הנאות ותענוגות.

ההנאה עצמה אינה דבר רע, אלא היא דבר חשוב – היא המפגש שלנו עם העולם החיצון. אנחנו לא אמורים להפוך לסגפנים. בכמה מקומות שטיינר מדבר נגד סגפנות – לא להפוך לסגפנים כי בית-הספר ללמידה הוא בתוך העולם הארצי, ובעולם ארצי זה יש גם תענוגות והנאות. השאלה היא האם אני מנתבת את ההנאה לעבודה פנימית, ועוברת דרכה משהו, או שאני רודפת סיפוק ועוד סיפוק, נעה מתשוקה לתשוקה – זו שאלה גדולה לתרבות שלנו.

אל לנו להפחית בערך העובדה, כי התלמיד נאלץ להתמודד כאן עם צבא של שטנים, המנסים את נפשו, הרוצים להקשות את ‘האני’ שלו כדי שיסתגר בתוך עצמו. אך על התלמיד לפתוח את ‘האני’ בפני העולם. עליו לחפש אחר ההנאה כי רק דרכה מגיע אליו העולם החיצון. אם הוא מקהה את עצמו בפני הנאות, דומה הוא לצמח אשר חדל להיות מסוגל, להוציא מזון מהסביבה. אולם אם הוא מסתפק בהנאות, הרי הוא מסתגר בתוך-עצמו. אז יהיה לו ערך רק בשביל עצמו, אבל לא בשביל העולם. לא חשוב באיזו מידה פיתח, לאחר מכן, את חיי-הפנימיים ואת ‘האני’ שלו, – העולם ידחה אותו. לגבי העולם ייחשב כמת. תלמיד מדע הרוח מחשיב את ההנאה רק כאמצעי להתעדן למען העולם. ההנאה לגביו היא שליח מהעולם. שליח זה מלמד אותו דבר על העולם. אולם, לאחר שהוא למד מההנאה, הוא מתקדם לקראת העבודה. הוא אינו לומד בכדי לאגור את הנלמד בתוך אוצר-ידיעות שלו. אלא בכדי לשרת בנלמד את העולם.”

ר. שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘תנאים’, עמ’ 25-26

תלמיד מדע הרוח חייב לדעת כי קיים חוק יסודי במדע זה, והעובר עליו מסכן את ההצלחה; וזהו החוק: כל לימוד, כל קניית ידע, לשם העשרת ידיעותיך בלבד, לשם אגירת אוצרות-יידע בתוכך, מטה אותך מן הדרך. מאידך, הלימוד וקניית ידע לשם קידום התבגרותך לקראת התעלות-האדם וקידום העולם, מקדם אותך צעד אחד קדימה. רק שמירה קפדנית את החוק הזה בכל נסיבות חייו, תעיד על תלמיד אמיתי של מדע-הרוח. אפשר לבטא אמת זו גם במשפט הקצר הזה: כל אידיאה (רעיון) שאינה הופכת בך לאידיאל (משאת נפש), ממיתה כוח מסוים בנפשך; כל אידיאה שהופכת לאידיאל, יוצרת בך כוחות של חיים.”

ר.שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘תנאים’, עמ’ 26

ננסה לנסח יחד את החוק ששטיינר מציג כאן:

משתתפת – ההנאות בעולם ניתנות לנו, אבל אין לשמור אותן בתוכנו לטובתנו העצמית או הפרטית,  אלא להשתמש בהנאות אלו כדי לקדם את העולם ואת עצמנו בתוך העולם. לא להישאר עם רעיון כמשהו חומרי סתמי אלא להפוך אותו למעשה בעולם.

משתתפת – אנחנו הופכים להיות סוג של שליחים דרך ההנאה: אם אני לוקחת את ההנאה לעצמי, אז אני מסתגרת ולא עושה איתה את מה שאני אמורה לעשות – להעביר את זה לעולם. שליחות להעביר את החוויות שלנו אל האחר דרך ההנאה. אני חושבת שעולם הרוח נועד לשרת את העולם ולא אותנו.

משתתפת – בחלק הראשון של הטקסט מדובר על כוחות שמנסים להסיט אותנו, להרדים אותנו לתוך הנטייה לקחת את ההנאה לעצמנו ולעבור מהנאה להנאה.

יעל – שטיינר מציין שלתלמיד מדע הרוח אורבים שטנים רבים שמאיימים להסיט אותו מהדרך.

ההנאה יכולה להיות גם הידע הרוחני. לקבל ידע רוחני זו חוויה מענגת, ויכולה להיות חווית התעלות והנאה. זה לא רע, מותר ונכון להתענג על זה, אבל אם אני עסוקה רק באגירת הידע שניתן לי, בשביל עצמי ‘שיהיה לי’, בשביל שאני אתהדר ואגדל, לאגור אותו למען מטרותיי האגואיסטיות, בשביל להיות בעלת ידע וחכמה, או בשביל להרגיש נעלה או אפילו רק כדי להנות ממנו לעצמי – אז זה יסיט אותי מהדרך. כך אני מתרחקת מהדרך הרוחנית. כחוק – זו פעילות שמסיטה את האדם מהדרך. גם לוציפר וגם אהרימן אורבים שם ומושכים אותנו, כל אחד בדרכו, לקחת את הידע ואת הלמידה לכיוון לא נכון.

לעומת זאת, יש אפשרות שהידע הזה יחזור לעולם עם ההתפתחות שלי. זה קשור להצדקה ללקיחת הידע. אנשים שהולכים בדרך רוחנית לוקחים הרבה משאבים ואנרגיות. עכשיו אנחנו כאן לומדים יחד, בעוד יכולנו לעשות דברים אחרים, ‘לעשות לביתנו’.  אנחנו לוקחים אנרגיה שבאה על חשבון משהו אחר. ההצדקה לזה היא שבסופו של דבר זה יחזור לעולם. אנחנו צריכים להיות עירניים גם בשלב הזה של החזרת הידע לעולם: בכל פעם שאני מחזירה לעולם, גם כשאני מלמדת, אני צריכה לבדוק את עצמי בכל פעם מתוך איזה מקום זה נעשה. מתוך איזה מקום אנחנו נותנים. גם כשאנחנו נותנים חזרה את הידע וההתפתחות שלנו בחזרה לעולם – עלינו לבדוק מתוך איזה מקום זה נעשה.

החוק הזה אומר שאם אני לוקחת את זה לשימושי האגואיסטי – אז העולם ידחה וימית את כוחות החיים. אלו כוחות חיים שיומתו. כוחות החיים שמותמרים לאנרגיה רוחנית – יומתו. זה חוק – תהיה המתה של כוחות חיים אלו, כשהמניעים של האדם הם אגואיסטיים.

לעומת זאת, כשאני משתמשת בהתפתחות שלי והיא ניתנת חזרה לעולם – אז כוחות החיים והכישורים ילכו ויתפתחו. זה יקרה מתוך הדבר.

שאלות לחקירה ביוגרפית בקבוצות:

1. איך אני מגיבה לגירויים שאני פוגשת בעולם החיצוני – בקהות חושים / בבליעה / בחיפוש מתמיד אחרי הגירוי הבא / בפליאה / באטימות /באדישות /  בסקרנות – אלו רק דוגמאות לאפשרויות תגובה, ואתם תמצאו אצלכם את אופן התגובה שלכם ותוסיפו.

2. מאיזה מקום אני לומדת את הידע הרוחני? האם יש לי דוגמא בביוגרפיה שבה לקחתי את הידע עבור עצמי מתוך מניעים אגואיסטיים? מה הפידבק שקיבלתי חזרה מהעולם?

זה מקום שכולנו יכולים ליפול בו – לכולנו אורבים כוחות הנגד, וככל שאנחנו מתקדמים בדרך הרוחנית, כך מתגברים כוחות הנגד מולנו. כך שהם יכולים להופיע אצל כל אחד איתנו ועלינו לבחון את הופעתם אצלנו באומץ. כשאנחנו מדברים על ידע רוחני זה לא מתייחס רק לידע האנתרופוסופי. גם כשקיבלתי משהו מהעולם, שהתפתחתי דרכו והתעשרתי ממנו – מתוך איזה מקום בתוכי זה נלמד? מאיזה מקום זה נלקח? האם מתוך מקום שנעשתה בתוכו עבודה פנימית ואח”כ יכול היה להחזיר אותו לעולם, או מתוך מקום אנוכי – צבירת הידע בתוכי כדי שאני אגדל ואתעלה?

במידה ויש לי אירוע כזה בביוגרפיה – לראות איזה פידבק העולם החזיר לי? מה הרגשתי – האם העולם המית אותי?

אספר דוגמא מעצמי: לימדתי בסדנה חומרים מאוד גבוהים, ולא חוויתי התעלות, ולא הבנתי למה. בחקירה ביוגרפית ראיתי שבאתי לשם ממקום לא נכון. זה היה כאב מאוד גדול בשבילי לגלות את זה, אבל זה היה גילוי מאוד חשוב עבורי.

לסיכום: נזכיר שהחוק עליו דיברנו היום אומר: שכשאני צוברת ידע רוחני ואוגרת אותו עבור עצמי, למטרות האגואיסטיות שלי, שיכולות לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות –  אני מתרחקת מהדרך הרוחנית וגורמת להמתה של הכוחות הרוחניים שקיימים בי. אני ממיתה את הכוחות הרוחניים שלי, כי כוחות אלה הם כוחות חיים שהותמרו. אני מייבשת אותם.

ואילו כשהידע הרוחני משמש אותי לעבודה פנימית, שבסופו של דבר תינתן בחזרה לעולם – אז כוחות החיים מותמרים לכישורים רוחניים. אני בונה ויוצרת דרך זה כישורים רוחניים חדשים.

למפגש הבא להמשיך לקרוא בספר את החלק שנקרא “פיתוח שלווה פנימית” עמ’ 26-33.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *