הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 4

23.6.2020 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – לימוד 4

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

אֵלִי,

עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה

תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶּה לִהְיוֹת מנוחמ/ת

אֶלָּא מנחמ/ת.

שלא להיות מובנ/ת אלא מבינ/ה

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,

כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,

וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.

אָמֵן.

פרנסיסקוס מאסיזי

הנושא שלנו היום “פיתוח שלווה פנימית”.

הספר כיצד קונים הוא ספר של חניכה והתקדשות. זהו ספר של הדרכה של תלמיד מדע הרוח (אנחנו) – איך לפסוע בדרך שתביא אותו בסופו של דבר לראייה רוחנית.

הדרך לראייה רוחנית היא חניכה, והתקדשות היא התוצאה. ביהדות קוראים לזה ‘נבואה’.

ביהדות אנחנו מכירים את הנביאים שפעלו בעם, אבל למעשה נבואה מתייחסת לאנשים שהתנבאו, שהם האנשים שלמדו בבתי-ספר לנביאים. קראו להם ‘בני הנביאים’. הם עשו תהליך חניכה כמו שאנו מנסים לעשות עכשיו, רק בזמן אחר, במצב אחר, ובתנאים אחרים.

תהליך החניכה  שניתן בספר “כיצד קונים דעת העולמות העליונים” – מטרתו לפתח בכולנו איברים רוחניים חדשים – עין חדשה, אוזן חדשה. איברים אלה אינם פיזיים אלא אתריים. הם נמצאים בגוף האתרי – הגוף שנמצא ברמה אחת מעל הגוף הפיזי.

האופן שבו הגוף האתרי יכול לקלוט את המציאות הוא דרך אימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות.  לא דרך חשיבה לוגית אלא דרך תמונות, דרך הבהרת התמונות, ודרך תובנה שנוחתת כרעם ביום בהיר, לא דרך תהליך חשיבה.

העולם האתרי הוא העולם בו כתוב ספר ההיסטוריה הרוחני בו כתוב כל מה שהתרחש על-פני האדמה, בכל זמן וזמן. לכן הנביאים הגדולים, כמו משה, יכלו לקרוא בספר זה. לקרוא פירושו להיות במצב מדיטטיבי שבו הוא רואה תמונות, כמו חלומות, אבל לא חלומות. את התמונות האלו ראה משה מבראשית ועד האחרית, עד דברי הימים. לכן התנ”ך יכול היה להיכתב גם על תקופות שבני אדם, כמו משה, לא חיו בהן, וגם על תקופות שבני אדם עדיין לא חיים בהן. כל מה שמתרחש פה כתוב בעולם הרוח. מה שקרה כתוב כמו שקרה. מה שעוד לא קרה כתוב כזרעים, כפוטנציאל.

עלינו להסתכל על הספר “כיצד קונים דעת העולמות העליונים” כספר של חניכה והתקדשות המציע דרך. שטיינר מציין שלא חייבים לעשות את כולו, לא כל אחד מתחבר לכל התרגילים.

התרגילים להם הוא קורא ‘תרגילים מעשיים’ הם תרגילים שכתובים באופן דומה בתורות אזוטריות אחרות, חוץ מאשר השוני בשפה. חלק גדול ממה שאנחנו עושים אפשר למצוא גם בבודהיזם, ביהדות, בתורת המוסר – אלו תנאים בסיסיים כדי שנוכל לפסוע על שביל ההתקדשות. כולנו יכולים להיות מתקדשים. אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא, אבל חובה עלינו להכין את זה, וכבר בחיים אלו נראה פירות של התקדשות – נהיה אפופים בעולם הרוח. דרך הנושא היום “פיתוח שלווה פנימית” נראה מה זה להיות אפופה בעולם הרוח.

אנחנו יודעים שהחשיבה הרגילה לא נותנת לנו מענה שלם למשמעות החיים. היכולת שלנו לתפוס את החיים דרך אברי חוש חדשים, שנמצאים בנו כזרעים, מעצימה את הכוח התודעתי שלנו, ולפיכך מעצימה את היכולת שלנו להבין את התמונה השלמה.

“פיתוח שלוה פנימית” – הפרק מתחיל בעמ’ 26.

בעמ’ 28 אומר שטיינר כך:

 “שהרי בכל אדם – אדם החולין – חבוי אדם עילאי. אדם עילאי זה נשאר חבוי ומחכה שיעוררוהו. ורק בכוחותיו העצמיים של כל אדם ניתן לעורר את אותו אדם עילאי אשר בקרבו. כל עוד לא עוררו אדם עילאי זה ישארו סמויים וחבויים הקשרים העילאיים הרדומים בכל אדם והמאפשרים להגיע לידי הכרת מהותם העילאית של הדברים”.

בכל אדם חולין- אדם כמונו, עם תודעה רגילה – חבוי אדם עילאי. אדם עילאי זה הוא ‘האני הגבוה’. בכל אחד קיים האני הגבוה, אבל כפוטנציאל. אנחנו צריכים לעבוד על-מנת לפתח אותו ולהעיר אותו.

כל מה שיש לנו עכשיו כדבר מוגמר בישות שלנו, הן הפיזית, הן האתרית, והן הנפשית – לא היה פעם נחלתם של בני האדם. האדם התפתח. הרוח האנושית – הרוח שאלוהים השרה על העפר –  פיתחה לאט לאט איברים. הגוף הפיזי שלנו לא נראה ככה בעידנים אחרים, וכן הנפש שלנו ועוד חלקים שנדמה לנו שכך היה מאז ומתמיד. זה לא היה ככה תמיד, אלא לכל חלק בנו הייתה תקופה שהאדם היה צריך לעבוד עבור מרכיב זה. אולם, בתקופות מוקדמות יותר, האלים עבדו יותר עבור האדם מאשר האדם עבור עצמו. בתקופתנו – מה שיש לנו כמתנת האלים קיים בנו, ומתוך זה – מתוך מה שיש לנו – אנחנו צריכים לעבור בעצמנו לשלב הבא. היום יש לנו שכל ויש לנו חשיבה אינטלקטואלית כמתת אלים – בעולם זה כבר נוכח אצל כל אדם – אבל כדי להגיע לרמה יותר גבוהה של תודעה, למשל לרמה הראשונה שנקראת ‘אימגינציה’, אנחנו צריכים לעבוד. זה כבר לא יינתן לנו כמתנת האלים.

יש לזכור שהאלוהות לא תעזור לנו יותר מלמעלה. עכשיו העבודה עברה לתוכנו. אלוהים עבר לתוכנו. הסיבה לכך היא שאנחנו כבר בוגרים – כמו ילד שהגיע לגיל 21 ואנחנו כהורים כבר לא עושים עבורו הכל, או לפחות מצפים שיתחיל לפתח את חייו בעצמו, עפ”י הקרמה שלו, ומה שהשקענו בו, וכל הסביבה שהייתה בילדותו. יותר מזה אין לנו מה לעשות, וחייבים להעביר את השליטה על חייו אליו.

אותו דבר באנושות כולה – מה שלא נעשה, לא יעשה יותר עבורנו.

האדם העילאי מחכה שיעוררו אתו – מי יעורר אותו? אנחנו. איך נעורר אותו? לפי מה שניתן לנו בכתבים. יש אנשים שהצליחו, והם מספרים לנו איך לעשות את זה. אנחנו לא אמורים להמציא את הגלגל מחדש. זה גם לא נגרע מהחופש שלנו אם אנחנו לא ממציאים את הגלגל בעצמנו. נהפוך הוא – אם אנחנו נשענים ויושבים על כתפיהם של ענקים, אז אנחנו יכולים להמשיך ולפתח. ל לזרוק את כל מה שהם מציעים לנו.

האדם העילאי – כל עוד לא עוררו אותו הוא יישאר סמוי, והכשרים האפשריים להתפתח יישארו חבויים, ואנחנו לא יודעים מה אנחנו מפסידים, אין לנו מושג לגבי זה. אמנם שטיינר לא כותב זאת כאן, אבל אם אנחנו לא מתקדמים אז אנחנו הולכים אחורה, כי אין כזה דבר ‘להישאר במקום’. זה נכון לגבי כל דבר שקשור להתפתחות הרוחנית, לא רק לגבי פיתוח שלווה פנימית.

שטיינר מכניס את פיתוח השלווה הפנימית תחת הכותרת “כללים מעשיים”. זה מופיע בעמ’ 26-33.

זה לא מוזר קצת שפיתוח שלווה פנימית כרוך בכללים מעשיים?

משתתפת – זה מוזר כי שלווה זה אמורפי וכללים מעשיים זה דבר מובנה.

אורנה – כאילו שאפשר לצוות עלי “עכשיו תפתחי שלווה פנימית”. שלווה פנימית זה כלל מחויב המציאות, אבל לא אומרים לי איך אני יכולה לפתח את זה. הרי שלווה פנימית זה חסד.

משתתפת – בימינו דרך מדיטציה מפתחים שלווה פנימית, זה לא חדש בעולמנו. זה כלי מעשי.

אורנה – השאלה אם כולנו נגיע לשלווה פנימית דרך מדיטציה. אנחנו יכולים לעשות מדיטציה ו לפעמים למרות זאת עדין יגיעו מחשבות מנקרות “מה יהיה עם….”. המדיטציה היא כלי חזק אבל לא תמיד יכולה לתת לנו שלוה פנימית שתלווה אותנו לאורך כל היום. אבל גם את זה שטיינר נותן, ואומר שאפשר לפתח שלווה פנימית באמצעות מדיטציה, ועוד כלים עליהם נדבר בהמשך.

בתוך הפיתוח של שלווה פנימית שטיינר מדבר על ההכרח להשאיר לתלמיד חירות במחשבה: המורה הרוחני לא אמור לכפות את המחשבה שלו על התלמיד, אלא להשאיר לתלמיד חירות במחשבה.

מהי חירות במחשבה? האם חירות זה לעשות/לחשוב מה שבא לי?

משתתף – חירות זה שהתלמיד יעשה מה שהוא צריך לעשות ולא שאני אכתיב לו.

אורנה – אז באותה מידה אני יכולה לשאול למה אני צריכה מורה רוחני? הוא אמור להדריך אותי, הוא מציע לי מה לעשות, אבל אני בעצם לא רוצה שאף אחד יכפה עלי שום דבר, לכן אני לא רוצה שום מורה רוחני.

משתתפת – אולי יש דברים שהוא יודע, בגלל שהוא כבר עשה את הדרך ואנחנו עוד לא. אולי הוא יודע לשאול את השאלות הנכונות, להציב בפנינו דברים חדשים. זו לא כפייה.

אורנה – יש פה בלבול, יש מקום אחד מסוכן שאפשר להתבלבל בו. תלמיד יכול להגיד ‘למדתי תורה כלשהי, ועכשיו אני מחפש את עצמי. אני רוצה להיות אינדיווידואל, ושאף אחד לא יכפה עלי שום דבר, ולא רוצה להקשיב לשום תורה, ורוצה להמציא את עצמי מחדש”. פה יש סכנה. הסכנה היא שהתלמיד יפנה לכיוון שמשרת את היהירות שלו בלי לשים לב. הוא יזרוק כדבר מיותר ולא חשוב את כל התורות הרוחניות שניתנו במשך שנים ע”י אנשים שזכו להצצה, ואף יותר מהצצה, לעולמות הרוח. הוא עלול לשאוף, מתוך הנפש שלו, להיות חופשי, וזו הסכנה. הייתי עדה לאנשים כאלה ולמסלול שלהם, וראיתי איך הם הולכים ומתדרדרים, הולכים ומתייבשים, הולכים ומאבדים אפילו את מה שכבר רכשו. לפעמים, בשם החופש, בשם זה שאני חוששת שיכפו עלי מחשבה של מישהו אחר, אני הולכת בדרך שהיא הדרך הלוציפרית, הדרך היהירה, הדרך שתיקח אותי לנפש שלי ולא לרוח. כל דבר יהיה סובייקטיבי בגלל שאני מסרבת לקבל אמיתות אובייקטיביות. אני יכולה להגיד מול כל אמת אובייקטיבית ש’יש לי את האמת שלי’. אז יהיו הרבה אמיתות, אבל סובייקטיביות, במקום שתהיה אמת אחת עם דרכים שונות להגיע אליה.

משתתפת – אז איפה הגבול? באותה מידה, בני אדם נדרשים להיות בחירות מחשבתית כדי להבחין ולפתח את החוש לאמת, תנועה בין ההתמסרות למורה לבין המחשבה החופשית. איך זה אמור לעבוד?

משתתפת – לפעמים זה לא רק בענייני קבלת החלטות. זה לא רק שהמורה אמור להפנות אותי לבחור בין כמה דברים. זה מזכיר לי שאמרת לי בשיחה משהו על עצמי, משהו שהיכה בי, ולא יכולתי לעבוד אתו. החירות שניתנה לי לדעתי היא לא לכפות את התובנה הזו עלי בזמן ובמקום שהמורה מחליט. אלא לתת לתלמיד את חופש המחשבה. אם היית דוחפת אותי לחקור את זה, או מזכירה לי את התובנה הקשה הזו בכל מפגש שלנו, אז החופש היה נשלל ממני. רק שנה אח”כ הייתי בשלה לקחת את זה ולעבוד עם זה ולעבור טרנספורמציה בהקשר הזה. לא לפני. פה החופש שלי בא לידי ביטוי.

אורנה – נוציא מהדברים תמצית: מה המורה צריך להיות כדי שאני אאמין לו?

משתתפת – נוכח וקשוב, חסר מוטיבציה עבור התלמיד.

אורנה – מורה שאין לו מוטיבציה לגבי התלמיד. הוא אומר את מה שהוא מבין, לפעמים הוא יכול גם לטעות, ואז כנראה עולם הרוח יתקן אותו, אבל הכי חשוב – למורה אין מוטיבציה. כמורה אמרתי למטופלת משהו לפני שנה, והמטופלת לא יכולה היתה לקבל אותו, ואז הרפיתי מזה, לא כפיתי. אין לי מוטיבציה לגבי התלמיד, אני לא שואפת לשנות אותו, זה לא תורם לי ולא גורע ממני אם הוא ישתנה או לא, זו לא אחריות שלי, וזו לא זכות שלי – אני לא הופכת למורה יותר טובה אם התלמיד שלי השתנה או לא. זה דבר חשוב וטוב לזהות אצל מורה רוחני – שאין לו שום מוטיבציה. הוא לא דוחק בי, הוא לא מושפע אם הצלחתי או לא הצלחתי. הוא משקף מה שיכול לעזור לי כי הוא רואה את זה, מתוך ניסיונו וזמנו בדרך הרוחנית.

משתתפת – קבלה. שהתלמיד נמצא איפה שהוא ולא אמור להיות בשום מקום אחר. הוא נכון איפה שהוא נמצא.

אורנה – המורה הרוחני מקבל אותך, לא שופט אותך. המורה הרוחני לא תלוי בך כדי להיות. לכן הוא גם לא תלוי בהשתנות שלך. מי שישתנה זה התלמיד.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

מתי יש לכם צורך לכפות את המחשבה שלכם על האחר? ועם מי זה קורה לכם – עם תלמידים, עם אנשים בבית?

משתתפת – בעיקר עם הילדים. זה נובע בסופו של דבר מדאגה או פחד.

אורנה – אכן. זה המקום שהמורה הרוחני, וההורה, צריך להשתחרר ממנו – הדאגה, הפחד והצמידות, הסימביוזה. הסימביוזה עם הילד או התלמיד.

זה קשור לפיתוח שלווה פנימית. איך מפתחים שלווה פנימית? שטיינר נותן לנו כלים מעשיים, וזה לוקח שנים, וגם כשמצליחים – חלק מהזמן מצליחים וחלק מהזמן לא מצליחים. עם חלק מהאנשים מצליחים ועם חלק לא מצליחים. מול ילד שלנו שסובל – לפתח שלווה פנימית זה אתגר גדול. אבל – ניתנת לנו בספר הדרך, במקום אחר בספר שטיינר אומר שאחת התכונות הכי חשובות היא סבלנות, כי אנחנו לא יודעים מתי תהיה לנו התעוררות רוחנית. יכול להיות שנעבוד הרבה זמן ולא תהיה התעוררות רוחנית, ויכול להיות שברגע שניכנס לדרך – תהיה התעוררות רוחנית. זו תופעה שקורית.

לפני חודש חזרה אלי תלמידה שלא ראיתי כבר כמה שנים. בינתיים היא כבר הקימה משפחה והיה לנו יעוץ אחד. אחרי הייעוץ הזה היא אמרה לי שהחיים שלה השתנו, באופן שלא הבינה מה ואיך זה קרה. זיהיתי שזה חסד של מתחילים. היתה לה התעוררות רוחנית, הראו לה מה יכול להיות, והמצב עוד יחזור לקדמותו ואז היא תצטרך לעבוד בשביל זה. אבל ההתעוררות הזו, שרק דיברנו וזה השפיע על מערכת היחסים שלה עם בן זוגה, בלי שהיא תגיד כלום. זאת משום שמשהו בהוויה שלה משהו השתנה – זה עשה שינוי מוחלט. אמרתי לה שזה חסד של מתחילים, וצריך להתכונן לעבוד בשביל זה.

 צריך סבלנות, אנחנו לא יודעים מתי ההתעוררות הרוחנית הזו תבוא. אבל היא תמיד תבוא. אין סיכוי שהיא לא תבוא אם אנחנו עושים את הדרך. התעוררות רוחנית מתרחשת בשלבים. אנחנו לא יודעים איזה דברים טובים מחכים לנו אם נהיה סבלניים בדרך.

“הכן לך רגעים של שלוה פנימית, וברגעים אלה תלמד להבחין בין העיקר לתפל” – הוראה שקשה לדמיין מה לעשות איתה. איך מכינים רגעים כאלה? איך אדע להבחין בין העיקר לתפל?

ברגעים האלה יעביר לפני נפשו את שיחותיו, צרותיו, דאגותיו, ניסיונותיו, מעשיו, וישתדל לראותם מנקודת מבט יותר גבוהה“. ואז הוא מוסיף “התלמיד יסתכל על עצמו בשלוות הפנימית של המשקיף“.

המשקיף – אם לדוגמא חליתי. איך אני צריכה להסתכל על עצמי? מבחוץ. הרי אם מישהו אחר היה חולה, היו לי תעצומות נפש לעודד אותו, להיות עבורו, וגם לא הייתי סובלת כמוהו. כי אני זה לא הוא. שטיינר מכוון אותנו להפריד את עצמנו – יש מי שסובל ויש מי שמשקיף. להפריד בין האני היומיומי – הנפש והגוף, לבין האני הרוחני – זו הדרך לפיתוח שלווה פנימית.

עדיין זה אמורפי, אז הוא נותן לנו ‘הנחה’: אתם לא חייבים לעשות את זה על מה שקורה עכשיו, אלא כצעד ראשון עשו זאת על משהו שקרה כבר. מה שכבר התרחקתי ממנו, מה שהוא לא הדבר שעכשיו כואב, ומה שלא כואב עכשיו. תרגלו את זה על משהו שכאב בעבר, ואז עבר זמן, ויותר קל לראות את זה מהפרספקטיבה של המשקיף. המשקיף לא מזוהה כ”כ כמונו עם עצמנו.

את זה אנחנו עושים בביה”ס דרך מתודה של התבוננות על עצמנו באופן שונה ממה שנהגנו להתבונן פעם. המתודה שנקראת “הפרדת כוחות הנפש” – האני מסתכל על הנפש, הוא לא מזוהה איתה. את התרגול הזה צריך לעשות כל-כך הרבה פעמים, בסבלנות, עד שמשהו קורה. ‘מה שקורה’ זה היעד שאליו אנחנו הולכים.

לדברי שטיינר, מי שמתמיד בזה – יבוא יום ויתפתח בו איבר רוחי חדש, איבר שלא ידע קודם על קיומו. זאת אומרת שאם נמשיך לתרגל את זה, יתפתח בנו איבר רוחני חדש שיהיה ביכולתו להתבונן על אירועי חיינו מנקודת מבט אחרת. אם נשווה את זה לפיזי, זה כמו שתהיה לנו עין נוספת. למשל: כשאני יושבת מול המסך אז לא יכולה לראות מה שקורה מאחורי. אין לי עין בגב. האיבר הרוחני החדש, למרות שהוא לא פיזי, הוא איבר ממשי. עם האיבר הזה אני יכולה לראות את החיים שלי מנקודת מבט אחרת. בשביל זה כל העבודה – עבודה סיזיפית, לאורך זמן, עם לא מעט ייאוש ובכי וכאב, אבל יבוא יום שנתחיל לחוש את האיבר הזה נמצא אצלנו בגוף.

נחוש אותו בכך שנחוש נוכחות אחרת – נחוש שבנוסף לגוף הפיזי יש סביבנו גוף תודעה שאינו פיזי, והוא עוטף אותנו. אז נחיה בשני מימדים בו זמנית, כמובטח לנו. המורה שלי בהחלט הגיע לזה. זה מצב שבו הנפש שלנו תרגיש משהו, והמעטפת הרוחנית הזו, האיבר החדש הזה, יעלה אותנו לממד רגש ותודעה אחרים. לשם אנחנו רוצים להגיע – זה האיבר הרוחי החדש.

משתתפת – האם האיבר הזה הוא פיתוח עמדת המשקיף?

אורנה – אני חושבת שלא. עמדת המשקיף זו הדרך לשם, זה התרגול. אני מנסה להסתכל על החיים שלי מנקודת מבט של מישהו אחר. לדוגמא: את מטפלת במטופלים שלך, ועם כל האמפאתיה שלך את לא סובלת כמוהם, וכשאת הולכת הביתה יש לך את החיים שלך – זו עמדת המשקיף. אבל אנחנו שואפים להגיע לכך שהאיבר הזה יהיה מובנה בהוויה שלנו, לא רק התודעה והמחשבה שלנו, אלא שבו-זמנית נחיה בשני עולמות. נרגיש את הגוף הפיזי שלנו ואת כאבי הנפש, ומסביבנו תהיה הילה, מלאך שומר, שאומר לנו בו זמנית שזו לא המציאות היחידה. הוא עוטף אותנו במעטפת רוחנית בתוכה מתקיימת האמירה הזו.

הספר הזה נועד שנעבור לחיות במחיצתן של ישויות הרוח, בעולם נוסף שאופף אותנו – אנחנו לא נופלים לתוך הכאב, הסבל והפחד שהאירועים שקורים לנו או ליקירנו מאיימים להכניס אותנו לתוכם.

לזה הוא קורא ‘הבחנה בין עיקר לתפל’.

אצלנו זה בדיוק הפוך – התפאורה הופכת לעיקר בגלל הכאב. בגלל הכאב אנחנו מתייחסים לאירוע כאילו שהוא העיקר, בעוד שהוא התפל, ויש משהו אחר שהוא העיקר. זו עבודת חיים, כי אנחנו מנוהלים ע”י הנפש שלנו שסובלת. הנפש סובלת. אבל כשנפתח איבר כזה אז פחות נסבול. הסבל יהפוך להיות אפשרי. יהיה סבל במימד אחד, ותודעה יותר גבוהה בממד נוסף.

משתתף – אבל למדנו שהסבל מקדם, ואם יהיה לנו איבר נוסף ולא נסבול אז לא נוכל להתקדם.

אורנה – אל תדאג, זה ייקח עוד הרבה זמן.

משתתפת – האם זה הופך אותנו לאדישים? אני חווה לאחרונה ‘בידוד’. חמותי חולה, ואני נכנסת למצב שאני רואה שהיא כרגע במסע שלה, היא צריכה לחוות כרגע את התלות, את המקום שהיא נמצאת בו, ואני עושה ממש מעין הפרדה ביני לבין האירוע. או שנעשיתי אדישה או שאני לא נותנת לדברים האלה להפיל אותי, חבל לי על כל רגע. גם עם מטופלים אני מבודדת את עצמי ומרגישה ברת-מזל שאני עוברת רק דרך במסע הזה ושום דבר לא תלוי בי באמת.

אורנה – לי זה נראה פיתוח של שלוות נפש.

משתתפת – כשהתחלת לדבר על זה שאין לנו אחריות כלפי ההתקדמות של המטופל, אז נזכרתי שבתחילת הדרך היה חשוב לי שיגידו עלי שאני טובה ומקצועית, והיום אדם יכול להגיד לי שאני עסקת בשטויות ואני לא מתרגשת מזה. אני לא תלויה בו, אז הכל בסדר. זו השלווה שלי – לא להיות תלויה בו.

אורנה – אכן זו השלווה שאנחנו חותרים להגיע אליה. כלפי חוץ אנחנו יכולים להראות ‘משוגעים’ כי אנחנו נעשים פחות חברתיים, ודברים פחות מעניינים אותנו בענייני העולם הזה. הזמן הופך להיות חשוב לנו, אז אנחנו פחות מסכימים להיות מוזמנים לכל מני אירועים ומפגשים. אנשים יכולים לחשוב שאנחנו מתנזרים, ולא נהנים ממנעמי החיים. הם לא קולטים שזו השתנות ממשית, השתנות שלנו עד הגוף הפיזי. הכל משתנה, הכל נעשה יותר עדין.

נחזור לשאלה: מתי אני מרגישה צורך לכפות את דעתי על האחר?

משתתפת – כשאני חווה חולשה, כשאני נאחזת במשהו מול דבר שמאיים עלי. זה ממקום חלש, כשאני לא מרגישה מספיק חזקה מבפנים.

אורנה – אנחנו צריכים תמיד לדבר על עצמנו באופן אישי ולא כללי. אז אם מדובר באופן אישי, אז מדובר כאן על חולשה – חולשה בביטחון שלי, אז אני צריכה לשכנע את האחר כדי שיחזק אותי בדעות שלי. אחד מול השני – ומי מצליח להשליט את דעתו ולהיות צודק או טוב יותר.

אורנה – זו מוטיבציה – לשנות אותך, אפילו כדי שיהיה לך יותר טוב. עדיין יש שם מוטיבציה.

משתתף – מתוך צורך בשליטה. כשאני מאבד שליטה על סיטואציה ורוצה להחזיר לעצמי את הסדר  אז אני כופה על האחר כדי שאני ארגיש נוח. זה נובע מחולשה.

אורנה – נכון. אני כפיתי על הבת שלי לא לעשות עגיל באף, כי אני נפצעתי בפנים כשהייתי צעירה ולא יכולתי לדמיין שמישהו יפצע את עצמו בפנים שלו באופן יזום. התחננתי שלא תפגע בפניה. מאיפה עשיתי את זה? מהפחדים שלי, מהסימביוזה שלי – כאילו אני והיא זו אותה אחת, והיא צריכה להישאר שלמה וברה כי אני נפצעתי. זו כפייה. עד עכשיו הייתי רוצה שהיא לא תעשה, כי זה יכאב לי אם היא תעשה. זו דוגמא למקרים בהם אני כופה על האחר משהו כדי שלא יכאב לי. ‘אל תעשה את זה כי זה יכאיב לי’.

האם כפיתם משהו על מישהו כדי שלכם לא יכאב?

משתתפת – אני עשיתי הפוך. ההורים שלי היו מקפידים שלא נהיה מחוץ לבית אחרי 23:00. היום אני נושכת את שפתיי ומקפידה לתת לילדה להיות בחוץ, כי חוויתי את הכאב על עצמי, ונאלצתי לפעמים לשקר להורי. היום אני מעדיפה להיות זו שתדאג ולא להשאיר אותה בבית בגלל הדאגה שלי.

אורנה – אז את אומרת ‘אני מוכנה לקחת אחריות על הסבל שלי’ – אני לא אכפה עליך כדי לא לסבול. אני מוכנה לסבול.

חברותות – אני מקוה שאתם עושים חברותו. לא לעשות חברותא זה במובן מסוים עצלות. זה לקחת את התזונה ולא לצמוח ממנה, לא לגדל את הזרעים שאנחנו זורעים כאן.

שאלה לחברותא – מתי אני מרגישה צורך לכפות את מחשבותיי על האחר.

לגבי השלווה הפנימית – שטיינר אומר שאם אין לנו זמן, אז אפילו 5 דקות ביום. אני מציעה לא להתחיל את היום בענייני חולין. להתחיל את היום במדיטציה, לקרוא חומר רוחני או תפילה כמו שהקראנו בפתיחת השיעור. 5 דקות אם אין לנו יותר זמן. חשוב מאוד כי ככה אנחנו מפתחים את הכוח החדש הזה שיהפוך לאיבר דרכו נוכל להסתכל על החיים מנקודת מבט רוחנית.

“לכל המתמידים, יבוא היום בו יאפוף אותם אור רוחני” – מרגישים את זה, לא כמו תחושה של מישוש אלא אנרגיה, תחושת אור רוחני. “ועולם חדש יתגלה לפניהם דרך איבר ראייה רוחי שלא היה ידוע על קיומו בקירבם קודם לכן” – שטיינר מבטיח: שאם נעשה את זה, אז יום אחד יאפוף אותנו אור רוחני. אני הייתי עדה ועדיין עדה אצל תלמידים שלי, איך אופף אותם אור רוחני ומשהו בהלך הנפש שלהם משתנה. השנה הייתי עדה לכמה ניסים. גם אם יש רגרסיות, אבל אחרי שכבר באנו במגע עם האור הרוחני הזה אנחנו יודעים שיש אותו. צריך מידה של כוח רצון. לא להתחיל את הבוקר בניקיון השיש במטבח (אלא רק אם זה עבורכם תרגול רוחני), לא בפעילות של חולין. להתחיל בסוג של תרגול רוחני, מדיטציה, שיפתח את היום בתדר אחר.

האדם העילאי שנמצא בקרבנו כל הזמן מתפתח, אין גבול ליכולת ההתפתחות שלו. אין מקום שאליו מגיעים ושם יכולים לשבת על זרי דפנה ולהגיד “הגעתי”. תמיד משהו נוסף מחכה לי. על זה אמר הרב קוק – זה שמיים – זה שם, ואחריו יש עוד שם, ואחריו מחכה לי עוד שם. תמיד מחכה לי משהו יותר טוב, אין גבול למקום שאני יכולה להתעלות אליו. אבל רק פה, בגוף פיזי, בביה”ס של החיים, אפשר לעשות את עבודת ההתפתחות.

כל מי שמעוניין בחברותה מוזמן לפנות אל יעל. לכל אחד חשוב שתהיה חברותא. לקיים חברותא זו גם הצהרת כוונות בפני עולם הרוח, שאני רוצה ואקטיבי, ולא רק מוזן, שגם אני הולך לקראת עולם הרוח ונפגש באמצע. היום התנועה היא לא שהכל זורם מלמעלה, אלא שעולם הרוח הולך לקראתי ואני הולכת לקראתו.

משתתפת – “משהו שונה” אני חושבת שיש חשיבות לזה שזה דבר שונה ממה שאנחנו רגילים לעשות כל היום.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *