תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול הלימוד:

היום נמשיך בשיעור שהתחיל עם אורנה בשבוע שעבר – שלווה פנימית ודברים נוספים שנכללים בנושא זה.

נשתף בטקסט שיחבר אותנו לנושא – מתוך הספר המלווה אותנו בקורס "כיצד קונים דעת העולמות העליונים":

"אחד הכללים הראשונים אפשר לבטא בשפתנו, בערך במילים אלה: הכן לך רגעים של שלווה פנימית, וברגעים אלה תלמד להבחין בין העיקר והטפל." (…) ברגעים הללו יעביר לפני נפשו: שמחותיו, צרותיו, דאגותיו, נסיונותיו ומעשיו, וישתדל לראותם מנקודת מבט יותר גבוהה. נזכור כי בחיי היומיום משקיף האדם על נסיונותיהם ופעולותיהם של אחרים אחרת מאשר על מעשיו-הוא. אף לא יתכן אחרת כי הוא מעורב במה שהוא-עצמו עושה או מתנסה בו, בעוד שבהתנסויותיו של ומעשיו הזולת הוא רק משקיף. מטרת התלמיד ברגעי ההתבודדות היא, להגות ולשפוט את מעשיו והתנסויותיו כאילו היו של האחר ולא שלו-עצמו. לדוגמא: אסון אם קרה לו הרי זה שונה מאוד לגביו מאשר לו קרה זה לשכן שלו. אין לגנות גישה זו כבלתי הוגנת. זהו חלק מהטבע האנושי. כלל זה, כוחו יפה בנסיבות היוצאות מהכלל ובענייני יומיום כאחד. על התלמיד למצוא את הכוח לראות את עצמו, בזמנים מסוימים, כאילו דרך עיני הזולת. התלמיד יסתכל על עצמו בשלווה הפנימית של המשקיף. אם משיג הוא את המטרה הזאת יופיעו לפניו כל מעשיו והתנסויותיו באור חדש."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 27-28

כמו שדובר בעבר, וחשוב להדגיש שוב: בדרך הרוחנית וביעוץ הביוגרפי אנחנו נדרשים לפתח את היכולת להתבונן בעצמנו, כמו משקיף, כמו אדם זר שמשקיף ומתבונן על אדם אחר. לא בצורה של ניכור, כי אין לנו שאיפה להיות בניכור כלפי הסביבה, אלא לומדים לפתח התבוננות אובייקטיבית גם על עצמנו. הסתכלות שאינה נובעת מתוך ההזדהות הרגילה שלנו עם עצמנו, ואינה מתוך סערת הנפש של הרגשות, אלא מתוך מקום שלוו שמתבונן על עצמי ושואל: מי זו? איך היא פועלת? איך היא מגיבה? מה היא פוגשת?

"כל עוד האדם מעורב בהם, משפיעים עליו העיקר שבהם והטפל כאחד. אם מצליחים להגיע לידי סקירה מתוך שלווה פנימית, אז נבדל העיקר מן הטפל. צער ושמחה, כל מחשבה וכל החלטה, מקבלים משמעות אחרת לאור פגישתו של האדם עם עצמו בדרך הזאת. דומה הדבר כאילו שוהה אדם כל שעות היום במקום אחד, שם הוא נמצא בין הדברים וקרוב להם, ורואה את הקטנים מאותו המרחק כמו הגדולים; ולפנות ערב עולה הוא על הגבעה הקרובה המאפשרת לו לסקור את כל הסקירה הכוללת. אז ניתן לו לראות את הדברים השונים ביחסים ההדדיים שהם אחרים מאלה שנראו לו כאשר הוא היה ביניהם. אין סיכויים ואף אין צורך, שתרגיל זה יוכתר בהצלחה לגבי אירועי החיים שבהווה, אולם על התלמיד לשאוף לזאת לגבי אירועים שבעבר. – ערך הסתכלות פנימית שלווה זאת אינו במה שרואים, אלא בהשגת הכוח, המתפתחת על ידי שלווה-פנימית זאת.

שהרי בתוך כל אדם – אדם החולין – חבוי אדם עילאי. אדם עילאי זה נשאר חבוי ומחכה שיעוררהו. ורק בכוחות העצמיים של כל אדם ניתן לעורר אותו אדם עילאי אשר בקרבו. כל עוד לא עוררו אדם עילאי זה, יישארו סמויים וחבויים הכשרים העילאיים, הרדומים בכל אדם והמאפשרים להגיע לידי הכרת מהותם-העילאית של הדברים."

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, עמ' 27-28

לגבי השאלות שניתנו בשיעורים האחרונים – אתם מוזמנים לשתף במשהו שעלה בכם מתוך העיסוק בנושא ובשאלות. נזכיר שלפני שבועיים דיברנו על נושא התגובה שלנו במפגש עם גירויים מבחוץ, עד כמה הם חודרים אלי, ועד כמה אני שבויה בתוכם, ובאיזו מידה יש לי יכולת לעבד ולעכל אותם, ולעשות איתם איזושהי עבודה פנימית.

דיברנו גם על לקיחת ידע – מתוך איזה מקום אני מקבלת את הידע? האם אני רוכשת את הידע הרוחני כמו שרוכשים מוצר בחנות? האם אני לוקחת את הידע בשביל עצמי – כדי שיהיה לי, לאגור אותו מתוך הצורך האגואיסטי שלי? או שהידע הוא דבר שאני מתפתחת דרכו, שאני רוכשת אותו כדי שאוכל להביא אותו בחזרה לעולם?

לפני שבוע עם אורנה עלתה השאלה – איפה יש לי צורך לכפות את המחשבה שלי על האחר?

משתתפת – כשעברתי לעבוד בגן אחר, הייתה לי נטייה: אחרי שנים שהתרגלתי לעבוד בצורה מסוימת, וחשבתי שרק איך שאני רגילה לעבוד היא הדרך הנכונה.

יעל – כשיש לנו דרך שאנחנו מאמינים בה ורוכשים בה ניסיון, יש לנו נטייה להצמד אליה, וקשה לנו לקבל שלאחר יש דרך אחרת. אנחנו נאחזים במה שאנחנו יודעים כאידיאולוגיה.

משתתף – שאלת המוטיבציה: פתחתי גן ילדים חדש, ואני מנסה לבדוק איך אני משכנע הורים להיות בגן שלי, ומה המוטיבציה שיש לי, אם בכלל, שהם יהיו בגן שלי. אני רוצה להיות במקום שנותן לילדים ולהורים את יכולת הבחירה החופשית, אבל אני רואה שכשבוחרים להיות בגן שלי – אני מאוד שמח, וכשלא בוחרים בגן שלי – אני מאוד עצוב. אז יש בתוכי מוטיבציה גדולה להצליח לשנות את הילדים. איך אני מתמודד עם המוטיבציה הזו?

יעל – שאלת המוטיבציה היא חשובה, כי בהתפתחות אנחנו רוצים להגיע למקום שבו אנחנו לא מנוהלים ע"י הדברים החיצוניים. מקום שבו אני עושה משהו והוא לא נובע מ'הרצון העצמי', ואין בעשייתו משהו ש'יעלה' או 'יוריד' אותי, ייתן לי תחושת חשיבות.

אני מניחה שכשבוחרים בך אז עולה התחושה שאני  'גנן טוב', ואני אהוב. אז זהו מצב ש'מי אני ומה המשמעות שלי' תלויה בחוץ, במה שיגידו ההורים או אפילו הילדים. ואז המוטיבציה היא בעצם סוג של ריכוז עצמי – אני עסוק בלהיות אהוב וזה מה שמנהל אותי.

בדרך הרוחנית אנחנו שואפים לא לפעול ממוטיבציה, לוותר על המוטיבציות שלנו – זה כמובן תהליך, אנחנו לא שם, אבל זו הדרך: להסכים שהדבר שיבוא הוא הדבר הנכון, ואני לא תלויה בכך שיאהבו אותי או לא… מה שעשית בהתבוננות שלך על זה, זה מה ששטיינר מבקש בטקסט: להסתכל בכנות על עצמי מבחוץ. כשהסתכלת על עצמך מבחוץ ראית שאפילו שאתה לא רוצה לפעול מתוך מוטיבציה, גילית שיש לך מוטיבציה שיאהבו אותך. זו ההתחלה וזה שלב חשוב, שבלעדיו אי אפשר להתחיל את התהליך.

אשאל אתכם שאלה: מה גורם לכם לצאת משלוותכם? לא רק דברים גדולים.

אני, למרות שחושבים שאני שלווה, מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל-כך שלווה…כל מני נושאים שקשורים לזמן מאוד מלחיצים. אתמול מצאתי את עצמי בלחץ שהילדה תאחר להסעה בגלל דברים שעלו ברגע האחרון, וזה מוציא אותי משלוותי – החשש לאחר, לא להספיק. למרות שאני מאוד מנסה לעבוד על עצמי, עדיין מוציא אותי משלוותי הפחד שאולי נאחר, למרות שמעולם היא לא פספסה את ההסעה.

משתתפת – מה שמוציא אותי משלוותי זה שהבית שלי מבולגן אחרי שאני מסדרת אותו, וכל ילד מבלגן אזור אחר בבית.

משתתפת – אנשים שמשאירים זבל ביער. אמנם בשקיות מסודרות, אבל ביער.

משתתפת – כשאני חוזרת מהסופר ובאים אלי בטענות: למה? למה לא הבאת את זה, ולמה קנית ככה. כשבאים אלי בטענות זה מוציא אותי משלוותי.

משתתף – ביקורת מאשתי מוציאה אותי משלוותי. זה סיפור עמוק, ואני יודע לקבל ביקורת, אבל מאשתי אני לא מסוגל לקבל ביקורת.

משתתפת – יש פה מישהו שעושה קריוקי עד 2 בלילה, והוא לא יודע לשיר.

משתתפת – כשאנשים לא רואים אותי כמו שאני רואה את עצמי: את העבודה הקשה שאני עושה, את הכוונה הטובה שממנה עשיתי משהו ויוצא אחרת. שלא מעריכים את העבודה שלי, שלא רואים את המאמצים.

משתתפת – שלא מאמינים לי.

יעל – אני מזמינה אתכם לחשוב מה מערער אותי? מה מוציא אותי משלוותי? להתחיל לשים לב. זה לא חייב להיות משהו גדול, גם דברים מאוד קטנים.

למעשה המקום שלקראתו אנחנו עובדים הוא שלא יהיה שום דבר חיצוני שמוציא אותנו משלוותנו. זה לא להפוך להיות אדישים, אלא לא להיות מופעלים מדברים חיצוניים. וכשמשהו מפעיל אותנו עלינו לבדוק למה זה מערער אותי? איך זה קשור לביוגרפיה שלי? לא לצאת מתוך ההנחה הטבעית: לרוב כשאנחנו יוצאים משלוותנו אנחנו חושבים שזה בגלל שהאחר אשם, עשה משהו בלתי נסבל. גם אם זה נכון, בכל זאת ההתפתחות היא להגיע למקום שהגורמים החיצוניים לא מערערים אותנו. לבדוק שם מה הדבר, למה משהו מערער אותי.

בספר 'ארץ חדשה' אקהרט טולה – מספר על מסטר זן ידוע בעירו, הרבה אנשים היו מגיעים לשמוע את דברי חוכמתו. יום אחד הנערה בת השכנים נכנסה להיריון. הוריה שאלו אותה בכעס מי האבא והיא נתנה שאת שמו של המאסטר. ההורים פנו אליו בזעם גדול ואמרו לו 'איך אתה, המאסטר, עשית דבר כזה?". כל מה שהוא ענה היה: "האמנם?". זה הפך לשערוריה גדולה, כולם ידעו על זה, אנשים הפסיקו לבוא אליו, והוא נשאר בשלוותו ורק אמר "האמנם?". כשנולד התינוק, הביאו את התינוק למאסטר שיגדל אותו בתור אבא שלו. במשך שנה המאסטר גידל את התינוק באהבה רבה. אחרי שנה הנערה התוודתה שהוא לא האבא, אלא נער מהכפר. ההורים התנצלו, התביישו, ביקשו את סליחתו, ולקחו את התינוק בחזרה. ועדיין תגובתו הייתה רק "האמנם"? והוא נשאר בשלווה מוחלטת.

נכון שאנחנו לא מאסטרים ולא נדרשים עדיין להיות בשלווה מוחלטת מול דברים כל-כך גדולים, רובנו עוד די רחוקים משם. אבל זו דוגמא לאדם ששלוותו לא התערערה מהחיצוני.

משתתף – זה לא אנושי, ההתנהגות הזו.

יעל – זה נראה לא אנושי, כי זה לא האנושי הרגיל. הרגיל – שאנחנו מופעלים מכל דבר חיצוני שבא אלינו. הבסיס של זה הוא שאנחנו חושבים שמה שקורה הוא לא נכון. נדמה לנו שאנחנו יודעים מה אמור לקרות ומה לא אמור לקרות, מה צודק ומה לא צודק – יש לנו כל מיני מחשבות וידיעות (מוטעות) מה מגיע לנו ומה לא מגיע לנו, איך צריך או לא צריך להתנהג. וכל פעם שקורה דבר, גם דברים קטנים כמו הדוגמאות ששמענו פה, שלא קורה כמו שאנחנו רוצים או כמו שתכננו, אז זה מערער אותנו. זה מערער כי יש שם תמיד איזשהו מפגש עם חוסר אונים. חוויה של אובדן שליטה.

העבודה ששטיינר מתאר כתהליך ההתבוננות ופיתוח השלווה הפנימית נועדה להגיע בהדרגה למצב ששום גורם חיצוני לא מערער אותי. זה אומר להסכים שמה שקורה הוא נכון ואמור לקרות.

היום הייתה אצלי מיועצת שחלתה בעבר בסרטן. היא הבריאה, החלימה. השבוע הייתה לה בדיקה שהראתה שאולי חלילה הסרטן חזר. היא הייתה מעורערת וגם מופתעת, ואמרה: "חשבתי שזה כבר מאחורי, למרות שאני יודעת שזה היה עלול לחזור."  אנחנו יודעים שדברים כל הזמן יכולים לקרות, כל הזמן. אבל הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שהדברים אמורים לקרות בסדר מסוים, לפי תכנית מסוימת שאנחנו מכירים, וכל פעם שמשהו בתכנית שלנו מתערער אז אנחנו מתערערים.

הדוגמא עם המאסטר היא קיצונית, אבל הבאתי אותה כדי להראות שבעיקרון שום דבר מבחוץ לא חייב לערער אותנו. אנחנו לא מצפים מעצמנו להגיע עד לשם, אלא להתחיל כל אחד מאיתנו מהדברים הקטנים שלו.

משתתף – מצפים מאיתנו יותר מדי, אבל אנחנו לא חיים בוואקום. כשחיים בוואקום, בלי רעשים מסביב, על איזה הר גבוה, אז אולי שם אפשר לפעול בקור רוח, אבל אנחנו חיים עם הרבה סטרס מסביב, אי אפשר להתעלם מזה.

יעל – קודם כל, אנחנו לא מצפים מעצמנו להיות כמו אותו מאסטר, מה גם שאותו מאסטר לא חי בוואקום – ראינו שבאו והאשימו אותו האשמות חמורות. אנחנו לא בוואקום וטוב שכך, כי ההתקדשות המודרנית היא בתוך החיים, והשאלה היא איך אני בתוך החיים מגיעה לשלווה פנימית. לא מתוך ניתוק ממה שקורה.

משתתפת – למעשה שום דבר חיצוני לא מפעיל אותנו, כי כל דבר חיצוני שמפעיל אותנו הוא דבר שהוא שיקוף של משהו שלי, איתי, בתוכי. הוא לא חיצוני. לפעמים אני יכולה גם לפרש את המציאות החיצונית באופן סובייקטיבי ולא לפי מה שבאמת קרה. אפילו שזו לא האמת, זה יפעיל אותי כי זה מעורר משהו שקיים אצלי וקשור אלי. אז זה לא באמת חיצוני, זה בתוכי.

יעל – ביעוץ הביוגרפי אנחנו אומרים שהדבר שגרם לנו לצאת משלוותנו זה רק הטריגר ולא הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית לא קשורה לגורם החיצוני. הגורם החיצוני הוא רק הטריגר שמפעיל משהו בתוכנו. המהות לא תלויה בגורם החיצוני. בסופו של דבר זה שיקוף של משהו פנימי אצלי. גם האירועים שבאים אלינו מבחוץ זה ה'אני' שלנו שבא ופוגש אותנו מההיקף. האדם העילאי, אותו 'אני גבוה' שלנו, בא מבחוץ, פעל מההיקף, כדי שיקרה הדבר הזה שמפעיל אותי, שאפגוש אותו, כמו לדוגמא שאשתו של המשתתף תבקר אותו. כל דבר הוא למעשה ה'אני' שלנו שבא מההיקף, בא לעזור לנו ללמוד משהו.

אני רוצה להמשיך ולהעלות שאלה בנושא הטפל והעיקר:

בטקסט שטיינר מציין שאנחנו יכולים ללמוד להבחין בין הטפל לעיקר.

מה מפריע לנו לראות את העיקר? איזה דברים מונעים מכם להבחין בין הטפל לעיקר?

משתתפים : – הרגשות – ההזדהות, התגובה מהאסטרלי, סערת הרגשות. הנפש.

  • דעות קדומות – מונעות מאיתנו לראות את האמת, את המהות של הדבר.
  • הרעש הפנימי – גם רעשים מבחוץ, אבל בעיקר רעשים שבאים מבפנים.
  • אמונות.

יעל – נכון, כל מה שנאמר, ונוסיף: עיסוק ב'מה חושבים עלי', פרשנויות שלנו לאירועים, עיוותים קוגניטיביים, הרצון שיאהבו אותנו, הרצון שיהיה לנו מעמד, כסף, כוח, תענוגות. אינטרסים. מוטיבציות.

כל אלה לא מאפשרים לנו לראות את המהות של הדבר.

ביעוץ הביוגרפי אנחנו מנסים לקחת את האירוע הביוגרפי, ומתוך התפאורה החיצונית לנסות לראות את המהות. לנסות להבחין מהי המהות הרוחנית המסתתרת באירוע – זה להבחין בין טפל לעיקר. בשביל זה אנחנו צריכים להסכים לנקות את התפאורה, להסכים לפגוש את הרגש הקשה, להסכים לשחרר את השליחים למיניהם, להיפרד ממנגנוני ההגנה – ההאשמה את האחר, ההשלכות – שאינם מאפשרים לנו לראות את המהות.

משתתפת – אצלי לפעמים הרעש הפנימי שלי הוא כל-כך טבעי, שאני לא יכולה לעצור ולהגיד 'רגע!'.  זה לא בידיים שלי לעצור ולבחור. אני יודעת שאצלי יש מקומות שבהם אני לא יודעת להפריד ביני לבינם. נכון שאני עושה עבודה ולומדת, אבל אני לא תמיד יודעת להבחין שזה זה.

יעל – זו התאמנות יומיומית, וזה יכול לקחת שנים עד שנגיע אליה.

תרגיל ביוגרפי בקבוצות:

  1. ספרו על אירוע ביוגרפי מהזמן האחרון – אירוע שבו יצאתם משלוותכם.
  2. המספר מתבקש לנקות את התפאורה ולזהות מה הרגש המרכזי שעולה מהאירוע. לנסות לסכם אותו – לתת שם, תמצית האירוע במשפט מתוך כל התפאורה – לדוגמא: אני לבד / בודדה / כולם נגדי / כולם גדולים ואני קטנה / מרגישה כל יכולה. בשביל זה צריך לשחרר את הטריגרים החיצוניים.

לא לעשות חקירה ביוגרפית אלא רק להקשיב – בתרגיל זה המספר הוא זה שעושה את העבודה. אפשר מעט לעזור לו, אבל לא כיעוץ או חקירה.

  1. לראות באיזה אופן התמצית הזו חוזרת בחיים שלי.
  2. עבור מה היא באה – מה התפקיד של התמצית שהתגלתה? למה הדבר הזה חוזר בחיים שלי?עבור מה זה מופיע בחיי?

מליאה לאחר העבודה בקבוצות:

משתתפת – תוך כדי העבודה על האירוע, עלתה אצלי תמצית – הבדידות. שאלנו האם לא כל רגש קשה שעולה בנו משאיר אותנו בבדידות כזו. האם לא בכל רגש קשה שעולה יש בדידות. האם זו לא תמצית שיכולה להיות בכל רגש שעולה?

יעל – אני לא בטוחה שבכל רגש קשה מופיעה הבדידות. הבדידות היא בהחלט רגש מהותי, ויש ממנו פחד וקושי לפגוש אותו, אבל לא אצל כל אחד זה הנושא שלו. מה שכן הייתי אומרת הוא שחוסר אונים הוא רגש כזה – מתחת לכל הרגשות הקשים קיים הפחד לעבור דרך חוסר האונים. את בהחלט צודקת שבדידות הוא אחד המקומות שאנחנו פוגשים חוסר אונים בצורה חזקה וקשה לנו לעבור דרכו. בסופו של דבר חוסר האונים הוא ההקרבה, זה ה'מות והתהווה' שאנחנו נדרשים לעבור דרכו, ושם יכול להתרחש ההיפוך.

משתתפת – עסקנו בשאלה מה מוציא אותנו מהשלווה, וזה הביא אלי איזושהי שלווה. אני מתבוננת על זה ממעוף הציפור, לראות מה הוציא אותי מהשלווה, ואני רואה איזה רגש עלה, ואיזה מופעים יש בתוך אי-השקט, וזה מאפשר לי שקט ושלווה, רק מתוך ההתבוננות על הדברים.

יעל – זה נכון, כי כשאני מתחברת למהות הרוחנית של הדבר אז אני יכולה להיות בשלווה, כי אני מבינה את המשמעות שלו ואני כבר לא נאבקת בו. הדבר כבר לא נראה לי לא נכון, ואני לא חושבת שאני צריכה לשנות אותו או לשנות משהו בחוץ, ואז אני יכולה להרגיש את השלווה. האפשרות להתבונן מבחוץ ולהבין את המהות הרוחנית נתנה לך שקט.

משתתפת – זה מאוד קצר כדי להגיע למהות של משהו. הזדקקנו ליותר זמן כדי להגיע לתמצית והופעתה בחיים.

יעל – גם אם הגעתם רק לרגש או לתמצית זה כבר הרבה. זו רק התאמנות. ביעוץ הביוגרפי אנחנו עושים מפגש של שעה, אבל כאן זו התאמנות להבחין בין טפל לעיקר.

לסיכום נשתף בטקסט נוסף מהספר:

"שום כוחות חיצוניים אין ביכולתם לספק שטח התפתחות לאדם הפנימי. רק השלווה הפנימית , אותה יוצר תלמיד מדע הרוח בנפשו, בכוחה לעשות זאת. בכוחם של הכוחות החיצוניים לשנות רק את מהלך החיים החיצוניים; בשום פנים ואופן בכוחם לעורר את האדם העילאי בקירבו. אך ורק בכוחו של תלמיד מדע-הרוח עצמו להוליד בקרבו אדם חדש, אדם עילאי.

האדם העילאי הזה נעשה ל"שליט הפנימי" המכוון בבטחה את מצבי-חייו של האדם החיצוני. כל עוד הביקורת והשלטון נמצאים בידי האדם החיצוני וידו על העליונה, הרי הוא משעבד את האדם הפנימי, ולכן אין ביכולתו לפתח את כוחותיו. אם גורם חיצוני שאינו בשליטתי, מאלצני להתרגז או לא להתרגז, הרי אינני אדון לעצמי; במילים אחרות: טרם מצאתי את "השליט בקרבי". שומה עלי לפתח את הכושר, המאפשר לי-עצמי להחליט על האופן בו אקלוט את הרשמים מן העולם-החיצון; רק אז אחשב תלמיד מדע-הרוח. ורק במידה והתלמיד מחפש בכנות אחר הכוח הזה, יתקרב אל המטרה. לא חשוב עד היכן התקדם בחיפוש זה בזמן מסוים, אלא חשוב שהוא מחפש בכנות. היו כאלה אשר במשך שנים של מאמץ לא גילו בתוכם כל התקדמות ניכרת; אולם אלה מהם, אשר לא התייאשו אלא נשארו איתנים, זכו בפתאום "לנצחון הפנימי".

שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, עמ' 30

לקראת השבוע הבא אתם מוזמנים להמשיך בחברותות לעסוק בתרגיל שעשינו כאן היום.

שאלה למחשבה בבית:

מה עבורכם מהווה 'ניצחון פנימי'? באיזה מקום שבו אגיע לשלווה מסוימת, זה יהווה עבורי ניצחון של האדם העילאי שנמצא בתוכי והצלחתי להתחבר אליו?

print