ההיבט הקוסמי של חיי הנפש / אורנה בן דור

העולם אותו אנו מכירים כעולמנו הארצי, הנו רק אחד מהעולמות הקיימים ביקום. מעליו ובתוכו, קיימים עולמות נוספים. במאמר זה נבחן את עולם הנפש בקוסמוס על איכויותיו השונות, ואת האופן בו הוא משפיע על עולם הנפש באדם.

בניגוד לעולם החומר – המורכב מכ- 92 יסודות כימיים – בנוי עולם הנפש משני ‘חומרים’, שתי מהויות בלבד – סימפטיה ואנטיפתיה ומהצירופים ביניהן. חשוב לציין, שאין כאן התייחסות לסימפטיה ולאנטיפתיה במובנן המקובל. בשם סימפטיה נכנה את אותו הכוח המושך דבר לדבר – בדומה לכוח כימי, כוח פיזי או כוח מגנטי – ובשם אנטיפתיה את הכוח הדוחה דבר מדבר; הסימפטיה והאנטיפתיה נטולות ערך רגשי או מוסרי.

“כשם שמקורם של החומרים והכוחות המרכיבים את קיבתנו, ליבנו, מוחנו, ריאותינו וכו’ ושולטים בהם הוא בעולם הפיזי, כן תכונותינו הנפשיות, הדחפים, התשוקות המאוויים, הרגשות והתחושות – מקורם בעולם הנפש. (…) כשם שמבחינים בין הגופים המוצקים, הנוזליים והגזיים או האוויריים בעולם הפיזי. (…) חייבים להכיר את שני כוחות היסוד החשובים כאן מעל לכל. אפשר לכנותם סימפטיה ואנטיפתיה. אותו הכוח בו תצורת נפש אחת מושכת אליה את האחרות, משתדלת להתמזג עמן, מבליטה את קרבתה אליהן – מכונה סימפתיה. לעומת זאת, אנטיפתיה היא הכוח בו תצורות נפשיות דוחות ומרחיקות זו את זו; הכוח בו שומרות הן על ייחודן”.

שטיינר, ‘גוף, נפש ורוח’, 2006, עמ’ 64-66

אנטיפתיה ככוח יסוד בנפש

הקדמונים חוו עדיין  את עצמם כחלק בלתי נפרד מהשלמות של היקום ושל הרוח העומדת בתשתיתו. בניגוד אליהם, חדורים בני האדם המודרניים בדחייה (אנטיפתיה) לקיום הרוחי העומד בבסיסו של עולם החומר. דוגמה מובהקת לכך היא יחסו של האדם המודרני למערכת הכוכבים אך ורק כאל גרמי שמיים פיזיים, ולא כאל מקום משכנן של ישויות רוחניות גבוהות.

כוח האנטיפתיה אינו שלילי במהותו. זהו כוח חשוב ביותר לכינון האני האינדיבידואלי; הן בביוגרפיה של האנושות והן בביוגרפיה האישית, על מנת להיפרד מהשלמות האלוהית ולהפוך לישות חופשית, חייב האדם לפתח דחייה לקשר שלו עם הרוחי. בביוגרפיה האישית קיימת אנטיפתיה לרוחני במיוחד בחלק הראשון של החיים, עד לאמצע החיים (35 לערך).

אנשים שבגיל צעיר אינם מפתחים סוג מסוים של ‘אנטיפתיה’ לעולם הרוח וחיים באופן ‘רוחני מידי’, מתקשים בפיתוח יכולות ארציות גשמיות הנדרשות לקיום רוחני על פני האדמה, ולבניית כלים עבור הגשמת היעוד הרוחני בחלק השני של חייהם. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהצטרפות לכתות רוחניות, התבודדות באשרם לאורך שנים, נטייה לאלטרואיזם מוגזם וכדומה. כל זה על חשבון בניית העצמי וביסוסו דרך חיי היום יום ומטלותיהם, אירועים ומפגשים המאפשרים חיכוך, למידה וגדילה.

הרגש הראשון המאפיין את האנטיפתיה (הדוחה ושוללת בני אדם אחרים ומאששת את ייחודה ביחס אליהם) הוא רגש הבדידות. הבדידות תופיע באדם מבלי שהוא יהיה מודע לכך שהוא עצמו דחה את הסביבה והעולם. דוגמא לכך ניתן למצוא אצל ילדים בני 9 – שלראשונה בחייהם פוגשים את נפרדותם מהמשפחה ומהעולם.*

גם בזמני משבר חווים רוב האנשים את האנטיפתיה לעולם הרוח. הדבר בא לידי ביטוי בחוויית בדידות קיומית, חוסר רצון לעשייה וחוסר טעם בחיים. האירועים הקשים, הקורים לכאורה ללא פשר, מקשים על יכולתם של בני האדם להתחבר למקור הרוחי העומד מאחורי האירועים. האנטיפתיה באה לידי ביטוי גם בחוסר הכרת טובה לעולם, בצרות עין כלפי אנשים אחרים, בחוסר יכולת לשמוח בשמחתם ובניתוק החיבור לאלוהים ולאחדות. כל אלה כאמור יוצרים באדם תחושת קורבן ובדידות.

במהלך תקופת ההגשמה הקרמתית (עד גיל 49), המשברים בחיינו הינם פועל יוצא של פעילות ההיררכיות הרוחניות הגבוהות בגורלנו; מטרת פעילותן היא לאפשר לנו להתפתח ולהרחיב את יכולותינו הנפשיות והרוחניות, דרך ההתגברות על המשבר. בגלל האנטיפתיה לעולם הרוח, אנו לא מודעים לכך; פעמים רבות גורם לנו הסבל לייחס לאחרים כוונות פגיעה בזדון.

בתחילת השביעון השביעי (42-49) קיימת אפשרות להבנת חיינו מתוך מודעות רוחנית גבוהה, ועשיית שינוי בהתאם. פעמים רבות הדבר קורה דרך משבר, כמו במקרה הבא.

אירוע ביוגרפי

גלעד, בן 42, יוצא קיבוץ, היה מסור כל חייו למיזמים קהילתיים וחברתיים והיה בעמדת מפתח בקיבוץ. בהיותו בן 42 פנו חברי קיבוץ אחרים נגדו ודרשו את פיטוריו מהתפקיד. האנטיפתיה לעולם הרוח באה לידי ביטוי בייחוס לחברי הקהילה רוע מכוון כלפיו. בעקבות האירוע הוא חווה משבר פיזי ונפשי, שלאחריו חלה אצלו התעוררות תודעתית. הוא הבין שעד לאותו הזמן הוא הגדיר את עצמו דרך הקהילות השונות אליהן הוא משתייך וגיבש את זהותו העצמית בהתאם לכך ושלמעשה, הוא אינו מכיר את עצמו ואת רצונותיו באמת. האירוע אפשר לו היכרות מחודשת עם עצמו ורצונותיו.

התעוררות המודעות לסבל ככלי טרנספורמטיבי, מאפשרת לנו לחוות את הרוח הפועלת מאחורי המעשה שנעשה כלפינו, ואת האחר כשליח של הרוח ולא כאדם השואף להזיק לנו במודע.

הסימפטיה ככוח יסוד בנפש

בעוד האנטיפתיה מזמנת את תחושת הנפרדות, הסימפטיה הינה תחושת השייכות, האחדות והרצון לפעול מתוך תחושות אלו.

“סימפטיה היא האנרגיה, הכוח, בו מושך מבנה נפשי אחד את משנהו, כדי להתמזג אתו, ולממש את זיקתו אליו”.

שטיינר, ‘גוף, נפש ורוח’, 2006, עמ’ 66

במהלך החיים, מספקת הסימפטיה אנרגיית חיים ומוטיבציה לבניית מיזמים (projects), כמו: לימודים, זוגיות, קריירה, הקמת משפחה וכיוצא בזה. כל המיזמים הללו אמורים להיבנות במחצית הראשונה של החיים, בה כוחות החיים (הכוחות האתריים) חזקים. לקראת אמצע החיים ולאחריהם הולכים כוחות אלה ודועכים.

גם במהלך תקופות של סימפטיה קיימות תקופות קצרות של אנטיפתיה, המתבטאת בדחייה של הדברים שמשכו אותנו קודם, בעייפות, בחוסר עונג ובחוסר מוטיבציה. במקרה כזה נדרשת מנוחה עד לבואה של תקופת הסימפטיה הבאה. האנטיפתיה הורסת את הישן, ‘המענג’ – על מנת לאפשר לחדש לעלות.

במקרה בו נעלמת הסימפטיה בטרם הסתיים מיזם מסוים, נדרש כוח רצון חזק, כוח אני, על מנת לסיים את המשימה גם אם ‘בחריקת שיניים’. האני הוא כוח רצון טהור ואינו נתון לסימפטיה ולאנטיפתיה.

האנרגיה של הסימפטיה בפנימיות הנפש באה לידי ביטוי בתחושת עונג; הפחתת הסימפטיה נחוות כחוסר עונג וכהרגשה רעה. סימפטיה לאדם מסוים מעוררת בנו הרגשת עונג ורצון להתחבר אתו. החיבור ההדדי מאפשר לאירועי גורל משמעותיים להתרחש, ודרך אירועים אלה אנו מתפתחים. פעמים רבות, בשלב זה משתנה הסימפטיה והופכת לאנטיפתיה לאדם האחר ולעולם הרוח.

הימצאות בתקופות של סימפטיה משכיחה מאתנו את זמניותה; התבוננות קפדנית מצדנו תזהה גם בתקופות הסימפטיה סדקים, לתוכם חודרת האנטיפתיה העתידית. דרך סדקים אלו, שקר הנצחיות-לכאורה של הסימפטיה מתגלה לנו, אבל נדחק לאחור.

הסכנה הטמונה בסימפטיה היא ביטול החשיבה העצמאית והאני האינדיבידואלי. הזיקה של הפרט לאדם אחר, לקהילה או לאידיאולוגיה יכולה לגרום לו לרצות להתמזג איתם באופן סימביוטי. ההיסטוריה עמוסה בדוגמאות של שימוש לרעה בצורך זה בידי מנהיגי תנועות, כתות, דתות וכדומה. מנהיגים אלה מנצלים את תחושת הסימפטיה הגדולה אותה חשו אנשי הקבוצה לרעיון האידיאלי, או למנהיג עצמו, משתלטים על ‘האני’ של האנשים ורותמים את רצונם לרצונם שלהם.

בילדות מאפשרת הסימפטיה הזדהות עם העולם, האנשים, הטבע; כמו כן, היא מאפשרת רכישת ידע, תוך אמון מלא בהורים, במורים ובידע שלהם, מתוך התמסרות טוטלית. העולם נראה טוב, יפה ונכון.

המעבר הקוסמי מסימפטיה לאנטיפתיה

תקופות קדומות יותר שהתאפיינו בסימפטיה לעולם הרוח. הסימפטיה באה לידי ביטוי בחיים יותר שיתופיים ובהגדרת הזהות העצמאית דרך ההשתייכות לקבוצה.

 יחסית אליהן, נחשבת תקופתנו לתקופה של ניכור ואנטיפתיה. בתקופתנו, הנושא המרכזי של האדם והאדמה הנו התפתחות האני האינדיבידואלי באדם; מסיבה זו, רבה חשיבותה של האנטיפתיה בימינו. האנטיפתיה מאפשרת לאני להגיע לכלל מודעות עצמית. התהליך ההתפתחותי מסימפטיה לאנטיפתיה, הוא מעבר מהשתייכות לנפרדות, מתפיסת העצמי בהתאם לשייכותו לעם, לשבט, לחמולה, למשפחה – לעבר תפיסת עצמי אינדיבידואלית.

מעבר מעולם של אחדות ושלמות, מתואר כבר בסיפור בריאת האדם. בגן העדן סופקו כל צרכיהם של אדם וחווה והם חיו בהרמוניה עם העולם והאלוהות. האכילה מפרי העץ האסור גרמה לגירושם של אדם וחוה מגן העדן, נפילה לאדמה – ותחילתו של מסע ארוך  וכואב להכרת העצמי הנפרד ולביסוסו.

טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. בראשית ג’

היפה והטוב בסימפטיה בעולם הרוח ובעולם הארצי

בעולם הרוח משמעות הסימפטיה היא התלכדות הנכון, היפה והטוב. האמת והטוב מזוהים זה עם זה באופן מוחלט, קיימת ביניהם סימפטיה מוחלטת. קיים פער בין תפיסת הסימפטיה בעולם הרוח לתפיסתה בעולמנו הפיזי. פער זה נובע מפרשנותה של הנפש בעולם הפיזי למושג ה’טוב’.

בעולם הארצי נוטה הנפש לזהות את הנעים והמענג עם ‘הטוב’ – ואת מה שלא נעים, מכאיב וכדומה כ’רע’. הארכיטיפ הרוחני של הסימפטיה אינו מאפשר לבני האדם לזהות את האמת עם הרע, למרות שבמציאות הארצית ישנן אמיתות ‘רעות’. האמת יכולה להתקשר דווקא עם דברים אותם אנחנו מסתירים מעצמנו, שהינם דוחים ומכוערים ביותר, המגיעים אתנו אף מחיים קודמים כמו – אגואיזם, נטייה להרס, קנאה, חמדנות, קמצנות ועוד.

דוגמה אחרת לאמת רוחנית אולטימטיבית שאינה ‘יפה’ הינה המוות. האדם המערבי חש אנטיפתיה חזקה למוות ומכחיש אותו.

בתקופת הילדות לא ניתן להכיל ‘אמת רעה’*; הילד מכחיש את תחושת-הרוע מתוך הגנה על שלמות הנפש. לדוגמא, כאב הנגרם מהתעללות מודחק וההתעללות מוכחשת. המהויות הקשות הכרוכות בהתעללות יורדות לתת-מודע. כך ‘נבלעת’ האמת בתוך הטוב. כאשר האמת היא ההתעללות, והטוב הוא העולם הבדוי בו חי הילד.

תהליך ההתפתחות של האדם הבוגר דורש חיבור לדברים אותם הוא הכחיש בילדות והגעה לאמת הקרמתית של חייו. אנשים רבים נשארים באזור ‘הטוב’ כל חייהם, מבלי יכולת להתמודד עם האמת המכאיבה. הם מטיפים לרעיונות כמו ‘חשיבה חיובית’ והליכה לכיוון האור והשמחה. בכך הם מונעים מעצמם היכרות אמתית עם עצמם והתפתחות רוחנית אינדיבידואלית.

התיקון הנדרש לחיבור הזמני (אך ההכרחי) בין האמת והטוב יכול להתבצע על ידי העלאה מודעת לזיכרון את אותם אירועים אליהם פיתחנו אנטיפתיה, וחיפוש האמת הרוחנית שמאחוריהם. כאמור, פעמים רבות קשורה אמת זו עם פגמי אופי אותם הבאנו מאינקרנציות קודמות.

בילדות, האנטיפתיה למוות, למחלה ולאירועים קשים אחרים נכונה ועוזרת לילד להתגשם באופן בטוח. קיימים מקרים בהם ילדים פוגשים רוע בתקופת הילדות ואינם מפתחים כלפיו אנטיפתיה. יש בזה סכנה. למשל, ילד המגיב למחלה קשה של אחד ההורים בצורה אוהדת, מקבלת, תומכת, מכילה (כלומר – מפתח סימפטיה למצב) נתון לסכנה של התגשמות ארצית חלשה וקשיים בביסוס העצמי הנפרד.

ילדים ‘טובים’ מידי נשארים בעולם הרוח ואינם חודרים לעולם הארצי בעזרת האני האינדיבידואלי. בימינו – תקופת הנפש הרוחית, נפש התודעה, קיים בזה יסוד מסוים של חולשה. בבגרותם יצטרכו אותם הילדים לעבור תהליך של מפגש כואב עם תוצאות הסימפטיה-שלא-בזמנה לעולם הרוח.

ביטול תנועת המטוטלת בין הסימפטיה והאנטיפתיה(הפיכת הזמני למרחבי): גאולת האדמה וגאולת הנפש

הנפש שרויה בתנודה ריתמית בין סימפטיה לאנטיפתיה; הרגשות שלנו הם פועל יוצא של התחלפות בין שני המצבים. ההיררכיות הרוחניות הגבוהות האחראיות על התנודה בין סימפטיה לאנטיפתיה ועל איזון – הינן רוחות ההרמוניה, השייכות להיררכיה הגבוהה ביותר – ההיררכיה הראשונה.

בממד הזמן (השייך אך ורק לחיים על פני האדמה) מתקיימות הסימפטיה והאנטיפתיה לסירוגין. מעברים חריפים בין סימפטיה לאנטיפתיה הם הסיבה לכל האירועים הקשים על פני האדמה. לדוגמה, סימפטיה מוחלטת  הגורמת להתמזגות עם אידיאולוגיה מסוימת, ולאחריה אנטיפתיה מוחלטת לאותה האידיאולוגיה, כאשר פרצופה הנסתר נחשף.

האדמה היא פלנטת המעבר בין הגשמי לרוחני; תפקיד האדם הוא ליצור על פני האדמה את האיזון בין הגשמי לרוחני, כמהויות שאינן מבטלות יותר זו את זו. האני אינו יכול להתקיים בטווח האנרגיות הגסוּת, הקיימות במעברים בין סימפטיה לאנטיפתיה. מטרת בני האדם היא התפתחות לכיוון הכלתם של שני הקטבים בתוכם.*

כך תִשמר העצמיות של האדם – אך ללא דחייתו של האחר. זהו הנושא המרכזי של האדמה. דרך העבודה העצמית של האני על הגוף האסטרלי ועל הנפש, חותר האדם להחליף את התנודה הקיימת בזמן לקיום בו זמני של הניגודים ב”מרחב נפשו”. זוהי הסינתזה בין התזה (סימפטיה) לאנטיתזה (אנטיפתיה); תהליך הסינתזה מתחיל בין הגילים 42-35 ונמשך עד סוף החיים.

דוגמא לכך ניתן לראות בתהליך ההתקדשות של הנביא אליהו. אליהו פעל מתוך מבנה נפש של זעם ולהט לאלוהים. מבנה נפש זה גרם לו להרוג 400 נביאי בעל, ולעורר עליו את חמתה של איזבל המלכה הצידונית שמלכה בישראל. איזבל רדפה אחריו להורגו. אליהו, מיואש מעצמו ומחייו, בורח מפני איזבל ומגיע למערה בה הוא חווה התגלות של האלוהי. האלוהי אינו מתגלה אליו דרך אתני הטבע ולא בעולם האסטרלי, אלא באחדות הניגודים – קול דממה דקה.

יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. (מלכים א’ יט)

* ראו: גיל 9 בראי הביוגרפיה בספר: חקירות ביוגרפיות – סוד הגילאים הוצאת ‘כחותם’.

* במקרה זה מדובר על אמת הנחווית כרעה בנפש; מבחינה רוחנית המוות אינו רוע.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *