הוויתור היוצר / אורנה בן דור

הוויתור היוצר – בין קורבן למנחה

כל הזרמים האזוטריים נוגעים בשאלת מהות האדם, מוצאו ותכליתו, וניתן למצוא בהם אלמנטים דומים, הצבועים בגוון המיוחד לכל אחד מהם. תורת הסוד האנתרופוסופית הולכת ונחשפת בהדרגה, החל מתחילת המאה שעברה ונעשית זמינה לכולנו, וכמוה גם הקבלה היהודית. אחד מהסודות הרוחניים נוגע בנושא המכונה באנתרופוסופיה  – הוויתור היוצר.

הוויתור היוצר מתואר בספר הזוהר הקבלי, בהקשר למעשה הקרבת הקרבנות.

פרשת “צו” בספר ויקרא’ עוסקת בפרטי פרטים בעניין הקרבת הקורבנות. לקורא החילוני המודרני – נראית פרשה זו בלתי רלוונטית, לא מעניינת ואף מייגעת. אך דווקא בפרשות ה’יבשות’ יותר בתורה, ניתן למצוא את סודם של הדברים.[1]

ספר הזוהר מפרש את המילה קורבן לא רק כהקרבה, אלא גם כהתקרבות  – שורשן של שתי המילים הוא ק.ר.ב. הקרבת הקרבן לאלוהים קשורה להתקרבות אליו.

המילה קְרָב נגזרת גם היא מן השורש ק.ר.ב. כל התקרבות שבסיסה בקורבן, אותו מקריב האדם, כרוכה בהכרח בקרב בתוך הנפש – בין הצד המתקשה לוותר על הישן, ובין הצד המבין את משמעות הקורבן עבור ההתפתחות.

הקרב מוביל לרקב (אותיות ק. ר. ב בהיפוך). רקב במובן של דשן, הקרקע המזינה הנוצרת כתוצאה מהקרב, על מנת שמתוכה יצמח החדש.

החדש הוא ה  – בֹּקר. האור החדש, השחר החדש.

מנחה היא מילה נרדפת לקורבן; מה הקשר בין קורבן למנחה?

מנחה מלשון – מנוחה. כאשר נעשה הקורבן כראוי, יכול האדם להגיע למנוחה חדשה, אל המנוחה והנחלה.

 

הוויתור היוצר על פי האנתרופוסופיה

כניגודו של הוויתור היוצר עומד הרצון העצמי. הרצון הוא הדחף המונח בבסיס כל מעשה אנושי. כוח רצון עז מאפשר לאדם ליצור בעולם פעולות ומעשים רבי השפעה, ואף הרואיים. הרצון מניע את העולם. זהו הרצון הארצי, שהוא המנוע מאחורי כל עשייה והתפתחות. הוויתור היוצר הפוך לרצון הארצי ומנוגד לו.

“אין אנו משיגים השפעות רוחיות כלשהן על ידי הבאת תשוקות חזקות לכלל פעולה, או בכך שנהיה עסוקים בעצמנו ככל שניתן. כי בעולם הרוח נשיג תוצאה מסוימת על ידי שליטה ברצונותינו ותשוקותינו, וויתור על כל רעיון לסיפוקם…. האפקטים הרוחיים והמאגיים הגדולים ביותר דורשים תמיד הכנות הקשורות לוויתור על הרצונות, התשוקות ואימפולסי הרצון, העשויים להופיע בתוכנו”. [1]

דוגמא לוויתור יוצר ניתן לראות בסיפור עקדת יצחק. אברהם נקרא על ידי האל להקריב את בנו יחידו, ולהעלותו לעולה. אברהם לא מפקפק בקול האלוהי המתגלה בתוכו, ומוכן להקריב את יצחק לאלוהים. לאחר מכן, אלוהים מוותר על הקרבן. לולא הוויתור האלוהי, היה יצחק נאסף לעולמות הרוח, ויחד אתו כל צאצאיו הפוטנציאלים. אקט הוויתור של האל, מאפשר את התפתחותו של העם העברי כולו, שתפקידו היה להביא את הנפש השכלית -רגשית לעולם, וכמו כן – מתוכו יצא גם המשיח.

“כל מה שנבע מאברהם היה מתנת אלוהים שניתנה באמצעות ויתורו על ספירה המצויה מחוץ לזו שלו. לו היה מקבל את הקורבן, היה לוקח לתוך עצמו את כל הספירה שמילאה את תפקידה בתוכו של העם העברי הקדום, שכן יצחק המוקרב לעולה, היה נמצא אז עם אלוהים. אך הוא ויתר על כך, ובזאת הניח את כל קו האבולוציה עבור האדמה”. [2]

הקושי בוויתור על הישן ובהקרבתו, נובע מפחד המוות. על אף שהישן גמר את תפקידו ואינו משרת יותר את ההתפתחות, עדיין קיימת בו היאחזות.

ב וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר.   ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:   כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. שמות טז

גם מצרים (מהמילה מיצרים) נראית סיר הבשר מנקודת המבט של המדבר, במיוחד כשהארץ המובטחת אינה נראית באופק.

מי שאינו מוכן לוותר – אינו יכול להיכנס לארץ המובטחת. זו הסיבה שבני ישראל הסתובבו במדבר במהלך ארבעים שנה, ורק הדור שלאחר מכן זכה להיכנס לארץ.

הוויתור היוצר נקרא כך, משום שרק בזכותו יכול להיוולד, להיווצר, משהו חדש.

בחברה המערבית קיימת חרדה מפני המוות, משום שהוא נחשב לסוף המוחלט. המוות נחווה כעלבון, ככישלון וכהשפלה, ואנשים נמנעים מלעסוק בו ולהתכונן אליו. הנכונות לוותר על הישן, וההסכמה ללכת במדבר לתקופה מסוימת, יכולה לשנות את יחסנו לוויתור הסופי – ויתור על עצם קיומנו הפיזי בעולם, על מנת להיוולד בעולם הרוח.

 

 

ביבליוגרפיה

[1] שטיינר, ר. (1997), “האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות”   עמוד 37, הוצאת תלתן, ירושלים.

[2] שם עמוד 48

[1] פרד”ס= פשט, רז, דרש וסוד

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *