יעל ערמוני, ע"פ אורנה בן דור
מתוך הספר: קרמה – הבסיס להבנת חיינו, פרק 3, עמ' 133-145
החירות של האדם אינה באה לידי ביטוי בבחירה לעשות 'מה שבא לו'. לאדם יש חובות מחיים קודמים שעליו למלא, יש לו גם מחויבויות, תפקידים ואחריות השייכים לחיים האלו, אותם הוא נדרש לקחת בחשבון. אלו אינם שוללים את חירותו.
"הישות החופשייה של האדם הינה עובדה בסיסית – אחת מהעובדות אותה ניתן לחוות באופן ישיר. במובן זה, אפילו בחיים ארציים רגילים זה כך: ישנם דברים רבים אותם אנו עושים בחירות מלאה, שלמרות שהם כאלו לא נוכל להשאירם בלתי עשויים. ולמרות זאת אנו לא מרגישים שהחירות שלנו נפגמת. "
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 49
על-פי האנתרופוסופיה, החירות האנושית הגבוהה באה לידי ביטוי בחירות לבחור 'בדבר הנכון', גם אם הוא אינו 'נעים', מתוך תודעה והבנה של האדם שזה הדבר הנדרש להתפתחותו. זאת, לאחר שהאדם עבר דרך הטעות והרוע והתנסה בהם.
שטיינר מדמה את הקרמה לבית שנבנה על ידי האדם עצמו. לאדם יש הכרח קרמתי להיכנס אליו, כי הוא מתאים בדיוק למידותיו, לשיעורים שעליו ללמוד בחיים האלו. מגורים בבית שהאדם עצמו בנה, המהווה את תוצאת מעשיו בחיים קודמים, אינם שוללים ממנו את חירותו. היה זה בגדר אבסורד אילו הוא היה נמנע מלהתגורר בו.
"נשער נא לרגע, שעתה החלטתם לבנות לעצמכם בית. על-מנת שהבית ייבנה צריך נניח שנה. לאחר שנה תתחילו לגור בו. האם תרגישו זאת כפגיעה בחירותכם עד כדי כך שתצטרכו לומר לעצמכם; הבית עכשיו מוכן ואני חייב לגור בו; זוהי כפייה. לא, לבטח לא תרגישו שחירותכם נפגעת מעצם העובדה בלבד שבניתם לכם בית. לכן, אתם רואים, אפילו בחיים הרגילים שני הדברים עומדים אחד ליד השני. אתם התחייבתם למשהו. לכן זה נעשה עובדה בחיים – עובדה אשר אתם לקחתם בחשבון.
ועתה חשבו נא על כל מה שמקורו בחיים ארציים קודמים, כל מה שעליכם לקחת בחשבון, כי זה נוגע לכם באותה מידה שבניין הבית נוגע לכם. כשהדברים נראים באור הזה, לא תחושו כי חירותכם נפגעת, משום שחייכם הארציים בהווה נקבעו על ידי חיים-קודמים."
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 50
על אף ש'ביתו' של האדם – הקרמה שלו, הינם עובדה נתונה בחיים הללו ואינם נתונים לבחירתו, יש לו חירות לבחור באיזה אופן ינהג בתוך בית זה, באיזה אופן יפעל בתוך קירות הבית המהווים את גבולותיו, לפחות עד שלב מסוים בחיים.
"אף על-פי-כן, ישנם כמה דברים שעדיין חופשיים אתם לעשות בבית שבניתם לעצמכם. ואמנם, אתם חופשיים לנהוג באיוולת או בחכמה בבית, או להתייחס בקשיחות או בנועם אל מכריכם. אתם חופשיים לקום מוקדם או מאוחר בבית. (…) חופשיים להיות אנתרופוסופים או מטריאליסטים בבית. בקצרה, יש אין ספור עניינים שעדיין עומדים חופשיים לכם.
באותה מידה בחיי אדם יחיד, למרות הכרח קרמתי, קיימים אין ספור דברים לרשותכם החופשית, הרבה יותר מאשר בתוך בית, אין ספור דברים לחלוטין אמיתיים הנמצאים לגמרי בתחום החירות. (…)
בהתבוננכם בזה עשויים אתם להגיד: אמנם כן, אני חופשי בתחום מסוים אך עד מהרה אני מגיע לגבולות חירותי. אני חש בהכרח הקרמתי בכל מקום. אני הולך סביב סביב בחדר של חירותי, אך בגבולות בכל צד, אני מגיע מול מוגבלות.
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 51-53
***
מידת החירות של האדם תלויה ברמת התודעה שלו.
משל הדג: הדג חי בתוך המים וחש חופשי בתוכם, הוא אינו מודע לכך שקיימת יבשה וכי הוא אינו יכול לחיות בה, כיוון שאין לו ריאות. האדם חווה חופש במרחב מסוים. רק כאשר יפתח איבר נוסף, איבר תודעה גבוה יותר, ייווכח שהחירות שהייתה לו קודם הייתה מוגבלת.
"הבה וניישם את ההשוואה הזו על החיים האנושיים בהקשר לחירות ולהכרחיות קרמתית. תחילה, לאדם בזמננו יש מה שניתן לכנותו – תודעה רגילה. בעזרת תודעה זו הוא חי באזור החירות שלו, בדיוק כפי שהדג חי במים. בתודעה הרגילה הוא לא מגיע לאזור של ההכרח הקרמתי כלל. רק כאשר הוא מתחיל לראות את עולם הרוח (וזה בדיוק כפי שלדג היו ריאות ברזרבה), רק כאשר הוא באמת חי לתוך עולם הרוח, רק אז הוא מתחיל לתפוס את האימפולסים החיים בו כהכרח קרמתי. ואז הוא מסתכל לאחור על חייו הקודמים על פני האדמה, וכשהוא מוצא בהם את הסיבה להתנסויות ההווה שלו, הוא לא מרגיש:' אני תחת הכפייה של הכרח ברזל: החופש שלי נפגם' לא. הוא מסתכל לאחור ורואה כיצד הוא עצמו בנה את מה שעומד מולו כעת. בדיוק כפי שאדם שבנה לעצמו בית מתבונן לאחור להחלטה שהובילה אותו לבנות אותו…. "
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 53
מודעותו של האדם לחוסר החירות שלו וכמיהתו לחירות קשורה גם למהלך חייו הקודם – מעמדו ומעשיו.
אירוע ביוגרפי – משל הדג (הלית 46 ודפנה 46)
הלית ודפנה הינן בנות אותו גיל וגדלו שתיהן בחברה הקיבוצית. הלית מספרת כי בתור נערה ואשה צעירה, היא היתה כמו הדג: היא לא היתה מודעת כלל לחוסר החופש שלה, עד כמה היא מנוהלת על ידי דברים חיצוניים כמו תדמית, מראה חיצוני, מה חושבים וכו'. רק באמצע החיים היא התעוררה לחוסר החופש שלה והחלה לחפש אחריו.
לעומתה, דפנה מתארת כי גם היא היתה תלויה מאוד בנורמות הקיבוציות ובדעה של חבריה, אולם בניגוד להלית היא חוותה כל הזמן את חוסר החירות שלה והיתה מודעת לכך שקיימת אפשרות אחרת של חירות גבוהה יותר שאליה היא כמהה.
ניתן לייחס את השוני בין הלית לדפנה ל'תודעת החירות' שהיתה להן בחיים קודמים. הלית חשה כי בחיים קודמים היא באה ממעמד האצולה, היה לה טוב בתוך 'המרחב' שניתן לה והיא לא חשה את גבולותיו. לעומתה דפנה חשה כי היא באה ממעמד הכמורה, נראה כי כבר בחיים הקודמים היא פיתחה את התודעה שלה והכירה את שאלת החירות. עם זאת, נראה כי ככומר היא הגבילה את חירות המחשבה של אחרים, דרך מוסרנות, תפיסות נוקשות וכד' ועל-כן היה עליה לחוות בכאב את חוסר החופש שלה בחיים האלו.
במסע לאחר המוות מתוודע האדם למעשיו על פני האדמה מנקודת מבט אחרת, גבוהה יותר – רוחנית. נקודת מבט זו היא המאפשרת לו לעצב את הקרמה שלו באופן שיאפשר לו לתקן את פגמיו ולהפוך שלם יותר. אילו החיים הארציים היו נמשכים ללא המוות היה האדם נותר בתודעה המוגבלת המאפיינת את התודעה בחיים הארציים. חוק החיים החוזרים והמסע לאחר המוות הם אלו המאפשרים לאדם לפתח 'איברי תודעה' חדשים, ולהגביה את תודעתו ובכך גם את חירותו.
"כי החיים שבין מוות ללידה חדשה תמיד משנים דברים רבים שלא היו משתנים אילו נמשכו החיים הארציים ברציפות. נשער נא שהתבוננתם לאחור אל חיים ארציים קודמים. שם עשיתם משהו טוב או רע לאדם אחר. בין החיים הארציים ההם לבין החיים הנוכחיים אינכם יכולים להימנע מלגלות שנעשיתם בלתי-מושלמים כשהזקתם לאדם אחר. הדבר מפחית מן הערך האנושי שלכם. זה מטיל מום בנפשכם. עליכם לשוב ולשפר מום נפשי זה ואתם מחליטים לבצע בחיים הארציים החדשים, משהו שיתקן את המעוות. וכך בין המוות ללידה חדשה, אתם לוקחים על עצמכם מרצונכם משימה שתאזן ותתקן את המעוות. רואים זאת במיוחד בחיים שבין המוות לבין לידה מחדש. אם היטבתם לאדם, אתם יודעים עתה שכל חיי-אדם קיימים לתכלית האנושות ככלל. ולכן אם סייעתם לאדם אחר, אתם מבינים שעל ידי כך הוא השיג דברים מסוימים אשר, בלעדיכם, הוא לא יכול היה להשיג בחייו הארציים הקודמים. ואז אתם חשים את עצמכם עוד יותר מאחודים אתו בחיים בין מוות ללידה מחדש – מאוחדים אתו על-מנת לחיות ולפתח הלאה את מה שהשגתם יחד אתו לשלמות האנושית. אתם מחפשים אותו שוב בחיים ארציים חדשים, בדיוק כדי לעבוד הלאה דרך האופן והצורה בה סייעתם לו להגיע לשלמותו."
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 54-55
בחיים בין מוות ללידה חדשה אנו מתוודעים באופן ברור לאופן בו נהגנו כלפי האחר: למי סייענו ובמי פגענו. עקב כך אנו חשים צורך בחיים הללו לחפש אחר אותם אנשים, על-מנת להשלים עימם את המשימה של תיקון העוול, או המשך ההתפתחות. כאשר סייענו לאדם אחר, ניווכח כי הוא הגיע דרך כך להישגים מסוימים אשר בלעדינו לא היו מתאפשרים עבורו. הבנה זו תגרום לנו לחוש מאוחדים עמו בחיים בין מוות ללידה חדשה, ותעורר את הכמיהה לשוב ולהתגשם בקרבתו בעולם הארצי בכדי לפתח הלאה את מה שהושג בצוותא עבור ההגעה לשלמות אנושית.
ניתן לחוות זאת גם בחיים הארציים, כאשר אנו נוטלים חלק בהתפתחות של אדם אחר, הורה, ילד, חבר טוב, לעיתים דווקא אדם שהיחסים עמו היו מורכבים ומאתגרים, או בעבודתנו כיועצים ביוגרפיים, זה יוצר ביננו קשר מיוחד. האפשרות לסייע לאחר, להיות חלק מההתפתחות שלו, משמעותית לא רק עבור זה המקבל סיוע אלא גם עבור נותן הסיוע, המתקרב גם הוא לשלמות אנושית גבוהה יותר דרך כך.
כאשר הקרמה שלנו נתפסת על ידנו מנקודת מבט רוחנית, היא לעולם לא תעורר בנו התנגדות, לא נחוש כי חלה בה טעות ולא נחשוב כי היא שוללת מאיתנו חירות כלשהי. נהפוך הוא, אנו נחוש שמימוש הקרמה, בדיוק כפי שהיא תוכננה, הנו הכרחי עבור ההתפתחות וההשתלמות שלנו. בהתבוננות רוחנית נדע כי אילו היו מונעים מאיתנו לממש את הקרמה שלנו, זה היה מהווה עבורנו שלילה של חירותנו.
זאת ועוד, הקרמה מאפשרת לנו להמשיך ולהתפתח מן הנקודה שבה 'נעצרנו' בחיים הקודמים, לתקן את מה שטעון תיקון ולהנות מפירות ההתפתחות שכבר נעשתה בחיים הקודמים. אילו היה עלינו להתחיל 'הכל מהתחלה' בכל התגשמות, זה היה מהווה בזבוז עצום של אנרגיות.
על-כן, ככל שאנו מפתחים את תודעתנו ומתוודעים ל'שומר הסף הקטן', יהיה לנו קל יותר לקחת על עצמנו את הקרמה שלנו מתוך תודעה ערה, ולבחור לפעול על- פיה יותר ויותר. אדם שהגיע לדרגה של התקדשות, רואה 'לתוך הקרמה' ופועל על-פיה במלואה מתוך חירות.
"ולכן, כאשר, עם ראייה פנימית-רוחית אמיתית, אתם מתחילים להבין את מהותו של תחום הנחיצות הקרמתית, לא תעלה השאלה של תיעוב שלכם או חיפוש כיצד להימנע מההכרח. להיפך, כאשר תסתכלו על הדבר אחורה, תראו את טבע הדברים שאתם בעצמכם עשיתם בעבר, עד כדי כך שתאמרו לעצמכם: מה שקרה מנחיצות פנימית היה חייב לקרות – גם מתוך חירות מלאה זה היה חייב לקרות.
אף פעם לא יקרה שמישהו יחווה, כשהוא בהסתכלות נכונה על הקרמה, שהוא לא יגיע עם הקרמה הזו להסכמה. כשמתהווים עניינים בקרמה שאינם מוצאים חן בעיני, מישהו צריך להתבונן בהם בהתייחסות אל החוקיות-הכללית של העולם. תמיד מגיעים לכך שמה שמותנה בקרמה, בסופו של דבר יותר טוב מאשר אם היינו חייבים בכל חיים ארציים להתחיל מחדש, בכל חיים ארציים חדשים היינו דף חלק לגמרי. כי אכן אנו עצמנו מהווים את הקרמה שלנו. מה שכאן מגיע מחיים ארציים קודמים, זה למעשה אנו עצמנו. זה חסר משמעות לדבר על כך שדבר כלשהו בקרמה שלנו, שנמצא לגמרי ליד תחום החירות, היה צריך להיות שונה ממה שהוא. בחוקיות שלמה הזורמת יחד אינכם רשאים למתוח ביקורת על הפרטים הבודדים."
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 55-56
כאשר אנו מתלוננים על תכונה פיזית או מגבלה מסוימת שנולדנו עימה, וחושבים שהיא הייתה אמורה להיות שונה מכפי שהיא משום שהיא גורמת לנו סבל, זה חסר היגיון, כי למעשה, תכונה זו מהווה חלק מהמכלול השלם של ישותנו, והכרחית עבור מימוש הקרמה שלנו.
"אדם רשאי שלא לחבב את אפו שלו, אך תהיה זו שטות למתוח ביקורת על האף כאף. כי על האף שברשותו של האדם להיות כמו שהוא, אם האדם כולו נשאר כמו שהוא. אדם האומר: רוצה הייתי שיהיה לי אף שונה לחלוטין; בעשותו כך הוא למעשה אומר שברצונו להיות אדם אחר בכלל. בכך הוא מוחק את עצמו במחשבה ואי אפשר לעשות זאת. כי אין אנו יכולים למחוק את הקרמה שלנו משום שאנו עצמנו מהווים את הקרמה שלנו."
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 56
בתקופתנו, הניתוחים הפלסטיים יוצרים עבורנו אפשרות לשנות באופן חיצוני תכונות פיזיות שאיננו מרוצים מהן, ללא עבודה פנימית כלשהי. אנשים רבים משתמשים באופציה זו ובכך משפיעים על הקרמה שלהם. אפשרות זו, שלא הייתה קיימת בתקופתו של שטיינר, מעוררת שאלה גדולה לגבי הבחירות שלנו בהקשר זה והאופן בו הן משפיעות על הקרמה.
עם זאת, לעיתים קרובות, גם אנשים הנוקטים באמצעים טכניים לשינויים גופניים ממשיכים לפגוש את אותם רגשות שהפגם הפיזי הביא לפיתחם, גם לאחר השינוי החיצוני. הדבר בולט עם אנשים שעושים ניתוחים של קיצור קיבה להרזייה וניתוחים פלסטיים להחלקת קמטים – הם ממשיכים לפגוש את ה'שמן' או 'הזקנה' באותו האופן גם לאחר הניתוח.
מידת החירות שלנו בתוך הקרמה תלויה ברמת התודעה שלנו. ישנו הכרח לממש את הקרמה. בתודעה הרגילה אנו נידחף לממש את הקרמה שלנו באופן לא מודע, נעשה מעשים מסוימים שיובילו אותנו למימוש הקרמה. לכך ידאגו ההיררכיות הגבוהות הפועלות עלינו באופן לא מודע[1]. ככל שתתפתח רמת התודעה שלנו, כך נוכל להתעורר ולהתוודע לקרמה שלנו, להיות אקטיביים יותר בתוך הקרמה שלנו ולהסכים לה באופן חופשי מתוך תודעה מלאה.
"מה שאומר עכשיו יכול להישמע לכם פרדוקסלי ועדיין הוא נכון. במציאות, אדם שלא התקדש תמיד יודע, במעין דחף פנימי, מה עליו לעשות. כן, אנשים תמיד יודעים מה עליהם לעשות; הם תמיד מרגישים נכפים לעשות דבר זה או אחר. עבור אדם שבאמת מתחיל לצעוד בשביל מדע ההתקדשות, הדבר משתנה. בהקשר להתנסויות השונות של החיים כאשר הוא עומד בפניהן, עולות בו שאלות משונות. כאשר הוא חש כפוי לעשות דבר זה או אחר, מיד הוא מרגיש כפוי שלא לעשות אותו!
לא קיים אצלו יותר הדחף המעומעם שמניע את רוב בני-האדם לקו פעולה זה או אחר. אכן, בשלב מסוים של תובנת מתקדש, אם שום דבר לא מגיע במקום, אדם יכול בקלות לומר לעצמו: כעת, כשהגעתי לתובנה הזו – בואו נאמר כשאני בן 40 שנה, מוטב שאבלה את שארית חיי בשוויון נפש. מה אכפת לי? אשב ולא אעשה כלום. משום שאין לי אימפולס מוגדר לעשות דבר מסוים.
לפני שהאדם השיג את מדע התקדשות, מתוך דחף חשוך בתוכו, דבר זה או אחר תמיד חשוב עבורו והדבר השני לא חשוב. אך כעת, הוא היה מעדיף לשבת על הכיסא ולתת לעולם להתנהל מעצמו, משום שבאמת לא חשוב אם דבר זה או אחר נשאר בלתי עשוי (…) גישה כזו יכולה להתרחש בקלות, וישנו רק דבר אחד המתקן אותה (…) התיקון היחיד שימנע מהמתקדש שלנו לשקוט על שמריו, כשהוא נותן לעולם להתנהל מעצמו, ולומר: "אני אדיש לכל זה, אני שווה נפש", הנו התבוננות לאחור על חייו הארציים על פני האדמה.
וזאת משום שאז הוא קורא בקרמה את המשימות לחייו הארציים הנוכחיים, ועושה מה שנכפה עליו כתוצאה מכך על ידי חייו הנוכחיים. הוא לא משאיר זאת בלתי עשוי, מתוך אמירה שהדבר מחבל בחירות שלו, אלא עושה זאת. ולהיפך, הוא היה מרגיש בלתי חופשי לולא היה מסוגל למלא את המשימה שהוצבה לו בידי חייו הקודמים."
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', הרצאה 3, עמ' 57-59
שטיינר מתאר שלושה שלבים הקשורים לרצון בהקשר לקרמה וליציאה לחירות:
א) האדם חש 'כפוי' לבצע את מה שעליו לעשות כדי להגשים את הקרמה, ללא תודעה רוחנית.
ב) האדם חש שוויון נפש לגבי העשייה, אין לו כל רצון עצמי אך הוא אינו מחובר עדיין לרצון גבוה יותר, בשלב זה הוא עלול ליפול לאדישות ולחוסר עשייה.
ג) דרך תודעה רוחנית האדם מזהה את הקרמה שלו ו'רואה לתוכה', הוא חש אחריות למלא את חובותיו ולתקן את פגמיו, הוא מגיע להבנה שעליו לפעול על-מנת למלא את המשימה שלו על פני האדמה, הקשורה לתיקון מעשיו בחיים קודמים, ולייעודו בחיים האלו.
[1] לפירוט קראו: בן דור, א. 'הצו הקרמתי והגשמתו ההכרחית', (2019), הוצאת 'כחותם'.
