אורנה בן דור

"עד כמה שיראה הדבר פרדוקסאלי לנפש המודרנית, הרי שהדרך היחידה שבה עשויים חיי אנוש להיות מובנים בהיבט העמוק יותר שלהם, היא למקד את לימודנו במהלכי מאורעות עולם, תוך התבוננות על האדם עצמו בהיסטוריה.

ואין לתפוס את האדם כמשתייך לתקופה אחת בלבד, כאילו היה מתקיים בהוויית חיים ארצית אחת גרידא. בסקרנו את האדם, עלינו להכיר בכך שהאינדיבידואליות עוברת מהוויית חיים ארצית אחת לשנייה, ושברווח הזמן שבין המוות לבין הלידה מחדש היא מעבדת ומשנה את המהות הזמנית שניתנה לה בספרה התת-מודעת של החיים הארציים, ושכל זה קשור בעיצוב הממשי של הגורל. כי עיצובו של הגורל לא מתהווה בתודעה הבהירה של האינטלקט, כי אם שזור בתת-מודע. [1]

נבכי הלא-מודע נפתחו לעולם בסוף המאה העשרים על ידי הפסיכואנליטיקאי וההוגה זיגמונד פרויד, שהיה מהראשונים שחשפו את עובדת היות הרובד הגלוי של ההכרה "קצה הקרחון" בלבד של קרחון תת-קרקעי, בו רוחשים-גועשים באדם חיי נפש עשירים ומורכבים. חיים אלה מנהלים את האדם "מלמטה" – את רגשותיו, התנהגויותיו ומחשבותיו, ומשפיעים באופן עמוק על חייו.

בניגוד לפרויד, שסבר שהלא-מודע הנו משכן כל התאוות האסורות, היצרים המודחקים והשאלות הבלתי מוסריות, שטיינר – שפעל גם הוא באותה תקופה של תחילת המאה ה- 20, שיכן בלא מודע את הקרמה הבאה מעברו של האדם ומכוונת אותו להגשים אותה בפעולותיו.

הקרמה יוצרת אירועי חיים ומפגשים המאפשרים לאדם לפגוש את עצמו ולהמשיך להתפתח ממהלך חיים אחד לשני, תוך כדי תיקון הנפש.

ידע הקרמה נחשב על ידי שטיינר כידע החשוב ביותר לאנושות, שנעלם למשך אלפי שנים, ואמור להיחשף שוב בתקופתנו. לאחר מאות רבות של מחשבה מטריאליסטית ששללה את קיומו של עולם הרוח ומהלכי חיים חוזרים על פני האדמה, אמורים בני האדם לגלות שוב את המקור ממנו הגיעו ואליו הם הולכים, ואת הקשר בין העולמות הארצי והרוחני וההשפעה ההדדית ביניהם. רק ידע כזה מאפשר לאדם להכיר את עצמו באמת. התקופה שלנו היא קץ "הקאלי-יוגה", תקופת החשכה הרוחנית.  בתקופתנו נפתחים שערי עולם הרוח שוב לאדם.

הגמול הקרמתי

ישנם מספר שערים דרכם ניתן להיכנס על מנת להבין את הקרמה והחיים החוזרים. שער אחד כזה הוא הצו הקרמתי והגשמתו ההכרחית.

ביקום קיימת הכרחיות מוסרית, על פיה כל מעשה בלתי מוסרי גורר אחריו סבל לעושה המעשה, שמטרתו תיקון והשתלמות הנפש. תיקון כזה מכונה: גמול קרמתי, או במילים אחרות – איזון קרמתי.

ניקח מקרה בו אדם א' פגע במהלך חיים אחד באדם ב'; בעולם הרוח שלאחר המוות, בין מהלך חיים אחד לבא אחריו, גומלת בנפש האדם ההחלטה לתקן. החלטה זו נלקחת משום ששם, בעולמות הרוח, מבין האדם שערכו האובייקטיבי כנפש ורוח יורד כאשר הנפש שלו מוכתמת בכתם הפגיעה שלו באחר.

במהלך תקופה מסוימת, המכונה בשם: קמלוקה, כל אחד מאתנו חווה את הכאב אותו הוא גרם לאחר כאילו היה כאבו שלו. חוויה זו וההבנה שנישאר פגומים אם לא נצליח לתקן את המעשה הרע, היא שמולידה את הרצון לעבור תיקון, לקבל "גמול קרמתי" שיעזור לנו להשתחרר מההשפעה של המעשה הרע עלינו.

מעשים בלתי מוסריים, מעשי עוול ורוע כלפי האחר הינם המעשים בהם האדם מתייחס לאחר כאל אובייקט, מנצל אותו לצרכיו או מתעלל בו. למרות שההחלטה על הגמול הקרמתי נעשית בעולם הרוח, המימוש שלו יכול להתרחש רק על פני האדמה, כשהאדם חוזר לחיים נוספים.

החלטות לתיקון ולאיזון  נעשות על ידי האדם בעזרת ההיררכיות הרוחניות הגבוהות המלוות את האדם מאז היווצרותו. היררכיות אלו הן הביטויים השונים של האינסוף, ומכונות בתורת הסוד היהודית, הקבלה, בשם הספירות.

מה הוא אם כן הצו הקרמתי?

המילה צו מכוונת לכך שהדבר אינו נתון לבחירה חופשית של האדם ונכפה עליו הר כגיגית במהלך חייו.

כאשר חוזר האדם למהלך חיים נוסף שזורים בתוכו מעשיו הרעים מחייו הקודמים כ"זיכרון קרמתי". זיכרון זה מוביל אותו לחפש את התיקון. התיקון נעשה דרך אנשים אחרים ומאורעות גורליים. אירועים ואנשים אלה מטביעים בתוכו את הסבל המאזן, מבלי שהאדם יבחר בכך. הצו מגיע כאילו "מבחוץ". האדם נטבל בתוך מציאות מסוימת האומרת לו: "זה הצו הקרמתי שלך".

צווים קרמתיים נטבעים באדם עד גיל 21.

"במשך שלושת פרקי החיים הראשונים של החיים (עד גיל 21) המלאכים, מלאכי עליון ומלאכי האישיות אומרים לנו בתת מודע שלנו: את כל זה הבאת מתקופות קודמות יותר, מהוויית חיים ארציים קודמים. את זה חייב אתה ליטול על עצמך." [2]

בין הגילים 21-49 חייבים הצווים לקבל את הגשמתם ההכרחית. במה דברים אמורים? אותו הצו שנטבע באדם עד גיל 21, יחזור ויתממש שוב ושוב כהגשמה קרמתית, וכך ירשם וייחרת בנפשו ובגופו של האדם, כך שהוא יבין שהצו הוא חלק אינטגרלי מתהליך התיקון, ושייך לקרמה ולביוגרפיה האינדיבידואלית שלו.

הילדות הינה רקפיטולציה (חזרה בתמצית) על מהלך חיים קודם. כל אדם מגיע לעולם כשהוא משחזר מחוות נפש ואף תחושה מעמדית מסוימת הקשורות למהלך חיים קודם שלו.

לדוגמא, נניח שבחייו הקודמים השתייך אדם מסוים למעמד גבוה כאצולה או כהונה וחש את עצמו מורם מעם. מעצם מעמדו הוא זכה מן הסתם לשירותים של אנשים אחרים והיה פנוי לחיות חיי הגות ועיון מבלי שיאלץ לעבוד למחייתו ולבוא במגע ממשי עם העולם החומרי. אדם כזה עלול להיות חסר רגישות לאנשים ממעמד נמוך הסובבים ומשרתים אותו,  ולהתייחס אליהם כאל נחותים.

למרות שאדם כזה יכול היה להגיע להישגים גבוהים במישורים שונים של החיים ואף לתובנות רוחניות גבוהות, עדיין – מבחינה מוסרית הוא לקה בחסר.

אדם כזה עובר דרך שער המוות, מתוודע לחוסר המוסר שבמעשיו, ולעובדה שערכו המוחלט הקוסמי ירד – ומחליט לתקן.

במהלך חיים נוסף, על פי חוק הרקפיטולציה, חוזר האדם לעולם עם תחושת עליונות ומיוחדות, כמחווה נפשית המעידה גם על חיים קודמים. לדוגמא, כילד הוא יכיר בערך עצמו, ירגיש חכם מאחרים, ותחושתו הבסיסית תהיה של שליטה ואון. תחושה זו תהיה טבעית עבורו, מכיוון שהיא מגיעה אתו מחיים קודמים, וכמו כן מתחזקת כתוצאה מתגובות העולם אליו – המשפחה הקרובה, המורים ולעיתים גם חברת השווים.

הצו הקרמתי של אדם כזה ילבש צורה של נפילה מהמעמד הרם. הפגם המוסרי של חיים קודמים היה התנהגות מתנשאת ובלתי מתחשבת באחרים, שנבעה מתחושת עליונות ומחוסר רגישות. הנפילה מהמעמד הרם תגרום לילד לחוות את הכאב אותו הוא גרם לאחרים בחיים קודמים.  הדבר יכול לקבל צורה של השפלה, נידוי, פגיעה בכבוד ותחושת חוסר האונים – תחושות אותן הוא גרם לאחרים במהלך החיים הקודם.

אירוע ביוגרפי

הניה היא ילדה חכמה, "ראשונה בכתה", חביבת המורות וזוכה מהן ליחס מיוחד.

רצה הגורל והמורה המחנכת של הניה יצאה לחופשת לידה, והמורה המחליפה שהגיעה לא הבחינה בייחודה של הניה, ולא העניקה לה יחס מיוחד. למעשה, היה בהתנהגותה שמץ של דחיה כלפי האופן שבו הניה התבלטה בכתה.

הניה חוותה תחושה של השפלה וכישלון. המורה המחליפה גרמה לה להרגיש שהיא לא חכמה מספיק וכלל לא מיוחדת. זהו הצו הקרמתי שלה.

חשוב לציין שהפרשנות הרגשית של הניה לאירוע קשורה בצו הקרמתי שלה. והאירוע נועד להעלות את הרגש הקרמתי.

רוב הצווים הקרמתיים הם רישום עדין למדי של הגורל,  שיטביעו את עצמם בהמשך החיים, לאחר גיל 21, בצורה עמוקה יותר כהגשמה קרמתית.

ילדים שיחזיקו מעמד בצו הקרמתי יוכלו להמשיך ולשאת את הסבל עד שיגיע היום בו הם ימצאו לו פשר.

קיימים גם מצבים בהם יכריעו הצווים קרמתיים את הילד והוא לא יחזיק מעמד. הדבר עלול להופיע באופנים שונים שמטרתם אחת – לעמעם את תחושת הסבל. מצבים כניתוק רגשי עד נטייה לאוטיזם, מחלות קשות, התמכרויות החל מגיל הנעורים.

התמכרויות ומחלות יכולות להתפתח גם בתקופות מאוחרות יותר, כאשר חוזר הצו הקרמתי כהגשמה קרמתית.

הגשמה קרמתית

"לעומת זאת, כאשר אנו מפנים את תשומת לבנו להמשך נתיב החיים, כשאנו מתבוננים באדם בין גילי 21-49, אנו נוכחים לדעת שכאן פוחת דבר הטבעת הצווים הקרמתיים, והולך ורב מימוש הקרמה, סילוק חובות הקרמה. כי בפרק זמן זה, במיוחד בפרק חיים זה, מה שנחקק בישותו של אדם בשלושת פרקי החיים הראשונים חייב להגיע להגשמה קרמתית" [3]

בעוד הסבל בילדות ובנעורים נכפה על האדם, מגיל 21 ואילך ייקח האדם החלטות, שלאחר מכן יגרמו לו את הסבל הקשור לצו הקרמתי, וזאת מבלי להיות מודע לכך שהוא עצמו גרם למצבו באופן ישיר או עקיף. האדם "יזמן" אירועים או אנשים דרכם תוגשם הקרמה שלו שוב ושוב.

אירוע ביוגרפי (המשך)

בהתבגרותה רכשה הניה מקצוע אקדמאי מבוקש ומכובד; בגיל 28 היא עמדה בפני החלטה הרת גורל לעזוב את ארץ מולדתה ולעלות לישראל. באותו הזמן בדיוק היא נפרדה מבעלה הראשון, שדאג לה ופרנס אותה במשך מספר שנים.

בהגיעה לארץ לא נמצאה לה עבודה בהתאם לכישוריה, והיא נאלצה לעבוד כמטפלת "אופר" במשפחה מקומית.

העבודה הייתה למטה מכישוריה האקדמיים, והנייה לא חוותה בה סיפוק כלשהו, נפשי מעמדי או כלכלי. רמת החיים שהייתה מורגלת אליה השתנתה, והנייה חוותה שוב את הנפילה, הסבל וההשפלה שאפיינו את האירוע בילדות.

הפעם היא עצמה "הביאה על עצמה" את הנפילה, דרך ההחלטה שלה לעלות לארץ.

אירועים מסוג זה חזרו שוב ושוב בחייה של הניה ורק החל מגיל 41, בעקבות עבודה תודעתית-רוחנית על הביוגרפיה שלה, ולאחר משבר נפשי קשה מאוד שלווה במחלה פיזית, החלה הנייה לחבר את החוטים בין אירועי חייה ולבחון אותם מנקודת מבט של הצו הקרמתי והגשמתו.  כך, האירועים קבלו משמעות גבוהה שעזרה להנייה לצאת ממצב המשבר אליו נפלה.

צריך לציין, שהאדם יכול לסגת ולא להחזיק מעמד גם במהלך ההגשמות הקרמתיות. במקרה של הנייה, דרך להתחמק מהקרמה הייתה יכולה להיות חזרה לארץ מולדתה. הנייה בחרה להישאר בארץ ולהתמודד. היא החזיקה מעמד בקושי ויכלה להתקדם לשלב הבא.

בדרך כלל, ההחלטה להתקדם קשורה בפרידה מהעבר. בני אדם רבים אינם חוצים סף זה, משום שלעיתים קרובות הפרידה כרוכה בסבל רב. קיים פיתוי לחזור לאחור, לעולם המוכר ולקשרים הקודמים. אנשים בעלי שליחות רוחנית יחצו את הסף.

בסיפור המקראי על לוט, מצווה אלוהים את לוט ומשפחתו לבל יביטו לאחור לעבר סדום הנחרבת; אשת לוט אינה מתאפקת ומביטה לאחור. הדבר גורר את מותה המיידי.

יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ–אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר:  הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה. בראשית ,פרק י"ט ,פסוק י"ז

ישנם אנשים שאינם מחזיקים מעמד ואינם חוצים את הסף, ולמרות זאת ממשיכים את חייהם החיצוניים לכאורה בהצלחה, כאנשים פעילים ובעלי עמדות. למעשה, מבחינה רוחנית הם בתהליך של נסיגה, הדבר יבוא לידי ביטוי בשנות חייהם האחרונות.

"מאז ומתמיד התעניינתי בהתפתחות הרוחית של בני אדם. כשאני מסתכל ברבים שחיו חיי יצירה בשנות החיים המוקדמות, שהרשימו מאוד את בני דורם אולי כמשוררים צעירים או כאמנים במישור כלשהו, שבהיותם בני 27 נאמר עליהם –  "איזה כשרון מופלא". ובכן, הם נעשו קשישים יותר. לאחר הביצועים הפיוטיים והאמנותיים של הבחרות נתייבש המעיין וחרב, והם כבר לא נחשבו כמקודם בספירה שבה יצאו להם מוניטין של ממש (…) החיים בזמננו גדושים תכופות בטרגדיה זו, וקיים בתוכנו כל כך הרבה שאיננו עומד במבחן השנים. בזמן הנעורים מצויים שפע של אידיאלים, לעת זקנה נשארים אך מעט. אנשים קשישים יותר מוצאים משענת במדינה ובקצבה המוענקת להם יותר מאשר בכוח התמיכה של החיים עצמם. הם זקוקים לסעד מבחוץ ,הואיל ואינם יכולים למצוא את מה שיביאם לידי זיקה אל ההיררכיה הראשונה המספקת לאדם כוחות בחלק השני של חייו." [4]

אדם שהחזיק מעמד בסבל מגיע למצב בו הוא לא נלחם יותר בצו הקרמתי שלו. לדוגמא, הוא יכול להסכים להיות "במקום נמוך" מבלי לנסות להיחלץ משם.  לעיתים קרובות ההסכמה, הוויתור והקרבן מרצון, יגרמו לכך שהעניינים יסתדרו כך שהאדם לא יצטרך לוותר עליהם בפועל.  ועם זאת, הוא כבר לא ייחס להם חשיבות רבה.

הגשמה קרמתית ומוסר

לעיתים עומדת הגשמה קרמתית בניגוד לחוקי המוסר המקובלים. דוגמא לכך ניתן למצוא בסיפורו של האביר פרסיבל [5], שדמותו מהווה אבטיפוס לאדם המודרני העובר בחייו מסע חניכה של התפתחות והשתלמות. מסע החניכה של פרסיבל הוא ארוך ומפרך, בסיומו הוא הופך להיות מלך הגביע הקדוש.

פרסיבל נולד לאם שהסתירה ממנו את דבר אבירותו, כיוון שרצתה למנוע ממנו את גורלו של אביו, סר לנסלוט האגדי שנהרג בקרב. עד היותו בן 15, גדל פרסיבל עם אמו וחבורת נשים ביער שגידלו אותו במסירות רבה ובאהבה, והוא לא שמע על מוסד האבירות וכמו כן לא ראה אבירים בחייו.

באחד הימים פגש פרסיבל חבורת אבירים שעברה דרך היער. נפעם ממראם ההרואי, החליט להיות אביר בעצמו. פרסיבל יוצא למסע של חניכה, מבלי להתכוון לכך. ימים ספורים לאחר עזיבתו קורסת אמו האהובה ומתה. בנוסף לכך, בדרכו להגשמת ייעודו, מבצע פרסיבל מבלי דעת מעשים רבים שאינם מוסריים. המעשה הבלתי-מוסרי החמור ביותר של פרסיבל הנו שהוא חולף על פניו של אנפורתס, מלך הגביע הקדוש (הגראל), החולה מחלה אנושה, מבלי להתעניין בו ומבלי לשאול את השאלה שהייתה גואלת אותו מייסוריו.

גם הנייה, שאת הצו הקרמתי שלה אני מתארת במאמר זה, עזבה מאחוריה בעל שתמך בה שנים רבות כלכלית ונפשית, וזוג הורים מבוגרים שאהבו אותה. מכורח החלטתה הלכה הניה מעברה, שלא על מנת לשוב.

במהלך ההגשמה הקרמתית אדם יכול להצדיק את עצמו על בסיס "המטרה מקדשת את האמצעים", מבלי להרגיש את הרוע שהוא עושה לאחר. אבל הכתם של הרוע לא סר ממנו וחייב להגיע לפתרונו בזמן זה או אחר.

כאשר אדם אינו מתוודע לחוסר המוסר שנלווה למעשיו ההכרחיים בדרך להגשמה קרמתית, אינו חווה את הכאב אותו הוא גורם לאחר, "יורד" הקונפליקט בין הגשמה קרמתית למוסר ועובר לגוף. הדבר מתבטא בפגיעה בגוף או במחלה.

דוגמה לכך ניתן למצוא בתנ"ך אצל יעקב אבינו, אביה הפיזי והרוחני של האומה העברית מאז ומתמיד. על מנת להגשים את שליחותו חייב היה יעקב אבינו לגזול את הבכורה מעשו אחיו הבכור דרך מעשי מרמה, לעשות לו עוול ולהסב לו כאב עצום.

בנוסף לכך, בדרכו הנחושה לייעודו מרמה יעקב גם את לבן אבי נשותיו ויוצא ממנו ברכוש רב.

התוצאה הפיזית של חוסר המוסריות של יעקב התבטאה במאבק שלו עם המלאך, מאבק אשר ממנו יצא צולע, פגוע בירכו. תוצאות מעשיו של יעקב באו לידי ביטוי גם בגופו.

לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. בראשית לב

חשוב לציין שהגשמה קרמתית מחייבת לעיתים התנהגות בלתי מוסרית, ולמרות זאת, האדם חייב לשלם על התנהגותו.

אם נחזור לביוגרפיה של הנייה, נראה שבגיל 41 היא חוותה פריצת דיסק ששיתקה אותה למשך חודשים רבים. בזמן הזה היא שכבה כואבת וחסרת אונים. למעשה כאן התחיל מסעה הרוחני המודע.

ההקרבה

התיקון לצו הקרמתי מחייב הקרבה. ההקרבה מתבטאת במוכנות להיות במצב ממנו האדם ניסע להימנע במהלך חייו. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בפרידה רגשית יזומה או בהסכמה "להצטמצם" בכל מובן שהוא. ללא הקרבה לא תתכן מטמורפוזה נפשית-רוחנית. כמו כן , הצו הקרמתי ימשך לפעמים עד המוות.

הסכמה להקריב קורבן עשויה לאפשר פריחה רוחנית. לעתים, אם המוכנות להקרבה נעשתה באופן אמיתי וללא מניפולציה ותקווה לשכר, בסופו של דבר ההקרבה לא תידרש.

הסיפור הארכיטיפי של ההקרבה מתואר בסיפור עקדת יצחק. בסופו של דבר, בזכות הנכונות של אברהם להקריב את היקר לו מכל, ההקרבה לא נדרשה בפועל.

ביבליוגרפיה:

[1] שטיינר, ר. (1924), "יחסי קרמה" כרך ב', הרצאה 15, עמ' 110, הוצאת מיקרוקוסמוס, ירושלים.

[2] שטיינר, ר. (1924), "יחסי קרמה" כרך ב', הרצאה 23, עמ' 170, הוצאת מיקרוקוסמוס, ירושלים.

[3] שטיינר, ר. (1924), "יחסי קרמה" כרך ב', הרצאה 23, עמ' 167-8, הוצאת מיקרוקוסמוס, ירושלים.

[4] שטיינר, ר. (1924), "יחסי קרמה" כרך ב', הרצאה 23, עמ' 169-70, הוצאת מיקרוקוסמוס, ירושלים.

[5] Steiner, R. (1913), "Mysteries of the east", Rudolf Steiner Archieve, GA 144

*מאמר זה מתבסס על סדנת ביוגרפיה שהועברה בשנת 2011 בחיפה, על ידי מר צבי בריגר, יועץ ביוגרפי , מורה רוחני ואנתרופוסוף חוקר.

בהגותו מתייחס צבי בריגר לדברים שנאמרו על ידי רודולף שטיינר, מייסד מדע הרוח האנתרופוסופי, בהרצאות, במאמרים ובספריו השונים. תורתו של שטיינר מהווה לבריגר בסיס למחקר נוסף. הוא יוצר הקשרים חדשים ויצירתיים, שלאו דווקא נעשו על ידי שטיינר, אבל מבוססים על דבריו.

במובן זה בריגר הינו חוקר מדע רוח פעיל ומחדש; הוא מפיח חיים בכתבים, הקשים לעיתים להבנה של שטיינר, וזאת בדיוק ברוח דבריו של האחרון – שביקש תמיד להחיות את הקונספטים המופשטים, על מנת שלא יהפכו לרעיונות מתים.

את דבריו של צבי בריגר ערכתי ועיבדתי מתוך הקלטות הסדנה ולכן, מטבע הדברים, אני עומדת מאחורי כל טעות, או אי הבנה העשויים ליפול.

print