יעל ערמוני, ע"פ שיעורים של אורנה בן דור[1]
המאמר התפרסם בגיליון "אדם עולם" בנושא "אהבה". לצפייה במאמר כפי שהופיע באדם עולם לחצו כאן.
שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. משלי, יז', ט.
מה זו אהבה? כמו מילות קודש עבריות רבות אחרות, מילה זו – המופיעה במקורות ("ואהבת לרעך כמוך…") – עברה בימינו זילות. השימוש בה נעשה מתוך קלות דעת. קיימת נטייה "לפזר" אותה לכל עבר. אך האם אנו באמת מבינים את משמעותה? על כל אדם לשאול את עצמו: האם פעילות הרצון שלי בעולם נעשית מתוך אהבה? האם אני עדיין אוהב/ת את אלו המכונים על ידי אהוביי, גם כאשר הם מאכזבים אותי ואינם עומדים בציפיותיי? האם אהבתי נוכחת גם כאשר חולפות התשוקה, ההתלהבות וההתאהבות הראשוניות? האם יש לי נכונות להקריב למען האהבה?
בהרצאה 4 מתוך סדרת ההרצאות יחסי קרמה מתאר רודולף שטיינר את גלגוליהם של רגשות האהבה, החובה והשנאה על-פני שלוש התגשמויות. הוא מצביע על האופן בו רגשות או תכונות מתוכם פעל אדם בהתגשמות נתונה, יובילו כתוצאה קארמתית טבעית לתכונות או רגשות אחרים בהתגשמות העוקבת. זאת במידה ולא יותמרו לרגשות נעלים יותר דרך עבודה תודעתית-רוחנית.
חשוב להדגיש כי אין מדובר כאן על שכר ועונש, אלא על החוקיות בה משתלשלים הדברים: ממש כפי שפעולה אחת מובילה לתוצאה מסוימת, בעוד שהפעולה המנוגדת לה תוביל לתוצאה הפוכה.
דרך תיאור גלגוליה של האהבה ודרך ההבחנה בינה לבין החובה והשנאה ניתן להגיע להבנה עמוקה יותר מזו הרווחת, על מהותה של מילה זו ומשמעותה הרוחנית.
כנפיים של שמחה
לפי שטיינר, במהלך המסע לאחר המוות חווה האדם כתמונת ראי את מה שהקרין כלפי האחר. הנשמות השוהות עמו במסע זה יקרינו אליו חזרה את האופן בו מעשיו חדרו אליהן. בהתגשמות העוקבת, ייבנה גופו האסטרלי על-פי מה שהוקרן אליו מאותן הנפשות. שטיינר קובע שאדם שפעל מתוך אימפולס של אהבה בחיים נתונים, ייוולד כאדם שמח ונינוח בחיים הבאים.
מה קושר בין אהבה לשמחה? אלמנט החום: "אתם מכירים את החום הפנימי המגיע עם השמחה, אתם מכירים מה משמעות השמחה בחיים – במיוחד השמחה המגיעה מאנשים אחרים. היא מחממת את החיים ונושאת אותם, היא נותנת להם כנפיים. זוהי התוצאה הקארמתית של אהבה שהתרחבה."[3]
יקל עלינו להבין השתלשלות זו מאהבה לשמחה אם נתבונן על מערכות יחסים בתוך החיים עצמם. כאשר אדם משפיע אהבה על סובביו, היא תחזור אליו כהקרנה של חום ושמחה מסביבתו. שטיינר ממשיך ואומר שהשמחה והנינוחות מההתגשמות השנייה יהפכו בהתגשמות השלישית להבנה טבעית וזורמת של העולם ושל אנשים אחרים: "בני-אדם העוברים בחיים בתחושה פתוחה וחופשית בהניחם לעולם לזרום לפנימם, כך שיש להם הבנה לגביו, הרי שהשיגו, דרך אהבה ודרך שמחה זיקה זו לעולם."[4]
מדוע? כיוון שלא ניתן להכיר באמת אדם אחר או תופעה בעולם, מבלי לאהוב אותם. אהבה לאחר – אשר אינה נובעת מאהבה נפשית-אנוכית אלא מאהבה רוחנית – מאפשרת להכירו מתוכו.
לעיתים קרובות מה שמכונה "אהבה", נובע מצרכים אגואיסטים, מאהבה-עצמית אנוכית – למשל: תשוקה לבן/בת זוג הנדמית כאהבה, ציפיות גבוהות מן הילדים מתוך צורך להגשים דרכם את מה שהאדם לא מימש בעצמו או חרדה ודאגה מופרזות כלפיהם הנובעות מן הפחד לאבדם. כאשר האדם מרוכז בעצמו הוא לא יוכל באמת להכיר את זולתו – התפיסה של האחר תהיה מושפעת מציפיותיו ותשוקותיו של האדם ולא תאפשר לו ראייה אובייקטיבית.
בתנ"ך מתואר מעשה האהבה בין אדם לחווה במילה ידיעה (וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; בראשית ד', א') . אהבה רוחנית משמעותה – ידיעת האחר מתוכו. אהבה מאפשרת ידיעה וידיעה מאפשרת אהבה. הדבר נכון גם בנוגע ללמידה של ידע רוחני. ועל כך אומר שטיינר: "דבר שאינני אוהב, לא יגלה לי את מהותו. לכל גילוי חב אני מתן הודיה, כי הוא מעשיר אותי."[5]
על אהבה ומוסר
כדי להבין טוב יותר את מהות האהבה בהקשרה הקארמתי, שטיינר עושה אבחנה בין מעשים הנעשים מתוך אהבה למעשים הנעשים מתוך תחושת חובה: "זה אחרת לגמרי כשאנו פועלים מתוך אהבה, מאשר כשאנו עושים זאת מתוך רגש חובה יבש ונוקשה […] תמיד הדגשתי בכתבי שהמעשים הבאים מאהבה, יש לראותם כמוסריים ואתיים באמת."[6]
קיים הבדל מהותי בין פעולה מוסרית הנעשית מתוך אהבה, מתוך רצון כן וחם שבא מתוך האדם, לבין פעולה מוסרית אשר נעשית מתוך רגש של חובה, הנובע מציות לחוקים חיצוניים, חינוך וכד'.
בספרו הפילוסופיה של החירות,[7] מבחין שטיינר בין מוסר כברירת מחדל, לבין המוסר הגבוה ביותר, המופעל מתוך חירות מלאה, מתוך האני הגבוה של האדם. אדם שהתפתח במלואו, יהיה בעל תשוקה לעשיית הטוב והמוסרי; תשוקה שתהיה חזקה לא פחות מתשוקות ארציות כמו אוכל, מין וכד'. לעומתו, מעשה מוסרי הנעשה מתוך רגש של חובה, נובע ממניע חיצוני לאדם ומתוך ניסיון לדכא את היצרים והתשוקות ה"נמוכים". פעולה מוסרית הנעשית מתוך אהבה נובעת מפנימיות האדם, והשפעתה על האחר תהיה שונה לחלוטין.
"כל שיטה אתית התובעת מהאדם לדכא את רצונו כדי להגשים משימות שאין לו חפץ בהן, אינה מתחשבת באדם השלם, אלא רק באדם שנעדרת בו ההשתוקקות הרוחנית. לגבי האדם המפותח באופן הרמוני, אותם רעיונות המכונים רעיונות-הטוב אינם מצויים מחוץ לישותו אלא בתוכה. […] החירות אינה מתגלה בפעולות הנובעות מכורח החושים או הנפש, אלא בפעולות הנישאות על ידי אינטואיציות רוחניות."[8]
אהבה אמיתית, נובעת מחירות ולא מתוך כורח, מתוך מקום פנימי ולא מתוך מקום חיצוני.
לאדם על-פני האדמה ניתנה משימה ייחודית אשר לא ניתנה לאף ישות אחרת – לא להיררכיות הרוחניות הנמצאות בדרגת התפתחות גבוהה יותר ולא לממלכות בעלי החיים, הצמחים והדומם הנמצאות בדרגת התפתחות נמוכה יותר. לאדם – ישות של רוח בתוך חומר, ניתנה החירות. החירות ליפול אל הטעות, אל הרוע והשנאה, אך גם החירות לבחור בטוב, לפתח אהבה הנובעת מתוך חירות. בדרך זו, ביכולתו להעלות את הקוסמוס כולו לדרגה גבוהה יותר.
"משימתו הגדולה של האדם הינה להביא חירות לתוך העולם, ובעזרת החירות להביא לראשונה את מה שאנו מכנים אהבה, במובן האמיתי של המילה. משום שאהבה ללא חירות אינה אפשרית. ישות העוקבת באופן עיוור אחר אימפולס, רק עוקבת אחריו; אבל עבור ישות היכולה לפעול גם אחרת, קיים רק כוח אחד אחריו היא יכולה לעקוב, וזוהי האהבה. חירות ואהבה הינן שני קטבים, המשתייכים האחד לשני. אם על האהבה להיכנס לקוסמוס, זה יכול לקרות רק דרך חירות […] לכן, האדמה היא הקוסמוס של החירות ושל האהבה."[9]
אמת או חובה
אמת לאדם אחר, גם אם היא כואבת או קשה, הינה מעשה של אהבה כלפיו: "ובכן, יש אכן בני-אדם – אשר […] בגלל שהם אינם יכולים להגיד לאנשים את האמת מתוך אהבה – כי אם אוהב הנך אדם תספר לו אמת ולא שקרים […] הם אומרים את האמת מתוך רגש של חובה."[10]
כאשר אדם אומר לאחר את האמת אודותיו, באופן בלתי שיפוטי, גם אם זו אמת כואבת וקשה, זהו מעשה של הקרבה הנובע מתוך אהבה. אדם הפועל מתוך רגש של חובה, יימנע מאמירת האמת לאחר. הוא יהיה עסוק בדעת החברה עליו, ביחס שיזכה לו, בטובתו האישית. הוא יישאר מנומס ו"נחמד" או "פוליטיקלי קורקט" ולא יאמר דברים שלא מקובל להגיד. באופן זה, למעשה, הוא ימנע מהאחר את האפשרות להתפתחות וגדילה. אם וכאשר יבחר בכל זאת לומר את האמת, היא תיאמר מתוך נוקשות, מוסרנות, שיפוט ותוכחה, שיעוררו באחר רגש של בושה והקטנה.
מספרת שירה (47): "גדלתי בסביבה בה היה מאמץ לשמור על הרמוניה כמעט בכל מחיר. דברים קשים, כואבים, 'לא יפים' לא דוברו, הוכחשו ובוודאי שלא נאמרו בצורה ישירה. גם המראה החיצוני שלי גרם לאנשים לתפוס אותי כ'טובה', 'מלאכית' ו'שברירית'. אנשים נמנעו מלומר לי דברים קשים או 'רעים' הנוגעים אליי.
בגיל 35 פגשתי את מורתי הרוחנית. היא הייתה ישירה, אמיתית, נוקבת. היא ראתה אותי כפי שאני, על כל צדדי והייתה די כנה לומר לי את האמת. אחרים חוו את הישירות שלה לעיתים כ'רעה', אבל אני דבקתי בה וידעתי כי דווקא היא תוכל לעזור לי יותר מכל אדם אחר. ידעתי כי הישירות הנוקבת שלה היא אהבת אמת."
לאן מובילה החובה?
לאיזו תוצאה קרמתית תוביל פעולה מתוך רגש חובה? אדם הפועל מתוך חובה בהתגשמות נתונה, יחווה בחיים הבאים אדישות וחוסר עניין מסביבתו. חוסר העניין הפנימי שהוא הפגין כלפי האחר בהתגשמות האחת, יהפוך לאדישות כלפיו בחיים הבאים.
"והנה המעשים הנעשים מתוך התפיסה הנוקשה של החובה או על ידי הסכמה כי כך הולם […] גורמים בחיים הארציים הבאים למה שאפשר לכנותו: תחושה שהאנשים אדישים כלפיך, פחות או יותר."[11]
בחדר היעוץ הביוגרפי אנו נעזרים בידע הזה. כאשר מטופלת טוענת: "לא רואים אותי", כאשר היא חיה לאורך הביוגרפיה שלה בחוויה שהסביבה אינה מגלה בה עניין אמיתי, נבדוק האם ייתכן כי בחייה הקודמים היא פעלה מתוך חובה. תכופות אנו מגלים שאלו הם אנשים אשר היו בחייהם הקודמים אנשי דת (מהדת הממוסדת), כמו כהנים, כמרים, ונזירות שפעלו מתוך חובה, מתוך דוגמות נוקשות ומוסרנות. גם אנשים ממעמד האצולה והמלוכה פעלו לא פעם על-פי צווי "המעמד המחייב". נוכל לראות שרידים של ההתנהגויות אלו גם בחיים הנוכחיים.
וכפי שהאהבה הופכת בהתגשמות השנייה לשמחה ונינוחות ובשלישית להבנה טבעית וזורמת של העולם, כך החובה שהפכה לאדישות של הזולת כלפיו בהתגשמות השנייה, תהפוך בהתגשמות השלישית לחוסר עניין של האדם בעולם. באותו האופן שבו האהבה תהפוך בהתגשמות השלישית לעניין טבעי בעולם ובאחר, כך הפעולה מתוך חובה תהפוך בהתגשמות השלישית לקושי של האדם למצוא את מקומו בעולם. האדם עשוי להיות בעל כישורים ויכולות, אך לא תהיה לו תשוקה שתניע אותו למצוא עניין בתחום מסוים ולדעת מהו הדבר שלשמו בא בלחיים האלו.
"מה שזורם אלינו כאדישות מצידם של אנשים אחרים, ומה שאנו חווים דרך כך בחיים ארציים איזה שהם, יעשה מאיתנו בחיים הבאים, השלישיים, אדם שאינו יודע מה יעשה עם עצמו. אדם כזה (…) משוטט בחיים ללא כיוון."[12]
מספרת סילבנה (49): "אני חושבת שבחיים קודמים הייתי שייכת למעמד דתי כלשהו, בגלל שמגיל מאוד צעיר יש לי רצון להיות טובה ולעשות את הדבר הנכון. כמו-כן נהגתי לקחת חוקים ברצינות רבה מאוד, הקפדתי למלא אותם בנוקשות ופחדתי מאוד להפר אותם. חוסר מילוי של הכללים, גם כאשר הם לא היו הגיוניים או ניתנים למילוי, לווה ברגש אשם כבד. גדלתי במשפחה דתית. היו לי ספקות רבות בנוגע לדת, אך לקחתי אותה ברצינות, מתוך אמונה שהיא מספקת תכנית כיצד 'להיות טובה וללכת לגן העדן'."
ניתן לראות כיצד ההתגשמות הראשונה שבה הייתה כפי הנראה אדם שפעל ממקום של חובה, הפכה בהתגשמות השנייה לחוויה של אדישות מצד הקרובים לה. גם שאלת הייעוד והזהות המקצועית מעסיקה רבות את סילבנה לאורך חייה הבוגרים. עם זאת, נראה שבזכות עבודה רוחנית-תודעתית אמיצה ועמוקה, היא הצליחה לשבור את המעגל הטבעי של הקארמה, ולמנוע את הופעת ההתגשמות השלישית של חוסר כיוון בחיים.
הקארמה של השנאה
כניגודה של האהבה מציג שטיינר את שלושת גלגוליה של השנאה. בדומה ל'רוע', השנאה אינה מוגדרת רק כשנאה יוקדת וישירה, וההתייחסות למעשים הנובעים משנאה אינה רק בהקשר לפעולות שנעשו מתוך זדון. כל מעשה ותגובה לאחר, הנובעים מתוך אנטיפתיה, כגון ביקורת, רכלנות וחוסר רגישות, נובעים למעשה מרגש שנאה, גם אם עמום. בקמלוקה,[13] יחווה האדם מעשים אלו דרך כאבו של האחר ויכיר בחומרתם, ובהתגשמות שאחריה יפגוש אותם דרך הסבל שלו עצמו.
"מתוך שנאה נולד מה שזורם אלינו מן העולם החיצון ככאב, ייסורים, אומללות הנגרמת מבחוץ – במילים אחרות, ההיפך משמחה. […] האנשים עוברים דרך העולם בשנאה רבה יותר מאשר הם חושבים, ולפחות באנטיפתיה רבה יותר. […] חשבו נא על רכילות במפגש על כוס קפה, היכן ששישה – זה כבר מספיק! של דודות או דודים […] יושבים בצוותא ומוציאים דיבה על מכריהם. חשבו על כך – כמה אנטיפתיות נשפכות כאן על גברים ונשים במשך שעה ומחצה ולעתים יותר. כשהם מרוקנים את האנטיפתיות אין הם נותנים את דעתם לכך, אך כשהדבר חוזר אליהם בחיים הארציים הבאים, הם נותנים דעתם לכך היטב. ואכן הוא חוזר באופן בלתי נמנע."[14]
שנאה בהתגשמות אחת תהפוך בהתגשמות העוקבת לסבל, כניגוד לשמחה שהיא תוצאתה של האהבה. השרשרת הטבעית של השנאה מובילה מן השנאה אל הסבל, ומן הסבל אל אווילות (ואפילו טפשות), קהות חושים ואטימות להבנת העולם.
מדוע השנאה מתפתחת בסופו של דבר לאווילות? כפי שנכתב קודם, על-מנת להבין אדם אחר או תופעה, יש להכירם מתוך סימפטיה, מתוך חום הלב המאפשר קירבה וחדירה אל מהות הדברים. האנטיפתיה, השנאה, יוצרת קור, ריחוק, הפרדה. מהות הדברים אינה יכולה להתגלות לאדם מתוך הלך נפש זה. כמובן שעבור התפתחות התודעה נזקק האדם גם לאיכות של האנטיפתיה; אך אנטיפתיה בלבד, שאינה מהולה בסימפטיה, תוביל לטיפשות. לשנאה יש איכות מעוורת. השנאה היא פגם, לקות, סוג של "מחלה" האופיינית מאוד לאדם בתקופתנו. התגברותו של האדם על השנאה הקיימת בתוכו, מובילה לחכמה עמוקה יותר ולהתבהרות של חיי-הנפש.
הסבר נוסף לטיפשות הנובעת מן השנאה הוא הסבל. הנטייה הטבעית של הנפש היא להימנע מכאב, ועל-כן אחד ממנגנוני ההגנה שהנפש מפתחת בכדי לא לחוש את הסבל תהייה היאטמות, ניתוק. הניתוק וההיאטמות מול העולם יובילו לחוסר מגע עמו ועל כן לחוסר הכרה שלו, וכתוצאה מכך בחיים הבאים נראה קהות חושים ואווילות.
האהבה – מרפא לשנאה
מתוך תיאור זה עולה השאלה: האם האדם נידון להמשיך ולהתדרדר עוד ועוד מהתגשמות להתגשמות ללא אפשרות לתקן? האפשרות לתיקון קיימת תמיד ותלויה בעבודה התודעתית-רוחנית של האדם. מהי אם כן התרופה לשנאה? איזה תיקון יכול לסייע לאדם לצאת ממעגל זה? התרופה לשנאה, עונה שטיינר, היא ניגודה: האהבה.
באורח פלא, התיקון של השנאה לא יהיה לחוות שנאה מהאחר אלא דווקא לזכות באהבתו, אך מתוך עמדה של חולשה ותלות בו. התיקון עבור ילדים ששנאו בחיים קודמים והגיעו להתגשמות השלישית כאווילים, יהיה להיוולד בסביבה הקרובה של אותם האנשים אשר הם שנאו, ולפתח כלפיהם אהבה. אותם אנשים: הורים, אחים, מחנכים – במידה וירעיפו עליהם אהבה, יוכלו לסייע להם להיגאל.
מאדם בפוטנציאל לאדם בפועל
המילה "אהבה" טומנת בחובה שאלות עמוקות על מהות האדם ותכליתו. על-פי רוב, מה שמכונה אהבה, נובע למעשה מרצון עצמי. ניתן לומר כי באופן טבעי האדם אינו יודע לאהוב. עם זאת, בישות האדם טמון הפוטנציאל לפתח אהבה, ובכך להידמות לישויות הרוחניות הנעלות, השייכות להיררכיה הראשונה – השרפים, "רוחות האהבה".
כיצד ניתן לפתח איבר חדש זה הקרוי אהבה? לשם כך נדרשת חקירה עצמית נוקבת, המלווה במעבר דרך תהומות וחשיכה. על האדם לברר עם עצמו:
מה הם מניעי? מתוך איזה מקום אני פועלת? האם אני פועל מתוך חובה? – שכן אהבה היא חירות ולא כורח. היכן מניעה אותי שנאה, גם אם סמויה? מהם השקרים שאני מספר לאחר ולעצמי? שכן האהבה היא אמת.
כל צעד שעושה האדם לעבר פיתוחה של אהבה, מהווה התקרבות למילוי משימתו על-פני האדמה ולהתהוותו מאדם בפוטנציאל לאדם בפועל.
[1] התייחסות מורחבת ומעמיקה לנושא זה ניתן למצוא בספר הקארמה של הרגשות מאת אורנה בן דור, שעתיד לצאת בהוצאת כחותם, ובפרק 4 בספר – קרמה – הבסיס להבנת חיינו מאת יעל ערמוני בהוצאת כחותם.
[2] ר. שטיינר, ר. יחסי קארמה 1, הוצאת מיקרוקוסמוס, 2011, GA235. חלק מהציטוטים עברו תרגום מחודש על-ידי אפרת מאייט.
[3] שם. עמ' 64.
[4] שם. עמ' 66.
[5] ר. שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, תירגום: נחמן בר שלום. הוצאת מיכאל 2014, עמ' 74. GA10
[6] ר. שטיינר, יחסי קארמה 1, הרצאה 4, עמ' 66.
[7] ר. שטיינר, הפילוסופיה של החירות, תרגום: צבי מדר, הוצאת ניצת השחר, 2010, GA4.
[8] שם, פרק 13, עמ' 175-174.
[9] ר. שטיינר, ההיררכיות הרוחניות והשתקפותן בעולם הפיזי, הרצאה 10, תרגום: אורנה בן דור, הוצאת כחותם. עמ' 206-205.
[10] שטיינר, יחסי קארמה 1, עמ' 67-66.
[11] שם.
[12] שם, עמ' 68.
[13] לאחר המוות עוברת נפש האדם מסע בעולם הרוח. השהייה בקמלוקה נמשכת כשליש מזמן חיי האדם על פני האדמה. בזמן זה, הנפש חווה ברשמים עזים את תוצאות מעשי האדם בחיים קודמים, כ"בומרנג" החוזר אליו. כל מעשה בלתי מוסרי אשר פגע באחר נחווה ככאב גדול.
[14] ר. שטיינר, יחסי קארמה 1, הרצאה 4, עמ' 69.