פרק מתוך עבודת חקר בנושא: הרוע – מקורו ותפקידו בעולם ובאדם והמפגש עם "שומר הסף הקטן"
זהר קיטסקי ספטמבר 2021
לקריאת העבודה המלאה לחצו כאן
פרק ג' – המפגש של האדם היחיד עם הרוע – המפגש עם "שומר הסף הקטן"
בשני הפרקים הקודמים ראינו, שמשימתו הגדולה של האדם, שהוטלה עליו על ידי האלוהות, הינה התגברות על הרוע. בתקופתנו, תקופת נפש התודעה, בני האדם נקראים לעמוד נכוחה מול המשימה הכבירה הזו.
מכיון שמהלך התפתחות האנושות הוא מנפש קבוצתית (שבטים, עמים, אומות) לעבר נפש אינדבידואלית ופיתוח "האני", בתקופה שלנו, העמידה מול הרוע והעבודה עליו חייבות להיעשות, קודם כל, על ידי האדם היחיד על עצמו. זאת אומרת – העבודה והאחריות האישית של כל אדם מתחילה בעבודה על מידותיו המוסריות העצמיות.
באיזה אופן מתבטא ה"רוע" באדם היחיד? מה הם הכלים העומדים לרשותו כדי להתוודע ולהתגבר על הרוע? מהן הסכנות האורבות לו בדרך? במה כרוכים המפגש עם הרוע וההתגברות עליו?
הרוע האנושי נוצר כאשר האדם אינו מחובר לרצון הגבוה של האלוהות ובמקום זאת הוא מחובר לרצון העצמי שלו. רצון עצמי וריכוז עצמי ניתן לכנות בשם – אגואיזם. האגואיזם קושר את האדם בחוזקה אל ה"עצמי", אל הארציות ואל החומר, ומסתיר מעיניו את הרוח – את האמת ואת "הנכון". האגואיזם בא לידי ביטוי באדם במעשים, כגון: חוסר תשומת לב, הקטנה וזלזול באחר, ניצול, שליטה באחר ועוד. גם מחשבות ורגשות יכולים להיות לא מוסריים, למשל: קנאה, מחשבה ביקורתית או צינית וכד'. לרוב, הרוע הנובע מהאגואיזם האנושי, נסתר מעיני יוצרו, האדם, על ידי "שקרים קיומיים" – הסברים וסיפורים שהאדם מספר לעצמו ומאמין בהם על מנת לא להרגיש את כאבו, שפלותו וקטנותו.
על מנת להתוודע לרוע העצמי שלו, חייב האדם, קודם כל, לחשוף ולפגוש את השקרים הקיומיים בחייו.
"הקו המאפיין את כל סוגי הרוע אינו אלא האגואיזם, באופן בסיסי כל הרוע האנושי נובע ממה שאנחנו קורים אגואיזם. בכל המנעד של 'לא נכון' – מחוסר תשומת הלב הקטן ביותר עד הפשע הגדול ביותר, בין אם זה חוסר השלמות או הרוע המצוי בגוף ובין בנשמה. האגואיזם הוא הקו הבסיסי שנמצא מתחת לכולם. אנחנו יכולים לברר את המשמעות האמיתית של הרוע על ידי כך שנקשור אותו בליבנו עם האגואיזם האנושי, וכל חקירה שמובילה להליכה אל מעבר לחוסר השלמות ולרוע כוללת מאבק עם האגואיזם."
ר. שטיינר, "רוע – מקורו ותפקידו ביקום", הוצאת כחותם, עמ' 21.
אם כן, מצד אחד, האגואיזם מהווה את המקור לרוע האנושי אך מצד שני הוא גם הכרחי לאדם במהלך התפתחותו על מנת לפתח תודעה עצמית. אפשר לומר, שהאדם הוא בעל טבע דואלי – בהיותו ישות המורכבת מחומר ומרוח.
שתי איכויות אלה, המנוגדות במהותן, יוצרות באדם קונפליקט. הכוחות והכשרים הנדרשים כדי להתמצא בעולם הרוח (חוסן פנימי, אני חזק) מהווים רוע כאשר הם מועברים, כמו שהם, לעולם הפיזי (אגואיזם). וכפי ששטיינר הגדיר זאת: "רוע הוא טוב שאינו במקומו".
"כאשר אנחנו בוחנים את הכישורים והיכולות שאנו צריכים לפתח על מנת להעלות את עצמנו לעולמות הרוחניים… אנחנו מוצאים שכמה איכויות ואפיונים מסוימים חייבים להתחזק בנפש שלנו. אלו הן האיכויות שבעולם החושים עושות את הנפש חזקה יותר, עצמאית יותר ויותר נסמכת על עצמה. איכויות, שבמילים אחרות מופיעות בעולם החומר כאגואיזם, חייבות למעשה להתחזק ולהיות יותר אינטנסיביות על מנת לאפשר לנו לעלות לעולמות הרוח. רק כאשר הנפש פיתחה את כוח האני, האגו, כבעל שורשים משלו, יכולה היא להיכנס לעולמות הרוח. על כן אנחנו עומדים כאן בפני פרדוקס: אותן האיכויות שמפרות את עקרונות המוסר בעולם הפיזי, בדיוק הן אלו שאנחנו צריכים לחזק בשביל שלנו להבנת עולם הרוח… רק בעולם הפיזי אנחנו יכולים למצוא את התנאים שמאפשרים לנו להתגבר על אגואיזם. בתנאים אלה אלטרואיזם זה הדבר שאנחנו צריכים לפתח כדי 'לשבור את ההרגל' של האגואיזם באופן יסודי ככל האפשר… הנפש האנושית, אם כך, מופיעה לנו בשני היבטים :כתושבת של 'בית הספר' הגדול של התנאים הארציים היא חייבת ללמוד לגדול מעבר לעצמה, כך שהאגואיזם יוכל להשתנות לאלטרואיזם ושהנפש תוכל להפוך משמעותית ובעלת ערך לעולם הרחב שהיא חלק ממנו. אבל בתוך האזור בין מוות ללידה מחדש, להפך – הנפש צריכה להביא איתה חוסן פנימי, משום ששם ללא חוסן זה, אין לה מה להציע.
מה אם כן הטבע הדואלי הזה של הנפש אומר לנו למעשה? הוא אומר לנו שאנחנו צריכים להיות מאוד זהירים ולא להעביר באופן שגוי משהו שנמצא במקום הנכון בעולם אחד – ההגברה של כוח פנימי בעולם הרוח, לעולם אחר – העולם הפיזי, מלבד כאשר אנחנו מנסים לחדור לתוך עולם הרוח. המשמעות של זה היא שרק רוע ינבע מהישות האנושית, אם היא תרשה לטבע החושים הארצי שלה להיות מוחדר על ידי ההעצמה הפנימית הזו והגיבוש העצמי הזה, למרות שזה בדיוק מה שהאזור של הרוח דורש.
ר. שטיינר, "רוע – מקורו ותפקידו ביקום", הוצאת כחותם, עמ' 21-24
על מנת לעלות לעולמות הרוח ולא להיבלע בהם, חייב האדם לפתח חוסן וכוח פנימי, אני חזק ויציב. כוח זה הכרחי בכדי לעבור את המסע בין מוות ללידה מחדש בצורה ערה ובהירה ולהיות שותף פעיל במסע.
גם בחיים הארציים נדרש האדם לפתח תודעה עצמית ועצמאות על מנת שיוכל לפעול בעולם מתוך חירות. תהליך זה של חיזוק האני דורש לקיחת משאבים מהעולם. הוא דורש מהאדם לפעול בצורה אגואיסטית. בחלק הראשון של החיים – בשלב האינקרנציה – מושקעים באדם הצעיר משאבים רבים לצורך גידולו וחינוכו, כגון: זמן, כסף, כוחות חיים של ההורים ועוד. זהו תהליך נכון עד לאמצע החיים (גיל 35-42 בערך), אך החל מאמצע החיים, במחצית השנייה של החיים – בשלב האקסקרנציה – על האדם להתחיל לתת בהדרגה לעולם את פירותיו דרך התפתחות רוחנית ופיתוח איברים רוחניים. זהו שלב ההיפוך בהתפתחות האדם. כאשר ההיפוך לא מתרחש והאדם ממשיך לקחת מהעולם רק על מנת לקבל לעצמו (כדי לשרת את צרכיו העצמיים) זה מנוגד למוסר הגבוה ואז נוצר רוע.
באופן פרדוקסאלי, העולם הארצי הוא הזירה היחידה שבה יכול האדם מצד אחד, לפתח את האני שלו (דרך המפגש והחיכוך עם החומר) ומצד שני, הוא גם המקום היחיד שבו הוא יכול להתעלות מעבר לרצון העצמי, להתמיר את האגואיזם לאלטרואיזם (דרך עבודה רוחנית) ובכך למלא את יעודו ולהיות שותף פעיל בתהליך התפתחות האנושות והבריאה כולה. עבודת ההתמרה על הנפש יכולה להתבצע רק בעולם החומר, רק כאשר אנחנו בגוף פיזי.
זאת אומרת, שבחיים הארציים האדם צריך לצעוד בזהירות רבה, כאשר מצד אחד הוא צריך לפתח ולשמור על האינדבידואליות שלו ומצד שני, דרך העבודה הרוחנית, עליו לזכך את נפשו, ללמוד לגלות עניין באחר ולאפשר לבני האדם האחרים להתפתח בעצמם. רק פיתוח אלטרואיזם בעולם הפיזי יאפשר לאדם, כאשר הוא יעבור את הסף לעולם הרוח, להיות בו עם כוח "האני" הפנימי שלו בצורתו הנכונה.
"…אנחנו חייבים להיאבק להיהפך ללא אגואיסטים באמצעים שעומדים לרשותנו בעולם הפיזי, החיים הארציים, משום שכאשר נגיע לעולמות הרוח לא יהיה לנו יותר את ההזדמנות להפוך ללא אגואיסטים – משום ששם נצטרך להתפתח ולחזק את הכוחות הפנימיים של הנפש. זוהי הסתירה היחידה הנראית לעין. בין אם ניכנס לעולם הרוח על ידי התפתחות עצמית, או בין אם נכנס אליו על ידי מעבר סף המוות, אנחנו חייבים לשכון שם עם כוח פנימי של הישות שלנו. אבל זה לא יוכל להתרחש אם לא נפתח אלטרואיזם בעולם הפיזי. לאלטרואיזם בעולם הפיזי יש את תמונת המראה שלו באגואיזם הנכון שאנחנו נזקקים לו בעולם הרוח".
ר. שטיינר, "רוע – מקורו ותפקידו ביקום", הוצאת כחותם, עמ' 27.
עולם הרוח נבדל והופכי במהותו מהעולם הפיזי ולכן הכניסה אליו, דרך התפתחות רוחנית, דורשת מהאדם לפתח כשרים שיאפשרו לו להתמצא ולפעול בו על מנת שלא יפול להטעיות או אשליות. בנוסף, עולם הרוח הוא עולם האמת ולכן כל מה שאינו אמת ואינו מושלם באישיותו של האדם יופיע ויתגלה בפניו בעת העלייה לעולמות הרוח, כפגמים הדורשים את תיקונם ומציבים בפניו מחסום בפני המשך התקדמותו הרוחנית.
"כאשר החוקר הרוחני מעלה את עצמו לעולמות גבוהים, מפריד את הנפש והרוח שלו מהגוף על מנת להתבונן במצב נטול הגוף, כל מה שהוא מתבונן עליו כעל רוע, או אפילו חוסר השלמות של החיים שלו, מציג את המחסומים והמכשולים הגדולים ביותר בפני שביל ההתפתחות שלו. המחסומים הגדולים ביותר נוצרים על ידי אותם תחומים שעליהם הוא מסתכל אחורה ורואה כפגמים או כדברים לא מושלמים. …כל מה שאני אומר זה שהדרך לשלמות רוחנית כוללת סבל מסוים. מהרגע שאנחנו מפרידים את הנפש והרוח מהגוף ומתחילים להיות משתתפים בעולם הרוח, אנחנו מסתכלים אחורה על חיינו על כל הפגמים שלהם ומבחינים שפגמים אלו עוקבים אחרינו כמו זנב. אנחנו מבחינים שאנחנו חייבים לשאת אותם איתנו לחיים האחרים, לנסות לפתור אותם, לאזן אותם בעתיד. כל מה שהתעלמנו ממנו בשמחה לפני כן, ולא היינו ערים לו בדיוק כפי שאיננו ערים לאדמה מתחת לרגלנו, מונח עכשיו בבהירות לפנינו כמטרה בלתי נמנעת שאנו חייבים לאחוז בה. זוהי הבחנה טרגית, תפיסה זו בדבר הטבע של האני הרגיל, היומיומי שלנו, שמעכב אותנו כאשר אנחנו מנסים לעלות לעולם הרוח. אם הוא לא מעכב אותנו, אם אנו לא מרגישים כורעים תחת הנטל של ההיבט הזה בחיינו אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא מצאנו שביל אמיתי לעולם הרוח . ואפילו אם לא נצליח ללכת רחוק יותר, הבחנה זו היא בעלת ערך רב, הבחנה חיה ובהירה של הרוע והפגמים שלנו. כך שאנו יכולים לראות שהצעדים הראשונים של העלייה לעולמות הרוח מלווים בהתנסות של הרוע ושל חוסר השלמות."
ר. שטיינר, "רוע – מקורו ותפקידו ביקום", הוצאת כחותם, עמ' 19-20.
תלמידי מדע הרוח, מרגישים כבר בצעדיהם הראשונים, שהדרך להשתלמות חייבת לכלול מפגש עם חוסר השלמות שלהם – עם הפגמים, הרוע, חוסר המוסר והשקרים – כל אלה, אשר היו נסתרים מעיניהם עד כה, מתחילים להתגלות בפניהם כחלק מישותם, כשייכים להם, והם מבינים, שעל מנת להתקדם בדרך הרוחנית, עליהם להאיר, לפתור, לאזן ולתקן את החלקים האלה. מפגשים אלה, עם החלקים הלא מוסריים שבאדם, כרוכים בסבל וכאב נפשי (ולעיתים אף פיזי) מכיון שהם מגלים לו עד כמה רחוקה נפשו מהשלמות. הם יכולים לרפות את ידיו, להטיל אימה ולעיתים אף להביאו לסף ייאוש ולנסיגה, אך יחד עם זאת, אלו מפגשים של 'אמת' – של גילוי אמת על עצמנו, שעד לרגע הזה היתה נסתרת מעינינו. עצם הגילוי מהווה, במובן מסוים, ריפוי ומאפשר הקלה מסויימת, שכן הוא מציב לפני עיניו של האדם את הפגמים הדורשים את תיקונם, הוא משחרר את האדם מעבדות השקר וההסתרה ("עבודת אלילים"), הוא מכוון אותו להמשך התפתחותו ומעורר בו את הכמיהה להמשיך ולהשתלם, להחזיק מעמד ולשאת את הכאבים והסבל הכרוכים בדרך הזו.
בטקסט הבא שטיינר מדבר על תהליך "ההתבגרות" – תהליך ההתחנכות של האדם לקראת הכניסה לעולמות הרוח ועל רגש המסירות והנכונות לשאת את הסבל כדי לפתח את הכוחות הדרושים לו לשם כך.
"…אם ברצונו להגיע לידי בגרות, המאפשרת לו לרדת אל פנימו שלו: לסבול את הדבר אשר עלול לעמוד בדרכו להשגת השלמות. מן ההכרח שיפתח אצלו את רגש המסירות כלפי הסבל המחכה לו. פיתוח כוחות חזקים לשם השגת המטרה הזאת ניתן על ידי התגברות על מכאובים ויסורים, וזאת במשך תקופה ארוכה מאוד. מן ההכרח שהנפש תפעיל אז על עצמה את התחושה, שדרכה משננת היא לעצמה שוב ושוב: אם גם צריכים לפגוש אותי בחיים עוד הרבה יותר מכאובים וצער, לא אהסס; כי הרי, אם ארצה לשאוף רק לדברים המביאים שמחה, לעולם לא אגיע לידי החוזק הדרוש. לפתח כוחות ניתן רק כשהאדם מוכן לשאת בהכנעה את היסורים והמכאובים. זאת עליו לפתח; ואז יכול הוא לרדת אל פנימו בלי להישרף ברגש הבושה".
ר. שטיינר, מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס, עמ' 28-29.
בספרו של שטיינר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" (וכן בספרים ומאמרים רבים נוספים), הוא מתאר בצורה מפורטת את הדרך שעל תלמיד מדע הרוח לצעוד בה, את שלבי ההכנה שעליו לעבור ואת הכשרים שעליו לרכוש ולפתח בקרבו, על מנת שיוכל להיכנס אל עולם הרוח בצורה הנכונה. עבור תלמידי מדע הרוח בתקופתנו "הכניסה" לעולמות הרוח אינה מתרחשת רק עם המוות הפיזי, אלא קיימת לתלמיד אפשרות אמיתית "לפגוש" את האמיתות הרוחניות הגבוהות, עם התקדמותו בדרך הרוחנית, עוד בחייו על פני האדמה. אציין שהכנה זו, למפגש עם עולם הרוח, הינה נושא יסודי ועמוק מאוד, המהווה את השביל לאורו שואפים לצעוד תלמידי מדע הרוח בכל רגע ורגע בחייהם. בעבודה זו אגע בכך רק בקצרה.
"עלינו להבהיר שעבור התקדשות מושלמת, נדרש מהאדם שלא להסתכל החוצה לעולם מתוך גופו הפיזי בדרך הרגילה… הוא צריך להגיע לשלב בו – באמצעות מה שניתן לכנותו 'תפיסת העולמות מחוץ לגוף הפיזי' – הוא יפתח בחיי הנפש שלו דבר מה שניתן לכנותו הגוף הרוחני העל חושי, בתוכו נמצאים איברי תפיסה – למרות שמסוג גבוה יותר – בדיוק כפי שלגוף הפיזי יש עיניים ואוזניים ואברי תפיסה אחרים. 'זה שיכול לראות את העולם מבלי שישתמש באברי הגוף הפיזי שלו' יכול לקבל את ההגדרה המפורשת לחלוטין של מתקדש."
ר. שטיינר, "התקדשות נצח והרגע החולף", הוצאת "כחותם", עמ' 24-25.
רודולף שטיינר מדבר על פיתוח איברי תפיסה וחישה רוחניים. ממש כשם שיש לנו את החושים הפיזיים, דרכם אנו קולטים את העולם באמצעות הגוף הפיזי שלנו (חושים אלה קיבלנו "במתנה" עם לידתנו הפיזית), כך, אנו יכולים לפתח איברי חישה רוחניים, שיאפשרו לנו לקלוט את הרוחי שעומד מאחורי התופעות הפיזיות. איברי חישה אלה מאפשרים "להסיט את הווילון" מעל העולם הנגלה לעין (העולם הפיזי), שהוא עולם האשליה, ולראות את המהות האמיתית, הרוחנית, של הדברים בעולם. חושים רוחניים אלה, לא ניתנים לאדם במתנה ועליו לעבוד, לפתח ולשכלל אותם במהלך חייו הארציים.
"… באמצעות כל מה שיכולים החיים המשותפים עם עולם החושים לתת לנפש, היא מסוגלת להיכנס לעולם האלמנטרי באופן כזה שלא תאבד את עצמאותה ואת ישותה הסגורה בתוך עצמה. חייבים להגיע לחיזוקם של חיי הנפש כדי שעצמאות זו בכניסה לעולם האלמנטרי תתקיים לא רק כתכונה נפשית בלתי מודעת, אלא תוכל גם להיות מוחזקת בבהירות בתודעה. אם נפש זו חלשה מדי לחוויה המודעת של העולם האלמנטרי, נעלמת העצמאות בכניסה כפי שנעלמת מחשבה שהוטבעה בנפש חלש מכדי להמשיך ולהתקיים כזיכרון ברור. לאמיתו של דבר אין הנפש יכולה אז להיכנס כלל לעולם האלמנטרי עם תודעתה. היא תהדף שוב ושוב לעולם החושים כשתנסה להגיע לעולם העל חושי, בידי אותה ישות החיה בתוכה ואשר ניתן לציינה כ"שומר הסף". גם אם טעמה משהו מעולם זה… לעיתים קרובות נגרם, באמצעות "שלל" מעין זה ממישור אחר, בלבול של חיי הדימויים. בלתי אפשרי לחלוטין ליפול לבלבול מעין זה אם מטפחים, באופן המתאים, במיוחד את כוח השיפוט הבריא, כפי שניתן לרכשו בעולם החושים. באמצעות חיזוק מעין זה של יכולת השיפוט מתפתח היחס הנכון של הנפש לתהליכים ולישויות של העולמות העל חושיים".
ר. שטיינר, "סף עולם הרוח", עמ' 105-106.
הכניסה לעולמות הרוח דורשת נפש בעלת חוסן, עצמאות, בהירות ותודעה ערה. לולא כן, אם הנפש חלשה, היא לא תוכל להיכנס לעולמות העל חושיים. אחת התכונות הנדרשות על מנת שלא ליפול להטעיות ובלבול מול העולם העל חושי, הינה – כוח שיפוט בריא. כוח זה אפשר לפתח ולחזק דרך עבודה מודעת בעולם הפיזי ובבוא היום הוא יאפשר לנפש לעמוד ביחס הנכון מול התהליכים והישויות של עולם הרוח. על הסף שבין העולמות – בין העולם הפיזי לעולם העל חושי – ניצבת ישות רוחית, המכונה "שומר הסף הקטן". תפקידה של ישות זו לשמור על הסף ולא לאפשר כניסה למי שאינו מוכן לכך. מי שלא עשה את ההכנה המתאימה (פיתוח הכשרים הנחוצים) עשוי ליפול להטעיות ואשליות בעת המפגש עם עולם הרוח. מפגש כזה ללא הכנה מתאימה עלול להיות מסוכן מאוד עבור האדם שאינו בשל לכך ותפקידו של "שומר הסף הקטן" הוא למנוע זאת.
"שומר הסף הקטן"
מי הוא "שומר הסף הקטן"? מה תפקידו? באיזה שלב בדרך הרוחנית הוא מופיע? כיצד אדע שפגשתי את "שומר הסף הקטן"? מה נדרש מהאדם בעת המפגש עם "שומר הסף הקטן"?
"…מה קורה למעשה ברגע כזה של כניסה לעולם העל חושי? האדם רואה את הישות שהיתה תמיד הוא עצמו, אך אין הוא רואה אותה כעת מעולם החושים, שממנו הסתכל לפני כן, הוא רואה אותה באמיתותה, בלא אשליה, מעולם הרוח. הוא רואה אותה בדרך כזו , שהוא חש עצמו חדור לגמרי בכוחות ההכרה המסוגלים לאמוד אותה על פי ערכה הרוחני. כשאדם רואה את עצמו באורח זה, אפשר להבין גם מדוע אין הוא מוכן להיכנס לעולם העל חושי ללא רתיעה. שם נראית דרגת החוזק שיש לאדם לשם כניסה זו. הוא רואה כיצד שמר עצמו, כישות יודעת, הרחק ממנה… האדם חייב להכירה, שכן רק בכך ניתן להתגבר עליה. אולם בכך שמכירים אותה היא מעידה באופן מיוחד על כוחה. היא שואפת להשתלט על הנפש, זו חשה עצמה נמשכת על ידה למעמקים בלתי מוגדרים. רגע ההכרה העצמית הינו רציני… ולמרות כל הרצינות הזו: איזה סיפוק מביא הדבר, כשחושבים כיצד טבע האדם מכונן בצורה כזו שבאמצעות האינסטינקטים שלו לא ניתנת לו ההזדמנות להיכנס לעולם הרוח לפני שהוא מסוגל לפתח בעצמו את דרגת הבשלות שלו כחוויה עצמית. איזה סיפוק הוא זה, שהמפגש הראשון, המשמעותי ביותר, עם ישות מעולם הרוח הוא מפגש עם הישות האמיתית שלנו עצמה, זו שעליה לקדם אותנו בהמשך ההתפתחות! ניתן לומר שבאדם מצויה ישות המחזיקה עצמה תוך ערנות קפדנית בגבול שחייבים לעבור בכניסה לעולם העל חושי. ישות רוחית זו המצויה באדם, המהווה את האדם עצמו אך אין הוא יכול להכירה בתודעה הרגילה, כפי שהעין אינה יכולה לראות את עצמה, הינה "שומר הסף" לעולם הרוח. האדם לומד להכירה ברגע שבו אין הוא מהווה עוד למעשה את עצמו בלבד, אלא עומד כאילו מחוץ לעצמו, כאילו לנוכח מישהו אחר… ".
ר. שטיינר, "סף עולם הרוח", עמ' 102-103.
"שומר הסף הקטן" הוא ישות רוחית, הניצבת על סף הכניסה לעולם הרוח ומהווה את ישותו הרוחית של האדם עצמו. ישות זו מכונה גם ישות "הצל" של האדם או "הכפיל" והיא מתגלה לו במלוא אמיתותה ועוצמתה – ללא מסכות ומלבושים ומורכבת מתוצאות כל המעשים, הרגשות והמחשבות של האדם – הטובים והרעים – שעשה עלי אדמות. על פי התיאורים, זוהי ישות אימתנית, מבעיתה ומעוררת חלחלה. היא עומדת על הסף שבין העולמות ותפקידה לשמור שהאדם לא יכנס לעולם הרוח ללא ההכנה והבשלות הנדרשות. "שומר הסף הקטן" מופיע בפני האדם רק כאשר הוא מגיע בדרכו הרוחנית לשלב מתקדם, שבו פיתח כשרים הדרושים לכניסה לעולמות הרוח, שלב שבו הוא כבר לא מהווה את עצמו בלבד, אלא נמצא, בו זמנית, מחוץ לעצמו – בעולם הרוח – ויכול לראות ולאמוד אותה על פי ערכה הרוחני (ולא בכלים הארציים).
על פי התיאור אפשר להבין מדוע בעולם החושים, נרתע האדם מפני הישות הזו ושמר עליה הרחק מסף תודעתו. התודעה הרגילה אינה חזקה דיה למפגש כזה. רגע המפגש עם "שומר הסף הקטן" הוא רציני והאדם נדרש למלוא כוננותו וחוזקו הנפשיים על מנת לעמוד איתן למולו. פגישה עם ישות זו ללא הכנה מתאימה עלולה להיות מסוכנת ולהזיק לאדם. זהו מבחן עבור האדם – הוא עלול להיבהל, לפחד ואף לסגת ולוותר על המשך התקדמותו, אך במידה ויצליח להחזיק מעמד, יזכה האדם לחירות חדשה.
שטיינר מדבר על הסכנה הטמונה במפגש מוקדם מדי עם "שומר הסף הקטן", הנערך ללא הכנה מתאימה. התודעה הנדרשת על מנת להתמצא בעולם הרוח שונה בתכלית מהתודעה הארצית הרגילה של האדם. אדם שאינו עשה את ההכנות המתאימות בפיתוח נפשו למעבר בין העולמות, וינסה להבין את המופעים של העולם הרוחי באמצעות התודעה הארצית, ייפול לטעויות ולתמונות אשליה. השפעות אלה מהוות סכנה אמיתית עבור האדם, שכן הן יכולות להביא אותו לפרשנות שגויה, לשגעון, לחרדה ואף למוות.
"מי שמבקש להגיע לתודעה על חושית, חייב להקפיד על כך שבאמצעות הידע על עולמות על חושיים לא ישתחלו הפרעות לתודעתו הרגילה. אם לומד אדם להכיר את "שומר הסף", הוא יודע מה מצבה של הנפש בעולם החושים, עד כמה היא חזקה כדי לגרש מהתודעה הפיזית-חושנית את מה שאסור שיהיה פעיל בה מן הכוחות והיכולות של העולמות העל חושיים. אם נכנסים לעולם העל חושי בלא ההכרה העצמית שהועברה באמצעות "שומר הסף", עלולים להיות נשלטים בידי חוויות העולם הזה. החוויות הללו עלולות לחדור לתודעה הפיסית חושנית כתמונות אשליה. הן נוטלות אז אופי של תחושות חושים והתוצאה הבלתי נמנעת מכך היא, שהנפש חושבת אותן למציאות אותה אין הן מהוות. הראיה הרוחית שהתפתחה נכון לא תחשיב לעולם את תמונות העולם האלמנטרי למציאות, במובן שבו חייבת התודעה הפיסית החושנית לחשוב את חוויות עולם החושים למציאות. תמונות העולם האלמנטרי מובאות להקשרן הנכון רק על ידי יכולת ההשתנות של הנפש, המתאימה להן."
ר. שטיינר, "סף עולם הרוח", עמ' 113-114.
בתלמוד מסופר על הארבעה שנכנסו לפרדס ורק אחד שיצא ממנו בשלום. כל הארבעה היו תלמידים חכמים, גדולים בתורה ולמרות זאת, הסיפור מלמד שזה בלבד אינו מספיק על מנת להיכנס לעולמות הגבוהים ומרמז על הסכנות הממשיות האורבות למי שיכנס ללא ההכנה המתאימה:
"שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ' עֲקִיבָא.
אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם!
מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהילים קא, ז).
בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (שם קטז, טו).
בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ" (משלי כה, טז.)
אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. רַ' עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם".
תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, פרק ב'.
"הפרדס" מתאר את עולם הרוח. רבי עקיבא ידע מראש להיכן הם נכנסים והזהירם פן ישגו בפרוש של מה שיתגלה לעיניהם (שלא יחשבו בטעות שאבני השיש הטהור הם מים).
לפי הפירוש, בן עזאי היה צעיר נלהב, שהיה מסור כל כולו ללימוד התורה ומכיון שכך, לא אבה להתגשם לגמרי בעולם הפיזי – הוא נמנע מלשאת אישה ולהוליד ילדים. עליו מסופר שהציץ ומת בו במקום.
בן זומא היה צעיר ויהיר וחשב שיוכל להתקדם בדרך הרוחנית יותר מכפי יכולתו. הוא העז להיכנס לעומק הפרדס ונחשף לידע שהיה מעבר למה שביכולתו להכיל. הוא הציץ ונפגע – משמע – נטרפה עליו דעתו.
אחר, הוא אלישע בן אבויה, שלא היה צעיר ואף היה מורה גדול ולכאורה היו לו הכשרים המתאימים לצאת מהפרדס בשלום. אך מפרשים שביסוד נפשו נהג למרוד ולהציב סימני שאלה. המפגש עם עולם הרוח על הבסיס של הספקנות גרם לו לכפור בתורת ישראל ולהסיט גם את תלמידיו מדרך הישר.
רק רבי עקיבא יצא בשלום, כי הוא היחיד שהיה מוכן באמת למפגש עם עולם הרוח.
תאור נוסף של המפגש עם "שומר הסף הקטן" מביא רודולף שטיינר בספרו "כיצד קונים דעת העולמות העליונים".
זהו תאור מפורט ומהמם בממשותו ועל כן הוא מובא כאן במלואו:
”ישות כרוח רפאים מתייצבת בפני התלמיד. הוא יזדקק למלוא כוננותו הנפשית רוחית ולמלוא אמונו בבטיחות דרכו, שהיה אמנם באפשרותו במידה מספקת לרכשם במהלך התאמנותו עד כה. שומר הסף מצהיר על משמעותו בערך במילים אלה: עד כה פעלו בחייך כוחות סמויים מכושר ראייתך. הם דאגו לכך כי בכל מהלכי חייך עלי אדמות הביא כל אחד ממעשיך הטובים את שכרו, וכל אחד ממעשיך הרעים הביא לידי תוצאותיו הרעות. הם פעלו למען עיצוב אופייך על פי ניסיונות חייך ומחשבותיך. הם קבעו את גורלך. הם קבעו את מידת השמחה והכאב אשר הוקצבה לך בכל מהלך חייך על-פי התנהגותך במהלכי חייך הקודמים עלי אדמות. הם שלטו בך בתורות החוק החובק כל של קארמה. כוחות אלה ישחררוך עתה חלקית מהשפעתם המדריכה. ומכאן ואילך חייב אתה לקבל על עצמך חלק מהמלאכה אשר עד כאן עשו הם למענך... בעבר היכּךָ הגורל לא פעם מכה קשה. לא ידעת מדוע. היא באה כתוצאה ממעשה שלילי באחד ממהלכי חייך הקודמים. מצאת בדרכך אושר ושמחה – נהנית מהם. גם הם באו כתוצאה ממעשים קודמים. אופייך מראה, גם מן היפה גם מן המכוער. אתה בעצמך גרמת לשניהם על ידי חוויות ומחשבות קודמות. הללו האחרונות לא ידעת עד כה: רק נתקלת בתוצאותיהן. אולם לפניהם, לפני כוחות הקארמה, היו גלויים כל מעשיך במהלכי חייך הקודמים עלי אדמות, כל מחשבותיך ורגשותיך הנסתרים. ועל פיהם קבעו את מהלך חייך ודמות אישיותך הנוכחיים… אבל עכשיו יתגלו לפניך כל הצדדים הטובים והרעים של מהלכי חייך הקודמים. עד כה היו הם שזורים בישותך שלך; הם היו בתוכך ונבצר היה ממך לראותם, כשם שנבצר ממך לראות את מוחך שלך. אולם עתה הם מתירים עצמם מתוכך, הם יוצאים מתוך אישיותך. הם מתגבשים לדמות עצמאית, אותה אתה מסוגל לראות כשם שהנך רואה את האבנים והצמחים בעולם החיצון. ואני – אני עצמי הנני הישות אשר גיבשה לה את דמותך ממעשיך הטובים והרעים. דמותי הערטילאית שזורה ממסעות חייך אתה. עד כה נשאתני מבלי לראותני, בתוכך, וטוב שכך היה הדבר. כי החכמה של גורלך הסמוי מפניך, יכלה באופן כזה לפעול בתוכך למען חיסור המכוער אשר בדמותי. עתה, מאחר שיצאתי מתוכך, גם חוכמה סמויה זו הסתלקה ממך. היא חדלה לדאוג לך. היא תשאיר לך את המלאכה. חייב אני להיות לישות כלילת השלמות, מלאת הוד והדר, אחרת אפול קורבן להשחתה. ואם זה יתרחש, אז אוריד גם אותך איתי אל תוך עולם אפל ונשחת. – כדי למנוע זאת חייבת חוכמתך שלך לגדול עד כדי כך להיות מסוגלת לקבל על עצמה את תפקידה של החכמה הסמויה שנסתלקה ממך. אחרי שתעבור את הסף שלי, לא אעזבך לעולם – ואפילו לא לרגע קט – כדמות המופיעה תמיד לנגד עיניך. ובעתיד בכל אשר תפעל או תחשוב שלא כיאות, מיד תבחין בעבירתך בצורת השחתה מכוערת ושטנית של דמותי. רק לאחר שתתקן את כל מעשיך הרעים של העבר, ותיטהר עד שכל עוולה בעתיד תהיה לגביך דבר בלתי אפשרי, אז תשתנה ישותי ואקרן ביופיי. אז אוכל להתאחד אתך ונהיה לישות אחת – לטובת פועלך בעתיד... הסף שלי החוסם לך את המעבר מורכב מכל רגש של פחד אשר עדיין נשאר בקרבך, מכל היסוס להפעיל את הכוח, הדרוש בכדי לקבל על עצמך את מלוא האחריות עבור מעשיך ומחשבותיך. כל עוד נשאר בך סימן של פחד מלעשות אותך עצמך המנחה של גורלך, יחסר לסף מה שעדיין נשאר לבנות בו. וכל עוד חסרה בו אבן אחת, נאלץ אתה לעצור מולו כמשותק, או להיכשל בו. אל תנסה לעבור את הסף הזה עד שתרגיש עצמך חופשי לחלוטין מכל פחד, ונכון למלוא האחריות המקיפה כל… כך הנני עומד לפניך גלוי היום הזה, כשם שעמדתי תמיד סמוי לצדך בשעת המוות. אחרי שעברת את הסף שלי נכנס אתה אל העולמות, אשר אליהם נכנסת קודם רק לאחר המוות הפיסי. עתה, נכנס אתה אליהם במלוא המודעות, ומכאן ואילך, בהתהלכך עלי אדמות, מתהלך אתה בעת ובעונה אחת – בממלכת המוות – שהיא אינה אלא: ממלכת חיי הנצח. אמת, אני גם מלאך המוות, אבל אני, אני גם מביא איתי חיים עילאיים שופעים לנצח. בתוך גוף חי תמות דרכי, כדי להיוולד מחדש אל תוך קיום אלמוות.
הנך נכנס עתה אל תוך הממלכה הזאת: שם תפגוש ישויות על חושיות. אושר עליון יהיה מנת חלקך. אבל חוק ברזל הוא, כי תפגוש תחילה אותי בממלכה הזאת, – אותי, יציר כפיך. קודם לכן צמחו חיי מתוך חייך אתה: אבל עתה עוררתני לקיום נפרד, והנני עומד לפניך כאמת מידה מוחשית למעשיך בעתיד – ואולי גם כמעורר בך, בלי חשך, מוסר כליות. בתור יציר כפיך הלבשת לי צורה – אבל בזאת גם חובה עליך לעשות למען ייפוי צורתי.
…מי אשר רואה היה, בלי הכנה מתאימה, את הקארמה שלו הבלתי נפדית כשהיא מופיעה לפני עינו כיצור חי, מסתכן היה לתעות אל תוך סטיות חמורות מוטב בהחלט לא לשאוף לכך.
…שומר הסף בא כדי להזהיר את התלמיד, לא לצעוד צעד נוסף, אלא אם כן יש בכוחו למלא אחרי דרישות הכלולות בנאמר לעיל. ככל שאיומה היא צורתו של שומר הסף, – אין היא אלא תוצאה של חיי העבר של התלמיד עצמו, אין היא אלא אופיו הוא, שהתלמיד עורר לחיים עצמאיים נפרדים. עוררות זו היא תולדת ההתפרדות של רצון, חשיבה ורגש. – להרגיש בפעם הראשונה כי אתה עצמך קראת לחיים ישות רוחית, – זאת כשלעצמה חוויה בעלת חשיבות עליונה. – עתה, התכוננותו של תלמיד מדע הרוח חייבת להיות מכוונת לכך, שתכשירו לשאת את המראה האיום בלי כל פחד, ושבשעת הפגישה ירגיש את כוחו כה מוגבר, שיוכל לקחת על עצמו במלוא המודעות את האחריות לייפוי שומר הסף.
אם הפגישה עם שומר הסף עברה בהצלחה, אז יהיה מותו הפיסי הבא של תלמיד מדע הרוח שונה לחלוטין מכל מוות שלו בעבר. אז חי הוא את המוות בהכרה מלאה, בפשטו את הגוף הפיסי כשם שפושטים בגד, אשר נתבלה או אולי יצא מכלל שימוש עקב קריעה פתאומית".
ר. שטיינר, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", 2008, עמ’ 125-131
המפגש עם "שומר הסף הקטן" הוא רגע גורלי בחייו של האדם. לפניו, נישאה החכמה הגבוהה בידי הקרמה וניתבה את האדם אל גורלו באופן שהיה סמוי מעיניו. לאחר המפגש עם "שומר הסף הקטן" משתחררים הכוחות הסמויים שפעלו על האדם, מתירים עצמם מתוכו ומתגבשים לכדי דמות עצמאית המתגלה לפניו מן החוץ. החל מרגע זה נדרש האדם לקבל על עצמו את מלוא האחריות על מעשיו, להפוך את ישותו לכליל השלמות והיופי, לטהר ולבער כל רוע וכל עוולה שעוד קיימים בו. מרגע זה ואילך תהיה דמותו של "שומר הסף הקטן" גלויה לעיני התלמיד בכל עת, כמו מראה, שתשקף לו מיד את תוצאות מעשיו ותעורר בו מוסר כליות. אך כל עוד נותר בתלמיד עוד רגש של פחד או היסוס לקבל על עצמו את האחריות לגורלו, יישאר הסף חסום בפניו. "שומר הסף הקטן" מזהיר אותו לא לעשות עוד צעד אחד נוסף עד אשר יהיה מוכן להכיר בישות הנוראה, הניצבת לפניו, כיציר כפיו, כהוא עצמו, ולהיות מוכן למלא אחר הדרישות הללו.
התיאור המובא כאן ממחיש את אופיה של הפגישה 'הגדולה' עם "שומר הסף הקטן", היכולה להתרחש רק כאשר האדם פיתח את הכשרים הרוחניים הגבוהים הדרושים לשם כך. זוהי חוויה רוחנית טהורה. על פי היעוץ הביוגרפי, מפגש זה יכול להתרחש אצל האדם החל מגיל 49 ואילך. זהו הגיל שבו יש לאדם אפשרות (פוטנציאל) להתחיל להשתחרר מכבלי הקרמה ולנתב את חייו בעצמו. גיל 49 מכונה גם "גיל שחרור עבדים" – יציאה מעבדות לחירות.
יחד עם זאת, בדרך הרוחנית, אנו יכולים לפגוש את "שומר הסף הקטן" גם בגילים צעירים יותר, החל מאמצע החיים, בפגישות 'קטנות', כאשר בתהליך ההתפתחות הרוחנית אנו מתוודעים לחלקים מישותנו שהיו סמויים מאיתנו ופעלו באופן לא מודע כרוע בעולם. פגישות 'קטנות' כאלו מתרחשות אצל תלמידים אשר צועדים בדרך הרוחנית במלוא הכוונה לחשוף את האמת, באומץ ובכנות בלתי מתפשרת. מפגשים אלה מלווים לרוב בכאב, בבושה, בצער עמוק, בתחושת החמצה ובחרטה אך גם מעוררים את התלמיד ומכוונים אותו לפעול לתיקון ישותו.
תיאורי המקרים הבאים נכתבו על ידי תלמידות במסלול הלימודים להכשרת יועצים ביוגרפים בבית הספר "כחותם" ומתארים את חוויית המפגש שלהן עם הרוע.
תיאור מקרה 1 – עדי:
הייתי לבושה במיטב מחלצותיי – בגדים חדשים – שמלה לבנה, כפכפי זהב, עליונית מעוצבת, מקושטת.
הארוע התרחש והרגשתי שלי לא היה חלק בזה, לא היתה לי שליטה ולא יכולתי לעצור את זה. לא יכולתי לברוח, לא יכולתי להתכחש. זה היה מפגש של כיעור, של גועל, זו היתה אחת מנקודות השפל בחיי.
חשתי נטולת שליטה, חסרת אונים, אומללה, מבוהלת, מבוישת.
הייתי חשופה לעיני כל בכיעורי, בחולשתי, בקלקלתי.
היו אנשים בסביבתי אך הם לא הגיבו למה שהתרחש, הם עמדו בשקט, כאילו הם לא רואים.
זו היתה חוויה סוראליסטית, לא טבעית, לא אנושית, מחוץ לקונטקסט ולנורמות החברתיות, חוויה שמה שקורה לי "זה לא אני", "זה לא קשור אלי".
עלתה לי מחשבה "מה אם מישהו שמכיר אותי היה רואה אותי במצב הזה? כל הדימוי שלי היה מתפרק!".
הארוע הפגיש אותי עם המוגבלות האנושית שלי ועם הרוע שלי – היהירות שלי ותחושת האומניפוטנטיות – שאני
כל-יכולה.
כעבור מספר חודשים – בתוך תהליך היעוץ הביוגרפי ובמסגרת הלימודים בכיתה, המשכתי את החשיפה, לא קברתי את הארוע, השארתי אותו באור. הייתי צריכה הרבה מאוד אומץ כדי לספר ולוותר על הפחד ממה שיחשבו עלי. השיתוף והחשיפה היו עבורי חלק בלתי נפרד מהארוע וביכולת שלי לעבד אותו ולעשות מטמורפוזה נפשית בעקבותיו.
בתיאור של עדי, מלבד המפגש המטלטל והכואב, אפשר להבחין בכמה סממנים נוספים הקשורים לעולם הרוח:
- עדי היתה לבושה באותו יום בבגדים חגיגיים – שמלה לבנה וסנדלי זהב. אפשר לומר, שבלא ידיעתה, היא התכוננה לארוע, שכן הבגדים החגיגיים העצימו את הפער שבין הדימוי החיצוני לכיעור הפנימי שהתגלה. בנוסף, הצבע הלבן הוא סמל לקדושה והמפגש עם שומר הסף הקטן הוא מפגש טהור עם עולם הרוח – שלמרות כיעורו הוא מפגש המלווה ביראת קודש (מפגש של אמת).
- למרות שבארוע נכחו אנשים נוספים, אף אחד מהם לא התערב. האנשים "שיתפו פעולה" עם עולם הרוח (ללא ידיעתם) ואפשרו לאירוע להתרחש ללא הפרעה.
- לא נכח במקום אף אדם שמכיר את עדי – אפשר לראות בכך חסד שעולם הרוח עשה עם עדי – שלמרות שהיתה חשופה בכיעורה, לא נכח שם מישהו שהכיר אותה, דבר שיכול היה לגרום לה להתפרק לגמרי.
תיאור מקרה 2 – ליאת:
יכולתי לחוש את זה נפרד מדפנות עורי, בתוך גופי, כמו ברית מילה המתרחשת מעצמה.
זה נפרד וקיבל צורה משלו, כבר לא נושא את צורתי.
יכולתי לחוש שמשהו נפרד ממני, שאני נפרדת ממשהו.
עוד לא הבנתי מהו זה המבקש להשתחרר אך כבר חשתי את עצב הפרידה. התאבלתי.
משהו שהיה חלק ממני מבקש לצאת החוצה.
וחשתי את פחד הפגישה… מיהו זה ומה צורתו? במחשכים הוא התקיים בלי פחד. נחבא מעין כל וגם מעיני, אך כעת מבקש להתגלות.
הוא קיבל חיים משל עצמו. כבר לא נסמך עלי. כבר לא מבקש רשות.
הוא אותת לי ברמזים, הוא הנחה אותי כיצד לאפשר לו לצאת מתוכי.
ואני, צייתתי לו. נוכחתי ברגע ואפשרתי לו להיפלט מתוכי.
כמו שליה הנפלטת מרחם האם לאחר צאת התינוק, הוא עשה את שלו בתוכי ותפקידו שם תם.
הוא חייב לצאת, כי אם ישאר בתוכי – אמות.
זה כאב.
הכיעור יצא לאור ונגלה לעיני כל.
ברגע המקודש הזה לא הייתי לבד.
נכלמת, חשופה.
ועמדתי מולו באומץ – הברית בינינו לא תמה. הוא ממלא את חלקו ומוקיר לי טובה על כי נשאתיו כל השנים.
כמו מוגלה החליק לו החוצה.
ברגע הראשון חלחלה ובושה אך מיד אחריו הקלה גדולה והוקרת תודה.
כמו יציאת השליה, יכולתי לחוש את המרפא שבפרידה.
תודה לך רוע.
ניתן לשים לב לכמה דברים דומים בתיאורי שני המקרים:
- בשניהם אפשר לחוש את קדושת הארוע ואת הפעילות הטהורה של הרוח.
- שתי התלמידות מתארות את החוויה של דבר המתרחש מעצמו, דבר "החייב להתרחש" ו"בעל חיים משל עצמו".
- בשני המקרים התלמידות לא היו לבדן, דבר שהעצים ככל הנראה את תחושת הבושה שחוו.
- ניתן לקבל מושג על הכוחות הנפשיים שנדרשו לכל אחת מהתלמידות בעת המפגש על מנת שלא יברחו או יתמוטטו.
- שתיהן מתארות את לקיחת האחריות על הרוע שהתגלה להן ואת ההזדמנות שניתנה להן להתמירו בתהליך כואב שדרש אומץ וכנות אך גם כתהליך מרפא ומזכך.
כאמור, המפגש עם הרוע העצמי של האדם וההתגברות עליו, מאפשרים לו לעשות את ההכנות הנפשיות הדרושות לו לקראת העלייה לעולמות הרוח. זה מאפשר לו לעמעם את תחושת העצמיות שלו (הריכוז העצמי) ולפתח בנפשו את הכוח המוסרי והנאצל ביותר – האמפתיה כלפי האחר. כאשר אנו מקטינים את הריכוז בעצמנו, מתפנה לנו מקום בנפש ואנחנו יכולים להפנות את מבטנו מעצמנו אל עבר האחר ולהתחיל לחוש את נפשו בתוכנו במלוא מובן המילה.
לפי שטיינר, זו המשמעות האמיתית של 'אהבה' – חוויית הזולת בנפש העצמית. זוהי האהבה המוסרית והכנה ביותר. זו מהותה של הרוח – להשתנות למשהו אחר. אפשר לומר שאהבה כזו היא הפרי המשמעותי ביותר עבור האדם בעולם החושים, כי זה האופן בו הוא מעורר ומחדיר את הרוח לעולם החומר.
"מהותי לתודעה האנושית בעולם החושים, שהרגשת העצמיות של הנפש (חוויית האני שלה), למרות שעליה להתקיים, מתעמעמת. כך יש לנפש האפשרות לחוות בעולם החושים את ההתאמנות לקראת הכוח המוסרי הנאצל ביותר, הרגשת האמפתיה. אם הרגשת האני החזקה תשתרע אל תוך החווייה המודעת של הנפש בעולם החושים, לא יוכלו הדחפים והדימויים המוסריים להתפתח בדרך הנכונה. היא לא תוכל להביא את פירות האהבה. את ההתמסרות, אותו דחף טבעי של העולם האלמנטרי, אין להעריך כדבר דומה למה שמציינים בחוויה האנושית כאהבה. ההתמסרות האלמנטרית נובעת מחוויה עצמית בישות או בתהליך האחרים, האהבה היא חוויית הזולת בנפש העצמית. כדי לפתח חווייה זו חייב להיפרש כביכול בנפש מסך על הרגשת העצמיות (חוויית האני) המצויה במעמקיה."
ר. שטיינר, "סף עולם הרוח", עמ' 109.
"בנפש שהתעמעמה בכל הקשור לכוחה העצמי, נוצרת היכולת לחוש בתוך עצמה את סבלותיה ושמחתה של הישות האחרת. נובטת האהבה, הצומחת מתוך המוסריות הכנה בחיים האנושיים. האהבה היא, לגבי האדם, הפרי המשמעותי ביותר של החוויה בעולם החושים. אם יחדור לישות האהבה, להרגשת האמפתיה, ימצא את האופן בו מתבטאת הרוח בעולם החושים באמיתותה. נאמר כאן שחלק ממהותו של העל חושי הוא להשתנות לדבר אחר… אפשר לומר שעם התודעה העל חושית מתעוררת נפש האדם בעולם הרוח, אך חייבים לומר באותה מידה, כי באהבה מתעורר הרוחי בתוך עולם החושים. במקום בו פועלות אהבה ואמפתיה, חשים את נשיפת הקסם של הרוח החודרת את עולם החושים."
ר. שטיינר, "סף עולם הרוח", עמ' 110.
בחרתי לסיים את העבודה בטקסט מתוך הרומן "החטא ועונשו" משנת 1866, מאת פ.מ. דוסטוייבסקי, המתאר בצורה מרגשת ביותר את המטמורפוזה שהתרחשה בנפשו של הגיבור ואת המעבר שלו 'מעולם לעולם'.
הרומן מספר על סטודנט צעיר, רודיון רומנוביץ' רסקולניקוב, שעזב את לימודיו בגלל מצבו הכלכלי והחליט לרצוח מלווה בריבית זקנה ואת אחותה. הספר מתאר לפרטי פרטים את הסערה המתרחשת בנפשו של הגיבור – את הקושי לשאת את סודו, את התחבטויותיו לגבי אשמתו ואת חיפושיו אחר ישועה. הוא פוגש את סוניה, אישה צעירה, ומתפתחת ביניהם אהבה. הוא מגלה לה את סוד חטאו והיא, למרות הידיעה, בוחרת לדבוק בו ומגלה כלפיו חמלה. אך רגשות האשם לא נתנו לרסקולניקוב מנוח ובסופו של דבר מצפונו הוביל אותו להודות בפשע ולקחת עליו אחריות. הוא נשפט ונשלח לגלות ועבודות כפיה בכלא הסיבירי. במשך כל הזמן הזה סוניה לא משה ממנו ואף גלתה איתו לסיביר הרחוקה והקרה. היא נמצאה לידו במהלך כל שנות ריצוי עונשו, ספגה את ייסוריו וניסתה להקל עליו בביקוריה, אך העונש הקשה, הבדידות, עבודת הפרך והחולי גרמו לרסקוליניקוב לקשיות לב ולרוב הוא גילה כלפיה נוקשות ואטימות. למרות זאת היא דבקה בו במסירות אין קץ.
רק בסוף הסיפור, לקראת תומן של שבע שנות העבדות בכלא הסיבירי, מתחוללת בנפשו של רסקולניקוב מטמורפוזה – הוא משלים את עונשו ועימו את תהליך ההתמרה הארוך וזוכה לחוות בתוך נפשו את המתנה הגדולה ביותר של האנושות – מתנת האהבה.
"פתאום מצא את סוניה על ידו. היא ניגשה בצעד לא נשמע כמעט וישבה בצידו…היא חייכה אליו במאור פנים ובשמחה, אולם כרגיל, הושיטה לו את ידה במורך. תמיד היתה מושיטה לו את ידה במורך ופעמים גם לא הושיטה לו כלל. כמו יראה היתה פן ידחנה. תמיד היה נוטל את ידה כמו מתוך בחילה, כמו בזעף היה מקדם פניה, ופעמים היה שותק בעקשנות כל עת ביקורה. יש שהיתה מרתיתה מפניו ומסתלקת בצער עמוק. אולם עכשיו לא נפרדו ידיהם… לבדם היו, איש לא ראה אותם. חייל המשמר הסב אותה שעה את פניו הצידה.
הוא עצמו לא ידע כיצד קרה הדבר, אולם פתאום כמו אחז בו דבר מה והטיל אותו לרגליה. הוא בכה וחיבק את ברכיה. ברגע הראשון נבהלה עד מאוד… אולם מיד, בו ברגע, הבינה הכל. היא הבינה ולא עוד ספק היה בליבה, כי אוהב הינהו. אוהב אותה לאין שיעור, וכי הנה הגיע, לבסוף, הרגע הזה…
…כבר זרח השחר של עתידם המחודש, של תחיה גמורה לקראת חיים חדשים. האהבה היא שהשיבה אותם לתחיה, ליבו של האחד אצר בתוכו מקורות חיים לאין קץ בשביל לב רעהו.
…אותו יום בערב, לאחר נעילת הקסרקטין, שכב ראסקולניקוב על האיצטבה וחשב עליה. ביום זה נידמו לו אפילו, כאילו כל הקטורגאים, אויביו לשעבר, כבר הביטו אליו אחרת. ולא עוד, אלא הוא עצמו פנה בדברים אליהם, והם השיבו לו במאור פנים. עתה נזכר בכך, אך לא ראה כל פליאה בזה. כלום אין הכל צריך עכשיו להשתנות?
…וגם מה ערך לכל, לכל תלאות העבר הללו! הכל, אפילו פשעו, אף פסק הדין והגלות נראו לו כעת, בהתעוררות ראשונה זו, כמין עובדה חיצונית, מוזרה, אפילו כמקרה אשר לא אותו קרהו…
אף היא היתה נסערת ברוחה כל אותו היום, ובלילה גם חלתה שנית, אולם כל כך מאושרת היתה, שנבהלה כמעט מפני אושרה. שבע שנים, שבע שנים בלבד! בראשית ימי אושרם היו רגעים, ששניהם מוכנים היו לראות שבע שנים אלה כשבעה ימים. הוא גם לא ידע, כי החיים החדשים לא חינם ינתנו לו, כי יש לקנותם במחיר יקר, לשלם בעדם במעשה קורבן גדול בעתיד…
אולם כאן מתחילה כבר פרשה חדשה, פרשת התחדשותו ההדרגתית של אדם, לידתו מחדש, בעברו בהדרגה מעולם לעולם, בהתוודעו אל מציאות חדשה לא נודעת לו כלל עד הנה…"
פ.מ. דוסטוייבסקי, "החטא וענשו", עמ' 468-469.
המפגש עם שומר הסף הקטן / ציור: נגה בן דור