התחפושת של לוציפר

אורנה בן דור

מתוך הספר: "סודות מהחיים והקוסמוס – חקירות ביוגרפיות לאור מדע הרוח האנתרופוסופי". עתיד לצאת בהוצאת 'כחותם'

"כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". בראשית א, כו- כח
מלכתחילה נברא האדם בדמות האלוהות, כהשתקפות שלה. בבריאה זו השתתפו ישויות רוחיות רבות:
"…[ישויות אלו] גרמו לעיצוב מסוים של המארג האנושי, שהביא לשיתוף פעולה של האני עם הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי. וכך נוצרה באדם האפשרות לשקף בתוכו במודע את המבנה מלא-החכמה של הקוסמוס".

ר. שטיינר, 'רוע מקורו ותפקידו ביקום', הרצאה 3

לו הייתה השפעתן של היררכיות גבוהות אלו על האדם ההשפעה הבלעדית, היה האדם הופך לישות תודעתית שהתוכן שלה משקף את הקוסמוס מכורח טבעי – בדיוק כפי שהילד יורש תכונות גנטיות מהוריו. אך לא כך קרה באבולוציה הקוסמית. לאבולוציה של האנושות נכנסו ישויות נוספות, השייכות גם הן להיררכיות הגבוהות. תפקידן של ישויות אלו היה לאפשר לאדם להתפתח כשהוא חופשי משיקוף-גרידא של החכמה האלוהית; אלו הן הישויות המכונות – הישויות הלוציפריות. ישויות אלו עברו מספירת הנצח לספרת הזמן, על מנת להתערב בגורלו של האדם, ולאפשר לו מודעות ומודעות-עצמית הנפרדת מהשלמות האלוהית.
ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.בראשית ג'
הפיכתו של האדם לאדון להכרתו היא חרב פיפיות; מצד אחד – נוצרה אפשרות לחירות שלא התקיימה קודם – אך בד בבד, נוצר פתח לכניסתם של הטעות והרוע לאבולוציה האנושית. הדבר נבע מהיכולת החדשה של האדם להתנהג ולחשוב באופן שאינו תואם את המחשבות האלוהיות המוסריות.

הפיתוי הלוציפרי

הישויות הלוציפריות – השייכות להיררכיה של רוחות-התנועה (Dynamis) – פועלות על האדם דרך פיתוי. על מנת לפתותו, הן מתחפשות לישויות מהיררכיה נמוכה יותר – רוחות-הצורה.
בעוד שרוחות-התנועה נמצאות מחוץ לממד הזמן, רוחות-הצורה כפופות לזמן. ההתחפשות לרוחות-הצורה מאלצת את הישויות הלוציפריות 'לרדת' ולקבל אופי של זמניות – כמו גם צורה ותבנית.
"מעל לרוחות-הצורה קיימות אך ורק ישויות המשתייכות לספרה העל-זמנית; אך ביניהן יש כאלו ה'מתחפשות' לישויות זמן וחוברות לספרת הזמניות; אלו הן ישויות לוציפריות. ניתן לומר, שישויות אלו – בעלות הטבע הירחי – התקרבו אל האדם כדי לפתותו. לצד ההיבט הסמלי של הביטוי ניצבת גם עובדה רוחית, והיא – התוצאה הכפולה של פעולה זו; תודעתו של האדם איבדה את אופי ההשתקפות הבלעדי של הקוסמוס, מכיוון שבאסטרלי נוצרה היכולת לשלוט על התודעה הקוסמית של האדם; כך הפך האדם אדון להכרתו."

ר. שטיינר, 'רוע מקורו ותפקידו ביקום', הרצאה 3

תבנית וצורה קבועות קשורות לממד הזמן. באל-זמן, בנצח – משתנות הצורות חדשות לבקרים. ברדתן לממד הזמן מקבלות הישויות הלוציפריות צורה ותבנית. אצל בני האדם המושפעים מלוציפר, משתקפת תבנית זו בצורה של פנטזיה; פנטזיה על חיים טובים יותר, שאיפה לאושר ולהתעלות מתמדת, שאיפה להגיע למעמד גבוה, להיות מפורסם, עשיר וכיוצא בזה. הפנטזיה היא סוג של ניתוק זמני מהמציאות ומהאמת; העובדה שהיא מתרחשת בזמן מסוים ולאחר מכן נעלמת, קשורה לכניסתו של לוציפר מממד הנצח לממד הזמן וחזרתו לממד הנצח.
שליחותו המרכזית של לוציפר היא להעניק לאדם את החכמה, על מנת לעזור לו להתגשם ולהגשים משימות בעולם. אך מכיוון שהוא מוריד את החכמה הקוסמית לספרת הזמניות, מתקיימת דינמיקה של התחברות והתנתקות מהחכמה לסירוגין.
"ומה שאחרת היה פועל מחוץ לזמן בנפש הזמן, מורד אל תוך ספרת הזמניות על ידי רוחות אלו, כך שיש דברים רוחיים בעיקר, אשר עקב כך, נעלמים לתוך הזמניות – ולמעשה לתוך השכחה."

ר. שטיינר, 'רוע מקורו ותפקידו ביקום', הרצאה 3

בתקופות בהן מוּרדת החכמה הקוסמית לתוך ממד הזמן, עלול האדם לחוש באינפלציה של האגו, להרגיש אומניפוטנטי, כל יכול – אלוהים. ביטויים אפשריים של תחושה אומניפוטנטית הינם: הרצון להציל את העולם, לחולל דברים מופלאים, להקים מיזמים (projects) גדולים וכדומה – דברים בהם קיים גם ממד של פנטזיה. ניתן לכנות תחושה זו בשם 'רוחניות לוציפרית'.
לאחר זמן מה נעלמת המוטיבציה הזו מאחר שמלכתחילה מקורה בלוציפר שהנו, כאמור, ישות על-זמנית שפעלה בתוך ממד הזמן למשך זמן קצוב.
כל המתקיים בממד הזמן מוגבל על ידי חיוניותם ומצבם של הגוף והנפש. בעוד שהחכמה האלוהית נמצאת תמיד בספרה הרוחנית ואינה תלויה במצב הגוף-נפש (מחלות, התעייפות, זקנה, מחלות נפש, וכדומה) – החכמה הלוציפרית, התלויה בגוף ובנפש הינה בת-חלוף.

תפקידה של התחפושת

הישויות הלוציפריות אינן פועלות על דעת עצמן; הן כפופות לישויות האלוהיות הגבוהות, הפועלות להתפתחותו של האדם אל עבר הטוב והאמת המוחלטים. העובדה שהראשונות מתחפשות לרוחות-צורה הפועלות בזמן, באה לסייע לאדם לבצע משימות שזמנן מוגבל למועד ביוגרפי מסוים. משימות גדולות וקולקטיביות כמו הקמת מדינה, כמו גם משימות אישיות, לדוגמא – לימודים אקדמיים, הקמת משפחה, הקמת עסק וכיוצא בזה.
על מנת להגשים משימות חייב האדם להיות חדור במוטיבציה, התלהבות ופנטזיה לוציפריים. כך מסייע לוציפר לפעילותו של האדם למען התפתחותו והתפתחות העולם. עם השלמת המשימה, עוזבת הרוח הלוציפרית את האדם, דבר הגורם לעתים קרובות לתחושת ריקנות וחוסר טעם בחיים. עם התגבשותה של משימה נוספת, חולפת תחושת הריקנות. בתקופת הריקנות נוצר חלל רוחי; בשלב זה מתקיימת האפשרות להגיע לידי מודעות רוחנית המחוברת לעולם המציאותי, בניגוד לריגוש וההתלהבות הלוציפריים.
"הסיבה היחידה בגינה אנשים סבורים שלפעילות הרוחית שלהם יש יסוד ומקורות פיזיים וחומריים, הינה המראה הזמני של תופעות מסוימות. אילולא הייתה נפשנו חדורה בישויות הלוציפריות, לא ניתן היה להחזיק בדעה שפעילות רוחית יכולה להיות תלויה בחומר. ללא נוכחותן של הישויות הלוציפריות בנפשנו, הייתה הפעילות הרוחנית שלנו מופיעה לנגד עינינו בצורה טהורה וישירה של הרוח."

ר. שטיינר, 'רוע מקורו ותפקידו ביקום', הרצאה 3

לדוגמא, נתייחס לפרויקט הקמת מדינת ישראל שהחל לפני מאה שנה, עם ייסוד גדוד העבודה והמפעל החלוצי. מעשה בעולם הארצי שלוּוה בחזון רוחני גבוה. על מנת להגשים את החזון נדרשה פעולה בחומר. כל המפעל החלוצי, הציונות, הקמת המושבים והקיבוצים – היו פעילויות שלוּו בתחושה של התרוממות והתעלות. תחושות אלו קשורות ללוציפר; בלעדיו לא ניתן היה לבנות את הארץ. הרוח שפיעמה בחלוצים הייתה רוח לוציפרית אותנטית; ועל מנת להגשים את החלום בחומר הם היו מוכנים להקריב דברים רבים.

לוציפר והמוסר

אחד הסממנים המאפיינים את נוכחות לוציפר הוא – העדר מודעות ליסודות אנטי-מוסריים הכרוכים במעשים ובתהליכים. בהתייחסות לדוגמא הקודמת, ניתן לומר שהחלוצים פעלו מתוך תחושת שליחות ומתוך אידיאלים נשגבים – אך בניית הארץ וייסודה היו כרוכות בגרימת סבל לעם אחר, שמצדו, חש שנושל מאדמתו ושזכויותיו וחירותו נפגעו קשות.
מכיוון שהרוחניות של החלוצים הייתה לוציפרית וקשורה לחומר, היא הייתה זמנית. עם השלמת המשימה הסתיימה תחושת ההתעלות שליוותה אותה.
לאחר השלמת המשימה מופיעה הרוחניות האמיתית – רוחניות 'האני' – המעלה את המודעות לעוול שנגרם לאחר, בתקופה בה פיעמה רוחו של לוציפר בנפשות. ואכן, בשנים שלאחר הקמת המדינה, התעוררה מודעותו של העם הפלסטיני לזכויותיו יותר ויותר, ומדינת ישראל הייתה אמורה להיחשף לעוול שנגרם לו ולקחת עליו אחריות.
ה"שקר" הלוציפרי הוא שקר הכרחי, אך יש לו מחיר. בבוא היום, יידרש האדם לשאת בתוצאות מעשיו הבלתי-מוסריים. מבחינה ביוגרפית, מעשי האדם נשמרים אצל 'שומר הסף הקטן' .
תהליך התוודעות לשקר ההכרחי מתחיל מאמצע החיים.

הקשר בין התחפושת לפיתוי – הזמן כגורם מכריע

ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. בראשית ב, ז
בתכנית המקורית, יצירת האדם בידי החכמה הקוסמית לא דרשה רבייה מינית. הרבייה המינית החלה עם גירוש האדם מגן עדן, לאחר 'הניתוח הקוסמי' – פיצול הישות האנדרוגינית לשניים, זכר ונקבה. המשיכה אותה חשים בני אדם זה לזו, משמשת את הרבייה המינית והיא חלק מהטבע.
בטבע קיים מעבר מהִתרַבּות על ידי חלוקה שהינה תוצאה טבעית של חכמת הקוסמוס, שהינה דבר אורגני, טבעי ונטול חירות – להתרבות מינית.
תהליך הרבייה אצל חרקים ופרחים כרוך בפיתוי, ומוגבל בזמן ובעונה; גם שנות הפריון של האישה מוגבלות. בגן העדן – עם כניסתו של לוציפר לגופו האסטרלי של האדם – נכנס גם הזמן כגורם קוסמי.
המעבר מחלוקה פנימית לרבייה מינית, הנו מעבר מהאורגני-טבעי לאסטרלי; הפריה חיצונית יוצרת חופש. החרק יכול 'לבחור' את הפרח אליו הוא יימשך. כאן נכנס לתמונה לוציפר – כמפתה הגדול, כזרז – שבלעדיו לא מתקיימת תשוקה, שהינה ההנעה ((motivation ליצירת קשר זוגי.
הזמן כגורם מכריע, כלומר – עריצות הזמן הוא רוחני, ולוציפר הוא הסוכן שלו. מבחינה הישרדותית יש לעריצות הזמן תפקיד מרכזי.
זמן ההתרבות הנו גורם מדרבן, המשתלב עם הצורך של האדם לבנות כלים בחלק הראשון של חייו – בתקופת האינקרנציה – שישמשו אותו להתפתחות רוחנית בחלק השני של חייו – בתקופת האקסקרנציה.
ביצירת הזוגיות ניתן לראות שני תהליכים משמעותיים:
• ההפריה וההתרבות.
• יצירת תשתית להתפתחות וגדילה של האדם, כתוצאה מהתחככויות ושיקופים המתקיימים במסגרת זוגית ומשפחתית, המאפשרים בנייה של כלים קוגניטיביים, רגשיים ומעשיים.
החכמה הלוציפרית חיה בממד האסטרלי – חושים, תחושות, רגשות בעוד החלק המוסרי-אלוהי באדם נמצא 'האני' וחי בממד הרוחני. במקום בו נמצא לוציפר לא נמצא האני. בזמנים בהם מחויב האדם להשלים משימות, משתלט האסטרלי על 'האני', שמודעותו לא הגיעה עדיין לבשלות – וכך עושה האדם מעשים בלתי מוסריים, לפעמים אף רעים.
את העובדה שישות רוחית גבוהה כלוציפר משתמשת בפיתוי על מנת לעשות מעשים המנוגדים לערכי המוסר, ניתן להסביר באופן הבא.
המצפון והמוסר אינם חלק מהעולם האסטרלי – הם מתפתחים בשלב מאוחר יותר, בשלב האני. לפיכך, אין קשר בין פעילותו של לוציפר – הפועל בתוך העולם האסטרלי – לערכיות מוסרית.
כך למשל, בעולם החי – שהוא עולם אסטרלי – לא ניתן לשפוט אריה הטורף בעל חיים אחר במונחים של מודעות ומוסריות. בעולם הצומח 'מפתים' הפרחים את הדבורים על מנת שימשכו אליהם. כשם שבמקרים אלו לא ניתן לדבר על אי-מוסריות – כך, במעשה הלוציפרי – המתקיים אך ורק במרחב האסטרלי – לא קיים רוע. הרוע מתקיים רק במרחב בו נכנס האני.
בתקופת האקסקרנציה (החל מאמצע החיים) מתעורר האני של האדם – ואתו המוסר. הרגשת הרוע והמודעות אליו מופיעות רק עם תוצאות המעשה, והשפעתו על העולם ועל אנשים אחרים. בשלב זה, יכולים לתקוף את האדם ייסורים קשים.
מגיל 49 – המכונה 'גיל שחרור עבדים' – ואילך, מתעורר האדם לחוסר המוסריות שלו ולמעשי העוול אותם עשה – בזדון או בשוגג – בזמן האינקרנציה (עד אמצע החיים), זמן בו הוא בנה את הכלים המשמשים עבורו בתקופת האקסקרנציה.
הביוגרפיה האנושית הכללית, כמו גם הביוגרפיה האישית, מאופיינת בממד אסטרלי נטול מודעות, שלאחריו מגיע הזמן בו מופיעה מודעות-האני ועמה הסבל.

לסיום

התחפושת של לוציפר, כמו התחפושות השונות בטבע, נועדה לקדם את התפתחות האדם והיקום. הפיתוי הלוציפרי שהסתייע בתחפושת אינו קיים בממד השייך למוסר. לפיכך, הוא מעוור את עיניו של האדם לחוסר המוסר שלו ומונע ממנו לקחת אחריות על מעשיו בזמן אמת.
עם כניסת האני, מתוודע האדם למעשיו (שהיו הכרחיים להגשמתם של מיזמים בעולם), מתייסר עליהם, ונותן עליהם את הדין. תהליך זה פותח צוהר לכניסת הרוח הנצחית לחייו.