זיכרון ושכחה / יעל ערמוני

זיכרון ושכחה בראייה ביוגרפית רוחנית[1]

מאת יעל ערמוני

המאמר פורסם בגיליון מחקרים של 'אדם עולם', נובמבר 2020, לקריאה בפורמט PDF לחצו כאן

ומופיע גם בספר 'אמת – את תהיי לי מרפא'

מהו הזיכרון?

תארו לעצמכם שהיה באפשרותנו להיכנס לתוך זיכרונותיו של אדם אחר ולצפות בהם? או אפילו לתוך הזיכרונות שלנו עצמנו? מה היינו מגלים?

בסדרת הספרים הידועה הארי פוטר, שולף דמבלדור (מנהל בית הספר הוגוורטס לקוסמים) בקבוקון קטן מזכוכית, מתוך מדף מלא בקבוקים דומים, שופך את תכולתו לתוך גיגית קסומה המכונה "הגיגית" ו"קופץ" יחד עם הארי לתוך אחד מזיכרונותיו הנושנים.

הדבר אפשרי בעולמם של הקוסמים וייתכן שיהיה אפשרי בעתיד, אך כיום עדיין, זיכרונותינו, כל עוד איננו משתפים בהם, נותרים נסתרים מהאחר ולעיתים גם מאיתנו.

מהו הזיכרון ומהי השכחה? מה אנו זוכרים ומה אנו שוכחים ומדוע? מהי הנקודה הספציפית בחיים של כל אחד מאיתנו ממנה מתחיל הזיכרון, ומה נמצא שם קודם, לפני הנקודה הזו? מדוע מתוך שפע האירועים, הגירויים והחוויות אליהם נחשפנו במהלך חיינו, נחרט בנו דווקא זיכרון מסוים, ואילו האחר חלף בלי להותיר כל זכר? מדוע אנו זקוקים לזיכרון ומי היינו בלעדיו? וכן, מה היה קורה אילו היינו זוכרים הכול?

שאלות אלו נחקרו על ידי רבים וטובים מחוקרי המדע והמוח. מומחים ללמידה, פסיכיאטרים ופסיכולוגים תהו אודות טיבם של הזיכרון ושל השכחה, והבינו כי מאחורי סוד הזיכרון והשכחה טמון גם סוד הקשור במהות של היות אדם. ניתן לומר כי הביוגרפיה האישית של כל אחד מאיתנו בנויה מאוסף הזיכרונות שנחרטו בתודעתנו דרך אירועי חיינו השונים.

בייעוץ הביוגרפי עובדים עם הזיכרונות של המיועצים ומסתמכים עליהם בחקירת הביוגרפיה ובהבנתה – ולאורך עבודתי כיועצת ביוגרפית זכיתי לראות כיצד הזיכרונות שלי ושל מיועציי, יכולים "להשתנות", כאשר דרך חקירה של אירועי חיינו עם כלים של הידע האנתרופוסופי, משתנה הפרשנות הנפשית שניתנה לדברים (שהרבה פעמים כללה האשמה של האחר, תחושת קורבנות ועוד) להבנה של המשמעות הרוחנית-קארמתית הנמצאת מאחוריהם.

במאמר זה איני מתיימרת לגעת בכל ההיבטים הנוגעים לזיכרון, וודאי שלא אוכל לתת לגביו תשובה ברמה המדעית, אך אנסה להציג כמה נקודות מבט מרתקות שהביא ר. שטיינר, אשר יכולות לאפשר לנו התבוננות חדשה ועמוקה על נושא זה, ולפתוח פתח לעבודה תודעתית רוחנית. כמו-כן, אביא דוגמאות לחלק מההיבטים מתוך עבודתי כיועצת ביוגרפית.

אני זוכר, משמע אני – אני

פרופסור ידין דודאי, אחד מחוקרי המוח והזיכרון הידועים בארץ ובעולם, כתב בנושא הזיכרון: "הזיכרון מעורב בכל פעילות מוחית עילאית אחרת. אם אתה כותב שירה, הולך לסרט, מתאהב, מדבר, נהנה מטיול, הולך לתערוכה ואפילו מתלבש וקושר שרוכים – בכל העשיות האלה מעורב הזיכרון."[2]

הזיכרון שלנו הוא זה שמאפשר לנו לחוות חוויה של רצף והמשכיות בחיים על פני האדמה. אלמלא היינו זוכרים, לא הייתה לנו יכולת למידה, לא היינו יכולים ליצור הקשרים לוגיים של סיבה ותוצאה, לא היינו יכולים להסתמך על ניסיוננו, וכל חוויה שהיינו חווים הייתה נחווית על ידינו כאילו התנסינו בה בפעם הראשונה. גם היכולת שלנו ליצור קשרים ולבנות מערכות יחסים משמעותיות מבוססת על יכולתנו לזכור.

גם על פי האנתרופוסופיה, הזיכרון המודע הוא אחד המרכיבים ההכרחיים ל"היות אדם" ואחת היכולות שמבדילה בינינו לבין הממלכות האחרות – ממלכת המינרלים, ממלכת הצומח וממלכת בעלי החיים.[3]

כפי שנראה בהמשך המאמר, לזיכרון יש תפקיד חשוב בהתפתחות התודעה המודרנית ובהפיכת האדם לישות נפרדת בעלת אני אינדיווידואלי.

"מי ששכח את כל מה שחווה אי פעם, למעשה מאבד את האני שלו".[4]

שטיינר מדמה את הזיכרון לנשל של נחש"אתם יכולים לדמיין, אם תרצו שתהיה לכם תמונה כזו, שהרגע הנוכחי עם המושגים שלכם הוא נחש, ומה שאתם משליכים החוצה מתוככם הוא העור שהנחש השיל". [5]

מדימוי זה ניתן ללמוד כי בעוד החוויה העכשווית היא משהו חי, הזיכרון הינו מת, כמו נשל הנחש. קיימת חציצה בינינו לבין האירוע שחלף, ההפיכה של האירוע ל"זיכרון" מאפשרת לנו סוג של נפרדות ממנו, אנו יכולים להתבונן עליו "מבחוץ", הוא אינו לגמרי חלק מאיתנו.

כיצד נרשם הזיכרון במוחנו? הזיכרון הוא רושם אשר תחילה הגיע אלינו מבחוץ. הרושם עורר בנו רגש ומחשבה, בניגוד לרשמים רבים אחרים שאליהם נחשפנו, הוא לא חלף על פנינו. דרך המחשבה והחוויה הרגשית שחווינו ביחס אליו הוא נחרט בנו, ובכך הפך מרושם חיצוני לרושם פנימי. כעת, ברגע המתאים, נוכל להעלות שוב את הרושם מתוכנו ולהיזכר. מה שנזכור הוא מה שאי פעם יצרנו לגביו: דימוי / מחשבה / רעיון או מושג, נזכור את מה שתפסנו.

"מבחינה פנימית אין הבדל בין הדימויים שאתם יוצרים בהווה, בקשרים שלכם עם העולם, לאלו שמתעוררים כאשר הזיכרון מתפקד. ההבדל הוא שבמקרה הראשון הם באים מבחוץ ואילו במקרה השני מבפנים. […] אנו יכולים לזכור את מה שאנו תופסים, אך זה נשאר ברובו הגדול בבלתי מודע בעצם. רק על ידי ההזכרות הוא עולה לתודעה."[6]

הביוגרפיה של הזיכרון

הזיכרון, על פי שטיינר, לא תמיד היה כפי שאנו מכירים אותו כיום. האופן שבו אנו זוכרים השתנה והתפתח, במקביל להתפתחות התודעה האנושית.

הזיכרון ב"ירח קדמון"

בספרו מדע הנסתר[7] מתאר שטיינר את הגלגולים השונים שעברה פלנטת האדמה לפני הגיעה למצבה הנוכחי. על-פי האנתרופוסופיה, לפלנטת האדמה בה אנו חיים כיום קדמו פלנטות נוספות: "שבתאי קדמון", "שמש קדומה" ו"ירח קדמון". במצבים פלנטריים אלו גם ישות האדם הייתה שונה מכפי שהיא מופיעה כיום על פני האדמה.

האדם הוא ישות בעלת ארבעה מרכיבים – גוף פיזי (שקבלנו על שבתאי הקדמון), גוף אתרי (שקבלנו בשמש הקדומה), גוף אסטרלי (שקבלנו בירח הקדמון) והאני (המרכיב הרוחני של ישותנו, שקבלנו רק כאן, על האדמה).

הזיכרון האנושי נישא על ידי הגוף האתרי,[8] שהוא תבנית אנרגטית. היחסים בין הגוף הפיזי לאתרי השתנו במהלך האבולוציה. ב"ירח הקדמון" היה הגוף הפיזי של האדם בעל חומריות דלילה בהרבה מזו שיש לנו כיום[9] ועל כן הוא לא יכול היה ליצור גבולות לגוף האתרי באופן שבו הוא יוצר אותם על פני האדמה. כתוצאה מכך ההתנסויות של האדם לא נשארו "בתוכו", אלא נותרו במרחב האתרי הסובב אותו. הן היו כמו שובל אובייקטיבי, בלתי אישי, שהולך אחריו. רק כאשר על פני האדמה הפך הגוף פיזי שלנו להיות  ארצי ומוצק, יכול היה להתפתח הזיכרון האינדיווידואלי-סובייקטיבי כפי שהוא קיים כיום, שבו ההתנסויות שלנו נשמרות כזיכרון בתוכנו ולא גלויות במרחב הסובב אותנו.

"תארו לעצמכם שכל פעם שהייתם חווים משהו, החוויה הייתה נרשמת במקום כלשהו נגיש לכם, ושזה היה כך עם כל חוויה עוקבת. בתנאים כאלו הייתם צריכים רק להסתכל על הנקודה שבה החוויה נרשמה. הייתם יכולים להסתכל החוצה, בגלל שהחוויות היו נשמרות בעולם החיצוני. כך למעשה זה היה בתקופת ירח קדמון. כל מה שנחווה בתודעה העל חושית, החלומית, נחקק, כפי שהוא, בחומר אתרי עדין. […] אדם-הירח ראה את החוויות שלו עצמו בעקבות שהושארו על ידו, ממש כפי שאנו רואים עכשיו את העצמים בעולם החיצוני. הוא רק היה צריך להסתכל סביב על מה שהוא חווה בחייו האימגנטיביים דמויי החלום והוא מצא אותו חרוט באתר הקוסמי. […] תארו לעצמכם שכל דבר שעכשיו הופך למחשבה במוחכם היה דולק אחריכם כמו זנב של כוכב שביט כך שהייתם יכולים לחשוב אותו מחדש. […] מצב זה היה חייב להגיע לסיומו מפני שעל האדם היה להפוך לאינדיווידואל. אך זה אפשרי רק כאשר החוויות שדרכן נפשו עוברת נשארות בבעלותו הפנימית ואינן נרשמות מיד בחומר הקוסמי אלא רק בתוך הממשות האתרית שלו עצמו. […] וכך דרך כל החיים, בין לידה למוות, המממשות האתרית המעודנת – שבתוכה נעים במחזוריות מחשבות, רעיונות והתנסויות של רגש ורצון – נותרת מקופלת כביכול בתוך גבולות גופו הפיזי של האדם. כאשר הגוף הפיזי מונח הצידה במוות, "פס הגלילה" נפתח, וניתן לחומר הקוסמי. כך לאחר המוות אנו מתחילים להתבונן לאחור על מה שהיה חרוט בחומר-האתרי האינדיווידואלי שלנו, אשר כעת, לאחר המוות, נשלח אל האתר הקוסמי."[10]

שלושה שלבים בהתפתחות הזיכרון על פני האדמה

גם על פני האדמה, הזיכרון לא הגיע מיד למצבו הנוכחי, היה עליו לעבור שלבי התפתחות שונים המקבילים להתפתחות התודעה האנושית.

שלב ראשון – "זיכרון הקשור במקום"

הזיכרון הקדום ביותר הוא "הזיכרון הקשור במקום". שטיינר מקשר זיכרון זה לתקופת "הודו הקדומה" שבה כל זכירה קשורה להנחת סימנים על האדמה. לדברי שטיינר העם ההודי הקדום חי בזיכרונות של התקופה האטלנטית, שבה התקיימה חוויה רוחית ישירה. תקופה זו מאופיינת בכמיהה עזה לעולמות הרוח שנסגרו בפני האדם ובהתייחסות למציאות הפיזית כאל מאיה- אשליה. הזיכרון היה קיים רק כאשר האדם נכח במקום בו התרחש האירוע, וכאשר הוא היה במקום אחר לא זכר אותו. היה עליו לחזור לאותו מקום בדיוק כדי להיזכר. כל התרבות של יצירת מצבות זיכרון, מקומות תפילה וכדומה קשורה למעשה לתקופה הזו.

"האדם בן זמננו כלל לא מכיר את היסוד העמוק של נושא המצבות. הוא בונה מצבות מתוך הרגל. אולם מצבות אלה הן השאריות של אותם סימנים קדומים. […] ברצוני לומר, כי את המזרח הקדום עלינו לראות כזמן הקדום של הזיכרון הקשור-למקום, שבו כל זכירה קשורה להנחת סימנים על האדמה."[11]

אם נחבר זאת לביוגרפיה האינדיווידואלית, שלב זה דומה לזיכרונות החושיים של הילדות המאוד מוקדמת. אצל תינוקות קטנים עדיין אין "קביעות אובייקט". אמא, או כל אובייקט אחר, קיימים מבחינתם רק כאשר הם רואים ומרגישים אותו. אמא "קיימת" רק כאשר היא נוכחת. אז הם "נזכרים" בקיומה.

כאשר האדם מזדקן, וזיכרונו הולך ונחלש, הוא שב להשתמש בזיכרון הקשור במקום, הוא יוצר לעצמו סימנים שיסייעו לו לזכור "מבחוץ", כגון: פתקים, תזכורות בטלפון וכד'.

שלב 2 – "זיכרון רתמי"

הזיכרון הריתמי התפתח לאחר "הזיכרון הקשור במקום" והיה קיים עד לתקופת יוון העתיקה. שטיינר אינו מציין מתי בדיוק חל המעבר מן הזיכרון הקשור במקום לזיכרון הריתמי.

בשלב זה היה לאדם צורך לחיות בריתמוס מתוך ישותו הפנימית. הוא פיתח את הצורך לחזור בצורה ריתמית על כל דבר שחווה, ראה או שמע ובדרך זו נוצר הזיכרון. החזרתיות והריתמוסים יצרו את הזיכרון ושמרו אותו. אמנות השירה התפתחה מתוך סוג הזיכרון הזה.

בביוגרפיה האישית נוכל לראות עדויות לזיכרון הריתמי במהלך השבעון הראשון, החל מגיל שנתיים בערך. לילדים בשבעון הראשון קיים צורך גדול בחזרתיות ובחיקוי, הם יבקשו לחזור שוב ושוב על אותו הסיפור ועל אותם טקסים מבלי שהדבר ישעמם אותם אלא להיפך. כך גם במהלך השבעון השני, לילדים יש צורך בריתמוסים, טקסים והרגלים קבועים, המחזקים את גופם האתרי ומקנים להם תחושת ביטחון.

שלב 3 – "זיכרון-הזמן"

השלב השלישי של התפתחות הזיכרון על פני האדמה החל בתקופת יוון העתיקה. בתקופה זו נוצר הזיכרון שקיים עד ימינו, "זיכרון-הזמן", שבו נקודת האחיזה בזיכרון כבר איננה בעולם החיצון, וכן, לא קיימת תלות בריתמוס על מנת לזכור. בשלב זה עולה הזיכרון מתוך האדם, ולא מבחוץ. יכולת הזכירה הזו, אשר נראית לנו כיום מובנת מאליה היא שלב חדש בהתפתחות של האנושות.

בביוגרפיה האינדיווידואלית מתפתח "זיכרון-הזמן" בהדרגה, בסביבות גיל 7-6 יחד עם לידת הגוף האתרי, התחלפות השיניים והמעבר לשבעון השני. זוהי גם אחת הסיבות שרק בשבעון זה אפשר להתחיל ללמוד קריאה וכתיבה.

הייעוץ הביוגרפי נשען על יכולת "זיכרון-הזמן". לא ניתן לקיים תהליך של ייעוץ ביוגרפי עם אדם אשר יכולת זכירה זו אינה קיימת אצלו.

"אם ניקח נקודת זמן זו של המעבר מן הזיכרון הריתמי לזיכרון-הזמן, אזי לפנינו אותה נקודה בזמן המתוארת לפניכם בהיסטוריה כתקופת היווסדות המושבות שעברו מאסיה לאירופה. מה שהיוונים מספרים על אותם גיבורים, שהגיעו מאסיה או ממצרים והתיישבו על אדמת יוון, הינו למעשה סיפור שהיה צריך להישמע כך: "פעם יצאו הגיבורים הגדולים מן הארץ שבה היה הזיכרון הריתמי, וחיפשו אקלים שבו יכול היה הזיכרון הריתמי לעבור ולהפוך לזיכרון-הזמן, לזכירה המתרחשת ביסוד הזמן."[12]

[איור של שטיינר למאמרו ההיסטוריה של העולם]

זיכרון, אינדיווידואליות והחירות האנושית

אילולא היה מתפתח "זיכרון-הזמן" לא היינו יכולים לפתח גם אני אינדיווידואלי, ולא ניתן היה לדבר על חירות אנושית. הזיכרון יוצר הפרדה בינינו לבין החוויות שלנו, בינינו לבין העבר והחיים הקודמים שלנו וכן בינינו לבין האחר. בלעדי הזיכרון לא היינו יכולים לחוות חוויה של חיים פנימיים ולפתח תודעה עצמית.

שטיינר מתאר כי הבסיס להתפתחות הזיכרון קיים כבר בעולם הרוח, עוד לפני כניסתנו לעולם הארצי. בעולם הרוח קיימים שני מצבים המקבילים לנשימה שלנו – שאיפה פנימה ונשיפה החוצה. במצב הראשון אנו חווים אחדות מלאה עם הישויות הרוחניות הסובבות אותנו – חוויה זו היא הבסיס ליכולתנו לאהוב ולפתח חיי מוסר בעולם הארצי; במצב השני אנו חווים את עצמנו כישויות מובדלות ונפרדות לחלוטין. חוויה זו מעוררת בנו רגש בדידות, אך היא גם מאפשרת לנו לחוש את האני שלנו, את עצמיותנו –  חוויה זו היא הבסיס ליכולתנו לזכור בעולם הארצי.

"על ידי הפניית מבטנו אל הנפש אנו יכולים לדבר בצורה יותר מדויקת על מה שמהדהד בנפש – ההפיכה לאחד עם הישויות הגבוהות מן הצד האחד, ומנגד ההתנסות שלנו בתודעה רוחנית של העצמי. מה שבמהלך החיים הארציים נשאר בנפשנו כהד של ההפיכה לאחד עם הישויות של עולם הרוח הוא היכולת לאהוב. יכולת זו לאהוב קשורה באופן עמוק יותר ממה שאנשים חושבים לחיי מוסר. משום שבלי היכולת לאהוב לא היו קיימים חיי מוסר כאן על פני האדמה; […] שאיפה פנימה הינה כמו חוויה של הישויות הגבוהות; נשיפה החוצה הינה התנסות של עצמנו. אך הרגשת בדידות – ההד של הרגשת בדידות זו מופיע כאן בעולם הארצי כיכולת שלנו לזכור – הזיכרון שלנו. כבני אדם לא היה לנו שום זיכרון אם הוא לא היה הד של מה שתיארנו כתחושת בדידות. אנו אינדווידואלים אמיתיים בעולם הרוח מפני ש – איני יכול לומר משום שאנו נסוגים לתוך עצמנו – אלא משום שאנו יכולים לשחרר עצמנו מהעולמות הגבוהים שבתוכנו. זה הופך אותנו לעצמאיים בעולם הרוח. כאן בעולם הארצי אנו עצמאים מכיוון שאנו מסוגלים לזכור את ההתנסויות שלנו. רק תארו לכם מה היה קורה לעצמאות שלכם אם במחשבותיכם הייתם צריכים תמיד לחיות בהווה. הזיכרונות שלכם הם מה שהופך זאת לאפשרי עבורכם שיהיה לכם משהו כמו חיים פנימיים."[13]

לוציפר פותח את הדלת לאהרימן

"מדוע זה כך שהכוח הלוציפרי חייב להיקרא לעזרת הזיכרון? בזמנים קדומים מאוד של האבולוציה, טווח הזיכרון היה רחב במידה שלא ניתן לחלום עליה על ידי האדם כיום. אנו בתקופתנו, זקוקים לזמן די ארוך בכדי ללמוד שיר ארוך בעל-פה. היוונים הקדומים לא נזקקו לזמן ארוך כל כך. רבים מהם ידעו את שיריו של הומר בעל-פה מההתחלה ועד לסוף."[15]

אם נתבונן על הזיכרונות בתקופתנו ניווכח כי הם מאוד אישיים, רגשיים וסובייקטיביים. אנו זוכרים כיום את מה שהפעיל אותנו רגשית – אירוע שריגש אותנו, הסעיר אותנו, העציב אותנו או פגע בנו, נחרט בזיכרוננו, ובהתאם לכך הפרשנות שאנו מעניקים לו היא לרוב פרשנות רגשית. זוהי הסכנה בפעולתו של לוציפר, הוא מנתק אותנו מהמשמעות הרוחנית-קוסמית של האירוע ומעניק לו פרשנות אישית, סובייקטיבית. הדבר יוצר, בשפה של הייעוץ הביוגרפי, "עיוות קוגניטיבי" – שמשמעו הסטת משמעות האירוע מהמימד הרוחני קארמתי למימד הנפשי ארצי.

בחקירה הביוגרפית, כאשר אנו דנים עם מיועץ ב"אירוע ביוגרפי", אנו מנסים "לנקות" את האירוע מהאלמנטים הרגשיים-סוביקטיביים המתלווים לזיכרון הרגיל, ולהגיע לאמת הנחבאת מאחורי האירוע הגלוי, להבנת המהות הרוחנית של האירוע והקשר שלו לביוגרפיה השלמה של המיועץ.

מנגד, במקביל ל"התערבותו" של לוציפר בזיכרונות שלנו, יותר ויותר זיכרונות מופקדים כיום בידיו של אהרימן, שכן לוציפר הוא ש"פותח את הדלת" לאהרימן. המכונות זוכרות במקומנו דברים רבים שפעם זכרנו בכוחות עצמנו. תוכנת הווייז זוכרת במקומנו את הדרך, הפייסבוק זוכר במקומנו תאריכי יום הולדת, המצלמה והווידיאו זוכרים במקומנו את "התמונות" והחוויות שאנו חווים. ילדינו מתועדים עוד לפני לידתם על ידי מצלמת האולטרסאונד, והתמונות נשמרות כ"זיכרון ראשון" באלבום המשפחתי.

מצד אחד אהרימן מאפשר לנו לפנות "מקום" במוחנו, ומצד שני, יכולות רבות שהיו ברשותנו בעבר הולכות ומתנוונות והזיכרונות שלנו הופכים יותר קרים ומרוחקים, "ממוכנים". חדירתו של אהרימן לזיכרונותינו גורמת גם לפגיעה קשה ביכולתנו לשמור על פרטיות ולקיים חיים פנימיים שאינם חשופים בפני חברינו ואויבנו. זה מעלה שאלות עמוקות: באיזה אופן האהרימניות משפיעה על מערכות היחסים שלנו? על היכולת האמפאתית שלנו? על הקשר שלנו עם ילדנו? על רמת הנוכחות שלנו בחוויות שאנו חווים? על יכולתנו לתת אמון?

 "אנו משתמשים יותר ויותר בתמיכה האהרימנית בכדי לזכור, דהינו, אנו רושמים דברים. […] המתודה החיצונית הזו של עזרה לזיכרון באופן חיצוני הינה בעלת טבע אהרימני טהור. שוב, איני אומר שזה נכון לברוח מכל דבר אהרימני, על-אף שבנושא הזה אולי יש לומר שיותר מדי נעשה בכיוון של קריאה לאהרימן. ישנה נטייה להגזים בחיבה אליו. משימתו של האדם, בכל אופן, היא לטפח עמדה של איזון ולא לחשוב שהוא יכול פשוט לברוח ממלתעותיהם של לוציפר ואהרימן. באופן נינוח ואמיץ הוא חייב להודות בפני עצמו ששתי הישויות הללו נחוצות עבור האבולוציה של העולם, שבהתפתחותו האישית הוא זקוק גם ללוציפר וגם לאהרימן בחייו הפעילים היומיומיים, אך האיזון חייב להישמר בכל ספירה של החיים."[16]

כיצד ייראה אם כן הזיכרון העתידי שלנו? האם נצליח לאזן את הכוחות הלוציפריים ובמיוחד את הכוחות האהרימניים דרך "תודעת אני" ערה, או שאהרימן יהפוך יותר ויותר לבעלים של הזיכרון שלנו? שאלה זו מועלית בצורה חריפה ומעוררת פלצות בסדרת הטלוויזיה "מראה שחורה".[17] הפרק השלישי של העונה הראשונה נקרא: "תולדות חייך" ועוסק בזיכרון העתידי. בפרק זה מוצגת מציאות בעתיד הלא רחוק שבה לכל אדם יש אפשרות לקטלג וליצור ארכיון של כל זיכרון שראה בחייו באמצעות שבב תת-עורי שמושתל בראשו. הפרק מצביע על כך שהטכנולוגיה לא גורמת בהכרח לאושר לאנושות אלא מאפשרת חדירה למרחב הזיכרונות הפרטיים של כל אדם, ומעצבת מחדש את מערכות היחסים והאמון בין אדם לאדם. כתוצאה מקיומו של שבב הזיכרון מפתח גיבור הפרק עיסוק אובססיבי במערכת יחסים שהייתה לאשתו מחוץ לנישואין בעבר, והוא הופך "שבוי" בצפייה חוזרת ונשנית בזיכרונות שלו, של אשתו ושל האדם עמו היא בגדה בו. הדבר מוביל לפירוק נישואיו, אובדן הקשר עם בתו והתפרקות נפשית שלו עצמו, עד שבסיום הפרק הוא מחליט להוציא את השבב ממוחו באקט אכזרי למדי.

הזיכרון בתקופות החיים השונות

הזיכרון באינקרנציה (החלק הראשון של החיים)

מרבית הזיכרונות הראשונים שלנו מתחילים רק לאחר גיל שלוש, זהו השלב שבו מתפתח באדם בימינו הזיכרון הארצי המודע. פרויד, אבי הפסיכואנליזה כינה זאת "האמנזיה של הילדות". זהו גם הגיל שבו על פי רוב (לעיתים מעט מוקדם יותר), יאמר הילד ויבין לראשונה את המילה "אני". בגיל שלוש, יוצר האני הגבוה של הילד קשר ראשוני עם גופו הפיזי. הילד מאבד את תודעת עולמות הרוח – עמה הגיע לעולם – ומתחיל לרכוש תודעה ארצית. חוויות מאירועים שקרו לנו לפני גיל שלוש אינן קיימות בזיכרון המודע שלנו. הן נחרטות בזיכרון הגופני שלנו, חודרות עמוק יותר לתוך המערך הגופני שלנו, ומשפיעות על המשך חיינו.

הנסיבות שבהן לראשונה מתחילה תודעת אני, קשורות בזיכרון הראשון של הילד; מכאן ואילך יש המשכיות של האני. הטראומות שמתרחשות לפני כן, אם התרחשו, הן חמורות יותר, משום שהן אינן מעובדות, ונחוות כחלק מהזהות הגופנית. ניתן לחלק את הזיכרונות בילדות המוקדמת לשני סוגים: זיכרונות חלומיים וזיכרונות תודעתיים.

זיכרונות חלומיים הם זיכרונות חושיים-תמונתיים. אנו זוכרים ריחות, טעמים, צלילים, מגע ומראות מסוימים, שנחוו בנו בילדות – והם עולים בנו באופן אקראי.

זיכרונות תודעתיים הם הזיכרונות של חוויות ששברו את הרצף החלומי  של העולם שנחווה דרך החושים, והכניסו תודעה בשלב מוקדם. זיכרונות אלו "העירו" את הילד מחווייתו הבלתי אמצעית את העולם, ושברו את תחושת האחדות בינו לבין העולם. לעיתים קרובות אלו הם זיכרונות בלתי נעימים ואף טראומטיים.

התפתחות הזיכרון הארצי, תודעתי, אינדיווידואלי שלנו, כרוכה באובדן הקשר והחיבור האינסטינקטיבי לעולמות הרוח. עם כניסתנו בשער הלידה אנו מפתחים אנטיפתיה (דחייה) לעולם הרוח, ומאבדים את הזיכרון הקוסמי, המאפשר לנו לחוש את הווייתנו הרוחנית וכן את הזיכרונות של מי שהיינו בחיים קודמים, ובמקומו מפתחים בהדרגה את הזיכרון הארצי אינדיווידואלי.

אובדן הזיכרון של עולם הרוח המתרחש החל מגיל 3 ובמהלך כל תקופת האינקרנציה (עד "אמצע החיים" – גיל 42-33), גורם לנו לחוש ניתוק, בדידות, ניכור, אך מאפשר לנו להפוך לישויות אינדיווידואליות, להתגשם על פני האדמה ולהזדהות באופן מלא עם ישותנו הגופנית-ארצית. על כן, התפתחות הזיכרון הארצי וחווית הניתוק והנפרדות מעולם הרוח הם שלב הכרחי עבור יכולתנו להתגשם בחלק הראשון של החיים.

"אם תעקבו אחרי הזיכרונות שלכם, תגיעו לנקודה מסוימת בעבר בה הזיכרונות מפסיקים. […] הגיל המתאים ביותר לכך הוא בערך גיל שלוש. לפני נקודת זמן זו, הילד מפנים שפע של רשמים. רק חישבו על כמה הוא סופג ומפנים בשנה הראשונה, השנייה והשלישית של חייו; ועם זאת, אין לאדם המודרני שום זיכרון לגבי האופן בו הרשמים האלה הגיעו אליו. […] בשנים הראשונות שלו, הילד מרגיש חלק מהעולם סביבו. רק מהרגע בו מתחילים הזיכרונות שלו, הוא מתחיל להתנתק בהדרגה מהסביבה שלו כישות עצמאית. […] הדרך היחידה להבין זאת באופן מעמיק היא לדמיין מה היה קורה אילו צורת התודעה שיצרה את ההרגשה הזו של קשר ישיר עם העולם הסובב את הילד בילדותו המוקדמת הייתה נשמרת בשנים לאחר מכן. אם זה היה קורה, חיי האדם היו מתקדמים במסלול שונה מאד. האדם לא היה מרגיש כל כך מבודד; אפילו בשנים מאוחרות יותר הוא היה מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד, איבר, של המקרוקוסמוס, העולם הגדול. כפי שהדברים במציאות, הוא מאבד את תחושת האחדות עם העולם הגדול, ומאמין שהוא מבודד ממנו."[18]

הזיכרון באקסקרנציה (החלק השני של החיים)

בעוד בחלק הראשון של החיים אנו מפתחים את הזיכרון הארצי ומאבדים את זיכרון עולמות הרוח שהיה ברשותנו לפני הלידה, במהלך האקסקרנציה (החל מאמצע החיים, לאחר גיל 42), אנו יכולים, דרך עבודה נפשית-רוחנית מודעת, לשוב ולפתח סימפטיה (קירבה, חיבור) לעולם הרוח. הזיכרון הארצי אשר באופן טבעי הולך ונחלש בחלק השני של החיים, יכול לפנות את מקומו לעלייתו של הזיכרון הקוסמי. נמשיך ונתייחס לכך בהרחבה בהמשך המאמר.

זיכרון שכחה וקארמה

מהי הקארמה? הקארמה הינה "חוק הסיבה והתוצאה". על-פי שטיינר, בחיים שבין מוות ללידה חדשה, אנו מתבוננים לאחור על חיינו הארציים, הפעם מתוך נקודת מבט רוחנית, והופכים מודעים לתוצאות של מעשינו הטובים והרעים – ליופי, לכאב, לשמחה ולסבל שיצרנו בעולם בחיינו הארציים. שם, בעזרתן של היררכיות נעלות ובעלות תודעה גבוהה בהרבה מזו שלנו, אנו מתכננים את "התכנית" עבור חיינו הארציים הבאים, אשר תאפשר לנו לאזן את מעשינו מחיים קודמים ולהתפתח לעבר ייעודנו – תכנית זו הינה הקארמה שלנו. שטיינר אף מדמה אותה ל"בית" שאנו עצמנו מתכננים ובונים, אשר מתאים באופן מדויק למידותינו וצרכינו. חיינו הנוכחיים על האדמה הם התוצאה של מעשינו בחיים קודמים.

"מה שהאדם עשה אתמול, תוצאותיו קיימות גם היום. משל השינה והמוות נותן לנו תמונה על הקשר בין הסיבה והתוצאה. […] כשם שהאדם אינו נברא מחדש בבוקר, כך אין רוח האדם נבראת מחדש בשעה שהיא מתחילה חייה עלי אדמות. "[19]

אולם, בהגיענו לחיים ארציים חדשים אנו שוכחים את התכנית הגדולה שהכנו, "הבית שלנו" – הגוף לתוכו התגשמנו, המשפחה אליה נולדנו, תנאי החיים שלנו, סביבתנו, האירועים המתרחשים בחיינו, נראים לנו לעיתים קרובות זרים, בלתי מותאמים, מאכזבים וכד'.

אילו היינו זוכרים את "התכנית" שאנו עצמנו היינו שותפים ביצירתה ואת הסיבות מדוע בנינו אותה בדיוק כך, לא היינו מתפלאים על האירועים השונים הפוקדים אותנו בחיינו ולא היינו מתמרמרים על רוע מזלנו. עם זאת, הדבר לא היה מאפשר לנו לחוות את הקארמה שלנו, לא היינו יכולים לחוות את הסבל והכאב ההכרחיים עבור התיקון וההתפתחות שלנו. השכחה של מה שאנו עצמנו תכננו, היא זו שמאפשרת לקארמה שלנו לפעול ולהתקיים.

"התמונה שיש לאדם על עצמו היא אשליה גמורה, אבל זה בלתי נמנע בגלל צורת התודעה שיש לו. בימינו, אין לאנשים נטייה להבין את הקארמה, והם גם לא מספיק בשלים לכך. אם, למשל, נשבר החלון של מישהו, הוא עלול לקחת זאת כעלבון מכוון נגדו, והוא מתרגז מפני שהוא מרגיש אדם מבודד. אך אילו היה מאמין בקארמה, הוא היה מרגיש קרוב לכל המקרוקוסמוס והיה יודע שלמעשה אנחנו שברנו את החלונות בעצמנו. כי למעשה אנו חלק מהמארג של הקוסמוס כולו, וזו שטות גמורה לדמיין שאנחנו סגורים בתוך העור שלנו. אך רק בילדות המוקדמת מאוד קיים הרגש הזה של אחדות עם הקוסמוס; בחיים המאוחרים יותר הוא אובד, בנקודה שעד אליה מגיע הזיכרון". [20]

השכחה שלנו את עולמות הרוח והזיכרון הארצי הסובייקטיבי שמתפתח כאן על פני האדמה, מהווים כעין "חומת זיכרון" החוסמת בפנינו את הגישה לעולם הרוח. החל מאמצע החיים ובמיוחד לאחר גיל 49, נפתחת האפשרות לפגוש את שומר הסף הקטן.[21]

במפגש עם שומר הסף הקטן עלינו לחדור את "חומת הזיכרון" הזו, היוצרת מיסוך בינינו ובין עולם הרוח. אז, לדברי שטיינר, נחווה קור נוראי (הזיכרון הוא "קר"), שיגרום לנו "לרעוד", אך מתוך השהייה בקור הזה ייוולד חום, תיוולד אש רוחנית שתאפשר חדירה אל מעבר לזיכרון הארצי וגישה אל המקור של הרצון הרוחני שלנו בין מוות ללידה חדשה. רצון זה הוא התולדה של חיינו הקודמים והזרע שהבאנו עמנו לחיים הארציים.

ההיזכרות במי שהיינו בחיים הקודמים ולקיחת אחריות מלאה על החיים הללו היא המאפשרת השתחררות הדרגתית מהקארמה לאחר גיל 49.[22]  זהו למעשה המסע של האדם אל החירות.

תיאור מקרה ביוגרפי: "כומר" (אלון, בן 49)

"לאורך חיי תמיד הרגשתי שהסבל שלי אינו לגיטימי, הכאב של אחרים תמיד נראה לי 'קשה יותר', 'מוצדק יותר'. לא פעם בחיי סבלתי מאוד, אך הסיבות לסבל שלי נראו לי קטנות ובלתי נחשבות. במשך שנים זה היה כאב שנשאתי עמי, בלי להבין מדוע הוא מנת חלקי, נמשכתי לעבודה עם הכאב והסבל של אנשים אחרים שנתנה לי סוג של מזור ולגיטימציה לחוות דרכם גם את הכאב שלי.

"בתהליך ממושך ונוקב של ייעוץ ביוגרפי עלתה לי יום אחד תמונה מחיים קודמים: בתמונה ראיתי את עצמי ככומר, יושב מאחורי קיר, ומאזין לווידויים של אנשי הקהילה שלי שבאו להתוודות בפניי על סבלותיהם, חטאיהם ועוד. במהלך החקירה הביוגרפית גיליתי כי בחיי הקודמים לא ממש 'חייתי את החיים שלי'. ניתן לומר כי חוויתי את החיים וניזונתי מתוך הסבל והתלאות של האנשים שבאו אליי ככומר, ואילו אני עצמי נשארתי 'מאחורי מסך', חייתי את החיים רק באופן חלקי, לא לכלכתי את ידיי בבוץ של החיים, נשארתי 'טהור ונקי', מרוחק מהחלקים 'הנמוכים' הכרוכים בהתגשמות. הסבל של המאמינים שבאו אליי שימש אותי לאחר מכן לשאת דרשות יפות שעוררו אהדה והערכה כלפיי של קהל המאמינים שהגיע לכנסייה. אני נהניתי והתעליתי מתוך פירות סבלם של אנשים אחרים בלי לשלם את המחיר בעצמי.

"ההיזכרות הזו במי שהייתי בחיים קודמים, שיכולתי למצוא לה עדויות גם בחיים האלו, פתחה לי פתח מחודש להבין את כל הביוגרפיה שלי. הבנתי כי הכאב הזה הוא התיקון והאיזון למי שהייתי בחיים קודמים. ההבנה הזו לא הייתה קלה, אך היא אפשרה לי להתחיל להשלים עם גורלי ולקחת עליו אחריות, להבין כי אין זו טעות שהוא מנת חלקי."

הזיכרון והגוף האתרי

הגוף האתרי – גוף החיים, שנושא את הזיכרונות שלנו, אינו בלעדי לנו, גם לצמחים ולבעלי החיים יש גוף אתרי. אם כן, מה מבדיל בין הגוף האתרי שלנו ושלהם?

אתר חופשי

כאשר אנו טומנים באדמה זרע של צמח, אנו יכולים לנבא מראש איזה צמח הוא יגדל להיות. השעועית (למשל), צומחת מהזרע מבלי שנצטרך "לחנך" אותה. זהו טבעה. צמחים אינם יכולים להתחנך ולהשתנות, אך בני אדם כן. הגוף האתרי של הצמח מנוצל בצורה ידועה מראש ובלתי ניתנת לשינוי, לכן לא ניתן לגרום לזרע של שעועית להפוך למשהו אחר. הפוטנציאל שלו הוא מוגבל וסופי. לעומת זאת אצל האדם רק חלק מכוחות החיים מנוצל לצמיחה ואילו חלק אחר הוא חלק חופשי, זהו החלק שניתן "לחנך", הן מבחוץ, דרך הסביבה, והן בהמשך, דרך "חינוך עצמי". החלק החופשי של הכוחות האתריים הוא זה שמאפשר לנו ללמוד, להשתנות, להתפתח, להיות בעלי פוטנציאל אין סופי. האופן שבו ינוצלו כוחות חופשיים אלו הוא פועל יוצא של גורמים רבים ובהם האני שלנו, סביבתנו, הקארמה והייעוד שלנו.

כוחות המרפא האתריים

מתברר שהאופן שבו השתמשנו בחלק החופשי של גופנו האתרי בגיל צעיר – האם היינו ערניים, סקרנים, חרוצים, האם התייחסנו לרשמים שניתנו לנו בצורה מלאת חיים או בצורה יבשה, האם היינו חיוניים או אדישים ועד כמה הסביבה שלנו העניקה לנו גירויים וסביבה מלאת חיים ועשירה – ישפיע בבגרותנו על האופן שבו נתמודד עם מצבים של מחלה. לדברי שטיינר, אדם שבצעירותו התעניין בסביבתו והשתמש בגופו האתרי בדרך מלאת חיים והעשיר אותו, יגיב באופן טוב יותר למצבי מחלה ויהיה בעל סיכוי גדול יותר להירפא.

"שערו בנפשכם שאדם נהיה חולה פשוט משום שנחשף לאקלים בלתי מתאים. עכשיו תדמיינו שאדם זה יכול להיות חולה בשני מצבים שונים. אחד מהם הוא שאין לו הרבה עבודה בחלק החופשי של גופו האתרי. הבה ונניח שהוא בחור עצלן, והעולם החיצוני אינו עושה עליו הרבה רושם, והחינוך שקיבל לא העניק לו קשיים גדולים משום שהדברים נכנסו לאוזנו האחת ויצאו מהאחרת. אדם שכזה אי אפשר כל כך לעזור לו לחזור לעצמו כמו אדם אחר שהוא בעל מחשבה ערנית וחיה ושבנעוריו קיבל פנימה כה הרבה ועבד הרבה ומכאן סיפק היטב את החלק החופשי של גופו האתרי. […] חלק חופשי זה של הגוף האתרי שצמח באופן אנרגטי דרך רשמים רבים תובע את זכותו, ותנועתו הפנימית תורמת לתהליך הריפוי. במקרים לאין מספר אנשים חייבים את ריפויים המהיר או חסר הכאבים לעובדה שכשהיו צעירים הם קיבלו רשמים בהתעניינות מלאת חיים. […] אתם יכולים לראות בעצמכם אם תביטו בעולם בעיניים פקוחות ותבחינו כיצד אנשים עם מנטליות עצלנית ואנשים עם מנטליות פעילה מתנהגים כאשר הם חולים".[23]

בעבודתי כיועצת ביוגרפית ליוויתי מספר גדול של נשים וגברים שהיו בשלבי החלמה שונים ממחלת הסרטן. בתהליך שעברנו יחד יכולתי לראות כי ברשותם של אנשים שבשבעונים הראשונים של חייהם "הזינו" את האיבר החופשי של גופם האתרי, והוזנו על ידי סביבתם דרך סקרנות, עניין כן בסביבתם, חריצות, התמדה וכוח רצון, עמדו יותר כלים להתמודד עם מחלתם, גם כאשר מבחינה רפואית היא הוגדרה כקשה. כמו-כן, יכולתם בשלבי ההחלמה לעבד את המחלה, להעיז לעשות שינויים מהותיים בחייהם ובתפיסתם ולהפיק ממנה פירות נפשיים ורוחניים הייתה גבוהה יותר.

 עבודה רוחנית ריתמית ודמנציה

נראה כי האופן שבו אנו משתמשים בחלק החופשי של גופנו האתרי והמידה שבה הוא מנוצל עבור התפתחות רוחנית, יכול להשפיע לא רק על בריאותנו הפיזית ועל יכולתנו להתמודד עם מצבי מחלה, אלא גם על בריאותנו המנטלית ועל רמת הסיכון שלנו לאבד את רצף הזיכרון שלנו. קיימות עדויות לכך שעבודה רוחנית ריתמית מפחיתה באופן משמעותי את הסיכוי ללקות בדמנציה.

ד"ר צבי לניר מספר על מחקר עומק רב שנתי שנערך באוניברסיטת קנטאקי ובחן את הקשר בין אורח חיים ובין מחלת האלצהיימר. המחקר, שהחל ב-1986, וידוע בשם "מחקר הנזירות", נעשה על קבוצה של 678 נזירות במסדר ובבית הספר לנזירות נוטרדאם: "החוקרים, שהתענינו בהתפתחותה של מחלת האלצהיימר בגילים המתקדמים, הסתקרנו לבחון דווקא קבוצה זו מאחר והם הניחו שיש קשר בין אורח החיים שלהן ובין עדויות על כך שנזירות ונזירים מאריכים חיים יותר מממוצע האוכלוסייה הכללית. ואכן, נמצא שמבין המשתתפות במחקר היו גם שהאריכו חיים מעבר לגיל המאה. הנזירות הסכימו גם לנדב את מוחן למחקר לאחר מותן וכך ניתן היה לקיים מחקר משווה הבוחן את התפקוד הקוגניטיבי שלהן בגילים המתקדמים, כפי שהיה בפועל, ולהשוות אותו לממצאים הנוירולוגיים של מוחן שנותח לאחר שעברו לעולם שכולו טוב. מה שנמצא הדהים את החוקרים. כשהשוו את הממצאים הנוירולוגים שנמצאו לאחר מותן של הנזירות למעקב הקוגניטיבי שקיימו לגבי תפקודן בחייהן, התברר שאצל רבות מהנבדקות נמצא פער גדול בין השניים. מתברר שלמרות שבמוחן נמצאו סימנים נוירולוגים ברורים לכך שהיו חולות במחלת האלצהיימר, רובן המשיכו להיות ערניות ומלאות חיים ותפקדו היטב ממש עד סמוך למותן."[24]

הברכה שבשכחה

כפי שראינו, יכולתנו לזכור מהווה מרכיב הכרחי באנושיות שלנו. עם זאת, אנו לא רק זוכרים, אנו גם שוכחים. מהו הוא אם כן תפקידה של השכחה? מדוע איננו זוכרים "הכול"?

תארו לעצמכם שלא הייתה שכחה, שהיינו זוכרים הכול ללא כל יכולת סינון, כל מה שקרה, כל גירוי שנחשפנו אליו. אנו לא שמים לב, אבל בצד העובדה שאנו זוכרים, אנו גם כל הזמן שוכחים – לא רק מה שאירע לפני שנים, אלא אפילו מה שהתרחש סביבנו לפני רגע. זהו אחד הדברים המבדילים בין הזיכרון האנושי לזיכרון של מחשב. המחשב זוכר "הכול", לנו יש לא רק את היכולת לזכור אלא גם את היכולת לשכוח.

מתברר שדווקא כאשר אנו שוכחים ברמה הקוגנטיבית, הדברים ששכחנו חודרים עמוק יותר פנימה ויכולים לפעול על האיבר החופשי של גופנו האתרי. הגוף האתרי זוכר את מה שאנו כבר שכחנו ברמה המודעת ולדברי שטיינר "האידיאות הנשכחות"[25]  פועלות עלינו באופן מקדם ומבריא.

שטיינר טוען כי רשמים נפשיים קשים אשר נחרטים בזיכרוננו ועולים בנו שוב ושוב מזיקים לנו. זה כמו "חומר" שנצבר בתוכנו בלי לעבור עיכול ועיבוד ובכך חוסם, מעכב ומונע מרשמים אחרים להיכנס ולהיקלט. על-פי דבריו, מצב כזה עלול לגרום לאיבר החופשי של גופנו האתרי לסבול מ"תת תזונה". השכחה, מאפשרת לזיכרונות הללו לעבור עיבוד בעולם הרוח במהלך השינה. דאגות שמדירות שינה מעיננו מזיקות לנו, אומר שטיינר, כי בזמן השינה פועלים הכוחות האתריים החופשיים על הרשמים ששכחנו ומפרקים אותם, כמו שמערכת העיכול מפרקת את המזון בגופנו.

"במקרה הזה ברור כמה ברכה יש בשכחה, ובאותו זמן יש לכם רמז לצורך לא להכריח את עצמכם לזכור משהו, אלא מוטב ללמוד לשכוח אותו. הדבר הנורא ביותר לבריאותו הפנימית של האדם היא חוסר היכולת לשכוח."[26]

דוגמה לחשיבות ולברכה שבשכחה ניתן לראות במצבים של טראומה. שני אנשים יכולים לחוות מצב טראומתי קשה, למשל, נוכחות באירוע של פיגוע בטחוני, ועם זאת התגובה שלהם לאירוע לא תהיה זהה. האחד יצליח לשוב ולהמשיך בחייו, ואילו עבור האחר, רצף החיים ייקטע והוא יסבול מפוסט טראומה.

אחד הדברים שמבחינים בין אדם עם פוסט טראומה לאדם שלא חווה פוסט טראומה זו היכולת לשכוח. אדם עם פוסט טראומה נזכר למעשה שוב ושוב באירוע הטראומתי וחי אותו כל פעם מחדש. יש שם היאחזות, אין תנועה, ואין אפשרות להשתחרר.

לעיתים קרובות קיימת בנו נטייה להיאחז בזיכרונות קשים מהילדות ולחיות אותם שוב ושוב. הדבר מזיק לבריאותנו הפיזית והנפשית ופוגע ביכולתנו להשתנות ולהתפתח.

העבודה המיוחדת שאנו עושים בייעוץ הביוגרפי מאפשרת לנו ולמיועצים שלנו להשתחרר מזיכרונות קשים שנאחזנו בהם שנים ועיכבו את התפתחותנו. הפרשנות החדשה הניתנת לאירוע בעקבות העבודה הביוגרפית, ההבנה של תפקידו עבור הקארמה ועבור הייעוד שלנו, והיכולת לחברו מחדש לרצף החיים השלם מאפשרת לנו "לשנות את הזיכרון". ניתן לומר כי לא רק ההווה והעתיד ניתנים לשינוי דרך עבודה זו, אלא גם העבר, איננו אנוסים עוד להיות כבולים אליו.

 תיאור מקרה: כל העולם במה (גלית, 42)

"גדלתי בקיבוץ, בלינה המשותפת. בילדותי היה ילד אחד שפגע בי מאוד במשך שנים. הדבר החל בילדות המוקדמת ונמשך לאורך שנות הנעורים. במשך שנים הזיכרונות לגביו שבו ועלו, ובמיוחד כל פעם שפגשתי אותו במקרה בקיבוץ, זה עורר בי כאב גדול. בעקבות התהליך שעשיתי בייעוץ הביוגרפי, כל ההסתכלות שלי עליו ועל התפקיד שלו בחיי השתנתה. מאויב יכולתי לזהותו כשליח בעל תפקיד קריטי בהתפתחות שלי.

"באחד החגים באתי לביקור בקיבוץ, לפתע הוא עלה והופיע על הבמה, וקרה לי דבר מופלא – בבת אחת יכולתי לראותו כמו "שחקן", לא רק על הבמה בחג אלא גם בהצגה של החיים שלי. כל ההשפעה של זיכרונות הילדות בבת אחת השתנתה, פגה. זה היה כאילו הם איבדו את הכוח המרעיל שלהם לגביי, ממש כאילו הייתי נתונה לכישוף שלפתע הוסר. יכולתי לחוש כיצד הרעל הופך לכוח מרפא."

נשכח ונסלח

בעם שלנו, העם היהודי, קיימת נטייה חזקה להיאחז בזיכרונות הטראומטיים. כך למשל, נוהגים לומר בהקשר לשואה: "לא נשכח ולא נסלח". החגים היהודיים מבוססים על זיכרון טראומטי – פורים, פסח וכיוב. מצד אחד אין ספק שלזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה המשותפת שלנו כעם יש תפקיד מאחד, וכנראה תפקיד חשוב בשמירה מפני התבוללות, מנגד נשאלת השאלה מה היה מתאפשר אם היינו יכולים לשכוח? להרפות מהזיכרונות הקשים? או אולי, להתמיר את הזיכרונות, מזיכרונות טראומתיים, ארציים, לזיכרונות רוחניים, לזהות בצד הכאב את התפקיד שלהם בהתפתחות שלנו כעם וכבני אנוש.

"סליחה אינה פגם באדם, אלא אחד מהדברים הבריאים יותר בחיי אדם. אם אדם היה רק מפתח את זיכרונו, ואם כל דבר שעושה רושם עליו היה נשאר בזיכרונו, גופו האתרי היה צריך לשאת הרבה, ותכולתו הייתה נהיית יותר ויותר נרחבת ומקיפה, אבל באותו זמן היא הייתה נהיית יותר ויותר יבשה."[27]

ניתן לומר כי שמירת טינה היא חוסר יכולת לשכוח. כאשר אנו זוכרים למישהו פגיעה כלשהי שהוא פגע בנו ושומרים לו טינה, אנו פוגעים ביכולתו להתפתח, אנו מקפיאים אותו בתוך הזיכרון של המעשה שהוא עשה ואיננו מאפשרים לו להשתנות. אנו מכריחים אותו להישאר בתפקיד הפוגע. זאת בניגוד לעבודה הרוחנית שיכולה לאפשר לנו לראות את האחר שחולל את הסבל כשליח בקארמה שלנו.

לעיתים, אפילו כאשר אנו נאחזים בזיכרון חיובי לגבי אדם אחר, ומקפידים להזכיר זאת בכל הזדמנות, זה עלול להגביל אותו. יצרנו עליו איזושהי תמונה או דימוי וכעת הוא עלול לחוש חובה לשמר ולקיים אותם, להמשיך להתאים את עצמו "לזיכרון המת" שלנו.

ניקח כדוגמה אישה שבמשך ילדותה ובגרותה המוקדמת הייתה תמיד "ילדה טובה". עתה היא אינה רוצה עוד להיות רק "ילדה טובה", קיימים בה חלקים נוספים שמבקשים להתגלות ולבוא לידי ביטוי. אולם אם סביבתה – הוריה, חבריה, מכריה – ייצמדו לתמונת הזיכרון שלהם אודותיה, הם יקשו עליה להשתחרר מהתפקיד שאינו משרת אותה עוד.

כאשר אנו מסכימים לוותר על "תמונת הזיכרון" שלנו אנו יכולים לאפשר למשהו חדש להיכנס. הרוח היא תמיד בהשתנות, תמיד בתנועה, הזיכרונות הארציים שלנו אינם בתנועה, כאשר אנו נאחזים בזיכרון שלילי ואפילו חיובי, אנו מונעים מהרוח להיכנס.

זיכרון ושכחה במסע לאחר המוות

שטיינר מתאר בהרחבה בהרצאות רבות את המסע שאנו עוברים לאחר המוות, שבמהלכו אנו עוברים תהליך של עיבוד החיים הקודמים והכנה של החיים הבאים.

לאחר המוות אנו נפרדים תחילה רק מגופנו הפיזי, בעוד הגוף האתרי נשאר עמנו במשך שלושה ימים נוספים, בימים אלו אנו רואים את כל מהלך חיינו הארציים במעין תמונה פנורמית. כל הזיכרונות שנשמרו בגוף האתרי נגלים לנו כתמונה. הזיכרון בזמן הופך לזיכרון במרחב.

לאחר שאנו נפרדים מגופנו האתרי, תמצית ממנו נשארת וממשיכה אתנו לאורך המסע, לשלב המכונה "קמלוקה". אורכה של ה"קמלוקה" הוא כמשך שליש מהחיים הארציים שקדמו למוות. בתקופת ה"קמלוקה", על האדם להתוודע למעשיו הבלתי מוסריים בחיים הארציים, מנקודת מבט רוחנית ולהיטהר מכל התשוקות, המאוויים והדחפים הקושרים אותו עדיין לקיום הארצי.

"ראינו שהסבל והמחסור בקמלוקה נגרמים על ידי אי היכולת של האדם לשכוח כמה מהקשרים עם העולם הפיזי, ואז העולם הפיזי ניצב לפניו כמו זיכרון. אך כאשר הוא עובר דרך המים של "לתה", נהר השכחה,[28] ולומד לשכוח, ההישגים והניסיונות של ההתגשמות שעברה יכולים לשמש לעבודה ולבנייה של האבטיפוס של החיים הבאים. עכשיו האושר מלא השמחה של הדוואכן [29] מתחיל לקחת את מקומו של הסבל. […] כמובן שאחרי המוות זיכרון ושכחה עוטים צורה קצת אחרת. הם משתנים כך שקריאה ברשימות האקשיות[30] לוקחת את מקומו של הזיכרון הרגיל. מה שקורה בעולם לא נעלם כמובן, הוא רק מופיע באופן אובייקטיבי."[31]

אם כן, במסע לאחר המוות מקבלים הזיכרונות שלנו אופי אחר, אנו נפרדים בהדרגה מהזיכרונות הארציים ובמקומם זוכים להיכנס לתוך התודעה הגבוהה של הזיכרון הקוסמי, המצוי ברשימות האקשיות.

כפי שתיארתי קודם, דרך עבודה תודעתית רוחנית אמיצה ונוקבת, אנו יכולים לשנות את הזיכרון שלנו מזיכרון ארצי לזיכרון קוסמי, עוד בחיינו על פני האדמה. ניתן לדמות זאת למעבר מנקודת מבט אנושית לנקודת מבט אלוהית. כבני אדם הפרספקטיבה שלנו מצומצמת, אנו רואים את הדברים מהאדמה – מלמטה, מנקודת מבט קטנה, מצומצמת, נקודתית, לעיתים קרובות ילדותית ומעוותת. המבט האלוהי הוא מבט גבוה, רחב היקף, המתבונן על הדברים בו זמנית מתוך נקודות מבט רבות ושונות, על כל צדדיהם ומורכבותם.

בייעוץ הביוגרפי, כאשר אנו חוקרים אירוע ביוגרפי, אנו מנסים לחבר אותו לתמונת החיים השלמה ולהבין את משמעותו הרוחנית. לא תמיד הדבר אפשרי בעת התרחשות האירוע, לעיתים קרובות יידרש לנו זמן, ורק לאחר כמה חודשים או אפילו כמה שנים נוכל להבין את משמעותו השלמה. במקרים בהם התמונה הגבוהה של האירוע מתגלה בפנינו, זוהי חוויה של חסד והתעלות.

זיכרון ושכחה בחניכה הרוחנית

בספרו כיצד קונים דעת העולמות העליונים? מתאר שטיינר כי ישנם דברים שאנו "חייבים לשכוח" במהלך מסע החניכה הרוחנית שלנו, ודברים אחרים אותם אנו "חייבים לזכור". אלו מכונים על ידו בשמות: "שיקוי השכחון" ו"שיקוי הזיכרון".

"אם המועמד הגיע לבשלות הזאת, מקבל הוא מה שנקרא סמלית: "שיקוי השכחון". כלומר: הוא מוכנס אל הסוד כיצד לפעול מבלי להיות מופרע על ידי הזיכרון הנמוך. דבר זה נחוץ מאוד למתקדש. כי מן ההכרח שיהיה לו אמון מלא בהווה העכשווי. מן ההכרח שיהיה ביכולתו להשתחרר מהשפעת הזכירות, המשומרות בזיכרונו, העוטפות את האדם בכל רגע של חייו. אם אני דן דבר הקורה לי היום, בהתאם לניסיון של יום האתמול, הריני חשוף לטעויות מרובות. מובן, כי אין כאן הכוונה לומר כי על האדם להתכחש לניסיון אשר רכש בחיים. תמיד צריך הניסיון להיות לפני עיניו במידת האפשרות. אבל הכרחי הדבר כי למתקדש תהיה היכולת לשפוט כל ניסיון חדש אך ורק בהתאם לצפון בו, באותו ניסיון, להתרשם ממנו מבלי להיות מושפע מדעה הנובעת מניסיון בעבר. בכל רגע עלי להיות מוכן שכל דבר או ישות יגלו לי גילוי לגמרי חדש. […]

"השיקוי השני המוגש למתקדש הוא: "שיקוי הזיכרון". שיקוי זה מעניק לו את הכושר לזכור בכל עת את האמיתות העילאיות. יד הזיכרון הרגיל תקצר מעשות זאת. חייבים להתאחד, להיעשות אחד עם האמיתות העילאיות. חייבים להגיע לא רק לידען, אלא להשתמש בהן כדבר מובן מאליו, להפוך אותן להתאמנות, להרגל, לנטייה. הכרחי שלא יהיה צורך, כלל וכלל, להעלות אותן במיוחד במחשבה; צריך שתתגלמנה בעצם אישיותו של האדם; חייבות הן לזרום דרכו בדומה לתהליכי החיים שבתוך גופו. כך עושה האדם את עצמו, במובן הרוחי, בהדרגה למה אשר במובן הפיזי עשהו הטבע."[32]

בייעוץ הביוגרפי אנו נדרשים "לקחת" "שיקוי שכחון" בכל פעם שאנו יושבים מול מיועץ בחדר הייעוץ. יש לנו ידע רב על המיועץ שלנו, במיוחד אם הוא מיועץ ותיק, לעיתים קרובות אנו מכירים את סיפור חייו, הדפוסים שלו, המחוות שלו, "יותר טוב ממנו עצמו". הידע הזה חשוב עבור העבודה שלנו עמו, אך באותו הזמן, ברגע המפגש, אנו נדרשים לשכוח את כל מה שאנו יודעים עליו ולפגוש אותו כאילו זו הפעם הראשונה שפגשנו בו, רק כך נוכל לפגוש אותו באמת. בחדר הייעוץ עלינו לרוקן את עצמנו מכל הידע והניסיון שרכשנו, אם נידרֵש להם הם יופיעו ברגע המתאים, אך אסור לנו להיאחז בהם, עלינו לפנות חלל בכדי שהרוח תוכל להיכנס.

באותו הזמן אנו נדרשים להחזיק בתוכנו ולזכור את האמיתות הרוחניות. לא פעם המיועצים שלנו מגיעים אלינו בעיתות משבר, המלווים ברגשות של ייאוש, דיכאון, חוסר טעם, חרדה ועוד. לעיתים גם אנו עצמנו נתונים לרגשות דומים מתוך המשברים הפוקדים אותנו. אנו עלולים ליפול להזדהות שלא תשרת אותם. לא נוכל לעזור להם להבין את האירועים ולהתמודד עמם באופן רוחני, אם האמיתות הרוחניות אינן מופנמות בתוכנו. עלינו להחזיק אותן בתוכנו, עבורם ועבור עצמנו.

בתקופה קוסמית גורלית ומיוחדת זו, "תקופת הקורונה", היוצרת טלטלה ומשנה סדרי עולם בקרב האנושות כולה ובקרב כל אחד מאיתנו, עלינו לשאול את עצמנו — מהי האמת הרוחנית שהתגלתה לי או התחדדה אצלי בתקופה זו, אותה איני רוצה לשכוח, אותה אסור לי לשכוח? מהי האמת הרוחנית שתישאר איתי גם לאחר שתקופה זו תחלוף? ומה עליי לעשות על מנת לא לשכוח אותה?

לא ניתן להבין באופן מלא את המשמעות של "היות אדם", בלי להתייחס לזיכרון ולשכחה. אופיו של הזיכרון השתנה לאורך האבולוציה הקוסמית והאנושית במקביל להתפתחות התודעה של האדם ולהפיכתו לישות בעלת אני אינדיווידואלי. לזיכרון ולשכחה תפקיד משתנה גם לאורך הביוגרפיה האישית. עבודה תודעתית רוחנית יכולה לאפשר לאדם, החל מאמצע חייו, לעשות את המעבר מן הזיכרון הארצי אל הזיכרון הקוסמי, להתבונן על אירועי חייו באופן חדש ולפרש אותם מתוך נקודת מבט רוחנית ושלמה יותר. הידע האנתרופוסופי ככלל והידע הביוגרפי-קארמתי בפרט נותנים בידינו כלים לעשות זאת.

ביבליוגרפיה

  1. להט, א. (2010), חוקר הזיכרון המוביל בעולם ממליץ: לשכוח, מאמר בעיתון כלכליסט.
  2. לניר, צ. (2016), המסובב והמסובב של הקוגניציה והמוח, https://bit.ly/2Xyvuno
  3. שטיינר, ר. (1908), ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו, הרצאה 1, הוצאת חירות, GA107. תרגם יוחנן מרגלית.
  4. שטיינר, ר. (1910-11), רקע לבשורה על פי מרקוס, הרצאה 6, הארכיב העברי של דניאל זהבי, GA 124. תרגמה מרים פטרי.
  5. שטיינר, ר. (1912), עולם החושים ועולם הרוח, הרצאה 4, הארכיב העברי של דניאל זהבי, GA 134. תרגמה מרים פטרי.
  6. שטיינר, ר. (1923), ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית, הרצאה 1, הארכיב העברי של דניאל זהבי, GA233. תרגמה מגרמנית תומר רוזן גרייס.
  7. שטיינר, ר. (2008 – מהדורה 7), כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, הוצאת מיכאל, הרדוף. תרגם נחמן בר שלום.
  8. שטיינר, ר. (2011), עיונים אזוטריים ביחסים קארמתיים (יחסי קארמה), כרך א', הוצאת מיקרוקוסמוס. תרגם עלי אלון.
  9. Steiner, R. (1916), Memory and Habit, lecture 1, Rudolf Steiner Archive, GA170
  10. Steiner, Memory and Love, 1922, GA218, Rudolf Steiner Archive.

[1] מחקר זה נערך במסגרת בית הספר "כחותם" להכשרת מטפלים בייעוץ ביוגרפי, והוצג במסגרת כנס קהילת "כחותם", דצמבר, 2019.

[2] להט, חוקר הזיכרון המוביל בעולם ממליץ: לשכוח, 2010.

[3] גם לבעלי החיים ולצמחים (וייתכן שאפילו למינרלים) יש זיכרון, אך הוא נושא אופי שונה, אופי הישרדותי-אינסטינקטיבי ולא אופי תודעתי. לא נראה כי בעלי החיים זוכרים את אירועי חייהם ויכולים לחזור ולהתבונן עליהם דרך תודעה ותודעה עצמית באופן שבו אנו עושים זאת.

[4] שטיינר, עולם החושים ועולם הרוח, הרצאה 4, 1911.

[5] שם.

[6] שטיינר, יחסי קרמה 1, 2011, הרצאה 6, עמ' 108-104.

[7] ראו: שטיינר, מדע הנסתר בקוויו העיקריים, 1998.

[8] גוף-החיים, הגדילה, הפרייה והרבייה. משותף לאדם ולעולם הצומח. עיקר התפתחותו בשבעון השני.

[9] היסוד המוצק לא היה קיים בירח קדמון, הוא נוצר רק בפלנטת האדמה.

[10] Steiner, Memory and Habit, 1916, lecture 1. תרגום חופשי.

[11] שטיינר, ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית, 1923, הרצאה 1.

[12] שטיינר, ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית, 1923, הרצאה 1.

[13] Steiner, Memory and Love, 1922. .תרגום חופשי

[14]לוציפר ואהרימן הם שני כוחות נגד, שתי איכויות הקיימות בעולם ומושכות את האדם לעבר "רוע" הנובע מחד צדדיות אותו על האדם להתמיר ולאזן באמצעות האני שלו, המרכיב הרוחני של ישותו.

[15] Steiner, Memory and Habit, 1916, lecture 1. .תרגום חופשי

[16] Steiner, Memory and Habit, 1916, lecture 1. .תרגום חופשי

[17]מראה שחורה היא סדרת דרמה טלוויזיונית בריטית, של היוצר צ'ארלי ברוקר. הסדרה עוסקת בהשלכות אפשריות של אורח החיים המודרני והטכנולוגי על עתיד האנושות וערכיה. לכל פרק יש ליהוק, תפאורה ואפילו מציאות שונים. אבל כולם עוסקים בדרך שבה אנחנו חיים בהווה ובדרך בה אנו עלולים לחיות בזמן הקרוב אם "לא נשים לב".

[18] שטיינר, רקע לבשורה על-פי מרקוס, 1911, הרצאה 6.

[19] שטיינר, גוף-נפש-רוח, 2006, עמ' 54-53.

[20] שטיינר, רקע לבשורה על-פי מרקוס, 1910, הרצאה 6.

[21] שומר הסף הקטן – הישות הנושאת את כל הפגמים שלנו, את כל חלקי ה"צל", נמצאת על הסף של שערי עולם הרוח, ומונעת מאיתנו להיכנס עד שנהיה מוכנים.

[22] גיל 49 מכונה: "גיל שחרור עבדים", להרחבה ראו סוד הגילים, הוצאת "כחותם".

[23] שטיינר, ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו, 1908, הרצאה 1.

[24] לניר, המסובב והמסובב של הקוגניציה והמוח, 2016.

[25] האידיאות הנשכחות הן ידע רוחני השייך לאנושות, שניתן לאנושות על ידי כל המורים הרוחניים הגדולים שליוו אותה בתקופות השונות. בתקופות קדומות הן היו נגישות לאדם בצורה אינסטינקטיבית, בתקופתנו הן "נשכחו", אך הן עדיין קיימות בזיכרון הלא מודע שלנו.

[26] שטיינר, ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו, 1908, הרצאה 1.

[27] שם.

[28] לתה – נהר השכחה במיתולוגיה היוונית. את מי הלתה שותים המתים כי עליהם לשכוח לגמרי את זהותם הקודמת.

[29] דווכאן – עולם הרוח העליון. משמעות המילה דווה (Deva) בבודהיזם ובהינדואיזם היא  נשגב, אלוהי, שמימי.

[30] כל פעולה, מעשה או רגש שחווינו בחיינו הארציים האינדיווידואליים וכן כל מאורע, התפתחות ושינוי שחלו באנושות ובקוסמוס כולו, מוטבעים ונרשמים באֶתר הקוסמי במה שמכונה "הרשימות האקשיות".

[31] שטיינר, ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו, 1908, הרצאה 1.

[32] שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, 2008, עמ' 60.

print