זכר ונקבה בראם – גיל 12 / אורנה בן דור

זכר ונקבה בראם – גיל 12 בראי הביוגרפיה

ZAGREB, CROATIA - DECEMBER 12: Mariotto Albertinelli: Expulsion

“זה ספר תולדות האדם ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו.
זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שם אדם ביום היבראם”
( בראשית ה’ פסוק א’.)

על פי התפיסה האנתרופוסופית, גיל 12 הוא אחד משלושת הגילאים, בהם מתגלה לפני האדם ישותו הארצית,החלקית. שני הגילאים הנוספים הם – גיל 5 וגיל 9.
הכוונה היא, שהאירועים המכוננים הקורים לאדם בגילאים אלו, עוזרים לו ליצור את האני הארצי שלו, ולחשוף אותו – אני שתפקידו לעזור לאדם להתגשם כאן על פני האדמה, מתוך שמירה על בטחונו הקיומי. תפקידו של האני הארצי הוא לסלק מכשולים שימנעו מהאדם מלהרגיש בטוח ומוגן בחייו. מכשולים כגון – חרדות של היבלעות לתוך העולם, הכחדה של העצמי, חרדות קיומיות וכו’… המפריעים לנהל חיים תקינים. יחד עם זאת, האני הארצי אינו ישותו השלמה של האדם, ובהגיעו לאמצע החיים, יצטרך האדם לחזור להחלטות שנעשו בגילאים האלו, ולבדוק את מידת התאמתם לחייו הבוגרים, למהות חייו, ולהתפתחותו הרוחנית.

הגירוש מגן העדן – מעולם הרוח, לעולם הנפש והחומר.

במאמר על גיל 9 הצבעתי על הפיצול הראשון שנוצר בין האדם לעולם.[1]
למרות הפיצול  בין הילד לעולם, החל בגיל 9 –  בתוך עצמו, נשאר הילד עדיין ישות שלמה. עד גיל 9 חווה הילד את עצמו כחלק משלם, בדומה לאדם בתקופה הפגאנית העתיקה, שחש את עצמו אחד עם הטבע והקוסמוס. כמו האדם הפאגני, הוא חווה את העולם ואת חייו כהרמוניה מקודשת. עד גיל זה חי הילד בתודעת גן העדן שלפני האכילה מפרי עץ הדעת.האכילה מפרי עץ הדעת מסמנת את הגירוש מגן העדן של הילדות, ותחילת התפתחות תודעת נפרדותו של הילד מן העולם. בגיל 9 נולדת אצל הילד תודעת העצמי, ותחושת השלמות מסתיימת.
בגיל 12 נוצר הפיצול השני – הישות האנושית נפרדת לשני מינים – זכר ונקבה. מיניותו המתגשמת של הילד מבדילה אותו כעת, לא רק מן העולם, אלא גם מבני המין השני.
פיצול נוסף חל בין עליונים ותחתונים – בין כוח החשיבה לכוח המיני. הכוח המיני תופש את מקומו, כגורם משמעותי בחיי האדם. במקביל, יכולת החשיבה האינטלקטואלית-אנליטית-מופשטת מתפתחת כיכולת ממשית. גיל 12 הוא גיל הקשור להגדרת הזהות העצמית כישות ארצית. אירוע גיל 12 יקבע דפוס חשיבה והתנהגות, הקשור בביסוס הזהות הנפרדת של הילד.
האדם הוא ישות בעלת שלשה גופים ואני. שלושת הגופים הם – הגוף הפיזי, הגוף האתרי, והגוף האסטרלי. האני הוא החלק הרוחני שבאדם. הגופים של האדם ‘נולדים’ בהדרגה במהלך 21 השנים הראשונות, ובגיל 21 ‘נולד’ האני.
” הננו יודעים שבמדע-הרוח, אנו מבחינים ב’היוולדיות’ אחדות. את מה שמכנים אנו ‘ההיוולדות’ הפיזית, בה כאילו מסיר האדם מעצמו את מעטפת- האם הפיזית; עם הגיעו לגיל שבע, מסיר הוא מעצמו את המעטפת האתרית העוטפת אותו עד גיל זה, כלומר – עד להחלפת השיניים, כמו שמעטפת-האם הפיזית מקיפה אותו עד ללידה הפיזית; ובהגיעו לבגרות המינית, כלומר בזמננו אנו בגיל 14, מסיר האדם מעצמו את מה שעד אז נמצא אצלו כמו מעטפת אסטרלית. על כן נולד למעשה גופו האתרי של האדם כלפי חוץ כגוף חופשי רק בגיל שבע, וגופו האסטרלי של האדם נולד עד הגיעו לבגרות המינית; ואז מוסרת ממנו המעטפת האסטרלית החיצונית”.        ר. שטיינר, האוונגליון ע”פ לוקס, הרצאה שלישית, הוצאת מקרוקוסמוס
למרות ששטיינר מציין את גיל 14 כגיל בו נולד הגוף האסטרלי – בהמשך הוא מתאר תנאים מסוימים בהם נולד הגוף האסטרלי האישי של הילד בגיל 12. כמו כן, בימינו, כשהכול מואץ, בהחלט ניתן לדבר על גיל 12 כגיל בו נולדת האישיות העצמית וההגדרה העצמית, כשהמעטפות החיצוניות, שתמכו בו עד תקופה זו – מוסרות ממנו.
ניתן להתייחס לקשר בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס בהקשר לגילאים בכלל, ולגיל 12 בפרט. בתקופה הפגאנית היה בין האדם לעולם הרוח קשר בלתי אמצעי. הוא חש את הרוח המצויה בטבע, מאחורי כל דבר איתו הוא בא במגע. בשלב של תחילת הדתות המודרניות נעלם הקשר הישיר וההרמוני בין האדם לאלוהיו.
עם שלב ההתנתקות מתחושת האחדות עם הרוח, וההפיכה לישות ארצית, מתחיל המסע להגדרה עצמית – הגדרת הזהות העצמית כישות ארצית. את המגע הישיר עם כוחות הרוח מחליפה האמונה באל מופשט, ואת תחושת ההרמוניה עם העולם מחליף המסע למציאת העצמי. אמונה נדרשת רק במקום בו כבר חל פיצול, במקום בו האדם חדל להרגיש את עצמו כחלק מההרמוניה של הטבע, ושל ישויות הרוח.
תהליך מציאת הזהות אוצר בחובו הדיפה של הזולת ושל העולם. כדי לבסס את זהותם העצמית, צריכים הנערים והנערות  לדחות את הזהות אותה נשאו איתם עד גיל זה בתוך המשפחה ומול העולם – אותה הם חוויים כעת כחיצונית להם. שאלת הזהות הופכת כעת לשאלה קריטית, והאופן שבו היא מתגבשת, ייעצב את הדרך בה יפעל האדם בעולם ויגיב אליו, ואת המבנה הפסיכולוגי של נפשו.

נתבונן כעת על גיבוש הזהות אצל הפסיכולוג, ק. ג. יונג, בהיותו בגיל 12:

בספרו האוטוביוגרפי “זכרונות חלומות. מחשבות” מדבר הפסיכולוג הנודע: ק. ג. יונג, על פיצול ממשי החל בתוך יישותו  בגיל זה. הוא מכנה את שתי החלקים שלו – אישיות מספר אחת ואישיות מספר שתיים. אישיות מספר אחת היא של תלמיד בית ספר (כפי שהוא אכן היה), ואישיות מספר 2 היא של זקן חכם:
” כשהיה בן שתים עשרה, עלה בדעתו הרעיון שגם בו עצמו יש שתי אישיות. האחת, תלמיד בית ספר חסר ביטחון, מתבודד ומרגיש לא בנוח במקצת בעולם. והאחרת, זקן סמכותי ומכובד על הכל, אדם בעל ביטחון עצמי גדול שהשפעתו ויכולתו גדולים. “
[2]
אירוע מסוים שאירע לו בגיל 12, הבהיר לו את ההכרח להיות נאמן לאישיות הראשונה, זו של תלמיד בית הספר, ולקחת אחריות עליה.
“שנת חיי השתים עשרה הייתה שנה גורלית עבורי. יום אחד בתחילת קיץ 1887 עמדתי ברחבת הקתדרלה, ממתין לחברי לכיתה שנהג ללכת לביתו בדרך שבה הלכתי. השעה הייתה שתים עשרה והלימודים זה עתה הסתיימו. לפתע הכה על גבי בחזקה נער אחד ומעדתי. ראשי פגע במדרכה בעוצמה כזו שכמעט איבדתי את הכרתי. כחצי שעה התערפלה הכרתי. ברגע שחשתי את המכה חלפה מחשבה במוחי: ” יותר לא יהיה עליך ללכת לבית הספר”. הייתי בהכרה חלקית אך למרות זאת המשכתי לשכב כך יותר מהדרוש במיוחד כדי לנקום בנער שתקף אותי. אנשים הקימו אותי על רגלי והביאו אותי לבית סמוך, שבו התגוררו שתי דודות רווקות. מאז לקיתי בהתקפי התעלפות בכל פעם שהיה עלי לשוב לבית הספר ובמקרים שבהם כפו עלי הורי להכין את שיעורי הבית. יותר משישה חודשים שהיתי מחוץ לבית ספר ועבורי זה היה פיקניק…..”[3]

 

יונג ממשיך לתאר את האופן בו בילה את הזמן הזה בטיולים, דמיונות, ציורים, המצאת עולם משלו – שבו טירות עתיקות וקרבות היו חלק בלתי נפרד ממנו; עולם שלם של מסתורין ופנטזיה.
יום אחד שמע שיחה בין את אביו לרופא, בה מביע הראשון את חששו לגבי גורלו ילדו, ואומר שהוא איבד תקווה בקשר אליו, ושהילד לא יוכל להתפרנס בעתיד למחייתו. הדבר היכה את יונג הצעיר בשוק, ובבת אחת הוא הוטל שוב לקרקע המציאות ונעשה ילד רציני, השתלט על התקפי ההתעלפות שלו, והחל ללמוד בשקיקה. הוא התבייש בעצמו על מה שהוא כינה “הנוירוזה” שלו, ובאותם ימים נבטו בו גם ניצני המצפוניות (המאפיינים את גיל ההתבגרות). יונג שלאחר ההתעשתות, הפך לתלמיד אחראי ומתמיד.

 

נתבונן כעת באירוע זה מנקודת מבט ביוגרפית. ונתחיל במחשבה שחלפה במוחו של יונג הצעיר, בעקבות האירוע: הוא לא ילך לבית ספר. וזה אכן מה שהוא עשה.
במשך חודשים הוא ניצל את האירוע שקרה לו בבית הספר כדי להתרחק מאישיות מספר אחת שלו, זו של התלמיד, והפסיק לקחת עליה אחריות – וזאת על ידי התעלפויות חוזרות ונישנות, בכל פעם שהיה עליו לבצע משימה הקשורה ללימודים. הוא “ניצל” את האירוע, על מנת לברוח מהתגשמות בעולם בתור תלמיד וצלל לעולם של פנטזיה, חלומות ומסתורין.
אבל בתוכו ידע יונג שהבחירה שלו לא הייתה נכונה: “ אולם לא הייתי מאושר בכך ,הייתה לי תחושה מעורפלת של בריחה מעצמי(דגש שלי)[4].

יונג הבין שהוא הביא על עצמו את ההתעלפויות על מנת לא לקחת אחריות, יתירה מזאת, הוא הרגיש שהוא עצמו גרם לאירוע הספציפי לקרות. מאז הוא הפך לתלמיד שקדן.
” הבנתי כי הבאתי על עצמי את כל אותה התרחשות מבישה. מטעם זה לא כעסתי ברצינות על בן כיתתי אשר דחף אותי. ידעתי – כך ניתן לומר,שהוא הונע לכך, ושכל העסק היה תוכנית שטנית שמקורה בי. ועוד ידעתי כי הדבר לא יקרה שנית.” [5]

ההחלטה של יונג לבחור באישיות מספר 1 כזו איתה הוא מזדהה, הייתה החלטה השרדותית, הנכונה לשלב החיים בו הוא היה.

 

לאירוע זה התווסף אירוע אחר התומך בהבנת גיל 12 של יונג:
” באותה תקופה הייתה לי התנסות חשובה נוספת. פניתי בדרך הארוכה המוליכה לבית הספר מקליין – הונינגן, מקום שבו גרנו, לבזל, כשלפתע, לשבריר שנייה אפפה אותי תחושה שזה עתה הגחתי מתוך ענן דחוס וכבד. בן רגע ידעתי: עתה אני מי שהנני!
היה זה כאילו חומת ערפל הייתה מאחורי, ומאחורי החומר לא היה עוד “אני”. באותו הרף עין חזרתי ופגשתי את עצמי. גם לפני כן התקיימתי אך למעשה נפעלתי. הדברים קרו לי. עתה הייתי אני עצמי. עתה ידעתי – אני עצמי עתה. אני קיים. קודם לכן הופעלתי לעשות דבר זה ואחר. עכשיו רצוני הוא. חוויה זו נראתה לי חדשה וחשובה לאין שיעור. הייתה בי “אוטוריטה”. [6]
בין “אוטוריטה” ברורה וגבוהה זו של יונג, לבין חייו היומיומיים כבן למשפחה לא עשירה, וכתלמיד שמתקשה באלגברה ומאוד לא בטוח בעצמו, נוצר פער ממשי.
היה זה פיצול שליווה אותו כל חייו. יונג תמיד התנדנד בין שתי “אישויות” או שתי ישויות. האחת ארצית – היודעת את חובתה בעולם הזה, ואת מקומה היחסי מול העולם. זו “האישיות” שהניעה אותו לחזור באחת להיות תלמיד טוב ולהתמסר ללימודים, ושגרמה לו לחשוב – לאחר תקרית שהייתה לו עם בנו של אדם עשיר – שהוא לא מישהו מיוחד, בסך הכל ילד בן שתיים עשרה, תלמיד בית ספר – לעומת הילד השני, בנו של אב עשיר, בעל אמצעים, שני בתים וסוסים נהדרים.
ומן הצד השני – האישיות, שבשלב ההוא זכתה אצלו לכינוי: ‘הנוירוטית’, ולמעשה היא האישיות האמיתית שלו, זו שהתגלתה לו בגיל 12 כאני המיוחד שלו. האישיות הרוחנית, האני הגבוה של יונג, שהפך אותו למה שנהיה בבגרותו.

 

להלן דוגמא נוספת של אירוע מגיל 12 אצל כפי שתואר ע”י יעלה, שעיצב את הגדרתה העצמית, זהותה, והתנהלותה מול אירועים דומים בהמשך.

 

יעלה בת 49:

בגיל 12 חגגתי את בת המצווה שלי. אימא הודיעה לי חגיגית, שאי אפשר ללבוש את החליפה האדומה בלי חזיה.
כל הנושא של לבוש חזיה היה בעייתי עבורי. לא עזרו מחאותיי. בסוף נתרציתי. וכך צעדנו אימי, סבתי האהובה ואני, לחנות החזיות. יצאנו כל השלוש עם החזייה בשקית. שתי נשים ספרדיות נמרצות והחלטיות, שהשלימו את המשימה החשובה, ואני, שברור היה לי שטרם נאמרה המילה האחרונה מצידי, ודיה לצרה בשעתה – אני עוד אטפל בנושא.
ביום האירוע הופעתי עם החליפה והחזייה הידועה מתחתיה, במהלך האירוע פרשתי לחדרי קרעתי את הכתפייה בתפר, הסרתי את החזייה בשמחה, והודעתי לאמי שהחזייה נקרעה ולכן נאלצתי להסיר אותה.

ניתוח האירוע:
יעלה חשה שמאלצים אותה לעשות משהו בניגוד לרצונה. היא מתחמקת מעימות בזמן האירוע, ואחר כך יוצאת מזה בעזרת תחבולה.
הזהות העצמית שהופיעה בגיל 12, באה לידי ביטוי כדפוס בעתיד. בכל פעם שהיה על יעלה לקחת החלטה נחושה – היא נמנעה מעימות ישיר, אבל יודעת ‘שטרם נאמרה המילה האחרונה’, ושבסופו של דבר היא תמצא פתרון לשביעות רצונה.

 

גיל 12 – 13 ביהדות

ביהדות ישנה התייחסות מיוחדת לגיל 12, ולאופן שבו אמורים הנער והנערה להיכנס לעולם המבוגרים, לתוכו הם יגשימו את ישותם הארצית-נפשית, כבני אדם בוגרים על פני האדמה. בהגיעם לגיל זה, מתקיימים עבור הנער והנערה טקסים המציינים את כניסתם לעולם המבוגרים.
במשנה נאמר : ” בן שלוש עשרה למצוות” [7]. ילד המגיע לגיל מצוות, נחשב ביהדות לבוגר, שחלות עליו כל המצוות של עולם המבוגרים. האירוע נחגג בטקס מיוחד, בו לומד הילד את החובות החלות עליו מעתה והלאה. בסוף הטקס אומר האב: ” ברוך שפטרני מעונשו של זה” – כלומר – מעתה והלאה אחראי הנער בעצמו על מעשיו.

על הבנות נאמר בתלמוד: ” בת שתים עשרה שנה ויום אחד- נדריה קיימין”. [8] הכוונה היא שמי שעברה את גיל 12, אחראית מעתה על מעשיה וחייבת במצוות המוטלות על נשים בוגרות.

רק מאוחר יותר, בגיל 17 ובגילאים מכוננים מאוחרים יותר– יתגלה לפני הנער ניצוץ מישותו הגבוהה שאינה קשורה להישרדות, אלא להגשמה רוחנית. ישות זו שייכת לאני הנצחי שלו ועניינה תמיד בחיפוש אחרי האמת הנצחית, גם על חשבון חיים בטוחים.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *