אורנה בן דור
אכן, אברהם הוא אבי האמונה, המאמין האולטימטיבי שאינו מפקפק בצו האלוהים, גם אם משמעות הדבר היא להקריב את בנו יחידו אשר אהב, על המזבח. אני מעריצה את אברהם ומתמלאת כלפיו יראת כבוד, הדגש הוא אף על המילה יראה.
אכן יעקב הוא בכיר האבות, איש האמת, אמיץ לב, אב האומה.
אבל באופן אישי אני מתחברת ליצחק. הוא הנעקד מבלי דעת, ללא הכנה וללא פשר. הוא, בניגוד לאביו, לא שמע את דבר אלוהים בתוכו- מוקרב על מזבח האמת והאימה. כשאני שמה עצמי במקומו אני נרעדת עד עצם עצמותי.
הוא יצחק, החי-מת, שקם מהעקדה, כאחד שמת, וחי לאחר מכן חיים ארוכים מאוד- מגיל 37 ועד יותר ממאה ועשרים שנה, כשמאכלת בליבו. שהיה בעולם הרוח ונאלץ לחזור לחיות את החיים הארציים, חיי השעה, ללא האשליה העוטפת את כולנו כאן, החיים על פני האדמה.
פחד יצחק- כך מכנים אותך. אכן פחד… בניגוד לאביך אברהם- איש החסד, אתה איש הדין! אין רחמים בגורל שלך, הדין ממוצא עד תומו. פסיבי שכמותך בחיים הארציים- את רבקה אשתך אינך בוחר בעצמך, את הברכה אינך נותן לבן האהוב אליך-עשו, הבן המחובר לאדמה ולארציות- המהווה גאולה לנשמתך המיוסרת הנמצאת בין העולמות. ואולי דרכו תוכל להתחבר לאדמה שוב? למלא את כמיהתך להגשמה? אתה חושב.
אין רחמים על יצחק. כנאמר: וייקוב הדין את ההר. חייך טרגיים.
יצחק אומרים הפרשנים, הוא שֵם בעתיד. בעתיד הוא יצחק על זה שחשבנו שהחיים כאן הם החיים הממשיים, ושבעצם לא היה צריך להתרגש כל כך…. אבל לי בא לקרוא לך- יבכה. יבכה על נעוריו, על חייו, על ניפוץ אשליית המאיה בטרם עת, ועל שנאלצת להמשיך לחיות בעודו מת, כשהנך עֵד לאנשים אחרים החיים בשמחה ובשכחה, בעודך זוכר, יודע, מכיר את המוות מתוכך.