כיצד אמצא את האל בתוכי – שלוש דרכים להתאמנות נפשית רוחנית

מתוך עבודת החקר של עמרי כפיר

עריכה והגהה: יפה לדרמן

הקדמה: המסע התודעתי של האדם עובר מקשר אחדותי עם האל ועם עולם הרוח אל הנפרדות והאינדיבידואליות. כעת נדרש האדם למצוא חזרה את דרכו אל עולם הרוח אך מתוך תודעה פעילה של כוחות האני שחדרו אליו. אפשרות זו של האדם לפלס את דרכו חזרה לעולם הרוח היא פרי של אירועים רוחניים גדולים שהתרחשו באנושות. האדם יכול כעת להכיר את האלוהי שבתוכו זאת כיוון שאירוע רוחני יחיד במינו התרחש באבולוציה – כניסתה של יישות רוח אלוהית לתוך האנושות ומאז מלווה היא את האדם והאנושות כולה. אירוע זה מוכר בתור המיסטריא של גולגותא. על התרחשות זו ומשמעותה עבור האדם כותב עמרי כפיר בעבודתו. קריאה מהנה, בברכה יפה לדרמן.     

לפני כ- 2,000 שנה התגשמה ישות כריסטוס בגופו הפיזי של ישוע מנצרת, בהיותו בן 30. כעבור שלוש שנים, כשהיה בן 33, הוא נצלב. מותו, צליבתו ותחייתו, נחשבים לאירוע המכונן של אבולוציית האדמה. שטיינר מכנה זאת "המיסטריה של גולגתא".

במסורת הנוצרית מדובר על חזרתו הנוספת של ישוע, אך לפי שטיינר, אי אפשר לצפות שישוע יתגלה שוב לעינינו הפיזיות, אלא שישות כריסטוס, תופיע בספירה האתרית. האדם לא יוכל לראות את כריסטוס בחושיו הפיזיים, כפי שראו את ישוע תלמידיו, מתהלך בארץ ישראל.

לפי שטיינר "הביאה השנייה", כלומר התגלותו החוזרת של כריסטוס, החלה בשנות ה-30 של המאה ה- 20 והיא תלך ותורגש בקרב יותר ויותר אנשים באלפיים חמש מאות השנים הקרובות. האימפולס הכריסטיאני הוא האימפולס החשוב ביותר להמשך האבולוציה של האנושות . שטיינר  מתריע, כי ייתכן והתגלות זו תחווה על ידי בני האדם כצללית לא ברורה, אותה יחשבו בטעות, לתעתוע או שיגעון, בשל התפיסות המטריאליסטית של התקופה. את ההתגשמות הפיזית של הכריסטוס לפני 2,000, לא יכלו תלמידיו של ישוע להחמיץ או לחשוב שזה תעתוע, מכיוון שהוא נגלה לעיניהם הפיזיות. את "הביאה השנייה" תוכל האנושות להחמיץ, מכיוון שכדי שבני האדם יהיו ערים להתגלות של כריסטוס עליהם לפתח את החושים הרוחניים שלהם מתוך בחירה מודעת. חושים אלה אינם ניתנים לאנושות בתקופתנו באופן אוטומטי, אלא כפוטנציאל. כדי לפתח אותם צריך האדם לבחור בנתיב אימון רוחני מתוך אמונה[1].

חשוב להדגיש שלדברי שטיינר  הפגישה עם הכריסטוס יכולה להתרחש בחיים האלו, בחיים הבאים, או בין מוות ללידה מחדש. ההחלטה איננה בידיו של האדם המכין את עצמו, אלא בעולם הרוח. חובתו של המתרגל היא להכין עצמו, משום שכך הוא מכין את האיברים שיאפשרו לו בבוא העת, כשיהיה מוכן, לפגוש את כריסטוס עצמו. ללא הכנת איברים אלו מתוך בחירה ובאופן יזום, לא יתקיים המפגש, גם אם העת כבר הגיעה. בתקופתנו ההכנה למפגש עם כריסטוס יכולה להתרחש אך ורק על האדמה, אך ורק בחיים, משום שהתקופה שבין מוות ללידה מחדש היא תקופה שבה משתקפים המעשים, הרגשות והמחשבות של האדם ואין ביכולתו להיות בתהליך של שינוי או התפתחות.

ישנן שלוש דרכים להגיע להכרת ידע אודות הכריסטוס: הדרך הראשונה היא קריאת האוונגליונים, השנייה קבלת ידע מרואה רוחי והשלישית היא התעמקות בחיי הנפש. מאמר זה הולך בנתיב הדרך השלישית – התעמקות בחיי הנפש. שטיינר מתריע על מכשולים בנתיב זה, שנובעים מהקונסטיטוציה (המבנה הפיזי-נפשי-רוחי) של האדם בן תקופתנו. המכשולים הם: מיסטיקה מעורפלת, אתאיזם, גאוותנות וייאוש. לשם המפגש עם הכריסטוס על האדם להכין את גופו האתרי. (הרחבה על שני נושאים אלו – המכשולים וההכנה של הגוף האתרי למפגש עם הכריסטוס –  מפורטים בעבודה המלאה).

הנתיב המיסטי הנפשי אל הכריסטוס – דרכים להתאמנות

כששטיינר מתייחס למפגש עם הכריסטוס, כוונתו למפגש עם ישות קונקרנטית ולא חוויה מעורפלת של "אלוהים בתוכי". כיצד ניתן איפוא להכיר את כריסטוס כישות מובחנת? באופן הפשוט ביותר ניתן להגיד, שישות כריסטוס חיה בכל מה שמת ומתהווה מחדש באדם. במילים אחרות כריסטוס נמצא בכל הגופים וכוחות הנפש שלנו – במחשבה שנתנו לה למות כדי שמחשבה חדשה תיווצר במקומה, בזיכרון שהפרשנות הישנה שלו מתה ומשמעות חדשה עולה מתוכו, או בכל פעילות אנושית הכרוכה במוות ולידה מחדש. זוהי אולי הנקודה המהותית ביותר בחיפוש אחרי הכריסטוס והיא עומדת בבסיס הדרך המיסטית לכריסטוס.

שטיינר אומר שההתקרבות לכריסטוס דרך הנפש (הנתיב המיסטי) עוברת דרך שלושה הלכי נפש – בדידות, אשמה ותחייה. (ניתן לתרגל ולהתאמן על כל אחד מהלכי הנפש הללו. שאלות לתרגול בסוף המאמר)

בדידות

על פי שטיינר, במוות, לאחר שהאדם משיל את גופו הפיזי הוא מרגיש בדידות עצומה. חוויה זו היא תחליף לחווית הגוף הפיזי בחיים. היא זו שמאפשרת לנפש להרגיש את האינדיבידואליות שלה בעולם הרוח, לאחר המוות. תהליך ההתקדשות כולל בתוכו מעבר דרך חווית בדידות עמוקה, שמשמשת ככוח לחיזוק האני. חקירה ביוגרפית של נושא הבדידות אצל "הנקרא אל הרוח" מאפשרת לו לפתח את הבדידות ככלי לחקירה בעולם הרוח, בהמשך.

אשמה

על פי שטיינר בדרך אל כריסטוס חווה אדם אשמה על כך שהוא עצמו בעצם היה שותף בהריגת אלוהים. חווית האשמה היא גם הלך הנפש הבסיסי מול הקרמה. פירושה: אני מרגיש אחריות לסבל שהחיים מזמנים אלי. אני עצמי גרמתי לו בגלגול הקודם. במילים נוספות האדם לומד להכיר את הצו הקרמתי והגשמתו ההכרחית. הכרה והסכמה מהווים לקיחת אחריות על הסבל שהאדם עצמו הביא על עצמו. חשוב לשים את האצבע על ההבדל בין רגשות אשם להודאה באשמה. הודאה באשמה היא הבנת חוסר המוסריות (הרוע) ולקיחת אחריות עליו.

תחייה

שטיינר מתייחס למושג תחייה בשתי דרכים (לפחות): האחת היא החייאת רעיונות המתים, למשל האופן בו הוא מחייה את רעיונותיו של גתה. שטיינר לא התעסק מעולם בביוגרפיה האישית, החיצונית של גתה, אלא רק בפיתוח רעיונותיו. השנייה היא החוויה האישית של חידלון והתהוות מחדש.

האם אני בדרך? איך נזהה בנפש את חווית הביאה השנייה של הכריסטוס ?

שטיינר מדבר על כך, שאצל מי שהולך בנתיב הכריסטיאני, צריכות המחשבות הכריסטיאניות לחיות באופן פעיל ומלא חיים. הוא מתאר שלושה סימנים לכך שמחשבות אלה מחוללות טרנספורמציה באדם, כלומר שישות כריסטוס, כבר פועלת בתוכו:

"כשתתחילו להרגיש שמחשבות אלו ממיתות את האגואיזם, משתקות את האנוכיות – אזי, ידידיי היקרים, הרגשתם את האלמנט החדור-בכריסטיאניות של מחשבות מדע הרוח האנתרופוסופי. וכשתרגישו, כדבר שני, כי ברגע בו באופן כלשהו מופיע לכם בעולם חוסר-אמת, בין אם כשאתם עצמכם מנסים לעקוף את האמת או כשמופיע לפניכם חוסר-האמת מצד אחר, כשאתם חשים שברגע בו נכנס חוסר-האמת אל ספירת החיים שלכם, מתייצב לצדכם אימפולס – כמתרה או כמצביע על האמת – שאינו מניח לחוסר-האמת להיכנס אל חייכם, הדורש מכם כאתראה להתמודד עם האמת; אז תרגישו שוב, מול החיים הנוטים כיום כה הרבה למראית-העין, את אימפולס כריסטוס החי. […] . וכאשר, כדבר שלישי, אתם חשים עוד שמתוך מחשבות אלו זורם דבר-מה עד לתוך גופכם, אך פעיל במיוחד בנפש, אלמנט המתגבר על המחלה, המבריא את האדם ומרענן אותו, כשאתם מרגישים את הכוח המצעיר, המרענן, אויב-המחלה של מחשבות אלו, אז חשתם את החלק השלישי של אימפולס-כריסטוס הנטוע במחשבות הללו." (כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון (כריסטוס), הרצאה 1, מתוך האתר של דניאל זהבי)

שטיינר מתאר שלוש חווית- התנסויות בנפש – שהן ביטוי של נוכחות אימפולס כריסטוס באדם:

  1. גוויעת האגואיזם.
  2. דחייה אינסטינקטיבית משקר.
  3. חוויה של ריפוי וכוחות בגוף הפיזי.

חשוב להדגיש ששטיינר מתאר את שלושת הסימנים הללו, כחוויות שנולדות כתוצאה מטרנספורמציה טבעית ולא כאקט מלאכותי.   

סוף דבר: "הביאה השנייה" – האם חוויתי אותה?

בראשית המאמר נכתב כי אנשים רבים בתקופתנו יחוו את "הביאה השנייה" אך ידחו אותה כהזיה או חלום. התפקיד של חווית הכריסטוס הוא תיקון מוסרי, לא חיזיון רוחני לצורך צבירת כוח או הנאה. לפי שטיינר התמונות של "הביאה השנייה" יחוו אצל האדם כהעמקה של מצפונו. הוא מתאר את זה כך:

"בהקבלה לאירוע בדמשק[2], במהלך המאה העשרים אנשים רבים יחוו דבר כדבר הבא: לאחר שהם יפעלו באופן מסוים, הם ילמדו להרהר במעשה שלהם; הם יהפכו יותר ויותר למהרהרים, תהיה להם תמונה פנימית של המעשה. תחילה רק אנשים ספורים יחוו זאת, אך המספר יגדל כל הזמן במהלך אלפיים או שלושת אלפי השנים הבאות. מיד לאחר שהם יעשו דבר מה, תהיה שם התמונה שלו. תחילה הם לא ידעו שזוהי התמונה; אך אלו שילמדו תיאוסופיה יאמרו: 'זוהי תמונה! אין זה חלום. זוהי תמונה, המראה לנו את ההגשמה הקרמתית של המעשה שעשיתי. יום אחד היא תתקיים כהגשמה, כאיזון קרמתי של מה שעשיתי עכשיו!' הדבר יתחיל במאה העשרים. בני האדם יתחילו לפתח את היכולת לראות לפניהם תמונה של פעולה רחוקה, שעדיין לא הושלמה. הדבר יתגלה כבן הזוג הפנימי של הפעולה שלהם, כהגשמה הקרמתית שלה, אשר תתרחש יום אחד. האדם יהיה מסוגל לומר: 'כעת הראו לי מה עלי לעשו תעל מנת לפצות על מה שעשיתי ולא אוכל להיות מושלם אף פעם כד שלא אעשה את הקומפנסציה הזו.' אז הקרמה תפסיק להיות תיאוריה, משום שתמונה פנימית תחווה.

יכולות כאלו הופכות להיות תדירות יותר. יכולות חדשות מתפתחות, אך הישנות הנן הזרעים לחדשות. מה יאפשר לבני האדם לראות אתת התמונות הקרמתיות? הדבר יגיע כתוצאה של הנפש שעמדה לזמן מה באור המצפון! […] בעזרת המצפון מכינה הנפש כעת את מה שתואר […] היכולת החדשה במהלך התפתחות הנפש תהיה כזו, שבני האדם יראו את ההשפעות של מעשיהם בתמונות העתיד. זהו השלב החדש." (שטיינר – אימפולס כריסטוס והתפתחות תודעת האני, עמ' 171 – 172.)

שולי אדרת הכריסטוס

בחרדת השקר

וביראת האמת.

ברגע החי,

בו הכל מתמוטט.

בתוך עצמי,

אחרי ששכחתי אותי.

שם אתה בי

ואני הנני.

שאלות לחקירה ביוגרפית:

א.הבדידות

1.תארו חוויה של בדידות שהיוותה עבורכם חווית סף, חוויה שבה הרגשתם לפתע שאתם לבדכם ושחייכם השתנו בעקבותיה.

2.דמיינו את הרגע שאחרי מותכם. נסו לחוות את הבדידות שבו וציירו אותה או כתבו תיאור.

ב. האשמה

3.מהו הסבל שלכם וכיצד הוא קשור למעשים שלכם בחיים קודמים? מהו הרוע שלכם? (בהקשר של הצו הקרמתי)

4.איך אתם מרגישים כשאתם מודים בו?

ג. התחיה

5.תארו חוויה של משבר שהצלחתם לצאת ממנו – חוויה של מוות ולידה מחדש. נסו לתאר את החוויה של התחיה מתוך המשבר. נסו לעצום עיניים, לחזור לאותם רגעים בחייכם ולראות האם עולה בכם תמונה מסוימת ? איזה רגשות מתעוררים בכם לנוכח תמונה זו ?

6.בחרו אדם שמת, שהיה לו רעיון שהתחברתם אליו. זה לא חייב להיות אדם שהכרתם באופן אישי (לדוגמא: "סגירת חשבון פתוח" של אליזבת' קובלר רוס). עצמו עיניים. תמצתו את הרעיון למשפט או כמה מילים. הפכו את הרעיון לתמונה. תשהו בתמונה ותארו את החוויה שעלתה לכם – איך הרגשתם? מה התרחש בתמונה?

ד. התמונה העתידית

7.נסו להיזכר האם קרה לכם שעשיתם מעשה וחוויתם את התוצאה העתידית שלו כתמונה או כהרגשה?

8.האם קרה לכם שחוויתם "מכת גורל" בתוכה מיד חוויתם את הקומפנסציה הטמונה בתוכה?

'מות והתהווה' – דניאל זהבי

____________________________________________________________________________________________

[1] אמונה במובן של  הנפש של "יציאת לקראת", כפי ששטיינר מכנה, להבדיל מאמונה עיוורת.

[2] אירוע דמשק – ההתגלות הכריסטוס לפאולוס בדרכו לדמשק. בהתגלות הזו חווה פאלוס את ישות הכריסטוס, שהיתה מוגשמת במשך שלוש שנים בדמותו הארצית של ישוע כממשות אתרית. שטיינר משווה את חווית "הביאה השנייה" בתקופתנו לחווית ההתגלות של פאולוס.

print