כיצד נהפוך לבני אלמוות? פרשת קורח במדבר טז א – יח לב

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם.  יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם:  כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף.  יב וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם.  יג וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.  יד וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת–מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח.  טו וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהַמַּגֵּפָה, נֶעֱצָרָה.  {פ}במדבר יז

הקטורת כאן היא סגולה נגד מיתה, נגד המגפה שקרתה בעם לאחר חטאו של קורח. ספר הזוהר מתייחס לאופן בו עצרו משה ואהרון את המגפה, דרך דו שיח מעניין בין רבי פנחס לאליהו הנביא. אליהו הנביא הינו מבשר תחיית המתים במובן של התעוררות. רבי פנחס מבקש מאליהו כלים מעשיים לביטול המיתה, עצה פרקטית אותה יוכל להביא לבני האדם. אין מדובר כאן על המוות הפיזי, אל על המוות בתוך החיים.  זהו מהלך התקדשות הכולל:  זריזות, נקיות, טהרה, פרישות, קדושה, ענווה, יראת חטא, חסידות, רוח הקודש, תחיית המתים על ידי אליהו.

הזריזות מביא לידי ניקיון: הדרך מתחילה בזריזות, שהיא ההפך מעצלות. אדם שאינו ירא מהקושי, מהעבודה, אינו פוחד מהדרך, על אף שהיא ארוכה ביותר. הזריזות היא תוצאה מהבנה שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ואין לפספס אף דקה אחת, שלא לדבר על יום.

אותה זריזות מביאה לידי נקיות- אדם המחויב לזריזות אינו מבזבז את חייו על דברים שאינם רלוונטיים, וכך הוא לא מתלכלך במובן של הקפדנות להבחין בין עיקר וטפל. הניקיון הוא הבהירות להבחין בין הדברים המקדמים אותי למטרה, ובין הדברים המונעים ממני להגיע אליה. לא מדובר בניקיון פיזי.

הניקיון מביא לטהרה – הניקיון מוציא  החוצה את מה שפסול, אבל עדיין זה בתוך הדינמיקה של תנועה קדימה, הוא מהיר, אין בו שהייה. הטהרה היא מצב בפני עצמו, כאשר משהו באדם מזדכך, והוא מגיע לדרגה בה קיים בתוכו מרכז מסוים,  תודעה עצמאית שאינה מושפעת מנסיבות חיצוניות, חברתיות ו’ממה יגידו’? הדברים לא מכתיבים יותר דינמיקה נפשית, והאדם נעשה טהור.

הטהרה מביאה לפרישות. פרישות משמעה שהצרכים של ענייני העולם כבר לא חלים עלי, אני לא מזדהה עם האישיות שלי. אין הכוונה שאני הופך לנזיר, אלא שאני מתפקד בעולם באופן הנדרש, מבלי להזדהות עם תפקידיי השונים.

הפרישות מביאה לקדושה – כאשר אני לא מזדהה יותר עם כל זהויות העולם והחומר נולדת הקדושה – המקום בתוכי שהוא הנצח. כנאמר: קדוש, קדוש, קדוש אדוני צבאות. מלוא כל הארץ כבודו. ישעיהו ו’ ג’. שלש פעמים כנגד עבר, הווה עתיד. כשכל ההזדהויות נעלמות נשאר אותו זרע אלוהים שהוא נצח.

קדושה מביאה לידי ענווה – הקדושה מביא לידי ידיעת מקומי הנכון במציאות, והופכת אותי לעַנַו.

הענווה מביאה ליראת החטא. כשאדם מגיע לענווה הוא מגיע לידי מצב  בו הוא נהפך כלי לבורא עולם,וכל עשייה אותה הוא עושה הינה בעלת השפעה גדולה. ביראת חטא הכוונה לדרגה שבה הוא נהיה מאוד זהיר, מאוד חרד, מכיוון שהוא מודע למשמעות של מחשבתו דיבורו ומעשיו.

יראת החטא  מביאה לידי חסידות – היותו בעל חסד, אדם שהחסד שורה עליו.

חסידות מביא לידי רוח הקודש – כשאני נהיה אדם שהוא כלי לחסד, זו רוח הקודש. רוח הקודש היא השראה, מתנת חסד לא מודעת.

רוח הקודש מביאה לתחיית המתים על ידי ההתעוררות המוחלטת, הנבואה – וזה סימן שאליהו הנביא פתח את הדרך להתעוררות המוחלטת שאחריה כבר אין מוות.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *