א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. בראשית י"ד
על אברהם נאמר, שהיה האדם הראשון עליו חלה השגחה פרטית. בן 75 היה אברהם, בקבלו את הציווי של לך לך. אברהם הזקן מצוּוה ללכת מכל הדברים אותם הוא מכיר:
מארצך– הארץ היא הישוב לתוכו אדם נולד, עליו חלה השפעת הכוכבים, השפעה אסטרולוגית הקשורה לגורל. אברהם יכול להשתחרר מהשפעת הכוכבים, על ידי כך שיזהה אותה, לא ייכנע לה, ולא יאפשר לה לכוון את מהלכיו.
לדוגמא: אם הקרמה של האדם כוללת מצב של אי התמסרות, בו הוא לא מסוגל במהלך שנים רבות להתמסר לדברים כך שהוא עוזב פרויקטים, לימודים, בני זוג, וכדומה… זיהוי הגורל הזה, וההחלטה לא להיכנע לו, ולהישאר, גם אם קשה, יכולה לשחרר אותו מההכרח להגשים את הקרמה פעם אחר פעם.
מולדתך– מהתולדה הגנטית שלה, הקשורה לגנים אותם קיבלת מההורים.
מבית אביך- מהגורל של אביך ואמך. לדוגמא: אם אביך הוא עו"ד מצליח, אין זה מחייב אותך- אתה יכול ללכת בדרכך, גם אם היא לדוגמא, לא כוללת לימודים אקדמאיים, (למגינת ליבו של האב החיצוני, או האב שהפנמת לתוכך).
לך לך- לך לתוכך, לתוך עצמיותך, גלה מי אתה באמת, ללא קשר 'למעטפות' המאפשרות לך לחיות ולהתקיים, במיוחד במחצית הראשונה של חייך, תקופה בה אתה צריך להתגשם בעולם באופן הבטוח ביותר, גם על חשבון התכחשות למהותך.
עד אמצע חייך אתה "שוכח" מי אתה באמת. שוכח שמוצאך מהרוח, ומגשים את חייך כאדם ארצי על מאווייו ומטרותיו בחיים.
לך לך- זכור את עצמך, זכור מי אתה, היה 'חסר בית', במובן הארצי.
נצטט מדבריו של שטיינר: "ביחסו עובדות אלה באורח מעשי לישות אנושית בסביבתה, בחייה בעולם החיצוני – נותן הצופה דעתו לקשרי האדם לתקופה שבה הוא חי. לעם, למשפחה, שכולם מתגלים בהרגליו, במזגו ובנטיותיו המתמשכים.
ניתן להכיר תכונות קבועות ויציבות יחסית אלה לא רק באדם עצמו אלא בכל מה שקשר לו עמו בדרך כלשהי: במשפחתו, בעמו וכן הלאה. אינדיבידואלים נבדלים של עם ניתן להכירם דרך הרגליהם ומזגיהם המשותפים.
אינדיבידואל שברצונו לממש התפתחות רוחנית עליונה, לגלות את טבעו העליון – חייב לשנות את נטיותיו והרגליו היסודיים. אדם כזה קרוי "חסר בית" בטרמינולוגיה של מדע הרוח “שטיינר, תפילת האל, 1907
ע"פ מדע הרוח האנתרופוסופי, טרנספורמציה נפשית כזו אפשרית החל מאמצע החיים, במיוחד מגיל 42. המחצית הראשונה של החיים מכונה בביוגרפיה-האנתרופוסופית: אינקרנציה, התגשמות. והמחצית השניה: אקסקרנציה, יציאה מהתגשמות. עד אמצע החיים, אנו בונים את עצמנו דרך המעטפות, דרך: "ארצך, מולדתך ובית אביך", וזאת על מנת להתגשם באופן בטוח, כישות ארצית הקשורה לסביבתה.
לאחר מכן, מתחילות לעלות בנפשנו שאלות מסוג שונה: מי אני? האם אני חי חיים אוטנטיים? מה אני צריך לשנות? האם אני צריך לוותר על משהו עליו קשה לי לוותר? איך אוכל להשתחרר מההטבעות ומההתניות הקשורות לביוגרפיה שלי?
כל שינוי קשור בוויתור על הישן, והסכמה ללכת לקראת החדש שאינו ידוע: "אל הארץ אשר אראך", באמונה, ללא ערבות, ותוך כדי לקיחת סיכון. במובן הזה נדרשים מאתנו אומץ ומוכנות להקריב את מה שחדל להתאים לנו.
המעבר הנכון מאינקרנציה לאקסקרנציה, מאפשר לאדם למצוא את עצמו בחירות, להפוך לאינדיבידואל חופשי, בכל רמ"ח אבריו (רמ"ח בגימטרייה- אברהם).
אם נעשה זאת, תחול עלינו השגחה פרטית, כפי שחלה על אברהם. עולם הרוח ישמור עלינו ויכוון את דרכנו; אנחנו נחווה חסד.
איננו צריכים לחכות לגילו של אברהם, גיל 75, אנחנו יכולים להתחיל עכשיו.
והתרגיל הביוגרפי- תרפויטי השבוע: על מה אני מוכן/נה לוותר? מה לא משרת כבר את התפתחותי?