יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם-לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. דברים ל'

לכל ישות פיזית, תת-פיזית או על-פיזית יש ארבעה מרכיבים, להלן גם – 'איברים'. הישויות השונות נבדלות זו מזו בסוג מרכיביהן. ככל שהישות גבוהה יותר, המרכיבים שלה גבוהים יותר. בקוסמוס קיימת התפתחות מתמדת, כך שכאשר ישות עולה לדרגה גבוהה יותר, היא 'שומטת' איבר נמוך, 'ומקבלת' איבר גבוה יותר.[1]

גם לאדם יש ארבעה מרכיבים: מכל המרכיבים רק הגוף הפיזי נגלה לעין, והוא משותף רק לאדם ולממלכות הנמוכות ממנו – ממלכת החיות, ממלכת הצומח, ממלכת הדומם.

ואלו הם איברי האדם:

  • שני איברים 'נמוכים': גוף פיזי וגוף אתרי.
  • שני איברים 'גבוהים': הגוף האסטרלי ו'האני'.

מכל איברי האדם רק 'האני' הוא החלק הרוחני שבו. 'האני' מבדיל אותו מממלכות נמוכות יותר. לדוגמא – האיבר הגבוה ביותר של החיה הוא הגוף האסטרלי, ויש לה איבר נמוך יותר מהגוף הפיזי, שאינו נגלה לעין. לעומת זאת, למלאך, הנמצא דרגה אחת מעל לאדם, אין גוף פיזי. במקומו יש לו איבר גבוה יותר מ'האני' המכונה – רוח-העצמיות.

לאדם אין רק את 'האני', יש לו גם מודעות 'לאני' שלו. קיים הבדל בין 'האני' עצמו לבין תודעת-'האני'. תודעת-'האני' (המודעות שלנו 'לאני') מתרחשת עם החיכוך של הישות הרוחנית שבנו ('האני') בעולם הארצי.

"העובדה המשמעותית והחשובה ביותר המתגלה על ידי התבוננות חסרת-פניות בחיי האדם, הינה לבטח קיומו של האגו האנושי, 'האני'. מכל מקום, צריך להבחין בין 'האני' עצמו לבין תודעת-'האני' (I consciousness). צריך להיות לנו ברור שמהזמן בו הילד נולד, 'האני' כבר פעיל. הוא נוכח הרבה לפני שיש לילד תודעת-'אני' כלשהי, כאשר בשפה בה הוא משתמש הוא מדבר על עצמו כאילו היה אדם אחר."

Steiner, Between Death and Rebirth, lecture 2, 1912, GA 141

 

במהלך השינה אין לנו מודעות לָעַצְמִי ('לאני') ולעולם, מכיוון ש'האני', וגם הגוף האסטרלי – (גוף הנפש) שלנו נמצאים בעולמות הרוח, ולא בגופים הפיזי-אתרי.

עם היקיצה ובמהלך היום, נכנס 'האני' בהדרגה לתוך הגופים ומתנגש איתם. 'ההתנגשות' (החיכוך) של 'האני' עם הגופים הפיזי והאתרי יוצרת בנו תודעה. התודעה ניצתת כתוצאה מהלחץ הנגדי, שהנו התגובה של הגופים לכניסת 'האני'. הלחץ הנגדי של הגופים הוא המפגש של 'האני' עם המציאות הפיזית.

במהלך היום, פעמים רבות עולה תודעת-'האני' כתוצאה מאירוע לא נעים.

"התבוננות בהירה על החיים מלמדת אותנו, שאם, מתקופות החיים המוקדמות לאחר לידתו, הילד לא היה מגיע להתנגשות כלשהי עם העולם החיצון, הוא לא היה מסוגל אף פעם להפוך למודע 'לאני' שלו. (…) ההתנגשות הזו עם העולם החיצוני מספרת לנו שאנחנו 'אני', ושאין לטעות בכך שאנחנו 'אני 'כאשר אנחנו מקבלים מכה חזקה! (…) כאשר ילד מותח את ידו הקטנה ונוגע בדבר מה בעולם החיצון, הדבר מסתכם בהתנגשות קלה, כמו במקרה בו הוא פותח את עיניו והאור נופל עליהן. למעשה, דרך סוגי מגע כאלה עם העולם החיצוני הופך הילד למודע לזהותו העצמית. (…) כאשר יש מספיק התנגשויות עם העולם החיצוני, רוכש הילד מודעות-עצמית ואומר 'אני' על עצמו. (…) התבוננות בלתי – משוחדת תגלה, שרגע הערות עוזר לכולם להבחין בתודעת-'אני' זו, היכולה להישמר רק באמצעות 'התנגשויות'. (…) מודעות-'אני' זו – יחד עם החוויות האחרות, כולל אלו של הגוף האסטרלי – נעלמת במהלך השינה ומתעוררת שוב בבוקר. הדבר קורה משום שכישות נפש-רוח, חוזר האדם לגופיו הפיזי-אתרי. שוב מתרחשת התנגשות – כעת עם הגופים הפיזי-אתרי. (…) דרך ההתנגשות מתעוררת תודעת 'האני' שלנו כל בוקר שוב. כך, בדיוק כפי שהילד מפתח תודעת-'אני' על ידי התנגשות עם העולם החיצוני, אנו משמרים את התודעה הזו ערנית בכך שאנו מתנגשים כל בוקר עם ישותנו הפנימית. הדבר אינו מתרחש רק בבוקר אלא במהלך היום; תודעת-'האני' שלנו ניצתת על ידי הלחץ-הנגדי של הגוף שלנו. 'האני' שלנו נשתל בגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי ומתנגש בהם כל הזמן. לפיכך ניתן לומר שאנו חייבים את מודעות-'האני' שלנו למבנה הגופני שלנו וחווים את הלחץ-הנגדי ממנו. אנו מתנגשים עם גופינו."

Steiner, Between Death and Rebirth, lecture 2, 1912, GA 141

 

לאורך החיים, כל מפגש של 'האני' עם הגופים יוצר תודעה ובו זמנית הורס חלק זעיר מהגופים, עד שלבסוף מגיעה התודעה למלוא הפוטנציאל שלה במהלך חיים יחיד (בהתאם לקרמה של האדם), והגופים נהרסים כליל במוות.

"התנגשויות של 'האני' עם המבנה הגופני גורמות לפציעות קלות באחרון. אכן זה כך. מודעות-'האני' שלנו לא הייתה יכולה להתפתח אף פעם לולא היינו מתנגשים עם המעטפות הגופניות שלנו, ובכך הורסים אותן באופן כלשהו. למעשה, הסיכום של תוצאות הרס זה הוא זה שמחולל את המוות בעולם הפיזי."

Steiner, Between Death and Rebirth, lecture 2, 1912, GA 141

 

הגוף האסטרלי משתקם כל לילה בעולמות הרוח. הגוף הפיזי משתקם גם הוא כל לילה דרך העבודה של הישויות הרוחניות עליו. השיקום של הגופים קורה כך, שבכל לילה עדיין ישנה שארית קטנה שלא יכולה להשתקם, ולבסוף קיימת הצטברות של הרס הנגמר במוות.

לאחר המוות מתפוגגים הגוף האתרי והגוף האסטרלי בתוך עולמות האתר והעולם האסטרלי. עם זאת, כשאדם מגיע למחזור חיים נוסף, לאינקרנציה נוספת, הוא אוסף מעולמות הרוח את הסובסטנס שנדרש לו עבור הגופים האתרי והאסטרלי, ומקבל גוף אתרי וגוף אסטרלי חדשים.

בנוסף לגופים, גם 'האני' עצמו יכול להיהרס. יש רק פעילות אחת המסוגלת להרוס את 'האני', והיא – פעילות בלתי-מוסרית.

כאשר אני פוגעת באנשים אחרים ערכו של 'האני' שלי יורד.

בניגוד לגופים האתרי-והאסטרלי, 'האני' יכול להשתקם רק על פני האדמה, ורק על ידי האדם עצמו שפגם באני שלו! לאחר המוות אין אפשרות של תיקון 'האני', אלא רק של נשיאה בתוצאות. אם פגעתי באחר – ועל ידי כך הורדתי את ערך 'האני' שלי ולא תיקנתי את העוול שנעשה – אאלץ לחכות לחיים הבאים על מנת להשיב את ערך 'האני' שלי.

בעולם הרוח, החוויה של 'האני' הפגום היא חוויה כואבת ביותר לאדם הנמצא בקרב ישויות רוחניות כלילות השלמות.

"אחת המסקנות שלנו צריכה להיות שאנו חייבים את שימור מודעות-'האני' שלנו לפעילות ההרסנית שלנו, לנסיבות בהן אנו מסוגלים להרוס את האורגניזם בהתמדה. (…) חיי היום יום שלנו מוכיחים לנו שאנו יכולים להרוס גם את 'האני', וכעת ננסה להבהיר כיצד הדבר יכול לקרות. 'האני' שלנו הוא דבר מה – לעת עתה לא חשוב בדיוק מה – בעל ערך מסוים בעולם. האדם חש את האמת של זה, אך יש לו גם כוח להמעיט בערך זה. כיצד אנו מורידים את ערך 'האני' שלנו? אם אנו פוגעים במישהו לו אנו חייבים חוב של אהבה, באותו הרגע אנו ממעיטים בערך 'האני'. זוהי עובדה שכל אדם יכול לזהותה. בו זמנית, הוא יכול לראות, שמכיוון שהאדם אף פעם לא מגשים את הערך האידיאלי שלו, 'האני' שלו עסוק במהלך חייו בהפחתת ערכו, בהריסת עצמו. מכל מקום, כל עוד שאנו ממוקמים 'באני' שלנו, תמיד קיימת הזדמנות בחיים לבטל את ההרס שגרמנו."

Steiner, Between Death and Rebirth, lecture 2, 1912, GA 141

 

כך, בעוד הגופים השונים מקבלים ריפוי ותיקון מעולמות הרוח בזמן השינה והמוות, 'האני' יכול להיות מתוקן רק על ידי האדם עצמו, ורק במהלך החיים הארציים.

בדרך כלל, אותם האנשים בעליי הכמיהה והייעוד הרוחניים, 'הנקראים-אל הרוח', אינם מתקנים את חוסר המוסר שלהם כלפי האדם לו הם גרמו עוול (הורים אך גם בני זוג), וזאת משום שאותו האדם אינו קרוב אליהם יותר מבחינה פיזית, או שהוא נפטר.

עם זאת, התהליך הרוחני שלהם יכשיר אותם למתן עזרה משמעותית לאנשים אחרים. בכך הם יתקנו את העוול אותו הם עשו לאדם הקרוב להם. הנתינה המשמעותית שלהם תתרחש במחצית השנייה של החיים, לאחר רכישת כלים קוגניטיביים, מעשיים ורגשיים. בכך יעלה ערך 'האני' שלהם שוב. השבתו של ערך 'האני' ואף הגדלת ערכו נעשית בעזרת עבודה מודעת והתפתחות רוחנית.

אם לא נתקן את 'האני' שלנו, נגיע לאינקרנציה נוספת עם איברי גוף מוחלשים או חולים.

 

"את יכולתו לתקן את הרס 'האני' אין האדם יכול לממש גם על הפיזי-אתרי-אסטרלי. מכיוון שאת ההרס הוא יתקן בעזרת מודעותו, אך אין לו קשר של מודעות אל הפיזי-אתרי-אסטרלי. לכן, בהעדר אותו תיקון, האדם יתייצב באינקרנציה הבאה עם חלקים פיזיים מוחלשים על סף קריסה (בגלל ההתנגשויות של 'האני' הרוחי נגדו, הגורמות לגוף להפוך לחלש ומותש). האנרגיות הדרושות להחייאתם מחדש, יתקבלו לאחר המוות מתוך הקוסמוס ולא על האדמה עצמה, כמו במקרה של תיקון הרס ערך 'האני'.".

Steiner, Between Death and Rebirth, lecture 2, 1912, GA 141

נסיים בסיפור חסידי:

שכנו של ר' ישראל מסלנט סנדלר היה. לילה אחד ראה ר' ישראל אור מבצבץ מתוך חלונו. הסתכל ר' ישראל וראה ששכנו מתקן במרץ נעליים. הלך עליו ושאל: "יהודי, מדוע הנך עובד בשעה כה מאוחרת? כלום אינך יודע שחצות?" ענה הסנדלר בפשטות:

"כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".

חזר ר' ישראל מסלנט והסתגר בחדרו במשך שעות ארוכות, ושמעו תלמידיו שהוא חוזר פעמים רבות על המשפט ומוסיף עליו: "נר אלוקים נשמת אדם, וכל זמן שנשמת היהודי דולקת אפשר עוד לתקן!"

אורנה בן דור

ציור: Vinson Tan

[1] למרות שהשפה לא מסוגלת לתאר את ההתרחשויות הקוסמיות, בכל זאת אנו נאלצים להשתמש בשפה על מנת להבין את הנאמר.

print