מאת אורנה בן דור
רבי שמעון בר יוחאי המכונה בקיצור רשב"י, היה תלמידו של ר' עקיבא, ופעל במאה השניה. כתיבת ספר הזוהר מיוחסת לרשב"י, שהפך להיות לסמל של תורת הסוד והקבלה, ולדמות מרכזית באירועי ל"ג בעומר שנחשב ליום פטירתו. ר' שמעון בר יוחאי נבחר לגלות את סודות תורת הנסתר לדור אחרון, שהוא דורנו שלנו.
מה הופך נשמה להיות ראויה לשמש מורה גדול לנשמות אחרות? מהן התכונות של נשמה כזו, המבדילות אותה מנשמות אחרות?
אומר בעל הסולם: "דע, כי נשמות הצדיקים יש מהם מבחינת אור המקיף ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי …)וכל אותם שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם.) והנה רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, היתה נשמתו מצד אור המקיף, ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינם אלא מי שראוי להבינם, ולכן ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר, ולא ניתן "רשות" לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו [להביא אותם בשפה שתהיה מצד אחת מובנת למי שצריך להבינה, ומצד מסתירה את מה שאסור לגלות] … ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. תמצית דבריו, אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל, אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה, אשר הארת נשמה זאת היא בחינת נתינת "רשות" מהשמים לגלות חכמה העליונה. ונמצינו למדים אשר מי שלא זכה לרשות הזאת אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם במלות המתאימות לדבר, אשר המעיינים לא יכשלו בה. שמשום זה לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת מלפני ספר הזוהר של רשב"י, כי כל הספרים שקדמוהו באותה החכמה אינם מוגדרים בשם ביאורים בחכמה, אלא רק רמזים בעלמא, וגם בלי סדר של קודם ונמשך, כנודע למוצאי דעת."
רבי שמעון בר יוחאי כתב את ספר הזוהר, שבו הוא גילה לדור אחרון את כל חכמת הנסתר. אומר הזוהר שרשב"י בכה כאשר הוא גילה את הזוהר ואמר – אוי לי אם אגלה ואוי לי אם לא אגלה. אוי לי אם לא אגלה סודות התורה, כי אז הסודות יאבדו מחכמים אמיתיים; ואוי לי אם לא אגלה כי אז יכשלו בהם אנשים שאינם בני מעלה, משום שלא יבינו את הדברים בשורשם, יאכלו אותם בוסר ויקלקלו.
וכך, קרא רשב"י לרבי אבא, וביקש ממנו לכתוב את הדברים באופן כזה, במשל ובמליצה, שרק מי שכנמצא ראוי להבין אותם, יגלו הדברים את עצמם בפניו, ואלו שלא – יהיו הסודות מכוסים וחתומים בפניהם.
נאמר לנו שבאחרית הימים יתגלו הדברים אפילו לקטנים בדעתם. כפי שאומר הנביא ירמיהו: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד. ירמיהו לא' לג'
כמו כן, אומר רשב"י, שבאמצעות לימוד הזוהר יזכו בני ישראל לצאת מהגלות. כי בהיגלות חכמת האמת הם יזכו לגאולה שלמה. ואכן ,לאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת דור אחר דור, עד שלבסוף תתגלה כל החכמה ונזכה לגאולה השלמה.
כאשר מדובר בזוהר על גאולה, הכוונה היא לגאולת הדעת. הדעת שלנו נתונה לקליפות. הקליפות הן ההסתרות של העולם הזה, שמפתות אותנו לחשוב שאנחנו נקבל תענוג ושמחה מכך שנצרוך יותר ויותר את המשאבים שהעולם הזה יכול לספק לנו, גשמיים, נפשיים ורוחניים. כל עוד הדעת שלנו בגלות, אנחנו נתונים למוות. התשוקות שלנו אף פעם לא תסופקנה, ותמיד נרגיש ריקנות הולכת וגוברת, גם כשנקבל את כל התענוגים שהעולם הזה מציע: כבוד, כסף, מוצרים שונים ומשונים, תענוגות הגוף, ואפילו משפחה, ילדים, ועוד.
כולנו רוצים עונג, כי לכולנו יש רשימו, רושם מהעונג שהיה לנו כשהיינו נשמה מאוחדת עם הבורא, באינסוף. אלא, שאנחנו לא זוכרים ממה היה לנו עונג. לכן אנחנו ממלאים את הרצון הזה במוצרים מזויפים. הרצון לעונג הוא אמיתי – המילוי שלו הוא שקר. זה כאילו שאתמול אכלנו דבר טעים ובריא, ואנחנו זוכרים את הטעם. אבל לא זוכרים מה אכלנו, אז אנחנו רצים לקנות וקונים לדוגמא, צ'יפס (לא בריא…)
היציאה מהגלות משמעותה למצוא את ההנאה שלנו ברוח, בבורא, במקור ממנו הגיע ההנשמה שלנו. בבית האמיתי שלנו. ואז נחזור לתודעה האמיתית שלנו – תודעת נצח, תודעת אלמוות.
בשלב זה של התפתחות האנושות, אנחנו יכולים לחוות שמחה אמיתית רק מערבות הדדית ומאהבת חברים, ומהשפעה ונתינה. תענוגים גדולים מהדבר האמיתי, מהבורא, כפי שאנחנו רוצים לקבל, נקבל רק בשלבים מאוחרים יותר של האבולוציה שלנו, כאשר נתחבר עם בני אדם האחרים לרשת עצומה של נשמות שיכולות להיות משכן הולם לאור העצום של הבורא.
באחרית הימים, לא נאבד את האינדיבידואליות שלנו. אלא שנהיה חלקים יחודיים במארג נשמתי גדול אחד, כאשר כל אחד מאתנו יתרום את חלקו היחודי, את התיקון של אותו ניצוץ נשמה שהוא, שהוא שבר קטן מהנשמה הגדולה של אדה"ר שנשברה לאחר חטא האכילה מפרי עץ הדעת ע"י האדם הראשון.
אז למה שלא נתחיל עכשיו לתקן?
למה שנתן לזמן לשחוק אותנו עוד ועוד? למה שנאפשר לייסורים לענות את נשמותינו ונפשותינו במהלך ארוך מאוד של התגשמויות הולכות ונשנות? הרי הידע כבר כאן! ואולי אנחנו אותם בני העליה שזכינו בו?!
בברכה אורנה