להתחבר שוב לאור הגנוז / יפה לדרמן

תמוה הדבר הוא, שדווקא בעונה זו של השנה, שבה אור היום הולך ומתקצר, שעות החשיכה הולכות וגדלות, והלילות ארוכים, חוגגים את חג האור. מהו אור זה אותו חוגגים ומציינים בטקסים ומנהגים שונים?

האור אותו מכירה האנושות הוא אור שהעולם משפיע עלינו מבחוץ. גרמי השמיים מאירים את ימינו ואת לילותינו מבלי שנתאמץ לשם כך. "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.(בראשית, א טז)

בעונה זו של השנה, בחורף, התנועה של האדם היא פנימה, התכנסות. זאת בניגוד לחודשי הקיץ המוארים והחמים שבהם התנועה היא החוצה. ההתכנסות פנימה מעוררת באדם מחשבות והרהורים אודות עצמו, משמעות קיומו ותכליתו. או אז נדרש האדם המבקש תשובות למצוא מתוכו ובתוכו את המענה. השמש שזרחה בקיץ והאירה מבחוץ ללא מאמץ מצד האדם – חייבת לזרוח מתוכו.

זהו אור התודעה. האור הזה צריך לזרוח מבפנים מתוך התכוונות ועבודה פנימית. אור החכמה יזרח עתה מתוך האדם. ורק אז יוכל למצוא מענה לספקות שעולות בו. כמו בעולם החושים כך גם בעולם הרוח העל חושי – בכל פעם שמאיר האור מתגלה משהו שלא יכולנו לראות קודם.

האור הזה שייוולד מבפנים קשור למושג קבלי ביהדות שנקרא – האור הגנוז.

כשהחל מעשה הבריאה – נברא האור, ורק לאחר מכן נבראו המאורות. את האור הזה של ראשית הבריאה – איננו מכירים. על אור זה נאמר "שהיה מאיר מסוף העולם עד סוף העולם". אור שהוא תודעה טהורה. אור ללא זמן ומרחב. על פי הקבלה שלושה זכו להכיר את האור ההוא: האדם הראשון, דוד המלך ומשה.

"…היה זה תפקידו של משה להכיר ברוח הקוסמית, שאופייה וסדר הגודל שלה שונים לגמרי – ואשר לא התגלמה בתור כוח נפשי החייב את מקורו להשפעות רוח שונות, שבעודם דומים במידה מסוימת, עדיין מוצאים את ביטויים המוחלט בצורות שונות ומגוונות. לרוח היקום שמשה היה אמור לפגוש היה אופי שונה לגמרי, שכן התגלותה יכלה להתרחש רק בנקודת המרכז המקודשת והפנימית ביותר של חיי הרוח, 'האני'. במקום שבו הרוח האנושית מודעת למרכז שבה, שם פועלת ועובדת רוח היקום.

כאשר רוח האדם מרגישה שהאני אכן מחובר למארג של הרוח ולחיי הרוח, באותו אופן שאנשי קדם תפשו שהווייתם מחוברת לכוחות היקום, יש ביכולתה לקלוט את אותם דברים שנתגלו למשה לראשונה דרך כוחות הראייה הרוחית שלו. יש להחשיב התגלויות אלו כמעצבות את הבסיס הקוסמי שממנו נבע הדחף הגדול שמשה העביר לאנושות – אותו דחף ראשוני שהכשיר את האנושות לקַשר בין תופעות פיזיות ולהשוותן, תוך שימוש בכישורי שיקול הדעת וההבנה בפני עצמם (ללא סיוע הראייה הרוחית העתיקה), ולהכיר בהן כגורמים שקיימים בתשתית כל הרצפים ההמשכיים בעולם החומרי."

אור זה היה אמור להיות נחלתו של האדם. אלא שהאדם קילקל את עצמו וחטא, לכן לא נמצא ראוי לו.

אך האור הזה נגנז. הוא שמור "לצדיקים לעתיד לבוא".

מייחסים לר' נחמן את האמרה: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". זוהי חירותו של האדם – הן הקלקול והן התיקון. ולכן האדם יכול להכין עצמו להיות ראוי לאור הגנוז. לתקן עצמו, ולהכין את הכלים שיוכלו להכיל אור זה מבלי להיסדק.

על פי מדע הרוח האנתרופוסופי, האדם והאנושות כולה עוברים שבעה מצבים של התפתחות איברי התודעה. ממצב של חוסר תודעה כמעט (תודעה מינרלית), אל השלב השביעי הגבוה ביותר שקרוי 'אדם- הרוח' ובטרמינולוגיה הבודהיסטית – אטמן. אנו נמצאים כעת בשלב הרביעי מתוך השבעה, זהו שלב האדמה שבה קיבל האדם את 'האני'. בשלב השביעי, האדם מגיע אז למלוא הפוטנציאל הרוחי שלו, והוא הופך להיות בעצמו ישות רוחית בוראת. בצלם אלוהים ממש. זהו האור הגנוז השמור לו לאדם, ושאותו יכול הוא לפתח בעזרת כוחותיו בהדרכת 'האני' וההיררכיות הגבוהות השותפות בבריאה כולה ובגורל האדם.

הספרה7 היא ספרה טיפולוגית ומוצאים אותה בתורות רוחיות רבות. היא מייצגת תהליך שהגיע לשלמותו. הנס אותו מציינים בחנוכה ארך גם הוא שבעה ימים (ליום הראשון היה שמן שהספיק למאור). המילה חנוכה היא משורש המילה חניכה. פיתוח האור הפנימי הוא תהליך החניכה בו האדם יכול להוביל את עצמו אל מלוא הפוטנציאל הרוחני שלו.

האגדה מספרת שכאשר החליט הקב"ה לגנוז את האור, נמלך הקב"ה בדעתו – היכן כדאי לגנוז את האור? באו המלאכים והחלו לייעץ לו לגנוז בירח, באוקיינוס ועוד ועוד. אך כל אלו לא הניחו את דעתו של הקב"ה.

לבסוף לחשה השכינה – יש מקום אחד שאם נטמין בו את האור לעולם לא ימצא אותו האדם. זהו המקום היחידי שבו הוא יפחד לחפש …

היכן הוא המקום הזה? שאלו כולם?

עמוק בלבו של האדם, אמרה השכינה. זהו המקום היחידי שבו האדם לא ירבה לחטט, ומי שיעמיק וימצא שם את האור הגנוז – הרי ראוי הוא לו.

בברכת חג אורים שמח

ושנזכה כולנו להתקרב לאור הגנוז.