שיעור שניתן בטו בתשרי – סוכות – מוצאי חג ראשון
לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
מתוך אגרת שכתב הרב אשל״ג – אחד מ 12 תלמידיו הקרובים של בעל הסולם, אשר תיעדו דברים שאמר להם.
״שיחה בהושענא רבא לפני כניסת החג בעניין יציאה מהסוכה. פתח בעניין צלא דמהימנותא, ועניין חשיבות הסוכה הוא דווקא בדירת ארעי ולא קבעי, משך זמן שתא אלפי שני, אלא ההפרש הוא כי בסוכות דיקא (דווקא) הפסולת היא הייחוס שלו, כיוון שבגמר התיקון לא יהיה צורך בפסולת, חשיבותו הוא רק עכשיו בזמן השתא אלפי שני, בזמן שיש מגבלות, שיש חיסרון כיס, חיסרון של הכיס".
סוכה זה בית ארעי, מדוע יש לזה חשיבות? את מה זה מסמל?
הסוכה מסמלת לנו שאנחנו כאן במבנה ארעי – בזמן מסוים – הסוכה מסמלת את הארעיות של החיים הגשמיים. אח"כ לא נהיה כאן וגם לפני זה לא היינו כאן, לכן עבודת התיקונים שלנו היא עכשיו.
שתא אלפי שני – ששת אלפים שנה. ביהדות סופרים מ"בראשית" – מאז שנוצרה התודעה שיכולה לקלוט את הבורא – האדם הראשון.
אנחנו בשנת 5700 בערך, אבל הכוונה היא לא בהכרח לזמן ארצי אלא שמדובר ב6 צורות של הנהגה, שהן הספירות התחתונות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות (שהיא ה 7). אלו הן הספירות שכאשר נשתלם בהן תגיע הגאולה.
העולם הזה הוא כמור 'פרוזדור' ומעבר מעולם א' לעולם ב' אבל הוא הכי חשוב כי עכשיו זה זמן התיקונים.
'דווקא בסוכות הפסולת היא היחוס שלו' –
דווקא בסוכות חשובה הפסולת כי דווקא בגמר תיקון (באלף ה7) לא יהיה בו צורך.
צל = הסתרת פנים, כמו שהיה למלכות דאינסוף: כדי לא לקבל לחם ביזיון, כדי לא לקבל את כל האור, היא שמה מסך=סכך מהרצון לקבל את כל התענוגות האגואיסטיות. כל עוד יש את הסכך יש סיכוי לתיקונים ולגאולה.
פסולת – פעם היו אוספים את הענפים שאין בהם שימוש ועושים מהם סכך. כל הרצונות שלנו לקבל את השפע האלוהי למטרות האגואיסטיות שלנו – אותם אנחנו אוספים כדי ליצור כלי לקבל על מנת להשפיע.
הדחייה עצמה הופכת לכלי. 6000 שנה עובדים עם הרצונות – עושים עבודה עם הרצונות הכי נתעבים שלנו. כל החיים אנחנו מקבלים מהאינסוף, האור שמלכות קיבלה לא עבור הרצונות הבזויים, אלא שנעשה עם זה עבודה, ונחזיר את הרצונות הלא ראויים לשורש. בשורשו יש רק טוב.
בשורש אין רוע, הרוע הוא בפיצול.
בשבירת הכלים, האורות/ניצוצות נפלו לקליפות, אז עכשיו יש הזדמנות לגאול אותם. בגמר תיקון, הניצוצות שנפלו הכי עמוק לקליפות – יוחזרו לשורש.
כדי שסוכה תהיה כשרה, 'צילה צריך להיות גדול מחמתה'.
הצל צריך להיות גדול יותר מאור השמש שנכנס – הסוכה מגנה עלינו מאור גדול מדיי – אור ישר ואור אינסוף. הסוכה מגנה עלינו מהתענוג הזה כדי שלא ניקח על מנת לקבל. מגנה עלינו מלקבל אורות גדולים מדיי בזמן התיקון משום שהם ישחיתו /יהרגו/ישרפו אותנו.
זה מה שקרה ב'ארבעה נכנסו לפרד"ס' – קיבלו אורות גדולים מדי, הגיעו לרמות תודעה שונות לגמרי מהעולם הזה ואם הכלים שלנו לא מוכנים (גוף-נפש) אז מתרחש 'קצר' במערכת.
צל האמונה – האורות הגדולים שמגיעים אלינו ואנו רוצים לקבל אותם בתוך הדעת, כלומר להבין הכל, אחרת אנחנו מפקפקים. הקבלה אומרת – אתם צריכים להאמין שהאור הגדול יכנס לדעת – פנים אל פנים – אבל זה יקרה רק בסוף תיקון.
אמונה – חוש חדש שנוצר מתוך הצל.
למשל משה רבינו – הבורא התגלה אליו בסנה – פנים מול פנים – משה פחד והסתיר את פניו, ובגלל זה הוא זכה "לתמונת השם יביט" – יכול היה לראות את הבורא בצורה ישירה.
מרים (הנביאה) התלוננה כי למשה יש פריווילגיה והוא פרש מאשתו – מדוע הוא ולא אני? משה היה ברמת התודעה הגבוהה ביותר (בינה) ומתוך כך הנביא הגדול ביותר. לכן יכול היה לדבר פנים אל פנים עם הבורא.
משה – פחד מאלוהים, הסתיר את פניו. לכן הוא זכה אח"כ לראות את הבורא בצורה ישירה 'פה אל פה אדבר…'. משה היה הנביא הגדול ביותר, בניגוד לנביאים אחרים שראו באימגינציות, בחלום ועוד. אנחנו, בני האדם, נמות אם האלוהות תתגלה לנו פנים אלא פנים. אבל האלוהות מתגלה לנו בפעילות שלה: מי שיש לו שפע ומשתמש בו לחיזוק האחיזה בעולם הזה (טיולים, קניות) ולא לשם ריבוי שפע רוחני. זה גורם לכך שהשפע משחית את האדם וגורם לו ריקנות. כאשר כוחות רוחניים רבים הולכים לשפע חומרי , אז האור מסתלק.
הצל של האמונה – אנו עובדים בלי ידיעה מוחלטת אנו מאמינים בעיקר ב'רצונו להיטיב לנבראיו' ז"א שגם כשנהיה עדים לסבל שלנו ושל אחרים וגם כשהחיים קשים לנו – אנו מחזיקים את האמונה שהכל לטובתנו, להיטיב לנבראיו.
הגורן והיקב
גורן – מהמילה גירעונות וגם מהמילה גר. לפעמים אני מרגישה את עצמי רחוקה, בתוך העבודה הרוחנית. מרחק – אני גֵרה בתוך העבודה הרוחנית. אני שואלת את עצמי אם אני לא מפספסת את החיים הארציים כמו שיש לכולם. ברגעים האלה, כשאני מאבדת קשר, אני אמורה להמשיך לעבוד כאילו לא איבדתי קשר. זו הפסולת.
גרון – זה מקום צר, מיצרים.
היקב – ייקוב – ברגע שאנו בסבל גדול, אנו יכולים לקלל, לנקוב, חס וחלילה, את אלוהים. ברגעים אלו זה נקרא 'הסתר פנים', עליי להמשיך לעבוד כאילו לא השתנה כלום באמונה.
אלו בעצם המקומות הנפולים שלנו, ואת זה אנו צריכים להפוך לקרקע שאור ישר יזהיר עליהם – דווקא את הפסולת, את המקומות הקשים, אנו צריכים להחזיר לשורש.
גם אם יש צל ואנו לא רואים את השמש, חושך מוחלט, אנו מאמינים שהכל בסדר והבורא רואה אותנו. ככל שאנו מרגישים חסרונות עלינו להמשיך באמונה, וכך נראה שבעצם גדלנו ויותר אור נכנס וקשר בינינו ובין עולם הרוח. ככל שאני פוגשת חסרונות – יותר אור ויותר קשר לעולם הרוח יווצר. להחזיק מעמד ולא לקלל ולא להאמין לרגש ה'גרות'. עלינו להשתדל להחזיק מעמד, להאמין ולדעת שבעקבות המרחק תתרחש הקירבה.
במובן מסוים אם לא היתה לנו פסולת, אז לא היינו יכולים לעשות עבודה. תמיד בעבודה ביוגרפית פוגשים דברים שחשבנו שהתגברנו עליהם. רק בזכות אותה פסולת יש אפשרות להחזיר אותה לשורשה.
הרוע הכי גדול – הבורא מקיים גם אותו, לכן אנו רוצים להחזיר את הפסולת למקור, במקום שתהיה בקליפות. כל הירידה שלנו לתוך האדמה, האינקרנציה שלנו, היא הקרקע שלנו להתפתחות באקסקרנציה, זהו החומר לעבודה ולהתפתחות. כל המקומות הנפולים שלנו שבפסיכולוגיה רוצים לרפא אותנו – זו הפסולת שעלינו להחזיר לשורשה כתיקון. צריך לזכור שזה לא מסע הנפש, אלא מסע הנשמה.
דווקא הפצע שלנו – בהתמרתו, יכול להפוך לכלי הטוב ולמקור אנרגיה נכונה לרוח.
"כי הקב"ה אורו גדול מאד ללא שיעור וגבול, ואי אפשר לנברא לגשת אל האור הגדול הזה, כי תיכף יישרף ויבטל מהמציאות. מה עשה הקב"ה ברוב אהבתו את עם סגולתו? הכין להם עצה איך להידבק בו ולא להישרף ולהיבטל – נתן צלא דמהימנותא.
שפירושו: באור אי אפשר להידבק, אבל בצל של האור כן אפשר, והצל הזה הוא צל של קדושה שניתן להיאחז בו, ועל ידו להיות דבוק בו בקב"ה, והצל הזה נקרא 'צלא דמהימנותא' ".
כל הסוכה ובמיוחד הסכך מסמלים את המסך כדי שלא נישרף מהאור הגדול, כדי שלא נקבל אותו ל'דעת' אלא ל'אמונה'. בזמן זה שאנו יושבים בסוכה, אנו מוגנים. בתוך העולם הארעי הזה, אם אנו באמונה, אנו מוגנים. האמונה זה כלי שיעבור מהעולם בעתיד. עכשיו זהו זמן האמונה. בעתיד, כשלא יהיה צורך באמונה, הצדיקים ייצרו לעצמם חסרונות בכוונה כדיי שתהיה להם האפשרות להמשיך ולעבוד, ולהיות בקשר עם הבורא. באלף ה8 (על שם זה נקרא שמיני עצרת) אין צורך יותר באמונה.
הסוכה צריכה להיות במימדים של העבודה שלנו – מתוך עץ הדעת טוב ורע – הבחירה. לכן הצל חייב להיות מהסכך ולא מהדפנות, ויש סיכוי שסוכה יותר גבוהה מ20 טפח הדפנות יטילו את הצל ואז זה אומר שאני לא בעולם התיקון אלא בעולם האחדות. כל עולם מתחלק לעוד חלקים וכך הלאה, עד אין סוף. בתוך הסוכה יש אור פנימי – האור שמלכות קיבלה ואתו היא עושה עבודה – זה תיקון הבריאה.
מטרת הבריאה – זהו האור הגדול והמיטיב . האור המקיף דוחק להיכנס – אבל ללא הכלי המתאים זה לא יקרה.
תרגיל לחקירה ביוגרפית:
איזו פסולת שלי (רצון לקבל לעצמי) אני מוכנה לשים השנה על הסכך כדי שזה יהיה הקרקע, שאור אינסוף יוכל לזרוח אליה, והקרקע תחזיר את האור למקום הנכון ולא תיקח לעצמה ותעשה שימוש לרעה בחסד שנקרא 'חיים' (לא על מנת לקבל)?
