מות והתהווה / אורנה בן דור

מות והתהווה – שאלת אמצע החיים / אורנה בן דור

“אם לא למדת איך למות ולהיות  – אזי היית אך נווד חולף על פני האדמה הזאת”  –  גתה

שאלת אמצע החיים היא השאלה המשמעותית ביותר בחיים האנושיים, והבנתה פותחת עבורנו שער רחב להכרת עצמנו, האחר והעולם.

על מנת שנוכל להתעמק באמצע חייו של האדם, עלינו תחילה לשאול  – מיהו האדם? מי היא הישות האנושית, אותה אנו רואים בתחילת חייה כעולל רך, ועד לזקנתה?

בספר בראשית מתואר סיפור בריאת האדם בשני פרקים, פרק א’ ופרק ב’, כאשר בכל אחד מהפרקים ניתן תיאור אחר של ישות האדם.

בפרק א’ כתוב: “ויִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” בראשית א’ כ”ז

ואילו בפרק ב’ כתוב: “וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה”.

האדם הוא ישות רוחנית בדמות האלוהות, אך בו זמנית הוא ישות של “עפר”, ישות של חומר; ובין הרוח לחומר קיימת “הנפש החיה”, נאמר, אם כן – האדם הוא ישות גוף-נפש-רוח.

משימתו הייחודית של האדם על פני האדמה היא לנהל דיאלוג בין רוח לחומר – שתי מהויות השונות זו מזו בתכלית השינוי – ולאפשר לרוח להתמיר, לשנות ולהגביה את ישותו החומרית נפשית של האדם, ובכך יממש האדם את עצמו ואת ייעודו. ביהדות מתואר האדם כ  – נזר הבריאה; הקוסמוסכולו מתבונן אליו בחיל ורעדה  – האם יצליח במשימה בלתי אפשרית זו, משימה שהיא נחלתו בלבד  – חיבור בין שתי המהויות?[1] זוהי משימתו של האדם וזה גם ייחודו  – שילוב הרוח והחומר בתוך ישות אחת  – הישות האנושית.

החומר והרוח זקוקים זה לזו באופן הדדי; לא רק החומר זקוק לרוח על מנת שיהיה חי, אלא גם הרוח זקוקה לחומר, על מנת שתכיר את עצמה דרך השתקפותה בו. כל רעיון או אידיאה, הנשארים בגדר מחשבה – הם חד צדדיים.

תהליך הטמעת הרוח בתוך החומר, והגבהת החומר בחזרה למקורו, מתרחש בביוגרפיה של האנושות כולה, ושל האדם כאינדיבידואל, בשני מהלכים.

הראשון: מהלידה ועד מחצית החיים ( גילאי 33-42 בערך)[2] התגשמות הרוח בתוך החומר. המהלך השני: יציאה מהתגשמות, חזרת האדם והאנושות למקורם הראשוני.

 

המחצית הראשונה בחיי אדם – בניית הכלים

 

 

עד אמצע החיים, אנו, כבני אדם, מקדישים למעשה את חיינו למשימת הגשמת הרוח בחומר. תהליך זה קרוי בשפה האנתרופוסופית – אינקרנציה. הדבר הראשון אותו עושה התינוק בלידתו הינו הנשימה; הנשימה היא הכנסתה של הרוח לגוף האנושי, ותחילתו של “רומן” מתמשך בינה לבין הגוף. בזמן הלידה, מתגשמת הרוח הנצחית של התינוק בגופו, ומתחילה ללמוד את העולם הארצי ואת חוקיו, תוך שהיא מתגלה בישות אנושית אחת אינדיבידואלית. זהו תהליך של הפרדה, יציאה מהאחדות הראשונית, על מנת להתחיל במסע להכרת העצמי כאינדיבידואל נפרד וחופשי.

כך, במהלך המחצית הראשונה של חיינו, אנו בונים את עצמנו כבני אדם ארציים. בחברה המערבית, וישראל בתוכה, בא הדבר לידי ביטוי דרך גדילה, התחנכות בגנים ובבתי ספר, מציאת מקומנו בקבוצת השווים, יצירת זוגיות, לימודים, טיול, משפחה, בית רכישת מקצוע, ועשיית קריירה. זהו ‘המסלול’ הכללי, בו משתלב כל אחד מאתנו, בהתאם לחייו ולגורלו האישיים.

בשנים אלו אנו פוגשים את גורלנו, הבא לקראתנו דרך האנשים אותם אנו פוגשים, וגם דרך התנסויות, מחלות, משברים וכדומה… אנו מכוננים את עצמנו כישות נפרדת ועצמאית, שיצאה מהרחם האימהי, ונתונה בתהליך מתמיד של פרידה מהשלמות; תהליך זה מפגיש אותנו גם עם תחושות של ניכור ובדידות.

אך, החיכוך עם העולם, וזאת בתנאי שאכן התחככנו ולא ברחנו ממגע אתו, מאפשר לנו לבנות כלים קוגניטיביים, רגשיים ואחרים להכרת עצמנו ולהכרת העולם  – כלים אשר ישמשו אותנו בחלק השני של חיינו, לשינוי, הגשמה עצמית, הגשמת ייעודנו ותכליתנו.

 

לך לך

גיל 33 מכונה בטרמינולוגיה הביוגרפית  – אנתרופוסופית: גיל ההיפוך.[3] היפוך בין מה למה?

היפוך בין הזדהותנו עם המעטפות החיצוניות העוטפות אותנו, לבין מציאת העצמי האמיתי – מהותי.

מה הן המעטפות שלנו?

נעזר במקורות, ונראה שהאב טיפוס של עזיבת הישן וההליכה אל החדש והלא נודע, גלום בדמותו של אברהם אבינו.

בספר בראשית, פרק יב נאמר:

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. בראשית י”ב

אומרים המפרשים: לך לך אל הארץ אשר אראך – צא ולך למקום אשר אלוהים מראה לך, לך אל הלא נודע.

ממה אדם צריך ללכת? וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; בראשית ט”ו ה

ואומרים המפרשים: אלוהים מוציא את אברהם מתוך האוהל, מושך אותו החוצה על מנת שתיווצר בו גישה חדשה מזו השייכת לעבר, וכתוצאה מכך יפתחו בפניו אפשרויות חדשות הקשורות לחיבור אל הרוח, אל האינסוף.

לך לך….. אל הארץ אשר אראך. אברהם צריך ללכת לארץ לא נודעת, אך חלה עליו השגחה פרטית, אלוהים יראה לו את הדרך.

לך לך – לך לתוכך, לתיקון עצמיותך, לך למי שאתה בעצמך, לטבעך האלוהי לפני שכוסה במלבושים.

ומהם המלבושים שלנו?

מארצך  – מהשפעות המקום הגיאוגרפי, הסביבה והתרבות לתוכן נולדנו, המעצבות אותנו בדמותן.

ממולדתך  – הגנטיקה, התולדה, המבנה הפסיכולוגי של ההורים המשפיעים עלינו, וחורתים בנפשנו את רישומם, הפסיכולוגיה שלנו עצמנו, ומבנה הנפש שלנו.

מבית אביך  – מהקרמה של ההורים: אם הקרמה של אבי ואולי גם סבי, היא להיות בעל מקצוע מסוים, אין הדבר מחייב אותי. עלי לחפש את הייעוד שלי, ללא קשר לקרמה הקבוצתית, ולציפיות של האחר ממני.

ויוצא אותו החוצה  – היציאה החוצה לא יכולה להתרחש לבד, היא מתרחשת רק באמצעות החסד. על האדם מוטלת האחריות לבנות את הכלים על מנת שהחסד יוכל להיקלט.

אברהם עשה מהלך שאיפשר את החסד: הוא הלך מהישן לעבר הלא נודע, רק משום שאלוהים אמר לו. סיפורו של אברהם הוא הסיפור של כולנו  – הדרך בה אנו משתחררים מדפוסים המעכבים אותנו; הציווי של לך לך הוא ציווי פנימי, אלוהי, רוחני, של תיקון עצמי; אנו מחויבים להיות אינדיבידואלים בכל רמ”ח אברינו[4].

כאשר אדם הולך לעצמיותו נחשפת בפניו החכמה האלוהית; הוא הולך למקום בו אין התחלה וסוף.

 

גיל 33  – גיל ההיפוך

ע”פ מדע הרוח האנתרופוסופי, גיל 33 הוא הגיל בו ניטע הזרע לאותו: לך לך.

לאחר שבמהלך המחצית הראשונה של חיינו, נעשה המהלך הראשון  – התגשמות הרוח לתוך חיים קונקרטיים – עולה בנו שאלה שלא נשאלה לפני כן.[5] באמצע החיים כולנו עומדים בפני צומת. בשלב זה בחיים רבים מאתנו חווים ריקנות ואף ייאוש, וזאת למרות שיכול להיות שמבחינה ארצית-חומרית-נפשית השגנו את מבוקשנו: בנינו את עצמנו מבחינת קריירה, מבחינה כלכלית, זוגית, משפחתית, ואפילו מימשנו את עצמנו באופן חלקי, הקשר יותר לזהותנו הארצית.

מתחילה להתעורר בנו כמיהה – תחילה באופן לא מודע, ללא הגדרה ושם – לחזור לכור מחצבתנו, למהותנו האמיתית שהיא רוח נצחית, ולתכלית חיינו.אנו רוצים להכיר את מהות החיים. הדבר בא לידי ביטוי בשאלות המתחילות לעלות: מי אני? האם הישגיי עד כה מספקים אותי? האם חיי ימשיכו להתנהל באותו האופן עד יום מותי? האם אני מגשים את עצמי? על מה אני אמור לוותר מעכשיו? האם אני מוכן לוותר? ושאלות נוספות הקשורות להגשמת העצמי.

נקודת אמצע זו בחיינו היא נקודה קריטית, ובמובן מסוים תקבע את המשך חיינו; אם נחזור למקורות, נוכל לומר שזוהי תקופת “המדבר”.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, מבית עבדים (והאין כולנו עבדים למבנה נפשנו, להרגלינו ולדפוסינו הישנים?), היה עליהם לעבור דרך תקופת המדבר, על מנת להגיע לארץ המובטחת. הניסיון לא צלח, והם התלוננו למשה שיחזיר אותם למקום, אותו הם כינו “סיר הבשר”  – לעַבָר, למצרים, שמנקודת מבט של המדבר נראתה  נכספת, מקום הראוי לחזור אליו.

מכיוון שלא החזיקו מעמד בתקופת ביניים זו בין הישן לחדש, נגזר עליהם ללכת במדבר ארבעים שנה ולמות בו. דור העבדים מת במדבר, ורק דור חדש, חופשי ממצרים[6], יכול היה להיכנס לארץ המובטחת.

על מנת שניכנס לארץ המובטחת עלינו “למות לישן”. מוות לישן הוא תמיד הקרבה; אנו נדרשים להקריב חלק נכבד ממי שאנו, מהמבנה הפסיכולוגיה שלנו, ומתבניות אחרות – איתם אנו מזדהים, ועל פיהם אנו חיים ומגדירים את עצמנו.

מבלי שיתרחש מוות, לא תתכן תחייה; על הישן לפנות מקום לחדש. ועל מנת להגיע לחדש חייב להתרחש מעבר דרך הכאוס, ה”לא כלום”, המוות.

 

הבריאה עצמה נוצרה מתוך הכאוס, מתוך התוהו ובוהו:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. בראשית א’ א

גם בביוגרפיה האנושית, ההיחלצות מהכאוס, מהתהום, מהשממה, מהכאב, מהסבל – ומכל מה שהם מעוררים בנו, יכולה להתרחש רק דרך: “ורוח אלוהים, מרחפת על פני המים”  – כלומר, דרך המהות הרוחנית שבתוכנו, שכמו עוף החול, נולדת מחדש מתוך האפר. תהליך המוות והלידה מחדש מתרחש בנו, בני האדם, החל מאמצע החיים.

דר’ ר. שטיינר, מייסד מדע הרוח האנתרופוסופי, מתאר תהליך זהה שקרה באנושות כולה בזמן מסוים באבולוציה שלה.

הקרבן והחסד

במהלך עידנים ותקופות רבות, הייתה האנושות כולה מחוברת יותר לאחדות, לעולמות הרוח, מאשר לעולם החומר (כפי שהתינוק מחובר לאימו, ורק בהדרגה נפרד ממנה). האנושות, שהתגשמה בעולם החומר בהדרגה, הגיעה אף היא לשלב אמצע החיים שלה; הדבר התרחש בתקופה מסוימת בסביבות שנת אפס לספירה. בנקודה זו התקיים שיווי משקל בין הכוחות החומריים ובין הכוחות הרוחניים. בתקופת יוון, הייתה האנושות נתונה תחת סכנה של הידרדרות לחומריות, ולאבדן האפשרות להתפתחות רוחית מחודשת. אנושות ללא רוח, ללא אלוהים – הינה גם אנושות ללא תקווה. אנושות המזהה את עצמה עם ישותה החומרית, ופועלת רק על מנת להזין ישות זו – מאבדת את הקשר שלה עם מקורה, ונידונה לייאוש ולאבדן – עצמי.

בשלב זה, באמצע החיים של האנושות כולה, ירדה לאדמה ישות רוחנית גבוהה, שפעלה במהלך כל הזמנים מעולמות הרוח, על מנת לאפשר לאנושות כולה להתרומם חזרה לעולמות הרוח, דבר אותו לא יכלה האנושות לעשות יותר בעזרת כוחותיה שלה; וזאת על מנת שלא תדרדר, תגווע ותעלם.

ישות זו מוזכרת בתנ”ך פעם אחת בלבד בשם: אל עליון, במפגש בין מלכיצדק ובין אברהם.

יח וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל. בראשית פרק יד

אל עליון, שפעל במהלך עידנים מלמעלה, נשלח לאדמה והתגשם בגוף אנושי, על מנת לעזור לאנושות להתחבר ולעלות שוב לעולמות הרוח.

בטרמינולוגיות השונות מכונה אל עליון גם: עמנואל, ישות השמש או הכריסטוס (אין לזהות אותה עם הנצרות החיצונית).

נקודה זו בהתפתחות האנושות היא “אמצע החיים” של האנושות כולה, והיא גם נקודת ההיפוך.

באנתרופוסופיה נאמר, שישות השמש הגבוהה, אשר התגשמה באדם ישוע מנצרת, מתה על הצלב בגולגולתה, וחוותה עבור כל בני אדם את התחייה לאחר המוות. בתחייתה, היא חשפה בפני האנושות סוד גדול, והוא: האפשרות לקום מתוך האפר ולהמשיך להתפתח. זהו סוד התחייה שלאחר המוות וההבנה, שמבלי למות, לא תתכן תחייה מחדש והתפתחות. (אל לנו להירתע מהקשר בין הנאמר פה לנצרות – גם אם איננו מסכימים, אנחנו יכולים להתייחס לדבר המהותי שבאירוע – המוות והתחייה מחדש, המתרחשים אצל כולנו, בתנאי שאנו מוכנים להקריב את הישן).

“כוח שמימי חזק היה צריך לקרון לתוך החומר הפיסי, ולהקריב את עצמו לתוך חומר זה. מה שנדרש היה יותר מאל הלובש מסכה אנושית; היה דרוש אדם אמיתי עם כוחות אנוש, הנושא את האל בתוכו. המאורע בגולגולתה היה צריך להתרחש כך שהחומר שבתוכו מוקם האדם, יוכל להיטהר ולהתרומם. כאשר מרכיבי החומר מיטהרים ומתקדשים, תעשה ההבנה של החכמה הקדומה אפשרית שוב בהתגשמויות העתיד. המין האנושי צריך להיות מובל להבנה אמיתית כיצד המאורע בגולגולתה פעל באמת במשמעות זו, כמה חשוב היה מאורע זה עבור המין האנושי, ובאיזו חריפות הוא השפיע על המהות והקיום של המין האנושי”. [1]

שלוש שנים הייתה ישות-כריסטוס על פני האדמה, ובגיל 33 הוא נצלב. במשך שלוש השנים של היותו על פני האדמה, הוא הלך ונחלש, הלך וגווע, כשכוחותיו הרוחניים נכנעים לכוחות החומר. גם בביוגרפיה האנושית מכונות שלוש שנים אלו: מבחן האדמה, ונחשבות כשנים קשות. ישוע-כריסטוס מת על הצלב, וקם מחדש לתחייה; בביוגרפיה האנושית מהווה גיל 33 ארכיטיפ למוות ולתחייה.

ירידת אל עליון לתוך גוף אנושי, חיבור גורלו עם גורלה של האנושות, הינו מעשה הקרבה קוסמי. בחיים האישיים, כמו גם בחיים החברתיים והקהילתיים  – לא יתכן שינוי, לא תתכן תחייה ללא הקרבה. בדומה להקרבתו של אברהם, עלינו להקריב את ההזדהות שלנו עם הישן. ואין הכוונה להשליך את כל מה שבנינו; להפך, עלינו להשתמש בכלים אותם בנינו במחצית הראשונה של החיים, להתמיר אותם, לכוונם להגשמתנו העצמית, ולנתינה לעולם – מתוך התפתחות מתמדת לרמה הגבוהה ביותר אליה נוכל להגיע בחיים אלו. כך נתגבר על ההפרדה ההכרחית שלנו מהשלם, הפרדה שהתרחשה על מנת שנפתח אני אינדיבידואלי.

“האנושות יצאה מתוך אחדות, אולם ההתפתחות הארצית עד כה הובילה להפרדה. בתמונת ישות-כריסטוס, ראשית כל ניתן אידיאל הפועל כנגד כל הפרדה. שכן באדם הנושא בתוכו את שמו של כריסטוס, חיים גם כוחותיה של ישות השמש הנעלה, בה מוצא כל אני אנושי את מקורו הראשוני… מעל לכל האינטרסים הנפרדים וסוגי ההקרבה הנפרדים, הופיעה התחושה כי מוצאו של האני הפנימי ביותר של כל אדם ואדם מצוי באותו מקור עצמו”. [2]

התגשמותו של אל עליון בגופו האנושי של ישוע מנצרת, העניקה לראשונה את האפשרות לכל אדם בתקופתנו, כמו גם את האחריות,  למצוא את האלוהים בתוכו.

האדם אינו יכול עוד לחפש את אלוהים בחוץ, החל מאמצע חייו, הוא נדרש לחזור ולמצוא אותו בתוכו, כשהוא מתמיר את החלקים הנמוכים שבתוכו, ומגיש אותם כמנחה לעולמות הרוח.

                    ***

כתם זעיר של אינסוף / יעל ערמוני [3]

עַכְשָׁו אֲנִי מִתְמַעֶטֶת לְכֶתֶם זָעִיר שֶׁל אֵינְסוֹף.

אַבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת כֵּיצַד הַכָּל יַחֲלֹף.

 

הַשְּׁיָרִים שֶׁל יֵשׁוּתִי,

נוֹשְׁרִים מֵעָלַי,

כְּמוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל בּוֹץ

שֶׁדָּבָק בִּי בְּדַרְכִּי.

אָנִיחַ לַגֶּשֶׁם שֶׁיִּשְׁטֹף,

שֶׁיְּטַהֵר אוֹתִי.

 

עָלַי לְהִפָּרֵד כָּעֵת

מִכָּל הָאֲחִיזוֹת.

הַפַּחַד מְהַתֵּל בִּי,

אוֹמֵר לִי : קְחִי רַק זֹאת!

לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

לֹא הַפַּעַם!

 

הַפַּעַם עָלַי לְהָשִׁיל אֶת עוֹרִי הַלָּבָן

לְהַנִיחַ לַחֹשֶׁךְ לַחֲדֹר

לְהִתְרוֹקֵן עַד כְּלוֹת

וּלְחַכּוֹת

 

לְהַאֲמִין

שֶׁאוֹר חָדָשׁ

יַפְצִיעַ

גַּם מָחָר

 

ביבליוגרפיה:

[1] שטיינר, ר. (1909), “עקרון האקונומיה הרוחית ביחס לשאלות ר-אינקרנציה, מזווית ההדרכה הרוחית של האדם”, הרצאה 8: “המאורע בגולגולתה, האחווה של הגראל הקדוש, האש שנצרפה. הספירות הפלנטאריות והשפעתן על חיי האדם על האדמה ובעולמות הרוחניים”, הארכיב העברי לכתבי רודולף שטיינר, של דניאל זהבי, GA 109.

[2] שטיינר, ר. (1998), “מדע הנסתר בקוויו העיקריים”, עמ’ 180, הוצאת תלתן, ירושלים.

[3] ערמוני, י. (2015), “לבנה בלילה שחור”, הוצאת כחותם.

 

[1] החיות לא ניחנו ברוח, אלא רק בגוף ובנפש, והישות הרוחניות הגבוהות הן נטולות גוף.

[2] גיל ההיפוך, המוות והתחייה. גם מבחינה ביולוגית, מופר שיווי המשקל בגוף לטובת תהליכי הבלייה.

[3] מבחינה ביולוגית, החל מגיל 33, מתחילים תהליכי הבלייה בגוף לגבור על תהליכי הבנייה.

[4] רמ”ח בגימטרייה: אברהם.

[5] גיל 33 הוא רק הזרע הניטע באדם לשאלה זו, שתפרוץ במלוא עוזה החל מגיל 42, ובתנאי שהאדם שואף לחיות את חייו מעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים.

[6] מצרים מלשון: מֵיצרים, דבר המצר ומגביל אותנו.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *