י"ח באלול ה'תשפ"א, 26.08.2021
אדם מתרגל שיעורי פלדנקרייז בהקפדה, מידי יום. כל פעם שהוא מגיע לגבול חדש, לחיסרון – במקום להגיב בתגובה השגרתית, להתייאש מעצמו – הוא שמח.
מתמיה: למה הוא שמח, למה המכשול לא מרפה את ידיו?
הוא מבין עקרון גדול מאוד, שנמצא בבסיס הבריאה. כל פעם שמתגלה חיסרון חדש – יש אפשרות שיכנס אור חדש, תודעה חדשה.
על מנת שנתקדם בהתפתחות הרוחנית שלנו, אנחנו צריכים כל הזמן לגלות חסרונות. בדרך כלל, בניגוד לאותו אדם, אנחנו מתייאשים. אנחנו רואים בזה סימן לנסיגה.
"דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל" (האר"י, עץ חיים) – ולא היו חסרונות כלל!
ואחר כך הסתלק האור, ונוצר חסרון עצום, השתוקקות עצומה של הנברא אל הבורא. בדיוק כפי שכאשר מישהו שחי אתנו, ונוכחותו הייתה מובנת מאליה, נעלם. ורק אז אנחנו מבינים כמה אנחנו אוהבים אותו וזקוקים לו.
ומאז מקבלים הנבראים את האור בצורה מדודה. כלומר – מגלים את החסרונות שלהם בהדרגה, ומבקשים מהבורא שימלא את החסרונות באור אינסוף. אור חיים, אור תודעה, אור של אהבה.
החלל, החושך, הופך לכלי. המיעוט הופך לאפשרות משיכה של אור.
על משה רבינו נאמר שהיה הענו באדם; ולכן יכול היה למשוך אורות גדולים מאוד. ודוד המלך ביקש – ונפשי כעפר לכל תהיה.
התורה מספרת שהאידאה, התבנית, שנקראת ישראל [ישר כאל], מטרתה תיקון הבריאה עבור כל הנבראים. עם ישראל לא נבחר בגלל כוחו, מספרו הרב, ועוצם ידו. אלא בדיוק בגלל שהיה העם הקטן באותה התקופה, העם שלא היה מלא בעצמו, בניגוד למצרים, שהייתה אימפריה גדולה מאוד.
לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. דברים ז' ז'
ככל שאנחנו מסכימים למעט את דעותינו הנחרצות, להפסיק להגדיל את עצמנו ואת צרכינו על חשבון האחר. ככל שאנחנו הופכים את הרצון לקבל שלנו לכלי השפעה – יכולה להיווצר בנו, מאיתנו, תבנית שלתוכה זורמת אמת גדולה יותר, מוארת, מקיפה. מתוך החסרון, מתוך החלל, אנחנו יכולים לבקש, להתפלל.
כבכִּי-עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי; וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי. תהילים כט