כ"ה באלול ה'תשפ"א, 02.09.2021
"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ."
על מה נצטער ברגע האחרון?
בשלב מסוים בביוגרפיה שלנו, התעוררנו לישותנו הרוחנית. בחוכמת הקבלה מכונה ההתעוררות הזו בשם: התעוררות הנקודה שבלב. מאותו הזמן השתנו חיינו וצרכינו. בהדרגה, התחלנו להקדיש יותר ויותר זמן לחיפוש הזהות האמיתית שלנו, ולשאילת השאלות המשמעותיות בחיים? מי אנחנו? מה מעשינו כאן? או – את מי/מה אנחנו משרתים? שאלות אלו לא נותנות לנו מנוח ומאיצות בנו להמשיך לשאול, לחקור, להתפלל.
רגע המוות הוא רגע של מעבר סף. אנחנו מתוודעים למשמעות של החיים, ולאופן בו השתמשנו בהם. אם לא השתמשנו בהם להבנת המשימה שלנו על פני האדמה, אנו עלולים לחוש החמצה.
ישנם שני סוגי אנשים. אקרא להם כאן בשמות:1. 'המחפשים. 2. 'המרוצים' (שטיינר מכנה אותם – 'בני-בלי-בית' ו'מחבקים את החיים'.)
שני הסוגים חווים חווית סף במעבר לעבר השני של הקיום. שני הסוגים חשים את החיסרון הקיים עדיין בהשלמת הישות שלהם. אלא, שדווקא המרוצים מהחיים חשים ריק ורעב עצומים. הסכנה של נפש שלא עשתה עבודה היא להישאר רוח רעבה! כלומר, כח רוחני שלא מלובש בכלי, בגוף רוחני מתאים (כי גם לאחר המוות הרוח מתלבשת בגוף, בגוף היולי ועדין). הסף מבהיר להם שהם אף פעם לא התעסקו בצורך הגדול ביותר של עצמם.
על מה נתחרט ברגע האחרון? על זה שלא העזנו! על שהסכמנו לחיות בשכחה/חשכה. שלא ילדנו יצירות חדשות, שלא ילדנו את עצמנו מחדש! שלא הוספנו לעולם באמצעות חיינו וקיומנו – כמובן, כל אחד מאתנו כפי יכולתו ובהתאם לשליחות שלו; כפי שהעיד ר' זושא על עצמו באמירה שלו: "בעולם הבא לא ישאלו אותי 'למה לא היית משה רבנו?', אלא: 'למה לא היית זושא?'"
עם הזיקנה, הרצון הארצי יורד, האמביציות לכבוש את העולם, או כל אמביציה ארצית אחרת – נחלשות. אבל ההכרה שלנו בדבר החשוב ביותר הולכת ומתחדדת. ולכך אנחנו מקדישים את רוב משאבינו.
כך, כשנחצה את הסף, יהיה לנו גוף רוחני מתאים להלביש את הישות הרוחנית שלנו – שתוכל להמשיך במסע בעולם הרוח, ולהיוולד מחדש עם פוטנציאל עצום וגדול יותר.