ט"ו בחשוון ה'תשפ"ב, 21.10.2021
עבר, הווה, עתיד אצל אלוהים
"והענין הוא, כי באמת, תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו יתברך, גומרת הכל. כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו, כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בעדן. עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל, שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך, להיות השפעה טהורה, בהשואת הצורה הגמורה, אל המאציל יתברך. והוא מטעם, כי בנצחיותו יתברך, העבר והעתיד וההוה, משמשים כאחד." בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר אות י"ג
אומר לנו בעל הסולם, שבמחשבת הבריאה הכל היה שלם, נצחי. אם כך, מדוע אנחנו חווים שהעולם פגום? מדוע אנחנו חווים סבל?
התשובה לכך היא, שלגבי הקב"ה העולם אכן נשלם בתיקונו מרגע שהוא חשב אותו. אלא שאנחנו, בני האדם, צריכים לעשות את הדרך לשם, כדי להיות שותפים ליצירת עולם מתוקן, ולא לאכול 'לחם חסד'.
לשם כך נברא העולם הזה, בו אנחנו חיים, ובו אנחנו צריכים להפך את האגואיזם המוחלט שלנו, הרצון לקבל שלנו, לרצון לקבל בעל מנת להעניק, להשפיע לאחר.
ולמה שנשפיע לאחר? מה יוצא לנו מזה? למה שלא נדאג רק לעצמנו? הרי 'האחר' לא תמיד דואג לנו, גם הוא דואג קודם כל לעצמו?
כתוב בתורה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה. ויקרא יח יט
ונשאלת השאלה – מה עניין אני הויה לאהבת החבר?
כל עניין הסבל שלנו נובע מכך שאנחנו רחוקים מהבורא. צריך להבין שברוחניות, מרחק פירושו שינוי צורה. כלומר, שאנחנו לא דומים לבורא, אנחנו מנותקים ממנו ומטובו. הבורא הוא רצון להשפיע, ואנחנו, מעצם עצמותנו, נבראנו כרצון לקבל.
אז מה עושים? הרי לסרב לקבל אי אפשר, כי זה רצון הבורא עבורנו; ולהשפיע? – דבר זה לא מעצם טבענו! אנחנו לא יכולים לסרב לקבל. מרגע העיבור שלנו אנחנו חייבים לקבל, אנחנו תלויים באופן מוחלט בסביבה.
כדי 'לפתור את הבעיה הזו', הבורא נתן לנו אפשרות למזג בין קבלה להשפעה. אכן, אנחנו יכולים וצריכים לקבל. במיוחד בחלק הראשון של החיים שלנו, בו אנחנו מקבלים בעיקר לעצמנו על מנת לבנות כלים נפשיים, קוגניטיביים ומעשיים להכרת פעולת הרוח בביוגרפיה שלנו. אלא שאם נמשיך בכיוון הזה, נרגיש ריקנות, נרגיש מרחק מהבורא, נרגיש שהחיים שלנו מתחילים לאבד משמעות.
זה הרגע להבין ששיווי הצורה עם הבורא, כלומר, הרגשת משמעות ותכלית בקיום, קוראים לנו להידמות לבורא, כלומר – לתכונותיו (את מהות הבורא אנחנו לא מכירים, וגם לא נכיר. זה מעבר להשגתנו).
מה הן מידותיו? חסד, רחמים, השפעה ועוד… הכל כתוב בכתבים הרוחניים.
לאחר זמן בעבודה הרוחנית, וזה משתנה אצל כל אחד מאתנו, (ובא כחסד מעליון, לא כהחלטה של הרצון לקבל שלנו) – מגיע שלב שבו לפתע פתאום אנו חשים שעצם ההשפעה מסבה לנו עונג רב. עצם העובדה ששמחנו אדם אחר, עזרנו לאדם אחר להתקרב לאני שלו, לישות האלוהית שבקרבו, ממלאת את ליבנו בשמחה אמיתית. זה שונה מאהבה עצמית שלנו, ומהדימוי העצמי שלנו כשופעים טוב, כ'טובים', דבר שאולי אפיין אותנו לפני כן. מדובר פה בתחושה של אחדות ושיתוף גורל עם האחר. הדבר הקרוב ביותר לזה הוא השמחה שממלאת את ליבנו כאשר אנו רואים שהנתינה שלנו לילדים שלנו, האהבה שלנו אליהם, יוצרות אותם כבני אדם.
וזה הרבה יותר מהדאגה האינסופית לעצמנו, לנפשנו ולפצעים שלנו. למעשה, ההשפעה שלנו לאחר מתחילה לרפא את הפצעים הנפשיים שלנו. אנחנו מפסיקים להתעסק בעצמנו כל הזמן! ב- מי אנחנו, וכיצד נגשים את עצמנו בהקשר לרצונותינו האישיים. אנחנו מתחילים להבין שמשמעות חיינו תלויה בהקשבה למה שהבורא רוצה מאתנו. והבורא רוצה שנהיה דומים לו, דומים למידותיו.
למה?
כדי שהוא יוכל להשפיע עלינו את כל אור אינסוף, שנגנז בתחילת הבריאה, עד שיתהווה כלי מודע, האדם, שיוכל לקבל אותו בזכות ולא בחסד.