מחדש בטובו מעשה בראשית כל יום מחדש 24

א' בחשוון השתפ"ב, 07.10.21

הנחש וחווה

מה ההבדל בין הנחש, המכונה באנתרופוסופיה בשם לוציפר, לבין אדם וחווה בגן העדן? 

לוציפר, המלאך שנפל, מודע לאורות התודעה הטמונים בעץ הדעת טוב ורע, ומשדל את חוה למשוך אותם עבורו ועבורה.

א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. בראשית ג'

בגן העדן, אדם וחוה תמימים. הם  לא מרגישים שום חוסר בקיום ובחיים שלהם בגן עדן. כל רצונותיהם מסופקים והם חיים בהרמוניה עם הבריאה. לפיכך, אין להם שום שאיפה להגיע לתודעה גבוהה יותר.

הפיתוי הלוציפרי מאפשר להם לפקוח את העיניים, ובכך לקבל מודעות עצמית גדולה יותר. אם כן מה הבעיה עם זה? הרי זה רצונו של הבורא – להטיב לנבראיו. התנ"ך מציג את זה כבעיה (למרות שזה כישלון מובנה בסיפור הבריאה).

הבעיה היא שלוציפר לא רוצה שניקח את האורות הגדולים כדי לגאול את האדמה, כדי לקדם את האבולוציה של האדם והאדמה. הוא מעונין שנתענג עליהם, "נרגיש בעננים".

הנחש מכונה בקבלה בשם – הרצון לקבל לעצמי. הרצון לקבל, הוא רצון למשוך כמה שיותר תענוג לטובת עצמי בלבד, במילים אחרות – אגואיזם קיצוני, חוסר מוסר, ושימוש באחר למטרותי.

ועם זאת, הרצון לקבל הוא עצם עצמותו של הנברא. ולכן, הפיתוי הלוציפרי הוא חלק מהתכנית השלמה. לולא הנחש לא הייתה מתאפשרת התפתחות. מעצם זה שהוא מאפשר לאדם וחוה להכיר אורות גדולים כל כך, הוא מגדיל את הרצון שלהם, מעצים אותו. מרצון לקבל קטן, המסתפק בחיים שלווים בגן עדן, ללא שינוי וללא התפתחות – לרצון לקבל עצום.

החטא הוא לא באכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע; החטא הוא מהשימוש באור לטובת עצמי ושאיפותיי האגואיסטיות (אכילה טרם הזמן). חוסר ההבנה שאני לא קיים בשביל עצמי, אלא שאני חלק ממרקם נשמות, בהן אני תלוי והן תלויות בי, במחשבותי ובמעשי.

על זה הם (אנחנו) נענשו וגורשו מגן העדן והתחילו מסע ארוך ומייגע על פני האדמה; על מנת שהרצון לקבל (רל"ק) יהפוך בסופו של דבר לרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

הרגש הראשון שמתעורר באדם וחוה לאחר האכילה מפרי עץ הדעת הוא הבושה. ולמעשה, זו הפעם הראשונה שיש להם יחס כלשהו כלפי הבורא! הם מתביישים ממנו. לפני זה הם חיו ללא מודעות כלל, כמו ילד קטן שלא מודע לקיום ההורה שלו או העולם כנפרדים ממנו. הבושה היא תחילה של מודעות, של יחס לאחר הנפרד ממך (ראו, גיל 9 בביוגרפיה).

הבושה מאפשרת גם את תהליך התשובה (בושה – תשובה – אותן אותיות). היא כח נגדי לרצון לקבל תענוג עצום לצרכיי האגואיסטים.

לכן הקללה לנחש (שהוא הרצון לקבל) היא שילך על גחונו. אנחנו משפילים את הרל"ק, מורידים אותו מחשיבותו העצמית לעפר. שמזונו יהיה עפר – כלומר, שלא נמצא בו תענוג כלל. שטעם הרצון לקבל לצרכי האגואיסטים, יהיה כטעם העפר.

כאמור, הרצון לקבל לעצמי הוא עצם עצמותו של הנברא. אנחנו לא נקראים להשמידו, להכחידו. העבודה שלנו על הרצון לקבל לעצמי – הבא לידי ביטוי בכל התשוקות האסטרליות – היא להתמיר אותו לתודעה רוחנית, הכוללת בתוכה מעגלים נרחבים של בני אדם, אחים ואחיות למסע.

print