האני האותנטי – שיעור 9

27.7.2020 – האני האותנטי – שיעור 9

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

“בוא תראה שכל מה שקיים בעולם לא קיים אלא בגלל האדם. והכל בגללו מתקיים. והוא שכתוב “ויצר השם אדוניי את האדם בשם מלא. הוא האדם הוא שלמות הכל, וכולל הכל . וכל מה שנמצא למעלה, למטה, בפנים ובחוץ, ובגלקסיות שעוד לא גילו נמצא בתוך האדם, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. הכל. האדם נקרא ‘עולם קטן’, והכל בשבילו נברא.”

מתוך ספר הזוהר

 

זה ציטוט שמתאים לנו. אנחנו רואים שבספר הזוהר נאמר ‘ובגלקסיות שעוד לא גילו’. גם אנחנו מדברים על הפלנטות, וזה אותו דבר – אנחנו אומרים שאנחנו בדמות אלוהים, בדמות הקוסמוס כולו. כל הקוסמוס כולו משתתף בבריאת האדם. בלימודים מתקדמים יותר אנחנו לומדים על הזודיאק ורואים שכל מזל ומזל, כל כוכב שבת, משתתף בבריאת האדם.

יש כאן מי שאני רוצה להגיד להם שלום אישי, כי בימים חמישי-שישי הם יצאו מהקוביות והשתתפו בסדנה פרונטלית ‘הצו הקרמתי’. שלום לכולכם.

משתתפת – אני הייתי בסדנה והיה מאוד משמעותי. זו הפעם השנייה שאני משתתפת בסדנה זו, ומבחינתי היום, אחרי 13 שנים, אני במקום אחר וראיתי את הדברים ממקום אחר. היה עבורי מאוד משמעותי.

אורנה – זו סדנת הבסיס לכל לימודי ביה”ס, גם בארץ וגם בחו”ל.

נעבור לנושא השיעור:

להזכירכם, אנחנו מדברים על ההיררכיות והקשר שלהן לאדם. אמרנו שההיררכיות הן כמו ‘האחים הגדולים’ שלנו, ועל-מנת לקבל ידע אנחנו זקוקים לישויות רוחניות שתלמדנה אותנו. בשחר האנושות הישויות הגבוהות התגשמו לתוך גוף אנושי. קראו להן בתנ”ך ‘הנפילים’. בספר בראשית פרק ו’ מסופר על הנפילים שהתגשמו לתוך האנושות – אלו היו ישויות גבוהות שלבשו גוף אנושי. זה לא היה הגוף שלהן דרך הקרמה, אלא זו הייתה ממש מעטפת, דרכה הן יכלו להיות על האדמה וללמד את האנושות בשחר ילדותה דברים שישמשו אותה הן בהתפתחות הרוחנית והן בהתפתחות הארצית. הישויות האלו הן הידועות בתנ”ך כ’נפילים’, ובאנתרופוסופיה הן ידועות בתור המורים הראשונים של האדם. הן לא היו בני אדם.

בספרה של אליזבת הייך “התקדשות” היא מספרת על ההתגשמות שלה במצרים העתיקה כבת פרעה, כאשר פרעה היה מתקדש, אבל אח שלו (פתאהופ) לא היה אדם. הוא היה ישות שאין לה קרמה אנושית, ישות שהתגשמה פעם אחת בתוך הגופים האנושיים על מנת לקדם את כל האנושות שהייתה אז ברמה של ‘ילד’.

דיברנו על היחס בין ההיררכיות הגבוהות אלינו, ואמרנו שהמלאכים הם ההיררכיה הגבוהה הקרובה ביותר אלינו, ומעליה יש עוד היררכיות. קיימות 9 היררכיות מעל האדם, וצרפנו את הטבלה המציגה אותן. למלאכים יש איבר גבוה מאברי האדם – רוח העצמיות. בסנסקריט הוא נקרא מאנאס. רוח העצמיות זהו השלב שבו ה’אני’ מתמיר את הגוף האסטרלי. זה השלב שבו כל מה שיש בגוף האסטרלי הופך להיות רוח. במקום הנפשות – נפש התחושה, נפש שכלית-רגשית, ונפש התודעה – מתחוללת התמרה לרוח העצמיות, רוח החיים ואדם הרוח, בהתאמה.

רוח העצמיות היא התמרה של הצד האסטרלי שלנו, ושליטה עליו – שהוא לא ישלוט ב’אני’ שלנו, שלא ניטלטל בתנועת מטוטלת חזקה בין מצבי רוח, בין דיכאונות לאקסטזות. על רוח העצמיות אנחנו עובדים כבר עכשיו. כל מה שאנחנו עושים בעבודה שלנו על הנפש – פיתוח סבלנות, התגברות על השתוקקות ותאווה, כל מה שאתם לומדים בימי שלישי עם יעל ב”דרך לעבודה רוחנית” – זה הליכה לקראת רוח העצמיות.

זה מאוד חשוב שנעשה את זה, אין לכם מושג עד כמה זה חשוב, כי יחד עם הכוחות הטובים נמצאים כאן גם כוחות רעים. הם נמצאים בחלל העולם. זה שאנחנו לא רואים אותם לא אומר שהם לא קיימים. אנחנו יכולים לחוש אותם כשאנחנו נכנסים לסביבה מסוימת וחשים את האנרגיה הרעה. לא משנה איך קוראים להם, בכל מקרה הם נמצאים, ואנחנו לא יכולים להתגבר עליהם אלא דרך פיתוח שליטה על הגוף האסטרלי שלנו. זאת משום שהם לא יכולים, לפחות בתקופתנו, להשפיע על ה’אני’ שלנו – הם לא יכולים להיכנס ל’אני’ שלנו. בעתיד הם יוכלו. בתקופתנו הם לא יכולים להיכנס ל’אני’ שלנו, ולכן אם אנחנו, דרך ה’אני’, מתמירים את הגוף האסטרלי, אז אין לנו סכנה – הם יכולים להיות סביבנו אבל אנחנו לא ניפגע מהם.

כדי שלא תחשבו שאני מדברת על רוחות רפאים בעלמא, ניתן דוגמא: הרוחות הלוציפריות – אנחנו יכולים להגיע לרמה רוחנית גבוהה ולא לשים לב שלוציפר נמצא סביבנו ומחכה לנו. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו פועלים למען הטוב, ואכן אנחנו פועלים עד שלב מסוים למען הטוב, אבל לוציפר נמצא שם כמו Devil, שד, דמון. כוחות הנגד הם דמונים – הן ישויות רוחניות שנמצאות סביבנו ומחכות לרגע שבו יוכלו להיכנס לגוף האסטרלי שלנו, כי לוציפר משפיע על הגוף האסטרלי. וכך, מבלי לשים לב, אנחנו עלולים להפסיק לפעול לטובת העולם ומתחילים לפעול למען האדרה של עצמנו, עלולים להפוך למורים רוחניים שמחפשים את טובת עצמם. יש רבים כאלה כבר, בכל תחום ותחום, בכל מגזר ומגזר של התפתחות רוחנית. אי תשומת הלב זו הטרגדיה הגדולה – כשכוח הנגד לוקח אותך ואתה לא עירני, אתה חושב שאתה ממשיך לפעול למען כוחות הטוב אבל אתה כבר נלקחתָ, ויכול לקחת איתך תלמידים שהולכים אחריך. הדמונים הללו נמצאים כאן, וגם השטנים – אהרימן – נמצאים כאן ומחכים לכל מי שמתפתח התפתחות רוחנית. אלו ישויות מאוד גבוהות, הן יותר גבוהות מהמלאכים ומהארכי-מלאכים. הדבר היחיד שיש לנו לעשות נגדם הוא לעשות עבודה עצמית נוקבת, חסרת פשרות ואמיצה – לשאול את עצמי ‘מה המוטיבציה שלי כשאני עושה דבר מסוים?‘. ואם אני לא יודעת לשאול את עצמי, אז עלי לשאול את היועצת הביוגרפית שלי. על זה אנחנו מתאמנים – שישקפו לי מאיפה אני פועלת. גם עולם הרוח ישקף לי – הוא ייתן לי מכה, הוא יפיל אותי. זו פעולתו של עולם הרוח הטוב – הוא יפיל אותי כדי שלא אמשיך בדרך הפרושה לפניי ללא הפרעה לכיוון של סטייה. ביהדות אומרים – הבא להיטהר פותחין לו, והבא לטמא – לא מונעים בעדו. זה החופש – חופש הבחירה בין טוב לרע. אז אדם חושב שהוא עושה דרך רוחנית, אך בעצם הוא לא רואה שבתוכו וסביבו נמצאים דמונים. הם לא נראים לו, כי הם אסטרליים, גופי אנרגיה, ואנחנו לא רואים אנרגיה, אבל קהילה של דמונים הולכים יחד איתו, ולו נדמה שהוא במסלול הטוב. עד שיום אחד כמובן שמתרסקים, אבל אין כבר דרך חזרה. זה מאוד קריטי, ומאוד מפחיד. אני ראיתי אנשים נופלים.

הדמונים והשטנים מצד אהרימן – הם פועלים להפוך את האדם לאובייקט, לסחורה שאפשר לסחור בה, להפוך אותנו ליותר ויותר מכניים, ל’נטמעים עם המכונה’, להפוך אותנו לרדומים ע”י סיפוק ‘סמי הרדמה’. לדוגמא: ההפגנות המתקיימות בימים אלו – האנשים לא התעוררו עד שזה לא הגיע לכיס שלהם. עד כה הם לא שמו לב, וגם אם שמו לב זה לא היה איכפת להם כל עוד נתנו להם ‘סמי הרדמה’ – בילויים, כסף בצורה שתאפשר להם חיים נוחים. עד עכשיו הם לא התעוררו לפרויקט האהרימני שנעשה כאן, בארץ ובעולם.

הפרויקט האהרימני, הפרויקט הלוציפרי, והפרויקט של הכוח השלישי – החזק מכולם והמאיים מכולם – הוא כבר פה. זה זמן של “התחלתה  ד-גאולה”, כלומר; הגאולה אמורה להגיע. אך לפני הגאולה הרוע יגיע לשיאו, וזה כבר פה – מסוף המאה ה19, תחילת המאה ה20. לכן העבודה שלנו על עצמנו היא חשובה וקריטית, ואני חוזרת על זה שוב ושוב כל הזמן.

משתתפת – אמרת קודם שלפעמים מתעוררים לזה מאוחר מדי. האם לא תמיד יש לנו אפשרות ‘לחזור בתשובה’? להתחיל את הדרך, להתחיל את התיקון?

אורנה – לא תמיד. לפעמים אנחנו לא מתעוררים, ולפעמים אנחנו מתעוררים על ערש דווי, ואז מה כבר אנחנו יכולים לתקן ולעשות בעולם הזה? במצב כזה, באינקרנציה הזו אנחנו כבר לא יכולים לתקן. לכן חשוב כל הזמן להיות בקשר עם מישהו שמשקף לך. זה קשור גם לקרמה – מאיפה באתי? האם אני נשלטת יותר ע”י אהרימן או ע”י לוציפר? אנחנו צריכים כל הזמן מישהו שישקף לנו. אני זוכרת פעם אחת, ולא זוכרת מה היה המעשה שלי, אבל צבי המורה שלי אמר לי ‘תקשיבי, אם את ממשיכה לעשות את זה, עולם הרוח נוטש אותך! לא ישמור עליך יותר. שלא תחשבי שאת תישמרי, כי עולם הרוח שומר רק על מי שהולך בדרך הנכונה.’ זה היה חמור מאוד, אין לי מושג כרגע מה זה היה, אבל זו הייתה סטיה מהדרך. יתכן שזה היה כשרציתי להרחיב את ביה”ס ולהוסיף מסלול של טיפול באומנות, והלכתי שוב עם התנועה הטבעית שלי של כיבוש, שאומרת ‘למה לא, אם אני יכולה, לעשות גם את זה וגם את זה..’ – והנה חזרתי אל המחווה שלי מאינקרנציה קודמת. יתכן שאז הוא אמר לי ‘חמור מאוד’. ואני לא מתווכחת עם המורה שלי, וברגע שהוא אמר לי ‘חמור מאוד’ אני מיד למחרת הודעתי שהפרויקט הזה ירד מהפרק. הרגשתי ממש את החרדה של ההליכה לכיוון לא נכון מבלי שהרגשתי את זה – להתרחב לכיוון לא נכון במקום להתמקד ביעוד שלי. במקום להתמקד בגורל שלי ובתפקיד שלי, רציתי שוב להתרחב. צבי אמר לי מילים מאוד חמורות כמו ‘זה אסון מה שיקרה לך’. מאוד מפחיד. ואני שמחה, כי הוא אמר לי את זה.

כשיש לך מורה ואתה מאמין בו אז אתה יודע שהוא שליח של עולם הרוח. זה לא לסגוד לאישיות שלו. אתה לא אמור לסגוד לאישיות שלו, וכן אמור להיות מודע גם לפגמים של המורה שלך. אבל אתה יודע שהקשר בינכם הוא קשר שמשרת את טובתך. כשצבי אמר לי משהו אני לא התווכחתי. אני לא בן אדם עם ‘אני’ חלש, ובכל זאת לא התווכחתי בכלל אלא אמרתי ‘תודה לאל שהוא הוריד את המסך’, כי פתאום הבנתי מה אני עושה. לכן כל הזמן צריך להיות בקשר עם עוד אנשים שהולכים בדרך, כי באמת לפעמים זה מאוחר מדי. נכון שאומרים שעד הרגע האחרון אפשר לחזור בתשובה, אבל למה שאנחנו עד הרגע האחרון נחטא ואז נחזור בתשובה ונצטרך לחכות לתקן בחיים אחרים – למה?

למרות שאולי הפחדתי אתכם עכשיו, חשוב שתדעו – כאשר אנחנו עובדים עם ה’אני’ אז לדמונים אין גישה. פעילות הדמונים היא: לוציפר – יכול להיכנס לגוף האסטרלי, לכל האזור של הנפש, אהרימן – יכול להיכנס לגוף האתרי וגם למחשבות, לדעות, להשקפות עולם (כולן שייכות לאתרי), וגם לדברים יותר עמוקים כמו דעות קדומות, ולדברים המושרשים בנו עמוקות. הישויות האלו לא יכולות להיכנס ל’אני’, אין להן שם מקום לחדור אליו. לכן אם אני עובדת עם ה’אני’ אז הן יכולות להיות מסביבי ואני לא אפגע, כי בעולם הרוח – ‘סביבי’ אינו פירושו ‘קרוב אלי’ אלא ‘דומה לי’. רק אם יש משהו בתוכי שמזמין אותן אז הן יבואו. אם אין משהו בתוכי שמזמין אותן אז הן לא יכולות להתקרב אלי.  אנחנו לא צריכים לפחד שהן יחדרו אלינו בין אם נרצה או לא נרצה – כי זה מלכתחילה תלוי בנו. למשל, אהרימן חדר אל המונים באוכלוסייה בארץ דרך ‘תרדמת’ – כולם רדומים ואז משתמשים בהם. אני לא קוראת ללכת להפגין, זה בסדר אבל זה שייך יותר לתפקיד של הצעירים באינקרנציה, ומה שאנחנו צריכים לעשות זו עבודה עצמית, בראש ובראשונה.

משתתפת – אולי הנפילות קשורות לכוונות הנסתרות, כשאנחנו לא ערים להן. מה הכוונה שעומדת מאחורי המעשים – אולי את זה אנחנו לא מרגישים. האם אנחנו יכולים לא להרגיש את הכוונות? לפעמים יש לנו נטייה לקחת על עצמנו דברים כי אנחנו חושבים שאנחנו עוזרים בצורה הזו….

אורנה – כן, אבל זה לא רק ‘הכוונות’ אלא זו סטייה מהדרך. זה לא שהייתה לי איזו כוונה נסתרת, אלא הייתה לי כוונה גלויה – להתרחב. אבל עצם כוונת ההתרחבות זו סטייה מהדרך, בשבילי. לא הייתה לי כוונה סמויה שגיליתי בדיעבד, של יהירות או של מעמד, אלא הייתה לי התנועה האוטומטית שלי – להתרחב, לכבוש. ברגע שאני פועלת מהתנועה האוטומטית שלי, איתה באתי מחיים קודמים, אז אני לא פועלת מתוך ה’אני’. ה’אני’  צריך בכל רגע ורגע לעשות את ההחלטה – האם זה מתאים, האם זה נכון, האם רק בגלל שאת יכולה אז את גם צריכה?

מה שאת אומרת הוא גם נכון, אבל מה שאני אומרת הוא יותר ערמומי. אולי אצלך זה קשור בתחושה שאת עוזרת, אצלי זה קשור בנטייה האוטומטית – ואוטומטית ז”א קרמה – לכיבוש, ‘אם אפשר אז למה לא’. זו תנועה אוטומטית שלעיתים היא נכונה, ולעיתים היא לא נכונה. כאן ה’אני’ צריך להגיד מתי היא נכונה. אני בעצם אומרת שזה יותר ערמומי כי בדוגמא שלי לא רציתי יותר כבוד, לא רציתי כסף, או מעמד, לא רציתי את זה בכלל אז זה יותר ערמומי מאשר משהו שאני מזהה שאני עושה כדי לקבל כבוד. זה יותר ערמומי. בשביל זה יש לך אנשים שעוזרים לך כי הם מדברים את אותה שפה, ויש לך מורה שעוזר לך אם שפר עליך מזלך, ויש לך את אלוהים שרואה שאת הולכת בדרך הטובה, ומקסימום ייתן לך איזו ‘מכה’ שתטלטל אותך כדי שתתחילי לחשוב ‘למה קיבלתי את המכה הזו’. אם הניחו לך לנפשך, אז את תמשיכי לשגשג, וזו הטרגדיה.

משתתפת – בציטוט של חז”ל הדבר החמור יותר הוא שנאמר “הבא לטמא – פותחין לו”. זה אומר שעל פניו הוא ‘מצליח’ בסטייה שלו. זה יותר מסוכן כי אני סוטה מהדרך וזה ‘הולך לי’.

אורנה – זו אכן גירסה יותר מחמירה. אנחנו נשארים במסגרת הקהילה שלנו – יש כאן הרבה כוחות חזקים שיוכלו לעמוד מול השקרים שלנו, אם אני בקבוצת לימוד, או שיש לי יועץ ביוגרפי. זו ההתמחות של הזרם שלנו – לזהות את זה. יש עוד הרבה זרמים, אני לא מכירה את כולם, אבל בזרם שלנו זו העבודה שנעשית, אז אין מה לפחד. כמובן שכשאני נפגעת מהגילוי של השקר אני יכולה להאשים את מי ששיקף לי את זה, להשליך את זה עליו ולא לקבל את המתנה שהוא נותן לי – זה סיפור אחר. אבל כל עוד אני מקבלת את המתנה, אפילו שהיא אכזרית, ואני יודעת שהיועץ עושה זאת מכוונות טהורות, אז אין סיכוי שכוחות הנגד ימצאו שביל אלי.

שטיינר אומר בפירוש: על כל צעד שאנחנו עושים בעולם הרוח, מאה שטנים – 100 ולא פחות ולא יותר – עומדים שם כדי להכשיל אותנו. יש פרשנות שאומרת שבמעבר של יעקב את היבוק עמד המלאך, והוא היה מלאכו של עשיו. הוא רצה להכריע את יעקב. יעקב יצא חבול מהאירוע – צולע – אבל הוא נלחם במלאך של עשיו, שהוא גם צד הצל של יעקב עצמו. ליעקב היה צד צל שבא לידי ביטוי בפעמים שבהן הוא רימה אנשים סביבו כדי לקבל משהו. בכל זאת הוא נלחם בצד הצל שבו, הוא הכריע אותו, והפך ל’ישראל’ – מאז נקרא ‘ישראל’. מאז גם לא מסופר יותר בתנ”ך על שום מעשה של יעקב שהוא מעשה של רמייה.

דבר זה שנשמע תיאורטי הוא לא תיאורטי, אלא הוא ממשי ביותר. בגלל שאנחנו לא רואים ישויות פיזיות אז אנחנו חושבים שהכל אולי ‘הלכי נפש’, אבל יש להבין ש’הלכי נפש’ הם ישויות אסטרליות, הם ישויות ממשיות, והשאלה היא את מי אנחנו מאכילים – את ישות ה’אני’ או את ישויות הנגד.

נמשיך בנושא שלנו:

בפעם הקודמת שאלו האם ההיררכיות גם היו בני אדם פעם? אמרנו שכל ישוי שיש לה ‘אני’ – כלומר בעלת מודעות עצמית – היא בשלב של בן אדם. לבעלי החיים אין מודעות עצמית אז הם לא בשלב של בן אדם. המלאכים קיבלו את ה’אני’ שלהם לפני בני האדם, והיו בשלב ה’אדם’ שלהם בתנאים פלנטריים קוסמיים שונים, לכן ה’אני’ שהם קיבלו בתנאים אחרים יוצר ישות אחרת. אבל הם קיבלו את ‘אני’, אחרת הם לו היו יכולים להיות בדרגה של רוח-העצמיות, כי רוח העצמיות זו דרגה אחת מעל ה’אני’.

רוח העצמיות היא האמת, היפה והטוב המוחלטים. לזה אפלטון קרא ‘האידיאות’. על זה סוקרטס דיבר עם הדמון שלו – לסוקרטס היה דמון, אמנם דמון טוב, אבל כזה שלא נתן לו מנוח.

לכל ישות מעלינו יש ‘אני’.

תחילת מערכת השמש שלנו, השם הראשון של מערכת השמש שלנו, הוא שבתאי-קדמון. על שבתאי-קדמון היו ישויות ממערכת שמש אחרת שהביאו את כל הידע שלהן על מנת להתחיל לבנות את מערכת השמש שלנו – אלו הן הכתרים, הכרובים והשרפים. הם התפתחו במערכת שמש קודמת, והביאו את כל הידע שצברו במערכת הקוסמית הקודמת כדי לבנות את מערכת השמש שלנו. החוקים הקוסמיים נכונים גם בקנה מידה קטן – בביוגרפיה שלנו. היום נדבר על חוק קוסמי אחד שהוא חוק קוסמי אך הוא גם האופן שאנחנו בני האדם אמורים וצריכים להתפתח.

הציטוט הבא מדבר על השלב שאחרי שה’אני’ התמיר את הגוף האסטרלי. כמו שאמרנו, אחרי שה’אני’ עבד על כל התאוות והתשוקות, על הסימפטיות והאנטיפתיות, והשתלט עליהן והפך אותן לידיעה רוחנית, לאמת, טוב ויפה מוחלטים – אז הוא ממשיך לעבוד על הגופים הנמוכים יותר. הציטוט מתאר את מערכת השמש שלנו בהתפתחות שלה עד שאנחנו נהפוך לישות בוראת – אחרי סיום מחזור חיים שלם של מערכת השמש שלנו.

” “כאשר פועלו של ‘האני’ הופך להיות יותר יעיל, הוא שולט גם על הכוחות המתנגדים של הגוף האתרי, ומתמיר את הגוף האתרי לרוח-החיים או הבודהי. ולבסוף, כאשר הופך ‘האני’ לשליטו של הגוף הפיזי – כאשר הוא מתגבר על הכוחות המתנגדים החזקים ביותר, כוחותיו של הגוף הפיזי – אז קיים ברשותו אדם-הרוח או האטמה. כך, כאשר האדם יתמיר ( (transformsאת הגוף הפיזי לאדם-הרוח – יהיה האדם ישות בעלת שבעה איברים. באופן חיצוני, הגוף הפיזי נראה רק כגוף פיזי, אבל באופן פנימי הוא נשלט לגמרי על ידי ‘האני’, הוא זוהר עם ‘האני’. גוף זה הנו בו-זמנית גוף פיזי וגם אטמה. הגוף האתרי הנו בו זמנית גוף אתרי ורוח-חיים או בודהי, והגוף האסטרלי הנו גוף אסטרלי וגם רוח-העצמיות או מאנאס. כעת הופך ‘האני’ לשליט. כך מתקדם האדם הלאה לרמות גבוהות של התפתחות, כך הוא משתנה ופועל על האלוהות שלו-עצמו – על ההאלהה ((Deification – כפי שנאמר על ידי דיוניסוס אריאופגיטה, חברו ותלמידו של השליח פאולוס.”

עד כאן הוא מתאר מה יקרה לאדם בסוף האבולוציה שלו, אחרי שהוא כבר יתמיר את הגוף הפיזי שלו, והגוף הפיזי יזהר כרוח. אבל לדברי שטיינר, ההתפתחות אינה מסתיימת בהגיעה לנקודה זו.

אבל בהגיעה לנקודה זו, ההתפתחות אינה מסתיימת. כאשר האדם מתקדם עד כדי כך שיש ביכולתו לשלוט על גופו הפיזי באופן מוחלט ולהנהיגו, עדיין עומדות לפניו רמות גבוהות יותר של התפתחות. תמיד קיימת עלייה למקום גבוה יותר; וכאשר אנו מתבוננים כלפי מעלה לתוך הגבהים הרוחניים, לעבר הישויות העל-אנושיות, אנו רואים שהכול מתעצם והולך. על מה מבוססת ההגברה המתמשכת בעוצמתן של ישויות אלו, כיצד היא מתבטאת? היא מבוססת על כך, שבתחילה הן זקוקות לדבר מה, הן רוצות משהו, הן דורשות משהו מהעולם – ואחר כך הן מתפתחות לנקודה בה יש להן דבר מה לתת.

באופן בסיסי, משמעותה של האבולוציה ורוחה, מבוססות על העובדה שאנו עוברים מלקיחה לנתינה. כך שמתוך כוחותיו-שלו, המין האנושי מקדם את עצמו בדרגות גבוהות יותר של התפתחות. אנשים שואפים אל ההַאֲלָהָה (Deification). כאשר ישויות אלוהיות מגיעות לשלב של שליטה מלאה על הגוף הפיזי, יש דרגות נוספות הממתינות להן. התהליך ממשיך גבוה יותר. אפשר להתבונן על ישויות נשגבות הדרות בגבהים הרוחיים העילאיים והתעצמותן הולכת וגדלה.”

שטיינר, ‘ההיררכיות הרוחניות ופועלן בעולם הפיזי’, הרצאה 4, עמ’ 70-72

מה אנחנו מבינים מציטוט זה? שאין גבול להתפתחות – יש תמיד רמה יותר גבוהה.

משתתפת – הגוף הפיזי נשאר אבל הוא מואר. זה לא ברור לי כי את המלאכים אנחנו לא רואים…

אורנה – נכון. גם את הגוף הפיזי שיהיה מואר אנחנו לא נראה.

משתתפת – אחרי שנתמיר את הגוף האסטרלי ונחנך את הנפש, אז נתמיר את הגוף האתרי, ואח”כ את הגוף הפיזי. ההתמרה תעבור אל הגופים היותר ויותר מוצקים, דחוסים.

אורנה – נכון. את הגוף הפיזי הכי קשה להתמיר כי הוא הכי רחוק מהרוח. כשנתמיר אותו אז יתרחש תהליך של השמדה עצמית – הקרבה. זה הקורבן האולטימטיבי. זהו ‘עוף החול’. אנחנו נקריב את עצמנו ואת מערכת השמש כולה על-מנת לברוא מערכת שמש חדשה.

נהפוך קוסמוסופיה לביוגרפיה – נדבר על ההקרבה העצמית שלנו כדי לברוא משהו חדש. נחפש בחיים שלנו משהו שהוא הקרבה עצמית. הקרבה עצמית אינה נתינה: בעוד שכשאני נותנת אני גם שמחה, נתרמת, זה מעורר בי רגשות טובים – ההקרבה מלווה בסבל. אספר על צבי, שכמה חודשים לפני מותו הייתה לו תגלית שהכנת הסדנאות היא עונג בשבילו. למרות שזה היה קשה מאוד, גם מבחינה פיזית וגם מנטלית, וגם מבחינות נוספות, הוא גילה שהוא גם קיבל מזה. ואז הוא אמר ‘אני בכלל לא מקריב’. פתאום הוא הבין משהו. והוא הקריב ברמה מאוד מאוד גבוהה, אבל התגלית שיש בזה עונג הייתה משמעותית. גם אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים בשביל הזולת, אבל עלינו לשאול את עצמנו ‘האם זו הקרבה? או שזה גורם לי איזשהו עונג – זה טוב לי, אני מקבלת תמורת זה משהו?’. אני בטוחה שחלק גדול ממה שאנחנו חושבים שהא הקרבה – נמצא שזו נתינה ולא הקרבה. זה לא רע, כי נתינה היא תכונה מאוד טובה, אבל זה ‘לתת על מנת לקבל’, ולא משנה אם זה ברמה הרוחנית הגבוהה.

ההקרבה היא נתינה טהורה, וכשזה אצלנו כבני אדם – זה כרוך בסבל. אני בטוחה שגם האלוהות סבלה כשהייתה צריכה לצמצם את עצמה למידות של בני האדם. זה סבל מאוד גדול.

הנתינה שלנו נבחנת בזמן האירוע, לדוגמא: יאנוש קורצ’ק נתן לילדים כל הזמן. אבל זה הפך להקרבה כשהוא הלך איתם למוות – זו הקרבה, זו לא נתינה. יש הבדל משמעותי בין נתינה להקרבה, ומבלי להמעיט בערך של נתינה, עלינו להבין שהקרבה היא המעשה האולטימטיבי של אהבה, של נתינה.

בסוף כל מערכת שמש, הישויות שהגיעו לרמה הגבוהה מקריבות את עצמן. זה לא מתבטא בפיזי כמו כאן, כי שם אין פיזי, הכל יהיה רוח בסוף מערכת השמש שלנו. הגוף הפיזי יהיה רוח.

משתתפת – אני מנסה להבין דוגמאות של הקרבה בתקופה שלנו, שהן לא מוות בפיזי.

אורנה – לדוגמא: כשאת קמה בבוקר, ויש לך במשפחה המון צרות, ואת סובלת, ואת מכריחה את עצמך לשבת ולהמשיך ללמוד, ולהמשיך לתת. ואת סובלת. לפעמים המטופלת שלך אפילו סובלת פחות ממך, ואת שם עבורה בנתינה – זה סוג של הקרבה. את זה אנחנו כן עושים. הקרבה מתרחשת כשאין עונג, כשיש ‘אני’ טהור, רצון טהור.

משתתפת – גם בלידה יש הקרבה גדולה.

אורנה – נכון, אבל בלידה יש לנו מתנה מאוד גדולה שאנחנו מקבלות, או לפחות כך אנחנו חושבות בתמימותנו … שניתנת לנו מתנה מאוד גדולה עבור הכאב של תשעת החודשים ושל הלידה. וזו אכן מתנה מאוד גדולה, אבל לא באופן שחשבנו.

הקרבה פירושה לפעול נגד כל הסיכויים, גם כשאין תקוה. הרופאים, למשל, עובדים היום בהקרבה: הם גם מסכנים את עצמם, הם גם עובדים שעות רבות ולא מתוגמלים מספיק. זוהי נתינה שהיא סוג של הקרבה.

רק מתוך ההקרבה נולד משהו חדש. מתוך הנתינה לא נולד משהו חדש. זה בסדר, אבל רק מתוך הקורבן נולד משהו חדש. זו רמה מאוד גבוהה, שאנחנו יכולים לתרגל אותה ביומיום ברמה שלנו. אנחנו מוכנים הרבה פעמים להקריב עבור הילדים שלנו, זה יותר טבעי לנו.

משתתפת – הקושי הוא להבחין מתי זו באמת הקרבה, ומתי נתינה.

אורנה – נכון. כמו שסיפרתי, צבי קלט בערוב ימיו, והוא באמת הקריב הרבה כל חייו. כל החיים שלו נעצרו והתכנסו אל ההקרבה שלו. ועדיין הוא קלט ואמר ‘תפסתי שאני לא מקריב, ולכן אני סובל בפצע שיש לי בגב – מכיוון שאני לא באמת מקריב. מקריבים אותי על מנת שיהיה איזון, ועל מנת שאני אוכל להמשיך ולעשות עבודת קודש’. כי רק מתוך הקורבן יש התעלות אל עולם הרוח. זה חשוב לציין – שרק מתוך הקורבן יש מגע עם עולם הרוח, וצבי היה במגע עם עולם הרוח, והוא גם סבל מאוד, הוא שילם על זה, בשביל האיזון. זה מאוד עדין לקלוט את זה ברמה הזו, והוא קלט את זה. אלו שלבים מאוד גבוהים.

משתתפת – בהקשרים אחרים את מזכירה את הרופא מ’הדֶבֶר’ של קאמי, שהיה ברמה רוחנית מאוד גבוהה מאשר הסובבים אותו, במוסריות שלו ובנכונות שלו לפעול כנגד הסיכויים.

אורנה – נכון. בסיפור שאל אותו העתונאי ‘מה זו המחלה הזו עבורך? מה זה הדֶבֶר, והמלחמה שלך בו?’ והוא ענה ‘זו תבוסה לאין קץ’. ולמרות זאת הוא קם כל יום, יום יום, מחדש. אלבר קאמי עשה שהוא לא ימות – הרופא היה יום יום עם החולים וסיכן את נפשו ובריאותו, ובסופו של דבר הוא בין היחידים שלא נדבקו במחלה, לעומת העיתונאי ואחרים בסיפור. קאמי הבין שעולם הרוח שמר עליו. עולם הרוח הוא זה ששומר עלינו מלהידבק או לא להידבק.

נהפוך את האנתרופוסופיה יותר עמוק לתוך הביוגרפיה ונגיע אל השביעונים.

מה הוא השביעון החופף לשלב של הפלנטה וולקן – הפלנטה האחרונה של מערכת השמש שאחריה נהפוך לישויות בוראות? זהו השביעון התשיעי 56-63. מגיל 63, ואפשר להתחיל להתאמן כבר מגיל 56, אנחנו מתחילים להעביר את הידע שרכשנו בחיים לא רק לבני אדם אחרים, אלא לאינקרנציה הבאה שלנו. המעשים שעשיתי נצברים לי, ובחיים הבאים שלי זה יהפוך ליכולת שתהיה לי כבר מלידה. זה כמו שאנחנו מתאמנים לרכב על אופניים, ויום אחד זו פתאום יכולת. ויודעים אתם שמי שלא רכב על אופניים כשהיה קטן, אז לא יכול לרכב על אופניים בנינוחות. אני התחלתי לרכב על אופניים בגיל 15, ואני יכולה לרכב אבל אני פוחדת – פוחדת לעלות, לרדת, פוחדת מעליות – אז זה לא כיף.

אם אנחנו בנינו כלים טובים עד גיל 63 ולאחר מכן, אז אלו הכלים שיעברו איתנו לחיים הבאים שלנו, ולא נצטרך לעבוד בשבילם עוד פעם. הם כבר יהיו אימון שיהפוך לכישור, כמו נהיגה, כמו רכיבת אופניים, כמו קריאה וכתיבה, כמו נגינה ועוד.

בקנה מידה יותר קטן: בכל סיום של שביעון אנחנו מסיימים פרק מסוים בחיים ומעבירים אותו לשביעון הבא בתור פרי של מה שעשיתי בשביעון הקודם. אחד מהגילים המשמעותיים ביותר בהקשר זה הוא גיל 28. גיל 28 נקרא ‘גיל מעבר סף’, בו אנחנו לכאורה ‘מתים’ אל מי שהיינו בעבר – זו ההשמדה העצמית המוזכרת בקוסמוס – ואנחנו נולדים אל החדש. אנחנו מעבירים את כל מה שעשינו לשביעון הבא – לשביעון החמישי 28-35 – אבל יש כאן מעבר סף: אני צריכה לעבור אל משהו שקשור אל העתיד. למשל, יש לנו תלמידה שבגיל 28 נפרדה מבעלה הראשון, כי זה היה קשור לעבר שלה, עבר שבא לידי ביטוי גם במשפחה שלה. מגיל 27 היא חיסלה את כל מה שהיא הייתה קודם: אם היא גרה במקום מסוים – היא עברה למקום אחר, אם הייתה לה תסרוקת כזו או מראה מסוים – אז הפכה לתסרוקת אחרת ונראתה אחרת… היא עשתה דברים שונים ולבסוף התחברה בזוגיות לבעלה הנוכחי שהוא שונה לגמרי מכל מה שהיה בעלה הראשון. כמובן שהבעל הנוכחי זו גם הקרמה שלה, זה השיעור שלה, ומה שהיה קודם היה הרבה יותר קל, אבל כאן אנחנו מדברים על זה כי היא הקריבה – היא נשרפה בלהבה, באש הקורבן, ונולדה מחדש.

לפעם הבאה אני מבקשת מכם לבדוק את גיל 28 שלכם:

האם גיל 28 – כדוגמא לסוף שביעון, וסוף שביעון כדוגמא לסוף החיים, וסוף החיים כדוגמא לסוף מערכת השמש הזו – היה תהליך שהביא אתכם לעזיבת הישן, במטפורה של ‘השמדה עצמית’, השמדת הישן, והליכה לקראת העתיד.

שימו לב למה שאנחנו עושים: אנחנו לוקחים חומרים קוסמולוגיים ענקיים, שאם נמשיך לדבר רק עליהם אנחנו יכולים להמשיך ללמוד תיאוריות מכאן ועד סוף העולם. אבל אנחנו יודעים שאנחנו בדמות אלוהים, כלומר שכל מה ש’בעליונים כך בתחתונים’, ואנחנו משלבים בזה את חוכמת הביוגרפיה – אז אנחנו לוקחים את כל הקוסמולוגיה הזו ומצמצמים אותה כדי להגיע לתקופות תרבות, ואז לחיים שלמים, ואז לשביעון אחד. אני לוקחת את מה שלמעלה ורואה שכמו בעליונים – כן בתחתונים. ואז אני יכולה לעבוד עם החומר הקדוש הזה באופן שלא יישאר תיאוריה שאולי רק אנשים דתיים לומדים אותו, והרוב בכלל לא מבינים אותו. רק יחידי סגולה מבינים את הקוסמולוגיה הזו. כך אני הופכת את זה לשלי, ויוצרת קשר אינטימי עם עולם הרוח. על כך עולם הרוח שמח, ואומר ‘וואו, בן האדם הזה שיצרתי הוא יצירתי’.

עכשיו נשאל לדוגמא של מישהו מכם שיספר על גיל 28, שבו יש הקרבה של הישן, למרות שלא תמיד זה נחווה בכאב בגיל זה. נחפש משהו בישות הישנה שלי שמוכחד, שמתרחשת ‘השמדה עצמית’, אפילו אם רק תחילה של התהליך, ואני הולכת לקראת החדש.

משתתפת – אני חושבת שאצלי זה קרה בגיל 29, שעזבתי את הארץ. היה לי פה חבר, הייתה לי עבודה. סיימתי את הלימודים ובצורה מאוד פתאומית החלטתי שאני עוזבת. עזבתי לבוסטון, חייתי שם שנתיים. הצטרפתי למי שהיום אבי ילדיי, והחיים שלי השתנו לגמרי. היו שתי ‘דנות’.

אורנה – יפה מאוד. כמובן שמה שסיפרת זה החדש, ואני נותנת לך עבודה הביתה לחשוב ממה זה איפשר להיפרד שהיה ישן, מוכר.

משתתפת – בין גיל 27 ל28 נולדה הבת הבכורה שלי נועה. הבת הבכורה שלי היא ילדה עם צרכים מיוחדים. וזה הביא אותי אל מסע חדש מאוד בחיי. זו נקודת תפנית לכל מסע החיים שלי. זה גרם למהפך בכל ההתפתחות שלי. היה שם סוג של מוות.

אורנה – בהחלט. אני יכולה להבין אותך. יש פה גם עניין של הקרבה. עניין של כאב. לא תמיד זה נחווה ככאב, אבל בגיל 28 יש הקרבה של הישות הישנה.

לפי מחקרו של צבי זה קורה בכל סוף שביעון. אני לא חקרתי את זה, ואתם מוזמנים לחקור:

האם בכל סוף שביעון יש איזה מוות של הישן ופתיחה של החדש. בעיקר אתם מוזמנים לבדוק את גיל 28, גיל 14, גיל 49. אלו השיקופים של גיל 28. השיקוף הבא הוא גיל 70, ולמי שאחרי גיל 70 יש הזדמנות לבדוק את זה גם בשיקוף הרביעי.

התרגיל שנתתי הוא לעבודה בחברותות. העבודה בחברותות היא חלק אינטגרלי מהלימודים שלנו. כדי שלא תקבלו ‘לחם ביזיון’ – נכון שאתם משלמים על זה, אבל אם אתם עובדים בעצמכם אז זה לחם שזוכים בו: אתם לא רק מקבלים, אלא בעצם העובדה שאתם עובדים על עצמכם אז אתם גם נותנים. אתם הופכים להיות יותר מפותחים וזה מגיע באדוות ונזרה באור התודעה על הסביבה שלכם. לכן לקבל ולשלם תמורת זה כסף זה לא מספיק. אנחנו צריכים לשלם מתוך דם ליבנו – מתוך המאמץ שלנו להתפתח. החברותות זו ההזדמנות שלכם לעשות את זה כהוכּרה למה שאתם מקבלים. אחרת, החסד נשפך אלינו סתם, ונשפך ונשפך, וכל הנחלים הולכים לים. לא כך צריך להיות. עלי לקחת את מה שקיבלתי ולהגדיל את זה. החברותות זה חלק רוחני של העבודה שלנו, אז אתם מוזמנים לעשות את התרגיל הזה בחברותות. מי שאין לו חברותא שיפנה ליעל ונמצא לו חברותא.

משתתפת – לגבי קורבן, קורבנות והקרבה – האם יש קשר? כי מצב קורבני לא נראה לי שהוא הקרבה.

אורנה – כדי לענות על זה נדרש לאנגלית. באנגלית יש שתי מילים שאנחנו קוראים להן ‘קורבן’:

  1. To sacrifice – זו ההקרבה במובן שאנחנו מתכוונים אליו.
  2. To be a victim – לזה אנחנו לא מתכוונים.

זו התשובה לשאלתך, על רגל אחת.

נשתף שיר:

אֲנִי שׁוּב נֶהֱרֶסֶת עַד דַּק

עַד הַיְּסוֹד

נִטְחֶנֶת לְעָפָר צַעֲרִי

לְבוֹץ הַכְּאֵב הַמַּשְׁחִיר וּמְטַהֵר אוֹתִי חֲלִיפוֹת.

אֲנִי שׁוּב נִבְנֵית וְעוֹלָה מֵעָפָר

כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן

מוּרְחֶנֶת בְּיָד הָאֳמָן הַגְּדוֹלָה

וְשׁוּב,

עַד אֶעֱמֹד לְמִדּוֹתָיו.

זהו שיר מאוד מרגש של יעל – יעל תודה רבה לך.

להתראות בינתיים, שנתחזק כולנו ונחזק אחד את השני.

print