12.10.21
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
הקורס 'מציאות ומאיה' מבוסס על שנת לימוד שהעביר המורה שלנו צבי בריגר בנושא זה. הוא לא נהג לתת את השמות לקורסים. בסוף כל שנה אני ראיתי מה היה הנושא השנתי ונתתי לו שם.
הקורס בנוי בעיקר על החומר שצבי העביר, ואני אעשיר אותו בחומרים מהקבלה. היום להפתעתנו תלמידה שלנו מברזיל שאינה יהודייה סיפרה שהיא לומדת קבלה בשנים האחרונות, והיא זיהתה שאני משלבת חומרים מהקבלה בשיעורים וזה מאוד שימח אותה.
קבלה זה לא יהדות. קבלה היא מחשבת הבריאה. גילו אותה נשמות מאוד מפותחות שקשורות לעם היהודי. זו חוכמה קדומה ועתיקה, וכל החוכמות האזוטריות לקחו ממנה. אז אנחנו ניקח ממנה – לא בכוח, לא באילוץ. כל פעם שיעלה נושא אצל שטיינר שיזכיר נושאים דומים בקבלה אז אני אנסה ליצור את השילוב ביניהם כמיטב יכולתי.
אתן מוזמנות לעשות חברותות לאחר השיעור על החומרים שאנחנו לומדים כאן. אנחנו יודעים שכאשר אנחנו עושים חברותות ועובדים על החומרים אז הם הופכים להיות שלנו ואנחנו מעכלים את זה ומוציאים את זה מעצמנו ומוסיפים לזה. לא להסתמך רק על השיעורים אלא לחבור לחברותא, כי בשיעורים אתם יותר פאסיביים. החברותא היא חלק מהותי מהעבודה.
נשתף בטקסט מתוך הכתובים של שטיינר. הכתובים של שטיינר זה בד"כ הרצאות שהוא נתן בע"פ ונכתבו.
משל המראה
"… קיימת משמעות עמוקה לדיבורים על כך שהעולם אותו לומד האדם באמצעות חושיו והבנתו השכלית הוא מאיה. ברגע בו נכנסים לעולם האמיתי, מתייחס העולם שאנו מכירים לעולם האמיתי, כפי שמה שקורה בראי מתייחס לדבר החי שנמצא לפניו ורק משתקף בו.
אם יש לכם כאן ראי ובו דמויות שונות, הדבר מצביע על כך שמחוץ לראי נמצאות דמויות המשתקפות בו. והבה נניח שאתם מסתכלים אל תוך הראי כצופים שאינם נוטלים בו חלק (ר. שטיינר מאייר). שתי הדמויות שציירתי כאן מכות זו את זו. הדבר מצביע על כך שהדמויות המשתקפות כאן עושות משהו. אך הרי לא תניחו שדמות א' בראי מכה את דמות ב' בראי. מה שקורה בתוך הראי מביא את תמונת המכים, משום שהדמויות שמחוץ לראי עושות זאת.
אם אתם סבורים שדמות א', הנמצאת בתוך הראי כתמונת השתקפות, עושה משהו לדמות ב' הנמצאת בתוך הראי – הרי אתם מחזיקים בדעה מוטעית לגמרי. אינכם יכולים ליצור קשרים ויחסים בין תמונות הראי, אלא רק לומר: 'מה שמתבטא בתמונות הראי מצביע על דבר כלשהו בעולם המציאות, המשתקף בו'.
אך העולם בו נתון האדם הוא ראי, הוא מאיה – ובעולם זה מדבר האדם על סיבה ותוצאה. כשאתם מדברים בעולם זה על סיבה ותוצאה, זה בדיוק כאילו הייתם מאמינים שתמונת הראי א' מכה בתוך הראי את תמונת הראי ב'. בישויות האמתיות המשתקפות קורה משהו; אך בתמונת הראי א' ובתמונת הראי ב' לא נעוצים האימפולסים של המכות ההדדיות."
שטיינר, 'עיונים אזוטריים כרך 14', 1917, הרצאה 4, עמ' 84-85
איזה נקודות משמעותיות עולות מתוך הקטע הזה?
דבר אחד משמעותי שנאמר כאן הוא דבר שאנחנו יודעים אותו, אבל אנחנו מתנהגים בחיים כאילו לא יודעים אותו. אנחנו, שעשינו כבר עבודה, פחות מתנהגים אותו באופן רציף, אבל גם אנחנו, שמכירים את הדבר, לפעמים מתנהגים כאילו לא למדנו את זה.
איזה דבר בולט בקטע הזה, דבר שהוא מאוד חשוב לאופן שאנחנו עושים את ההבחנות, את הבירורים, ואת קריאת המציאות?
משתתפת – אחיזת עיניים.
משתתף – אנחנו בטוחים שהסיבה לדברים שקורים לנו היא בתוך ההתרחשות הפיזית שאנחנו חווים בחושים ושנגלית לחושים שלנו.
אורנה – נכון מאוד. ההטעיה היא שאנחנו מניחים שסיבה ותוצאה נמצאות באותו עולם, שהוא קורא לו עולם המאיה. מה זה אומר?
משתתפת – זה מצביע על הקשר אדם-עולם. האדם הוא התבטאות, הוא תוצאה, והסיבות הן בעולם. זו תנועת מטוטלת. זה קושר את עולמות הרוח לעולמות אחרים, באופן המיוחד שאני היא התבטאות, אני תוצאה של סיבות שנמצאות מעבר לי, בעולם. אני קשורה בהן, אבל לא רק אני קשורה אליהן. אני התבטאות של סיבות עולמיות.
אורנה – אמרת דבר יפה, ואני לא חשבתי על הכיוון הזה אבל אם התחלת בו אז אני אמשיך אותו. האם אתם יודעים למה העולם נמצא מחוץ לנו? בא"ס האור והכלי היו באחדות מלאה – הכלי היה גם הוא אינסופי והכיל את כל האור. כ'אדם-עולם' אני כאן והעולם כאן ויש הדהוד, תנועת מטוטלת, ביני לבין העולם. ועכשיו אני שואלת שאלה נוספת – למה יש עולם בחוץ?
משתתפת – כדי שאני אכיר את עצמי דרך החוץ, דרך הפידבק שאני אקבל בעולם. אראה שיש השתקפות שלי בעולם.
אורנה – אני הייתי אומרת במקום השתקפות שיש התכללות. ואני שואלת שאלה קצת מכשילה: בתנועה שלי של התפתחות, מה צריך להיות היחס ביני לבין העולם?
משתתפת – אולי נפרדות.
אורנה – זו תשובה שאף פעם לא ענינו כמוה, אז צריך עכשיו לחשוב אחרת. אמרנו שהאדם הוא התוצאה, והסיבות נמצאות בעולם, ויש תנועת מטוטלת בין האדם לבין העולם, ויש השפעה הדדית. אני שואלת מה צריך להיות היחס בין אדם ועולם? אנחנו רואים שיש אדם-עולם ותנועה הדדית ביניהם. מה היחס ביניהם?
היחס הוא שהעולם יהיה בתוכי – אני אהיה העולם.
כל עוד העולם בחוץ אז אני בעולם המאיה. לשטיינר יש תיאור של האדם לאחר המוות: כאשר לאחר המוות התודעה שלנו עוזבת את הגוף היא מתפשטת והיא הופכת להיות עולם. כרגע אני כאן והעולם שם, אבל לאחר המוות אני מתרחבת וכל העולם נמצא בתוכי. זה אומר שאני כרגע רואה את העולם מחוצה לי כי אני לא מבינה עדיין שהוא כלול בתוכי. אני יכולה לראות אתכם מחוצה לי כל עוד אני לא מגיעה לשלב התודעה שאתם בתוכי. הכי קל לנו להבין את זה בהריון של אם, כשהעובר נמצא בתוכה. קל לנו להבין את זה גם אצל ילד שנולד – כמו שאמר הפסיכולוג ויניקוט: אין ישות כזאת אם ואין ישות כזאת תינוק, יש ישות תינוק-אם.
ההתפתחות שלי היא לכיוון של הכללה של כל העולם בתוכי, ואז לא יהיה עולם. עולם בא מהמילה 'נעלם' – מקום שאור הבורא לא ממלא את הנברא באופן שלם, ולכן שם נוצרו עולמות – מקומות בהם האור נעלם וצריך לאסוף אותו בחזרה. איך אני אוספת אותו? ע"י יצירת יחס עם הזולת וגם עם הטבע. במזרח יש התקדשויות ותרגילי חניכה שבהם זה לא תרגול של ראיית העץ מבחוץ אלא אני הופכת להיות העץ. אין הפרדה. לכן התנועה שלנו והמחשבה שלנו צריכה להיות לא רק שאני משתקפת דרכך או אתה משתקף דרכי, אלא אתה נכלל בתוכי. זה נקרא 'פראקטלים', וכך גם בתורת הקוונטים עד כמה שאני מבינה אותה – הכל מתכלל בכל.
התנועה שלנו להתפתחות זה לא רק להבין שאת משקפת אותי ואת מראה לי את המקומות הנפולים שלי או הפוך, אלא שאת נכללת בתוכי, את או אתה.
יש סיפור חסידי בנושא הזה והוא סיפור אמיתי:
יום אחד ניגשו לרב ואמרו לו 'הבן שלך אליעזר מת'. הרבי היה במצוקה גדולה. אחרי כמה זמן באו ואמרו לו 'הייתה טעות, אליעזר מת, אבל זה לא הבן שלך', והרבי הרגיש הקלה גדולה. לאחר מכן הוא יצא לשנה של גלות – הוא הגלה את עצמו, לקח על עצמו שנה של ייסורים. למה?
משתתפת – בגלל שהוא התנחם במוות של ילד של מישהו אחר.
אורנה – נכון. משום שהוא לא הרגיש את המוות של הילד של מישהו אחר כמו שהוא הרגיש את המוות של הילד שלו. אז הוא הבין שהוא לא באחדות, ולכן לקח על עצמו שנה ייסורים. הפרטים של הייסורים ואיך לוקחים אותם הם לא חשובים לנו עכשיו כל כך, אלא הדבר החשוב הוא שאנחנו בעולם הפירוד, בעולם המאיה. עולם המאיה הוא עולם מאוד חשוב, זה לא סתם עולם. עולם המאיה ניתן לנו ורק לנו על מנת להתגבר על הפיצול. פה יש בחירה, בעולם הזה יש בחירה. הבחירה היא להתגבר על הפיצול ולהביא את האחדות הזו כמנחה לעולמות הרוח, שם אין פיצול.
העולם הזה כאן הוא עולם של פירוד, הוא במראית עין של פירוד. אבל אני לא יכולה באמת להגיד 'מראית עין' כי אנחנו מרגישים את זה. אני לא יכולה להגיד 'זה עולם המאיה'. כמו במערכון של הגשש החיוור שאומר 'כשצובטים אותי אז אני לא מצתבט?' בעולם המאיה – אם צובטים אותי אז אני כן מצתבטת.
איך אני יכולה בתהליך ההתפתחות שלי להגיע למצב שבו אני לא רואה ניגודים בשום דבר? גם לא בתופעות שמופיעות לי קשות ורעות, בתופעות שנראות קשות וכואבות? וזה לא אומר שאני לא מצתבטת, זה לא אומר שלא כואב לי, זה לא אומר שאני לא מנסה לתקן. זה לא אומר שאני אומרת 'יש השגחה'. איך אני מגיעה למקום הזה שהוא כמו בסרט ה'מטריקס', כאשר התוכנה 'דיגיטס' (0 ו-1) מתגלה לפני ניאו והוא רואה את המקור של כל מה שנראה מציאות. הוא רואה שכל המציאות הייתה אשליה. וכשהוא ראה את המקור של זה אז הוא יכול היה אפילו לעוף, כי הוא לא מאמין בתודעה שלו לחוקים שפועלים תחת שתי האשליות הגדולות ביותר והן: זמן ומרחב.
היום ביעוץ של אחת הבנות שלנו על אירוע שאלה המיועצת: האם זה הרצון לקבל שלי? מה אני צריכה ללמוד מזה? ואני אמרתי שאנחנו ביעוץ הביוגרפי צריכים לנוע בזמן. אנחנו לא יכולים לחיות רק בזמן לינארי ולחשוב שמה שבא עכשיו הוא תוצאה של מה שבא מקודם והוא בא ללמד אותי להשתנות עכשיו. יכול להיות שבא אלי אירוע עכשיו שאין לי לגביו פשר ואני לא יודעת לקרוא אותו, אבל הוא נחקק בזיכרון שלי, ואז אחרי שנה-שנתיים מגיע אירוע אחר ורק אז, בדיעבד, אני מבינה ש'נשתל' האירוע הקודם בשביל האירוע העתידי. אנחנו יודעים לעשות את זה בדיעבד ולהבין למה עברתי את זה ואת זה ואת זה. אבל אנחנו צריכים גם ללמד את עצמנו לחיות בתנועת המטוטלת בין עבר לעתיד, ולדעת להגיד לא רק בדיעבד שדבר אחד קרה לי בגלל דבר אחר, ועכשיו אני יודעת למה א' קרה למרות שאז לא הבנתי את הפשר. אני צריכה כבר כש- א' קורה לפתח את ההרגשה של התנועה בזמן – שמישהו מהעתיד שם לי את האירוע הזה כדי שהוא ייחקק בי כזיכרון והוא ינחה אותי על משהו בעתיד.
אנחנו בתור יועצים ביוגרפיים צריכים לנוע בזמן ובמובן מסוים להתגבר עליו, ואז אנחנו מתגברים על מימד אחד של המאיה.
עולם המאיה הוא לא חסר חשיבות. אנחנו חיים פה בעולם המאיה ובתוכו אנחנו צריכים למצוא את אחדות הניגודים. כשנמצא את זה – הסבל יגמר. אני לא אומרת שהכאב יגמר, אבל הסבל יגמר. והיו אנשים שכך היה אצלם, והם דיווחו על זה וכתבו על זה, ולכן אנחנו יודעים שזה אפשרי.
הבחנה בין כאב לסבל:
כאב – כששולחים לך חץ ופוגעים בך. סבל – זה החץ השני, כשאת פוגעת בעצמך, או שאת מכניסה את החץ ומסובבת. כאב קיים בחיים: כואב הראש, יש כאב פיזי וכאב נפשי. אבל הסבל הוא כאשר אני לא מחברת את הכאב לשלם. אם הייתי יודעת שכל סבל וסבל מחובר באופן בלתי מנותק לשלם, והוא רק לטובתי, ותודה שהוא קורה – אז לא היה סבל, רק כאב. ויש תנועה מופלאה שבה הסבל גם מופחת. כמו שמישהו עשה לך משהו לא טוב ואת טוחנת את זה שוב ושוב, ואז כל פעם מחדש את מקבעת את זה כסבל. אבל אם מישהו עשה לך משהו לא טוב או שאת מקבלת משהו בגוף, ואת אומרת 'זו ההצלה שלי, זה צריך להיות, זה צריך להיות כי זאת ההצלה שלי ממשהו יותר גרוע או שזה האיזון שלי' – כך את אומרת פחות או יותר, אבל מה שבטוח הוא שאת מצדיקה את זה.
אברהם "ויאמן בה' ויחשבה-לו צדקה" בראשית טו', ו – האמונה מעל לדעת שהכל משרת את השלם לטובה זו האפשרות לאחד את הניגודים. בהתחלה אנחנו רק שומעים את זה, ורק קוראים על זה, ולאט לאט אנחנו צריכים להתפלל על זה כי לבד אנחנו לא יכולים לעשות את זה וזה הא'-ב' של התפתחות רוחנית: לדעת שלבד אנחנו לא יכולים לעשות את זה כי אנחנו זקוקים לבורא והבורא זקוק שאנחנו נהיה זקוקים לו, וזה מוביל אותנו אל היחס של בורא ונברא שמיד נדבר אליו. הבורא מחכה שאנחנו נביא את הבקשות האמיתיות שלנו כדי שהוא ימלא אותן. אם נבין את זה – אם 'נדע' כמו שאומר הארי הקדוש "דע שטרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים…" זו ידיעה במובן של דעת, של חיבור כמו "ואדם ידע את חוה אשתו" – אז אנחנו נתגבר על הפיצול, והפעם מתוך חירות ולא מפני שאף פעם לא היה פיצול. עולם המאיה מביא לנו את הריבוי ואת הפיצול.
משתתפת – באחד הספרים שטיינר מתייחס לנושא של גורם ותוצאה – שאנחנו מתייחסים למה שקורה לנו היום כתוצאה וזה לא נכון, כי זה בעצם גורם שאת התוצאה שלו נראה בעתיד.
אורנה – נכון, זה משתלב במה שאני אמרתי, וגם – זה יכול להיות אותו אירוע שמשמש עבר ועתיד וזו החסכנות של עולם הרוח. זה גם יכול להיות רק זה או רק זה.
על מנת לשייך סיבה לתוצאה אנחנו צריכים ללמוד הרבה. אנחנו רגילים לשייך את הסיבה לתוצאה עפ"י חוקי המאיה – מה שנראה כגורם ישיר, כמו למשל: מאיפה באה הקורונה? הקורונה באה מהעטלפים מסין. זה נכון, אבל זה לא קרמה. קרמה אומרת שהקורונה באה מאיתנו כי זה חזר אלינו. קרמה אומרת שהאדם יוצר משהו שחוזר אליו. בעולם המאיה הסיבה והתוצאה לא קשורה לקרמה, היא קשורה למשל ליכולת שלנו להתנהל בעולם, כמו להקפיד במעבדות, לא לאכול עטלפים, הרגלי היגיינה וכדומה. אבל ברור שהאמת לא נמצאת כאן.
משתתפת – אני יכולה לתת דוגמא: הבת שלי רצתה ללמוד תואר שני והיו תוכניות נחמדות בחיפה, בירושלים. פתאום יום אחד היא החליטה ללכת ללמוד בבאר שבע. אני לא הבנתי מה יש שם, התוכנית הייתה פחות טובה, לא הבנתי מה יש שם, אבל היא הלכה ללמוד שם. כעבור שנתיים הסיבה האמיתית התגלתה: היא הייתה צריכה לפגוש שם את בן הזוג שלה. כשהיא החליטה אני חשבתי שקורה כאן משהו שאני לא יודעת להבין אותו, למה היא בחרה דווקא את באר שבע, ואמרתי שאחכה קצת, שזה יתבהר.
אורנה – זה בגלל שאת כבר רגילה לחשוב באופן רוחני. לחשוב באופן רוחני זו יגיעה. גם אמונה זו יגיעה, ועוד נדבר על זה בהמשך. לחשוב באופן רוחני זה תרגול, זה אימון, זו יגיעה.
בעל הסולם אומר שבשביל היגיעה הזו אנחנו צריכים 3 מדדים:
- קבוצה – ואת זה יש לנו,
- אנחנו צריכים ספרות של מקודשים, של רואים רוחניים שהידע שלהם הוא ידע מעולמות הרוח.
- אנחנו צריכים מורה – וזה יכול להיות אפילו חבר שלנו שהוא המורה שלנו.
קבוצה זו סביבה. בעסק שלנו, או במשפחה או בבית שלנו, האנשים לא מדברים בשפה הזו, לפחות אצל חלקנו. אז אנחנו בסביבה אחרת מהקבוצה המתבקשת לשם היגיעה. אנחנו בסביבה שמשפיעה עלינו בכיוון המאיה: אנחנו מושפעים להאמין שמה שאנחנו רואים אנחנו יודעים לנתח אותו. לכן חשוב להסתופף כמה שיותר בסביבה שמחזקת אותנו. זו הסביבה ואת זה אפשר לבחור, והיום במיוחד עם כל הזומים אפשר לבחור. מורה גם כדאי לבחור, מורה מת או חי. מורה הוא מי שאתה מחליט שהוא מורה שלך. הוא יכול להיות אדם פשוט שלאחר יכול להיראות סתם תימהוני. וספרים – זה גם קיים היום בשפע תודות לאהרימן, ויש לנו אפשרות לקרוא מה שאנחנו רוצים.
בתוך הרחם הזה – קבוצה, ספרים, מורה – אנחנו יכולים להתעבר מחדש. להתעבר בתוך עולם הרוח.
כאשר בן אדם פוגע בי, ואני אומרת לעצמי שיש לי אתו עסק מגלגול קודם וזו קומפנסציה וכו' – זו גם כן מאיה, כי אדם לא יפגע בי אם עולם הרוח לא יאפשר לו לפגוע בי. התנועה שאני חושבת שבאה מהאדם האחר – היא בכלל לא כזאת. עולם הרוח החליט בזמן מסוים שבן אדם מסוים יפגע בי – לטובתי. אז זה לא הוא. אני שופכת את כל זעמי עליו, שונאת אותו לאורך זמן כי הפגיעה מאוד קשה. אני יכולה לספר לכם שאי אפשר להיפטר מהשנאה הזו אם עולם הרוח לא החליט שהגיע הזמן, וצריך להבין את הדברים האלה, אבל כן צריך להשתדל וזה הנושא. צריך להשתדל. ואז אני פתאום מבינה ואף יודעת, במובן של 'דע', שהוא רק מבצע של דבר שהוחלט עבורי בעולם הרוח. זה עולם הרוח החליט על הדבר הזה, וכל חשיבה אחרת היא חשיבה בתוך מאיה.
משתתפת – בתוך התמונה הזו חסר לי ה'אני הנני', שהיום הוא גם הקהילה וגם המורה.
אורנה – אנחנו כבר בשלב ששטיינר חזה, שבו ה'אני הנני' מצטרף לעוד 'אני הנני'ים ליצור קהילה של 'אני הנני'ים חופשיים. השלב בו אני נלחמתי על ה'אני הנני' שלי משום שהוא לא היה והייתי צריכה לפתח אותו במשך תולדות רבות של האנושות – אם אנחנו עכשיו בתוך השלב הזה בלבד אז אנחנו הולכים אחורה. אם אנחנו בתוך קהילה עתידית, וכמו שאני רואה אותנו אנחנו זרעים של קהילה עתידית שהיא שיתוף פעולה של אינדיבידואלים נפרדים לטובת מטרה משותפת. לטובת תיקון עולם, או הצלת נפש האדם באשר היא. שתוכניתו המפוארת של אהרימן להפריד בין ה'אני' לבין הגופים לא תוכל לצאת אל הפועל. לאהרימן יש תוכנית מפוארת – הוא פורש רשת מטריאליסטית גאונית מתחת רגלינו ונותן לנו את כל האפשרויות הפסאודו-רוחניות בתוך הארצי כדי לעשות ניתוק בין הנשמה לבוראהּ. כל פעם שאני מדברת על זה יש בי זעזוע מעצם ההבנה שאנחנו לא מבינים אותה לעומקה. כל אחד חושב שהוא עובד למען ההתפתחות האישית שלו. זה לא נכון! אנחנו עובדים כאן, שמו אותנו כאן ביחד, בשביל תיקון עולם. מה זה תיקון עולם? להתקין עוד פעם כלי כדי שהרוח תוכל לנחות, אחרי שהרוח נפרדה מהגופים. ואם זה לא יקרה, אז כל הגורל של האנושות כאנושות ישתנה לחלוטין. זה כבר שלב של שיתוף פעולה של 'אני הנני'ים. אין כבר 'אני הנני' של כל אחד בנפרד. משיח זה כבר לא בן אדם אחד. משיח זו צורה של תודעה שמשותפת לכולנו.
אם אני לא מדברת כאן על 'אני הנני' זה לא בגלל שאני חושבת שאנחנו עדיין לפני זה, אלא זה בגלל שאני חושבת שאנחנו כבר בתקופה של קהילה של אינדיבידואלים שכבר עבדו על ה'אני' שלהם, והתמקדות רק בזה יכולה להביא לאגואיזם מאוד גדול. אנחנו כבר במעבר או בתנועה, וכבר היו בעולם ובארץ תנועות חברתיות שהתכנסו על מנת ליצור חברות כאלה של 'אני הנני'ים למען מטרה משותפת, אבל מכיוון שזו לא הייתה מטרה רוחנית אז זה נכשל.
משתתפת – לאור מה שאת אומרת עכשיו על עולם המאיה והחוקים, אז מה זאת האמת?
אורנה – כמו שאמרתי, האמת היא שהכל אחדות, שאין זמן ואין מרחב, והנשמה היא נצחית. זאת האמת. אבל אנחנו לא מדברים באופן לוציפרי, ולכן אנחנו אומרים שכדי להגיע לגבהים אנחנו חוצבים באדמה. אם אנחנו פורטים את זה לביוגרפיה האישית, יש משפט של שתי מילים שעוזר לנו בכל פעם מחדש להתקרב אל האמת. מה אני צריכה לשאול את עצמי כדי לגלות את האמת על השיפוט שלי או על מעשה שעשיתי?
משתתפת – חקר המניעים.
אורנה – נכון מאוד. השאלה היא: מה המניע שלי? זה לא צריך להיות דווקא מניע רע, אבל זה סמוי.
עולם הרוח הוא עולם האמת, אין בו שקרים. בעולם שלנו יש שקרים. כי יש אפשרות בחירה. אבל אנחנו מצווים לבחור בחיים. איך אפשר להגיד למישהו 'יש לך בחירה, אבל תבחר בחיים'. אפשר להגיד את זה, וגם שטיינר אומר את זה ב'פילוסופיה של החירות', אם אתה מבין שאין חירות חוץ מאשר בחירה בטוב. מושג החירות משתנה: חירות זה לא לעשות מה שבא לי, כי זו לא חירות, זו עבודה מתוך הנפש, מתוך האסטרלי. החירות היא לזהות את הדבר הנכון ולבחור בו. זו החירות. אין חירות אחרת. כל השאר זה פסאודו-חירות.
משתתפת – זה הוביל אותי לתמונה העתידית של קהילות של 'אני'ים חופשיים. אני רואה בקבוצות הבינלאומיות של ביה"ס איך שם יש בחירה ואיך לאט לאט האנושות עוברת מחלוקה של גזעים ולאומים לחלוקה לטובים והרעים. כשהצד הטוב הם אלו שעושים את הבחירה מתוך בחירה חופשית, והצד הרע – זה לא שהם בוחרים ברע, הם לא רעים והם לא בוחרים, ולכן הם נופלים לאהרימן. והם אלה שיהיו הקבוצה השנייה.
אורנה – נכון. שטיינר אומר על אהרימן שהדבר שהכי שורף אותו כמו אש לוהטת זה כשמישהו מתעורר. מבחינתו, הוא ירדים אותנו – ירדים אותנו בפייסבוק, בבונוסים מהעבודה, ירדים אותנו בכל מה שאפשר להרדים אותנו. הוא ייתן לנו את הכל רק שלא נתעורר. כשאנחנו מתעוררים – אז אין לאהרימן דריסת רגל.
משתתפת – כן, אני רואה את ההשתייכויות הקבוצתיות האלה שהן טבעיות, הן לא קשורות ללאומים.
אורנה – את רואה את ישראל החדש. ישראל החדש זה כל מי שיכול ללדת מתוך הניגודים ולד שלישי, ישות שלישית. כל מי שלא הולך, לא לכיוון הזה ולא לכיוון הזה, ולא מאמין בחד צדדיות, וגם לא מאמין בזה שהקונפליקט הוא בחוץ, ומתוך הכלת הקונפליקט מוליד ישות חדשה מתוכו – הוא ישראל. זה ישראל החדש. ישר-כאל. יש לזה הרבה שיוכים, ואחד מהם הוא קו היושר שנוצר כשכל האורות של הא"ס נעלמו ונוצר קו מדוד שבו מקבלים אורות ביושר. מקבלים אורות רק אם מגיע לך, לא מן ההפקר. זה ישראל החדש. זה נכון שליהודים ולישראלים, שזו המסורת שלהם, יותר קל, אבל זה בכלל לא אומר שכל מי שיהודי הוא ישראל, וגם לא אומר שכל מי שישראל הוא יהודי. ועם זאת, יהיה חבל לוותר על הגוונים שיש לכל אומה. אני לא יודעת אם גלובליזציה כזו שמוחקת את האומות היא הנכונה. זה בדיוק האינדיבידואלים שבקבוצה: זו לא מחיקת המאפיינים אלא זה מצב שבו אני חיה לידך כשאת גבוהה ואני נמוכה, ואין עם זה בעיה. אני עובדת את אלוהים מתוך הגובה שלי ואת עובדת את אלוהים מתוך הגובה שלך, וזו המטרה המשותפת שלנו. אני לא צריכה להכחיד אותך ואת לא צריכה להכחיד אותי. לכן אני אומרת שצריך להיזהר לא למחוק את הגוונים. ככה אני חושבת, ואני יודעת שגם לפי הקבלה זה ככה.
משתתפת – חשבתי על זה שאומרים על מישהו שהוא 'ישר' כשהוא לא משקר. ומתי אנחנו יכולים לשקר או ליפול לשקר? כשאנחנו הולכים לחד צדדיות של לוציפר או אהרימן, ואז אנחנו יכולים ליפול לשקר.
אורנה – היום אני רוצה להדגיש בהקשר לצדדים את היכולת שלנו להצדיק בורא. זו יכולת הולכת ומתפתחת. להצדיק את הבורא זה להצדיק את הבריאה. להגיד 'מה שנראה בעיני עכשיו כעונש – זה לא. זו הזדמנות'. כמו שאמרה אחת התלמידות שלנו, שנראה בעיניה כאילו 'אלוהים סדיסט', אבל זה רק בגלל שהכלי שלה קולט אותו ככה. אין דבר כזה אלוהים סדיסט. יש בני אדם סדיסטיים, אבל לא אלוהים סדיסט.
זו אחדות הניגודים, זה התפקיד שלנו כבני אדם, ואנחנו צריכים לעשות את זה בשביל כל העולם. בשביל כל העולמות. בשביל כל הממלכות. אנחנו אחראים על הממלכות. אנחנו אוכלים חיות כי הוצאנו אותן החוצה, כי אנחנו לא יודעים שהכל מתכלל בנו. אז כשנתפתח לא נאכל חיות. אבל כשנתפתח יותר אז לא נאכל גם צומח, כי גם לצומח יש תחושה. אז מה נאכל?
משתתפת – ביופיטר לא נצטרך לאכול.
אורנה – נאכל מַן. מן זה אוכל משמים, ולכו תדעו מה זה. מה שאומרים על ה-מן – זה אוכל שנספג ואין לו פסולת, אין לו הפרשה. זה אומר שהבירורים יגמרו. עכשיו אנחנו עושים בירורים והבחנות והבדלות, בין טוב לרע. בין אוכל מזין לאוכל שצריך להיפלט מהגוף. אבל זה יהיה אחרת. כמובן שזה לא יהיה אותו גוף, וזה יהיה אחרת. לא נצטרך לעבוד בבירורים. אני חשבתי על זה, וראיתי שלא רק אני חשבתי על זה: 'מה אני אעשה אחרי זה? לא תהיה לי עבודה'. התחושה הזו שאת לא צריכה יותר לעשות בירורים, יש בה משהו קצת מפחיד.
עוד דבר שאני רוצה להגיד היום: למה בכלל יש בריאה? למה יש עולם? למה יש חומר? כשאנחנו אומרים 'חומר' אנחנו מתכוונים גם לנפש. חומר זה כל מה שאינו רוח. יש רוח – תקראו לזה הבורא, ויש חומר – תקראו לזה הנברא. כרגע נדבר על בני אדם – על נשמות, על 'אני'. לא נדבר עכשיו על כל הנבראים בדרך, כי מה שמעניין אותנו הוא היחס בין בורא לנברא, שזה כרגע אנחנו – הנברא האולטימטיבי, נזר הבריאה. למה בכלל יש בריאה? בהנחה שאתם לא חושבים שאתם אלוהים. יש אנשים שיש להם חוויות מיסטיות. אני מכירה בן אדם כזה ששאלתי אותו 'אתה מאמין באלוהים?' והוא ענה 'אני אלוהים'. כי הוא חווה חוויה של אחדות בכל מני מסעות פסיכדליים, אז הוא התבלבל, ואמר 'אני אלוהים'. אנחנו לא אלוהים. אנחנו כן יכולים להרגיש אחדות עם אלוהים, אבל אנחנו לא אלוהים.
נחזור לשאלה: למה הבורא ברא עולם?
משתתפת – בשביל בני האדם.
משתתפת – שיהיה לו למי להעניק את הטוב שהוא רוצה להשפיע.
משתתפת – שנהיה שותפים לבריאה.
משתתפת – בלעדינו אין לו גישה לעולם.
משתתפת – הבורא לא צריך מאיתנו כלום, אבל כדי שנדע אותו, נכיר אותו, ונוכל להנות ממתנת הבריאה להיטיב עם העולם, להיטיב לנבראיו.
משתתפת – דיברת לפני מספר שיעורים על זה שהבריאה נוצרה כדי שעולמות הרוח ימשיכו להתפתח. שגם הישויות הגבוהות זקוקות לנו כדי להמשיך להתפתח.
אורנה – כל זה נכון. אנחנו כמובן לא יכולות להגיד שום דבר על הבורא עצמו אלא רק מהצד שלנו, איך שהכלי – אנחנו – תופס אותו. ננסח את השאלה אחרת: מבחינת הבורא – מה יוצא לו מאיתנו, יצורים שפלים (נמוכים), כמו שאומר בעל הסולם.
משתתפת – אולי הוא חווה את העולם דרכינו. והעבודה שלנו עוזרת לעולמות הרוח להתקדם.
אורנה – עכשיו אני שואלת אותך: את מבשלת את האורז הכי טוב בעולם. ואם אני אומרת לך שאני יודעת לבשל אורז בדיוק כמו שלך, מה צריך לקרות כדי שנדע אם זה נכון?
משתתפת – את צריכה לעשות את זה. אני צריכה לטעום ממנו.
אורנה – נכון מאוד. אני צריכה לעשות את האורז. ועשיתי פעם לפי מתכון שאת נתת לי, ולא יצא כמוך! זאת אומרת שמה שהשתקף אלי מהאורז שלי זה שאני מבשלת לא כ"כ טובה. האורז הזה העיד על היכולות שלי. אני דרך האורז הזה הבאתי לידי ביטוי את היכולות שלי, וידעתי את עצמי כמבשלת דרך האורז. אני השתקפתי לעצמי. אני יכולה להגיד לך שאני פסנתרנית מעולה, ואז את תגידי לי 'בואי תנגני'. ואז גם אני וגם את נדע מה הרמה שלי.
לכן, יחד עם ההנחה שנאמרה, שהבורא לא צריך כלום, אבל אם הוא בורא אז עצם ההגדרה שלו כבורא היא בריאה. אין בורא בלי בריאה. בורא זה הפועל ובריאה זו התוצאה.
הבורא הוא לא 'עצמותו' כי ב'עצמותו' אין לנו מה להגיד, זה יכול להיות אלף ואחת דברים שאין לנו מושג לגביהם כמו שאנחנו לא יודעים איזה תודעות עוד נמצאות. הבורא ברא את הבריאה כדי לחוות את עצמו דרכה. שיהיה לו דיאלוג עם מישהו שהוא לכאורה מחוץ לעצמו. דיאלוג ומשוב: 'וירא אלוהים כי טוב'. הרי אחרי כל יום, ויום זה לא יום כמו שלנו אלא זה סוג הארה, ואחרי כל יום נאמר 'ויברא אלוהים את…… וירא אלוהים כי טוב' – זאת אומרת שאחרי שהוא עשה את המעשה הוא התבונן וקיבל משוב, ראה כי טוב. זה היה ביום הראשון. ומה נאמר ביום השני?
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}
ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָֽרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָֽרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָֽרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ בראשית א'.
ביום השני – אין 'כי טוב'. ביום השלישי – הושלם תהליך ואז נאמר פעמיים 'כי טוב'.
למה ביום השני לא נאמר כי טוב? בגלל הפירוד. ביום השני חל הפיצול.
"ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָֽרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָֽרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָֽרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן"
זה צמצום ב', כאשר נפרדו עליונים ותחתונים. אם היינו נשארים במצב הזה לא היה לנו ערוץ לאלוהות אף פעם. לכן לא אמר 'כי טוב'. התבונן על הבריאה ובשלב הזה לא יכול היה להגיד כי טוב. לאחר מכן, ביום השלישי, עשה פעולות שגם גישרו על מה שלא היה ביום השני.
הבורא רוצה דיאלוג ורוצה משוב. הוא בחר בנו להיות ה'בר פלוגתא' שלו. מכל הסיבות שאמרתן, שהן כולן נכונות, אפשר להגיד שסיבת הבריאה זה להשפיע את כל הטוב שלו למישהו אחר, כלומר: ליצור איזשהו דיאלוג. כמו אדם-עולם, כמו אני ואתה. דיאלוג עם מישהו הוא מחוצה לו. זה משעמם כל הזמן לדבר עם עצמי. הוא נתן לנו את הכוח להתנגד לו, להתווכח אתו. הוא נתן לאברהם את הכוח להתווכח אתו: חמישים צדיקים או לא חמישים צדיקים, ארבעים, שלושים, לא, עשרה…. (מהפכת סדום ועמורה, בראשית יח'-יט').
זו סיבת הבריאה וזה נקרא 'להיטיב לנבראיו' – כל מה שהוא נותן לנו הוא רוצה להשפיע עלינו שנהיה ישויות בוראות, עצמאיות. על זה אולי נדבר בפעם הבאה, על מלכות דא"ס, שהכל היה טוב חוץ מאשר שום דבר. הכל היה, חוץ מאשר היא עצמה.
משתתפת – בעצם אנחנו כמו שאנחנו, היצורים הנחותים והנבזים האלה, לא משקפים את הבורא. אם אנחנו נדרשים לדבוק באלוהים וללמוד ממנו – מה שהוא כזה אז גם אנחנו כזה – זה מעגל, שרק כשנלמד אותו זה יהיה השיקוף האלוהי.
אורנה – דוגמא: כדי שאני אתן לך קפה אני צריכה שתתני לי כוס. אני לא יכולה ליצוק לך קפה ישר לתוך הפה. את תשרפי מזה, חס וחלילה. אני צריכה שתכיני לי כלי מתאים. אז יום אחד תבואי אלי עם דף נייר ותגידי לי שאביא לך את הקפה, ואני אומר לך שזה לא כלי מתאים. אחרי זה תבואי עם מסננת. גם לא מתאים.
מה הכלי המתאים? הכלי המתאים זה 'מידותיו'. אם אני דובקת במידותיו אני מכינה כלי מתאים כדי שהקפה הזה יוגש לי בכוס מתאימה, עם ידית מתאימה ובעובי מתאים שלא תתפוצץ לי. תסלחו לי על המשל המופשט הזה. אני לא דבקה בו במובן הזה שאני הופכת להיות אור, אלא אני מכינה כלים נכונים. ומה הם הכלים הנכונים? אלה המידות. הוא חנון – אתה חנון. תהיי 'חנון' – תראי כמה שפע יגיע אליך. למה הוא לא יכול כבר לתת לנו את השפע? כי אנחנו עוד לא שם. אז אם אנחנו לא שם, ואם אנחנו במצב מאוד מאוד רע – אז הוא נותן מבול. זה גם כן שפע, אבל אין כלי. אולי מחר בבוקר נדבר על זה, עם מי שיגיע מחר לכנס. מחר מתקיים כנס שבו נעשה עבודה רוחנית בטבע.
משתתפת – עלה בדעתי כשדיברת על ההבדל בין כאב לסבל, שאולי הכאב שייך למאיה ובסבל יש איזה שורש של הנצחיות שלנו. לא הסבל הנפשי, אלא מה שאני מייצרת שוב ושוב כסבל בתוך החיים שלי בשביל התיקון שלי, ויש בו משהו מהנצחיות. לעומת הכאב שהוא כמו שאמרת, כמו כאב ראש. לגבי הזמן והמרחב כמו שאמרת אני לא ארגיש כל כך את הגוף שלי ואת הכאב שלי.
אורנה – אולי אנחנו אומרות את אותו הדבר. במילה סבל יש גם את המילה סבלנות. צריך סבלנות כדי להבין וכדי שמה שגורם לי כאב עכשיו לא יפיל אותי. שלא ייראה לי בלתי הפיך במובן הזה שאין לי יותר סיבה לחיות. אפשר לשחק עם זה במחשבה ובמילים ולראות את זה.
משתתפת – אני אומרת תודה על השיעור הנהדר הזה.
אורנה – אם את אמרת אז אני יכולה לסגור את השיעור, כי את זה צד שמאל, ואם צד שמאל משתף פעולה אז הכל טוב.
בנות יקרות ובנים יקרים, נתראה בשיעור הבא.
תודה רבה.