15.02.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וורס הגורל / רודולף שטיינר
הַכְּמִיהוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הֵן כְּמוֹ זְרָעִים,
שֶׁמִּתּוֹכָן צוֹמְחִים מַעֲשִׂים שֶׁל רָצוֹן
וּפֵרוֹת הַחַיִּים מַבְשִׁילִים.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת גּוֹרָלִי וְגוֹרָלִי מוֹצֵא אוֹתִי.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת כּוֹכָבִי וְכוֹכָבִי מוֹצֵא אוֹתִי.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת יְעָדַי וִיעָדַי מְגַלִּים אוֹתִי.
הַיְּקוּם וְנִשְׁמָתִי הִנָּם אַחְדוּת אַחַת אַדִּירָה.
הַחַיִּים צוֹמְחִים בְּהִירִים יוֹתֵר מִסְּבִיבִי
הַחַיִּים נַעֲשִׂים מאתגרים יוֹתֵר עֲבוּרִי
הַחַיִּים יֵעָשׂוּ שׁוֹפְעִים יוֹתֵר בְּתוֹכִי.
היום נתחיל ללמוד חומר ממש אזוטרי, שכנראה לא דיברנו עליו אי פעם:
הקרמה של הממלכות השונות.
אנחנו נראה שיש קשר לא ברור, מסתורי, בין התודעה של האדם בן זמננו לבין עולם הדומם, הקריסטלים, המינרלים והמתכות. השיעור הזה נקרא – המהות הרוחנית של ממלכת המינרלים, בעיקר הקריסטלים, והקשר שלה לעולם המאיה.
כדי להבין את זה אנחנו צריכים לרוקן את הראש שלנו מכל הקונספטים ומכל המחשבות ומכל מה שאנחנו מכירים בתוך הדעת, ולאפשר לידע אחר להיכנס אלינו. לעשות מדיטציה יכול לעזור לזה. זו לא חייבת להיות מדיטציה של שטיינר, מספיק שתהיה מדיטציה שמכניסה אותנו לריכוז נינוח, שמשקיטה את גלי המחשבה הרגילים. אפשר לפתח את המצב הזה גם בחיי היומיום. אני מפתחת את המצב הזה אם אני משקיטה את כל הגלים של הנפש, ובכלל זה גם את הגלים של הנפש השכלית רגשית. כשאני משקיטה את הגלים של הנפש, אני מסוגלת לקבל את הדברים בשוויון נפש. שוויון נפש זו לא אדישות. בשפה הקבלית זו 'אמונה מעל הדעת'. מה שבא אלי – אני לא מתנגדת לו ואני מקבלת אותו כדבר הנכון, כתוכנית הכי נכונה של הבורא. אפשר להתחיל לתרגל את זה בדברים הקטנים ביותר, כמו למשל כשנשבר לנו כלי קרמיקה שאנחנו מאוד אוהבים.
אני מרוקנת את התודעה מגלי הסערות האסטרליים ואז אני שומעת קול חרישי יותר. הוא נמצא בתוכי, אבל הוא מכוסה ע"י כל הגלים והסערות. שטיינר נותן מדיטציות להן הוא קורא 'תודעה ריקה'. אפשר גם במדיטציה טרנסנדנטלית, או ע"י נשימות, להגיע למקומות שהם ריקים מהתוכן הארצי, ואז אנחנו יכולים לחוות דברים שנמצאים בספירות יותר גבוהות. עפ"י שטיינר, אז אנחנו יכולים לקלוט שמקורן האמיתי של הפלנטות הוא לא פה. המינרלים והקריסטלים – אנחנו יכולים לחוות את העולמות שמהם זה מגיע. זה אולי נשמע סינית, אבל זה אפשרי, יש אנשים שהגיעו למצבים האלה. אז קודם כל נתרגל להשקיט את התודעה שלנו, לקבל דברים בשוויון נפש, בוודאי את כל מה שהוא מתכלה, מה שהוא בר-תחליף.
אספר לכם אנקדוטה: זוהי תמונה של הורי. בתמונה יש לאמא שלי שרשרת פנינים. אולי לא פנינים אמיתיות, הם היו מעוטי יכולת כלכלית. כאן זה לפני שהם התחתנו. אבא שלי קנה לאמא שלי את השמלה הזו ואת הפנינים, והיא שכחה אותם באוטובוס או במונית, אז הוא קנה לה שוב אותו דבר. אז כאן בתמונה זה כבר 'הלוחות השניים'. אמא שלי תמיד אמרה לי, כשדברים נשברו או אבדו, שמה שניתן לקנות בכסף – אין על מה להצטער. זה נחרט בי. הבאתי את זה כי לאבא שלי בכלל לא היה כסף, ובכל זאת הוא קנה לה עוד פעם. אני רוצה להגיד שלגבי כל הדברים שקורים לנו, אנחנו צריכים לראות אם זה שייך לחולף או לנצחי. אם אנחנו רואים שזה שייך לחולף אז אנחנו צריכים לפתח כלפי זה שוויון נפש. רק אם נפתח שוויון נפש מול החולף – אז תהיה לנו גישה לנצחי. כי החולף מכסה את הנצחי. עולם המאיה מכסה את עולם האמת.
נתחיל בהסבר של שטיינר על הקרמה של הממלכות השונות. נתחיל בעולם הצומח, ואחרי זה נעבור לעולם הפיזי.
קרמה זה חוק הסיבה והתוצאה. הסיבה והתוצאה עפ"י שטיינר חייבות לבוא במרווח של זמן. אם זה בא ביחד אז הוא לא קורא לזה קרמה. זמן זו חוויה שלנו, הנבראים. בעולמות הרוח אין זמן. אז מה שנחווה לנו כזמן, כדבר שבא אחרי דבר ושהוא תוצאה של אותו דבר, הוא מבחינת שטיינר 'קרמה' – דברים שבאים זה אחר זה ויש ביניהם קשר של עילה ועלול, סיבה ומסובב.
בממלכת הצומח הסיבה והתוצאה הן בו-זמניות. בו זמניות אין פירושו שהן באותו זמן, אבל הן ממש סמוכות. כשנפסקת הסיבה = נפסקת גם התוצאה. למשל, כשהשמש זורחת על החמנייה אז החמנייה פותחת את עלי הכותרת שלה ואפילו מסובבת את הפרח לכיוון השמש. כשמגיע הלילה, מה קורה? היא מתקפלת ומורידה את ראשה. אם לא יגיע עוד יום, האם השמש דאשתקד יכולה לעזור לה לפתוח את הפרח שוב? לא. זה נקרא שהסיבה והתוצאה הן בו-זמניות.
אצל האדם זה לא ככה, אבל אצל הצומח אפשר לראות את זה: גם המים דאשתקד לא יעזרו. הצמחים בגינה יכולים לחיות מקסימום שבוע בלי מים ואז מתחילים לנבול. זה נקרא שהסיבה והתוצאה הן בו זמניות.
מאיפה, מאיזה עולמות, מגיעות הסיבה והתוצאה?
יש לנו 4 אפשרויות:
- סיבה בעולם הפיזי ותוצאה בעולם הפיזי.
- סיבה מהעולם האתרי והתוצאה נראית כאן על פני האדמה.
- סיבה שיכולה לבוא מהעולם האסטרלי ואני רואה את התוצאה שלה כאן.
- יש סיבה עוד יותר גבוהה – סיבה מעולם הרוח, שאני רואה את התוצאות שלה כאן.
נראה איך הממלכות השונות מתחלקות לפי הפרמטרים:
- זמן – בו זמניות או לא בו זמניות.
- עולם – אותו עולם או עולמות שונים, ואיזה עולמות.
את התוצאות אני רואה בעולם הזה בכל מקרה. את כל התוצאות אני רואה כאן בצורת הממלכות השונות. נבחן את חוק הקרמה בממלכות השונות עפ"י שני הפרמטרים כאמור: זמן, ו-מאיזה עולם מגיעה הסיבה שאת התוצאה שלה אנחנו רואים בעולם הזה.
בממלכת הצומח, כפי שאמרנו, הסיבה והתוצאה הן בו-זמניות – השמש דאשתקד לא יכולה לגרום לצמח לפתוח את עלי הכותרת שלו, אם ניתנה פעם אחת. אחרי כל לילה חייבת לבוא השמש מחדש, והתוצאה תהיה פתיחת עלי הכותרת.
אבל, בקשר לעולם האתרי, לפי שטיינר התוצאה זה הצמח. מהו המקור של הצמח, מה הסיבה לצמח? האם הוא בעולם הפיזי? לא. האם הוא בעולם האתרי או האסטרלי? העולם האתרי. כלומר, שמי שגורם לצמח להזדקף זה לא כוחות ארציים. אלה כוחות שהן אפילו הפוכים לכוח הארצי. מה עשה כוח ארצי? הוא עושה הפוך, הוא מושך למטה. ואילו אנחנו רואים שהתנועה של הצמח, על גבעול מאוד מאוד דק, היא למעלה – התנועה של הצמח זה כוח העילוי, וכוח העילוי זה כוח אתרי.
הכוח שגורם לצמח לפרוח ולצמוח לא בא מהעולם שלנו. הוא בא מעולם אחר, שנקרא עולם אתרי, ושם נמצאים כוחות של חיים, של גדילה ושל עילוי.
"כדי למצוא את הסיבה לתוצאה בעולם הצומח, יש לעבור סוג הכרה אימגינטיבית, כלומר סוג שונה לחלוטין של הכרה, דרכה נוכל לעבור מהעולם הפיזי הרגיל אל העולם האתרי, אשר פועל מתוך מרחבי התבל. (…) אנו נגיע למסקנה שקיימת סימולטניות של הסיבות בפיזי ובעל-פיזי."
שטיינר, 'יחסי קרמה 1', 1924, פרק 1, תרגום חופשי מגרמנית
כאן לא מדובר על תודעת השכל הרגיל שטיינר מדבר על אימגינציה. הוא גם נתן תרגילים בהם מתבוננים על זרע ורואים בעיני הרוח את כל שלבי ההתפתחות שלו, את כל הגדילה שלו. כי בעולם האתרי זה כבר נמצא מסביב, בהילה האתרית של הצמח.
אני אביא דוגמא ממישהו שלקח סמי חיזיון משני תודעה. הוא סיפר לי שהוא הביט אל שדה של כלניות, והכלניות רקדו, הוא הרגיש את כל התנועה שלהן. במצב רגיל אנחנו מסתכלים על כלניות והן לא רוקדות לנו, כי בעולם הפיזי זה משהו אחר. אם היינו מסתכלים על עולם הצומח בעיניים אימגינטיביות היינו רואים המון תנועה, וגם את התנועה שפה בעולם הזה מתרחשת במהלך של זמן.
יש סרטים שמצלמים צמח לאורך זמן ומריצים את זה מהר, ואז רואים את הצמח גדל מהר, ומעלה ניצן ומיד הפרח נפתח והכל נראה כאילו קורה סימולטני – זה בעולם האתרי.
איך אנחנו יודעם שבעולם האתרי הדברים באים סימולטנית ולא דבר אחרי דבר? מאיזו תמונה אנחנו יודעים את זה? מתמונת הפנורמה שאחרי המוות – זו תמונה אתרית. שם אנחנו רואים את כל חיינו, ולא זה אחרי זה. רואים את אירועי חיינו כולם בו זמנית. שטיינר מתאר את זה כך שאת אירועי חיינו הקרובים הסמוכים למותנו אנחנו רואים קרוב בתמונה, ואלה שמגיל 5 ומהילדות אנחנו רואים כמו בשדרה שהעצים הרחוקים בה הולכים ונעשים קטנים. יש לנו ראייה חובקת כל של כל אירועי חיינו. זה מה שאיינשטיין אמר: זמן מרחב, ביחד, ולא זמן לחוד ומרחב לחוד. זו חוויה עוצרת נשימה לראות את כל חיינו בו זמנית. זו העבודה הביוגרפית שאנחנו עושים. לראות את זה כמשהו חי – זה העולם האתרי. בעולם האתרי, כבר בגרעין של הצמח יש את כל הגדילה שלו. התרגיל הזה חשוב כהכנה למשהו, לא בשביל להצליח לראות לשם ההצלחה. אני לא הצלחתי. אם עשינו או שאנחנו מאמינים לאלו שעשו – זה מה שרואים.
כוחות החיים לא באים מהעולם הזה. העולם הזה הוא עולם של מוות. הראייה לזה היא מה שקורה כשכוחות החיים עוזבים את הגוף – הגוף מתפורר, נרקב ונעלם מהר מאוד. מה שאוחז אותו כתבנית נעלם, ואז הוא באמת נתון לחוקים של העולם הזה, חוקים של התפוררות.
בעקבות שטיינר אנחנו נגיד שהקרמה של עולם הצומח היא בשני עולמות שונים אבל בו זמנית. לפי הפרמטרים: בזמן – בו זמנית. בעולמות – שני עולמות שונים: סיבה בעולם האתרי ותוצאה בעולם הפיזי. בהמשך נראה את זה בטבלה.
"כעת אנו מבינים את שלושת העולמות בטבע, ואנו יודעים שהאדם נושא את שלושת העולמות הללו בתוכו. במידה מסוימת, אנו חשים שהצמחים מגיעים עד לכוכבים. כאשר אנו מתבוננים בצמחים, אנו אומרים לעצמנו: כאן קיימת ישות המראה רק את התמונה המשתקפת שלה על פני האדמה, תמונה המנותקת מממשותה האמתית. ככל שאנו מכוונים מבטנו לכוכבים בלילה, כך אנו רואים את הישות האמתית בעולמות הגבוהים יותר. כאשר אנו מסתכלים מהאדמה כלפי השמים ותופסים את הקוסמוס כאחד עם האדמה, אנו רואים עולם של טבע כשלמות.
ואז אנו מתבוננים בחזרה על עצמנו כבני אדם ואומרים: אנו הפרדנו בתוך ישותנו הארצית את היסוד אשר אצל הפרחים מגיע עד השמים; אנו נושאים בתוכנו את העולמות הפיזי, האסטרלי והרוחני."
שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 2, עמ' 73
אנחנו הישות היחידה שכל העולמות נמצאים בה, באותה ישות. אנחנו רואים שהצמחים הם לא מה שאנחנו חושבים שהם. מה שאנחנו רואים פה – זה המאיה של הצמחים, זה הצל של הצמחים. למה אנחנו לא תופסים את זה כצל? כי זה תלת מיימדי ויש לזה ריח. אבל המהות של הצמחים הטילה את הצמחים לפה. זו הטלה. מכאן ועד עולמות הרוח יש מלא התרחשויות.
אני אביא דוגמא ממישהי שעברה תהליך עם חומרים משני תודעה. היא שכבה, זה היה בדרום, והיא ראתה שמכאן עד השמים אין שום אזור ריק – הכל מלא. מלא בצורות וצבעים. כל מה שנראה לנו ריק, בראיה שעוקפת את המוח השכלי. המוח הוא כלי מסנן וגורם לנו בעיקר לא לראות. הוא מאפשר לנו לראות תחום מאוד צר ומסווה מאיתנו את מה שאסור לנו לראות. אפרופו מסיכת פורים, ואפרופו משה שירד מהר סיני וקרנו פניו, והעם לא יכול היה להביט בו אז הוא שם מסווה.
העולמות הגבוהים שמים מסווה ואנחנו רואים כאילו שמכאן עד השמים הכל ריק, אבל זה לא – זה מלא התרחשות שאנחנו לא רואים. יש עלינו יש מסך – המסך הוא המוח שלנו, והוא אומר: את זה תראו ואת זה לא תראו, בתודעה הרגילה.
כאן שטיינר נותן מבט על זה שמה שאנחנו רואים כאן זו התוצאה, זו לא הסיבה.
עכשיו נעבור אל עולם החומר, שהוא עניינינו, וזה עולם הקריסטלים.
העולם של הקריסטלים הוא הכי זך, הכי רוחני, כי הרצון של הדומם הוא רצון הכי עדין. מה הדומם רוצה, מה ההשתוקקות שלו? לא לזוז, להישאר במקומו. זה רצון קלוש ביותר. תארו לעצמכם מה אנחנו רוצים, או מה החיה רוצה. במובן הזה הוא הכי קרוב לעולם הרוח. לא בגלל שהוא הכי מפותח אלא שהוא הכי זך, הכי מעט רצון מתקיים בו.
בטבלה הבאה אנחנו נראה את ארבעת האיברים שנמצאים אצלנו בגוף אחד, באדם אחד, בעולם אחד. על כן שטיינר אומר שכל אדם הוא מין species בפני עצמו, ואני יכולה להגיד שכל אדם הוא עולם בפני עצמו – כל הממלכות נמצאות בו. אם כל הממלכות יוצרות איזשהו יקום – אז האדם עצמו הוא יקום. הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני נמצאים באדם – אחד. אבל אצל שאר הממלכות הם מחולקים, הם לא נמצאים כולם ביחד.
בעתיד, אומר שטיינר, האדם יוכל להפריד את האני שלו מהגופים, כמו שהיה גם פעם, ולשלוט עליהם מרחוק. כמו שאנחנו רואים בסרטים בדיוניים על העתיד. זה החלום שלי: כל בוקר, כשאישי מזרז אותי לצאת להליכה, ואני לעיתים מסכימה ולעיתים לא, אני אומרת לו 'הלוואי שימציאו משהו כזה שהגוף שלי יצא להליכה והראש שלי ישאר בחדר'. אני יודעת שזו לא הפנטזיה של שרי, שאוהבת גם את הגוף וגם את הכל לקחת החוצה, אבל אני הייתי רוצה שמישהו יוציא את הגוף הזה להליכה ויעזוב אותי בשקט.
זה יהיה בעתיד. אנחנו בקפסולה, לא משנה אם אנחנו גבוהים או נמוכים – הכל דחוס כאן. אבל בעתיד זה לא יהיה ככה, אנחנו נוכל להיות בכמה מקומות בו זמנית. אצל המלאכים זה כן ככה.
ארבעת האיברים שנמצאים אצלנו בתוך/מסביב הגוף הפיזי – בממלכות השונות הם פרושים בארבעה עולמות שונים. לכן עלינו כל הזמן להזכיר לעצמנו, כשאנחנו למשל מדברים על הספירות, שהכל נמצא בתוך התודעה של האדם. הכל נמצא בתוך אדם אחד. זה הקסם, זו ההתפעמות – שכל העולמות נמצאים בתוך אדם אחד. עכשיו נסביר את זה עפ"י שטיינר מנקודת המבט של ארבעת העולמות ואיך הם נמצאים בארבעת הממלכות. זה החומר הכי אזוטרי של שטיינר, ועוד מעט נגיע אתו גם לביוגרפיה.
| אדם | חיה | צמח | מינרל | |
| דווכאן עליון | אני | |||
| דווכאן תחתון | אני | גוף אסטרלי | ||
| המישור האסטרלי | אני | גוף אסטרלי | גוף אתרי | |
| העולם הפיזי | אני
גוף אסטרלי גוף אתרי גוף פיזי |
גוף אסטרלי
גוף אתרי גוף פיזי |
גוף אתרי
גוף פיזי |
גוף פיזי |
כאן אנחנו רואים: 4 'מקומות', שהם לא מקומות פיזיים אז נגיד – 4 רמות תודעה.
ויש 4 ישויות – אדם חיה, צמח, מינרל. שטיינר מתייחס בעיקר לקריסטלים, הם יותר צורניים.
מבחינת הגופים: פיזי, אתרי, אסטרלי, אני.
נתחיל מזה שכאשר אנחנו אומרים 'אני' אנחנו מדברים על 4 המרכיבים האלה בתוך ישות אחת שמציינת אותי. החתולה שלי לא יכולה להגיד 'אני', כי ה"אני שלה לא כאן. אם ה'אני' שלה היה כאן היא הייתה יכולה לדבר כמוני. אבל ה'אני' שלה לא כאן אז היא לא יכולה לדבר כמוני.
כל המרכיבים האלה נמצאים באדם בעולם הפיזי, יש להם ייצוג בעולם הפיזי.
אצל החיה זה משתנה. אנחנו אומרים שהאיבר הכי גבוה של החיה הוא אסטרלי, וזה נכון אם אני מדברת על החיה הבודדה. זה לא נכון אם אני מדברת על כל החתולים או הכלבים וכו. ה'אני' של כל החתולים או כל הכלבים נמצאים בעולם גבוה יותר – עולם אחד יותר גבוה מהעולם שלנו. שם יש את ה'אני' של החיה, ושלושת הגופים שלה נמצאים כאן על פני האדמה ואני יכולה לראות אותם. נבין שזה לא 'אני' כמו של בן אדם. זה 'אני' יותר אוטומטי, מכני, לא בדיוק 'אני' כמו של אדם. אבל זה בהחלט 'אני' עם תודעה. גם ל'אני' שלנו אין סובסטנס פיזי, אלא הוא מפעיל את הגופים שלנו, ואין לו סובסטנס. לכן, שימו לב שלכל החתולים, למשל, יש תנוחות דומות. זה לא כמונו, שכל אחת אחרי אמצע החיים סיגלה לה תנוחות גוף ועוויות פנים ומחוות שהפכו להיות חלק מהקונסטיטוציה לגמרי. אם אני אראה אתכן מאחור רק בתור צללית אני מן הסתם אזהה ואדע מי אתן. למה אנחנו שונים וכל החתולים דומים בג'סטות הפיזיות?
ה'אני' שלנו הוא זה שעושה את כל זה. בגלל ה'אני' שלנו, שקשור לקרמה שלנו, אנחנו נראים כפי שמגיע לנו להיראות מהגלגול הקודם שלנו. למשל, אם יש לי מחלה גנטית, זה מה שהבאתי איתי מהגלגול הקודם. כך גם לגבי מחוות נפשיות. החתול לא, לכן כל החתולים דומים.
ככל שאתה פחות אינדיווידואלי אתה יותר דומה.
לכן הקהילה המודרנית היא לא קהילה של דופליקציות, אלא קהילה של אינדיווידואלים. בכל מקרה – זו קהילה, עובדים בשביל מטרה משותפת, אבל כאינדיווידואלים.
אצל הצמח יש הפרדה עוד יותר גדולה: יש גוף פיזי ויש גוף אתרי, ואנחנו לא רואים את הצמח מביע רגשות. הגוף האסטרלי שלו נמצא במישור אחד יותר גבוה. זה מישור תודעה, יש לזכור. וה'אני' שלו נמצא עוד יותר למעלה. אז ה'אני' של מי יותר קרוב לעולם הרוח – ה'אני' שלנו או ה'אני' של הצמח? ה'אני' של הצמח, או יותר נכון של רוח הצמחים, של הארכי-מלאכים של הצמחים. זה משונה, כי עד עכשיו חשבנו שה'אני' שלנו הכי קרוב לרוח. זה לא סותר: לנו יש את ה'אני' הכי מודע. האני של הצמחים הוא קרוב לעולם הרוח, הוא כמעט חלק מהתודעה של האינסוף, הוא לא נפרד. אנחנו נפרדנו, אנחנו סיפחנו את ה'אני' הזה לכל אינדיווידואל ואינדיווידואל. אבל אצלם – ה'אני' במישורי תודעה יותר גבוהים.
במינרל – הכל עולה בדרגה אחת: אנחנו רואים כאן רק את הגוף הפיזי של המינרל. אנחנו לא רואים כאן את כוחות הצמיחה שלו או את ההתרבות שלו, אנחנו גם לא רואים שום עולם רגשי כמובן. ה'אני' שלו נמצא בדאווכאן עליון שזה עולם הרוח הגבוה ביותר. אם נאמר את זה בשפת הקבלה: הוא יותר קרוב לאינסוף מאשר אנחנו, יש לו את הרצון הכי קלוש, כי ה'אני' בא לידי ביטוי ברצון. אפשר לומר שמינרל לא יכול להגיד 'אני רוצה' כמו שאני יכולה להגיד 'אני רוצה'.
זה מביא אותנו להתבוננות באדם על הרצון של בני אדם. צבי היה נוהג להגיד: מה אומרים על החיילים שמתו במלחמה? אומרים 'הוא היה חייל טוב, הוא היה אהוב ביותר..' – את הטובים ביותר לוקח הבורא. למה? כי למי שאין כוח רצון גדול, אז הרצון שלו דומה יותר לממלכות הגבוהות. אז מצד אחד זה יכול להיות רצון יותר זך. אין תשוקות חייתיות, אפלות, יצר ויצירה. זו דוגמא שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל ולהבין את העיקרון המוסבר.
היום דיברתי עם יעל על כוחות הרצון שלנו: האם בילדות שלנו אפשרו לנו להביע את כוחות הרצון שלנו? כי אם כן, אז ה'אני' שלנו יותר קרוב לגופים בטבלה שלעי'ל. ואם לא, אז אולי ה'אני' שלנו נמצא כמו אצל החיות, מעל, ואין לנו קשר אתו, או שה'אני' שלנו נמצא כמו אצל הצמחים ויש לנו עוד פחות קשר אתו, או כמו אצל הדומם בכלל.
לפי התמונה שנפרשה, בה אנחנו רואים את ה'אני' בא לידי ביטוי ברצון בצורה הכי גבוהה שלו, האם בילדות שלכם אפשרו ל'אני' שלכם להיות במקום שהוא נמצא באופן ארכיטיפי אצל האדם? או שאתם חושבים שלא נתנו מקום לרצון שלכם והוא נמצא אבל יותר רחוק מכם כאינדיווידואל? יכול להיות שבגלל זה אין לכם רצונות שיכולים ללכת לכיוונים של תשוקות גדולות ונפולות, אבל גם אין לכם עבור ההתפתחות שלכם חשק כזה שאי אפשר בלעדיו? אני מכירה הרבה אנשים טובים וחכמים, שכשהם יוצאים לפנסיה אז זה יופי בשבילם שאפשר להשקות קצת יותר את העציצים ולטפח את הבית והכל טוב ויפה, ואין דבר שדוקר אותם בטוסיק ואומר 'אין זמן'. זה אומר שכוחות הרצון שלהם קצת יותר חלשים. אני לא מעבירה ביקורת על אף אחד, אני רק רוצה שנראה את התמונות שעולות כאן אצלנו בהקשר לרצון, שנראה כמה דרגות הוא עלה, הזדכך. רצון מזוכך זה רצון פחות חזק. צריך לחשוב בצורה אימגינטיבית.
אתם יודעים באיזה גיל צבי יצא לפנסיה? הוא לא יצא לפנסיה בכלל! יש אנשים שמאוד מחכים לפנסיה כדי לנוח מהחיים, ויש אנשים שאף פעם לא יוצאים לפנסיה.
משתתפת – יש את מי שלא יוצאים לפנסיה אבל נשארים באותה תנועה כל החיים. מחליפים את הקריירה בהתנדבות למשל, אבל רצים כל יום אותו דבר כאילו שהמשיכו בעבודה.
אורנה – נכון, אז הם ממשיכים בצורת מאוזן ולא בצורת מאונך בעלייה. צריך להבין ש'אי-יציאה לפנסיה' זו התנועה של ההתכנסות – זה צמצום וריכוז, זו לא התנועה האתרית להתפשטות לכל עבר. אצל צבי למשל, הוא הלך והצטמצם מבחינת החיים החיצוניים, הוא כבר כמעט לא פגש את המשפחה שלו, ואת כל האנרגיה שלו הוא שם במחקרים ובסדנאות שלו. צריך כוחות רצון מאוד חזקים לעשות את הדבר הזה, לעשות ויתורים, לעמוד מול תגובות בעולם על השונות שלך, ולדבוק בדבר שלך. לשם כך צריך כוחות רצון ו'אני' מאוד חזק.
איפה אנחנו על הרצף הזה? תסתכלו גם על הילדות שלכם – מה עשו עם כוחות הרצון שלכם?
משתתפת – בילדות שלי היו מסרים הפוכים מההורים שלי. מאבא שלי זה היה 'מה שאתה רוצה אתה יכול להשיג', כוחות רצון ועשייה מאוד גדולים. אבא שלי עלה לארץ כי לא קנו לו אופניים אז הוא ברח מהבית, לארץ באוניה. זה היה סיפור שליווה אותנו כל הילדות – שאם אתה רוצה משהו אז אין גבולות. ואמא שלי היא בדיוק ההפך – לא לרצות, לא לזוז. היא נשארה בבית מגיל מוקדם לגדל את הילדים, ויתרה על העבודה שלה. אז יש בי את שני הצדדים.
אורנה – נכון, יש בך את שניהם, מהזמן שביליתי אתך לבד ומאיך שאני מכירה אותך.
משתתפת – למרות שאני מכירה אצלי חלקים של ריצוי ודיכוי תשוקות מסויימות, בבסיס לא דיכאו את הרצון שלי ויש לי כוחות רצון מאוד חזקים. החוויה הפנימית שלי היא שכשיש משהו שאני מאוד רוצה אז אפשר לממש אותו. אני אתאמץ מאוד בשביל לממש אותו.
משתתפת – אפילו שגדלתי בקיבוץ ההורים תמיד אמרו שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אף פעם לא עלה על דעתי שאם אני רוצה משהו אז אני לא יכולה לעשות אותו. כוחות רצון חזקים.
אורנה – במקרה של שתי הדוגמאות האחרונות, אפשר להגיד שבאימגינציה נראה שהכל מרוכז ביחד: הרצון/ה'אני' לא הזדכך, לא התרחק מהעוצמה שלו.
משתתפת – אצלי לא היה בכלל מקום לרצון אישי. גדלתי בסביבה שבה הכל סופק, אז לא הייתי צריכה לרצות שום דבר. והכל גם היה ידוע וקבוע בשבילי. לא הייתי צריכה בכלל לרצות. היה מבחר, ומה שרציתי היה מתוך מה שהיה. לא הייתי צריכה מאוד לרצות ומאוד להתאמץ בשביל להשיג משהו.
אורנה – אז זה האתגר שלך בחיים האלה. זה לא במקרה שאצלך זה היה ככה, זה שאת נפלת לקיבוץ כזה והיא נפלה לקיבוץ אחר. זה תמיד לפי התיקונים ולפי ההתקנות שאנחנו צריכים לעשות. ומה שהכי קשה לנו – זו ההתקנה שאנחנו צריכים לעשות. את קיבלת את התנאים האידיאליים לעשות את זה, לעמוד באתגר הזה. האתגר שלך הוא למצוא רצון. אז הרצון שלך נמצא רחוק ממך וקרוב לרוח. זה עניין של תחושה, אני לא יכולה להגיד במקומך. את צריכה לחוש. וזה משתנה ומתפתח.
משתתפת – אני לא מצליחה להבחין בין הרצון ל'אני' בילדות. אני זוכרת את עצמי מלאת רצון, רצון שהיה מעבר למה שאני מסוגלת לעשות. מסרים מההורים לא ממש היו, אבל מה שכן – זה תמיד היה מופעל רגשית. אמא שלי הייתה בעלת תושייה והראתה כוחות רצון בבית, אבא שלי היה יותר בפנטזיה ו'לא להיות שם', אבל שניהם הניעו אותי ברמה הרגשית. אם זה דרך רגשות אשמה ואם זה דרך ציפיות של אבא שלי שאני אהיה כזאת וכזאת.
אורנה – מה היו הציפיות של אבא שלך?
משתתפת – הוא אמר 'איך הייתי רוצה לראות אותך קצינה' – יצאתי לקורס קצינות, הוא אמר 'איך לא מלמדים אצלכם לטינית' – הלכתי לנסות ללמוד לטינית.
אורנה – אז זה לא הרצון שלך. כנראה שיש גם אצלך איזשהו שילוב, של אמא עם הרצון שלה, ואבא עם איזשהו ריצוי להיות ראויה בעיניו, אהובה בעיניו. אז יש בך גם את שניהם.
משתתפת – אבל אח"כ כילדה עשיתי מה שרציתי, לאן שרציתי.
אורנה – אז זה טוב, לכן יש רצון חזק, אבל יש לך גם את הצבע הזה.
משתתפת – מבחינת 'אני' אני לא מרגישה שהיה לי 'אני', ההפך.
אורנה – אני כל הזמן לא מסכימה איתך כשאת אומרת שלא היה לך 'אני'. אז גם הפעם אני לא מסכימה איתך. יש לך כוחות רצון חזקים, אבל הם לפעמים מתפזרים. בשנה-שנתיים האחרונות ידעת לכנס אותם. ההתפזרות הזו, לדעתי, זו ההשפעה של אבא – תנועה של הרוחב.
במחווה התנועה של הרוחב זה יותר נשי, והצטמצמות וריכוז למעלה זה יותר גברי.
משתתפת – אצלי יש כוחות רצון מאוד חזקים אבל הישרדותיים. בגלל נסיבות החיים שלי, שני ההורים עסקו בהישרדות אז היה חופש מבחינתי, הם לא היו עסוקים בי, אז הייתי מאוד חופשיה 'לעוף עם הרצון', לעשות מה שאני רוצה, גם דברים פחות מוסריים.
אורנה – בכל זאת זה כוח רצון חזק, ואפילו חזק מאוד. לא צריך לרסן אותו, צריך 'לנקות' אותו קצת.
יעל כותבת שבספר שהיא כתבה על הקרמה של ארבע הממלכות יש הסבר בסיסי על הידע שעכשיו אני נותנת. זה ספר נפלא.
משתתפת – בחברותא שלנו בחרתי את הספר הזה לעבוד עליו. אנחנו עובדות על הספר הזה של יעל כבר חצי שנה, ואנחנו לא מבינות כלום. וכל השיעור עכשיו אני מבינה יותר. זה מאוד קשה.
אורנה – זה מאוד קשה וזה טוב מאוד שאני מצליחה איתכן להבהיר את זה יותר ויותר. זה יקח מספר שיעורים. זה טוב להגיד שאנחנו לא מבינים אבל לראות שהתקדמנו בתחושה של זה. ככה זה יהיה, שכבות שכבות. כדי להבין את זה אני צריכה להיות בתודעה הזו. אנחנו לא בתודעה הזו באופן רגיל. לנסות להבין את זה עם כוח הרצון שלנו.
השבוע סרגתי את הכובע הראשון בלי שום שגיאה. אני סורגת כבר שנתיים ועד כה לא הצלחתי בלי שגיאות. 'אלף פעמים יפול צדיק ויקום', ויותר מזה – צדיקה. רק להתדפק על הדלת כל הזמן, רק לא לעמוד בשער החוק של קפקא ולחכות, כי הדלת לא תיפתח, לא תראה את הפתח. זה רצון.
משתתפת – אני לא יכולה להתאפק מלהקביל את רמות התודעה שהראית בחיה, בצמח ובמינרל לרמות התודעה של האינטואיציה, שהיא הכי גבוהה באדם, והיא מקבילה למינרל, כלומר: שהיכולת לשנות תודעה של משהו דומם, מינרל, תהיה כשאנחנו נהיה בשלב של אינטואיציה.
אורנה – נכון, צריך את הכוחות הכי גדולים כדי לעשות את השינויים בממלכות הכי נמוכות. לפי הקבלה זה בדיוק אותו דבר: עולם העשייה הוא העולם הפיזי לכאורה, עולם היצירה זה האתרי, עולם הבריאה זה האסטרלי, ואצילות זה ה'אני'.
משתתפת – דיברת בצומח על כוח העילוי שנמשך מהאתרי, ואני זוכרת שהצורה שיש אצל הקריסטלים היא לא מכוח העילוי הזה.
אורנה – אצל הקריסטלים זה מכל היקום, מכל הצדדים.
משתתפת – ובאסטרלי זו תנועה אחרת?
אורנה – כן, אנחנו נלמד את זה לאט לאט ביחד, ונבין את זה כל פעם בעוד רמה. היום הצלחנו לעשות מזה תרגיל ביוגרפי טוב, מתוך ההבנה שכל הממלכות, כל צורות הרצון האלה, נמצאים בתוכנו, בכוח, לא בפועל. אצל כל אחד ה'בכוח' יצא ל'פועל' ברמה אחרת.
משתתפת – באחד השיעורים של יעל היה קטע על כוחות הרצון החזקים שיכולים להפוך להיות אלימים. אצלי בבית הכל היה אלים, היה שם 'אני' חזק של שני המבוגרים, ולכן אצלי הוא פחות חזק. בגיל 9, בנפרדות מהשלם, אני הרגשתי את זה.
אורנה – נכון, ועכשיו את יכולה לחזק את זה בחזרה ואת עושה את זה.
משתתפת – למה דוממים צריכים גוף אסטרלי? איך הממלכה האסטרלית קשורה אליהם?
אורנה – אין ישות שאין לה את ארבעת הגופים, כמו שאין תינוק שנולד ללא ראש. אין דבר כזה שאחד הגופים חסר. הבריאה בשלמותה זה כמו שיש ד.נ.א – בכל מקום תמצאי את אותו ד.נ.א, ארבע מולקולות, שהן: פיזי, אתרי, אסטרלי, אני. את צריכה למצוא את זה אצל כל ישות בעולם, ביחס ובסדר ובמיקום שונה. זה לא רלוונטי למה היא צריכה את זה. זה כמו להגיד למה תינוק צריך ראש כשהוא קטן. זה לא ככה. לכולם צריכים להיות ארבעה מרכיבים. איך ובאיזו עוצמה, מי מרגיש אותם, האם הם באינדיווידואל אחד, האם זה בכלל או בפרט – זו כבר ההתפרטות והגיוון האינסופי של הבריאה. אבל בעיקרון זה נחות, זה לא יכול להיות שלא יהיה את אבני הבניין האלה. בשלב הבא, כשאנחנו נהיה מלאכים, אז ה'אני' של החיות ירד. הם יקבלו איזשהו 'אני' אינדיווידואלי, לא כמותנו – הם לא יהיו בני אדם כמותנו כמו שאנחנו לא בני אדם כמו שהארכאי היו. לכל אחד בכל רמת תודעה יש את הגוון שלו. אבל הם יעלו. גם המינרלים יום אחד יעלו להיות בני אדם, באופן אחר שאין לי מושג לגביו ואני לא יודעת אם למישהו יש מושג. ארבעת השלבים האלו מאפיינים כל גרגר של חול.
משתתפת – אני חושבת שבגלל שהם לא נמצאים בעולם שלנו אלא בעולמות אחרים אז אנחנו לא יכולים לתפוס את זה. אנחנו תופסים מה שפה. אנחנו יכולים לתפוס באינטלקט, אנחנו מסתכלים בעולם שלנו ורואים שלצמחים אין רגשות, אבל לתפוס שזה נמצא בעולם אחר – את זה אנחנו לא תופסים.
משתתפת – אני יודעת איך הרגשות שלנו משרתים את ההתפתחות שלנו, אבל אני לא מבינה את זה ביחס למינרלים או לממלכות האחרות. הם מתפתחים כתוצאה מההתפתחות שלנו, או שזה לא שייך?
אורנה – זה שייך. האמת לאמיתה היא שהכל בתודעה שלנו: אם אנחנו לא היינו אז הם לא היו. כבר בבראשית כתוב שהאדם לא היה אז הצמחים לא צמחו. הוא היה 'בכוח', במחשבה, ובתבנית הראשונית היו צמחים אבל 'אדם אַיִן'. הכוונה היא שאם אין תודעה שתופסת אותם – הם לא קיימים בכלל.
משתתפת – בקריסטלים יש לכל אבן את האיכות שלה: משפיעה על הרוגע, משקיטה כעס וכו… יש לה איכויות ואנחנו כמובן לא רואים את זה, אבל כנראה יש להם עולם אסטרלי והוא רק לא זמין לנו בכלל פה.
משתתפת – השאלה איך הוא זמין להם, איך הרגש שלהם זמין להם?
אורנה – בצורה רוחנית, בצורה אחרת. כל רגש שלנו הוא מקבילה של תנועה רוחנית. אין לי מושג איך הוא זמין להם, אבל הוא זמין להם באיזשהו אופן.
יעל – ב'מדע הנסתר' וגם ב'התגלויות הקרמה' שטיינר נותן תיאורים מאוד יפים על זה, גם דרך השלבים שאנחנו עברנו כשהיינו בתודעה מינרלית ותודעה צמחית, וגם דרך איך שהם נוצרו ומה הם. זה עוזר קצת להבין.
אורנה – אנחנו צריכים להסכים לא להבין את זה באופן שאנחנו מבינים דברים אחרים, אלא להתחיל להתקרב וכל פעם לחוש את זה יותר. השאלות שלכן טובות, הן מביאות אותנו למצב של 'אני לא יודע' – וזה נקרא 'דרגת משה'. זו דרגת הידע הכי גבוהה. השאלה שלך הביאה אותנו להבנה שאנחנו לא יודעים איך הם מרגישים. אנחנו יודעים שכן, שהם מרגישים, כי זה החוק של 4 אבני הד.נ.א, אבל איך הם חווים את זה – רק כשאני אהיה במקום שלהם אני אחווה את זה. במקום שלהם = בתודעה שלהם. כשאני 'אהיה שטיינר' = כשהתודעה שלי תהיה במקום שהתודעה של שטיינר הייתה אז אני אחווה את אותו הדבר כמוהו, בדיוק. זה טוב לדבר על זה ולהבין שאנחנו לא נדע.
לדעת שאתה לא יודע זה 'הסתר אחד', לא לדעת שאתה לא יודע זה 'הסתר כפול'. אנשים חושבים שהם יודעים, אז הם לא מחפשים משהו שהם לא יודעים, כי הם לא יודעים שהם לא יודעים. אבל אם אני יודעת שאני לא יודעת, אז יש לי רצון לדעת. בהתחלה אני צריכה להאמין. להאמין למי? לאלה שעברו את זה. בני אדם כמוני, אבל שעברו את זה. אם אני אסכים להיכנע ולהאמין מאוד, אז תיפתח לי דלת לידיעה. בינתיים אני מאמינה לאלה שעברו את זה.
נגיד להתראות ותודה רבה.