01.03.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
בשיעור הקודם התחלנו נושא לא פשוט: בכל ממלכה יש הבדל של זמן ומרחב בין הסיבה והתוצאה. התחלנו בממלכת הצומח, בה הסיבה והתוצאה מופיעות כמעט בו-זמנית, ולא בהפרש של חודשים, שנים או גלגולים כמו בממלכות אחרות. כדוגמא דיברנו על השמש של אתמול, שלא מזינה את החמנייה של היום – אם החמנייה היום לא תקבל שמש אז היא לא תפרח, גם אם אתמול קיבלה הרבה שמש. ברגע שהסיבה נפסקת אז גם התוצאה נפסקת. כנ"ל לגבי מים עבור הצמח – אם הוא לא יקבל מים היום הוא יבול. התוצאה היא כמעט סימולטנית מבחינת הזמן. קרני השמש מגיעות מעולם אתרי, כל החיוּת הקיימת בעולם לא מגיעה מהעולם שלנו, וזה אומר שמבחינת המקום (המרחב), הכוחות האלה לא מתקיימים באותו מקום, באותו העולם שלנו.
בממלכת הדומם, בקריסטלים – הגוף הפיזי נמצא בעולם שלנו, אבל כל האיברים הגבוהים יותר לא נמצאים בעולם הזה. הגוף האתרי של הדומם נמצא בעולם מסוים, הגוף האסטרלי שלו נמצא בעולם גבוה יותר, וה'אני' שלו נמצא בעולם עוד יותר גבוה.
מבחינת הרצון – הדומם הוא הכי זך, כי אין לו הרבה רצונות. הרצון של הדומם הוא לא לזוז, להישאר באותו מקום. הוא מתנגד לתזוזה. ככל שאנחנו עולים בסולם ההתפתחות, הרצונות הם יותר חזקים: הצמח – הוא כבר רוצה גם לנשום, להתפשט ולהתרבות, חילוף חומרים ופרייה ורבייה. לחיה יש רצון עוד יותר גדול, ויש לה תשוקות ורגשות. לאדם נוסף מיימד נוסף של רצון והוא – תודעה עצמית, הכרה עצמית, חשיבה ברמה גבוה וכל מה שמקשר אותו לרוח. כי אצל האדם החלק הרוחני נמצא בגוף אחד, כל הגופים נמצאים באדם במקום אחד.
אדם שהחלק שבו שנקרא 'אדם' לא פעיל – אז הוא לא אדם. כי זה מה שמבדיל אותו ממלכה אחרת, ואם החלק הזה לא בתפקוד אז אני לא שייך לממלכה המיועדת שלי, ממלכת האדם. זה אומר שאני יכולה להיות בצורת אדם אבל להיות בפועל בגדר חיה. כל מי שלא מגיע לקשר עם ה'אני' שלו, ומשם לקשר עם עולם הרוח, אז בהגדרה הוא לא אדם. יכול להיות 'אנוש' – אנושי, אבל זה לא אדם. זה אולי ממריד, אבל מי שלא מממש את הדבר המיוחד השייך לממלכה שלו ולא קיים בממלכות נמוכות – אז הוא לא שייך לממלכה שלו, אלא שייך לממלכה נמוכה יותר. זה מופיע באחד המאמרים של בעל הסולם.
כיום, ה'אני' של האדם נמצא בגוף אחד עם שאר הגופים. זה לא היה ככה בעבר ולא יהיה ככה בעתיד. בעתיד אנחנו נוכל להזיז את הגוף הפיזי שלנו בעזרת מחשבה, הוא לא יהיה מחובר אלינו. כאן אמרתי שמבחינתי זה יהיה נפלא אם אפשר יהיה להוציא את הגוף הפיזי שלי שיצא להליכה ואני אשאר בבית. בינתיים אני לוקחת את ה'אני' שלי לשם, יחד עם כל הגופים.
לדברי שטיינר, ה'אני' של האדם מציין מין בפני עצמו, מכיוון שלכל אדם יש 'אני' משלו. כל אדם ואדם הוא species, יש לו את ה'אני' אינדיווידואלי שמחובר לגופים של אותו אדם. אין אותו 'אני' לכמה אנשים. לכל הspecies של הכלבים – יש 'אני' אחד משותף, והוא מניע אותם מלמעלה והם מונעים באופן אינסטינקטיבי. האינסטינקט הזה הוא רוחני, אך הוא לא במודעות של הכלב או של החתול.
אם היה מגיע מישהו מהמאדים והיה רואה 5 אצבעות שיוצאות מתוך 5 חורים בסדין, זזות. הוא לא רואה את כף היד, לא את היד וכמובן לא את האדם. מה הוא היה חושב? שכל אצבע היא ישות בפני עצמה, יש לה מוח משלה, 'אני' משלה, ולא קשורה לאחרות. כך שטיינר מדמה את ה'אני' של החיה: אנחנו רואים את החיות מסתובבות, כל כלב הולך למקום אחר, אחד משחק ואחד נובח… בוודאי לא תגידו שכלבים אלו הם ישות אחת. אבל ההתבוננות שלנו היא התבוננות חלקית, כי אנחנו לא רואים את הישות המפעילה, כי 'היא מאחורי הסדין'. אז נראה כאילו שלכל כלב יש 'אני' משלו, אבל למעשה אין לו. יש 'אני' אחד של מין מסוים, הוא מפעיל את כל הכלבים, ויש להם עצמאות מסויימת כי יש להם גם גוף אסטרלי. הגוף האסטרלי מאפשר תנועה ומאפשר רגש. פחות עצמאות יש בצמחים ועוד פחות עצמאות יש בדומם. לכן, ככל שיש לי פחות עצמאות בעולם הנגלה, כך ה'אני' שלי בעולם יותר גבוה. יש היפוך בין רמת האני בגוף לבין מיקום ה'אני' בעולמות הרוח. ככל שהגוף יותר נמוך – כך ה'אני' שלו צריך להיות נשלט בעולם רוח יותר גבוה. בקבלה זה נקרא 'הופכיות אורות וכלים'. באנתרופוסופיה זה מופיע כך שההיררכיות הכי גבוהות הן קרובות דווקא לדומם. בהיררכיות הכי גבוהות, בשבתאי קדמון, בראשית הבריאה עפ"י האנתרופוסופיה, העולם כולו היה רוחני, ומתוך הרוח הזו היה אקט של הקרבה. מתוך הקרבה זו נוצר החומר הדומם הראשון, החומר ההיולי של שבתאי קדמון. ורק כשהתפתחו והלכו המצבים הפלנטריים אל מצב האדמה, המצב שלנו, אז נוספו עוד אלמנטים. כך שההיררכיה הראשונה, בה כלולות מלמטה למעלה: רוחות הרצון-כתרים, רוחות ההרמוניה-כרובים, ורוחות האהבה-שרפים – הן אחראיות על הגוף הפיזי.
לפיכך, מציין שטיינר, הגוף הפיזי הוא גם הגוף הכי משוכלל. יותר מגוף הרגשות שלי, ויותר מהגוף האתרי. גוף הרגשות שלי לא מפותח, אין לי שליטה עליו, והוא לא בנוי בהרמוניה כמו הגוף הפיזי, שהגיע לשיא ההרמוניה שלו ולשיא ההתפתחות שלו.
משתתפת – יש מקום שבו שטיינר מציין שהפיזי הוא הגווייה של האלים, וזה מתקשר לכך שה'אני' של הדומם, של הגווייה, נמצא בעולם הרוח הגבוה ביותר.
איפה ה'אני' של כל ממלכה משתקף?
ה'אני' של הצמחים – ההשתקפות שלו זה עולם הצומח. עולם הצומח הוא המאיה של ה'אני' של הצמחים. הצמחים הם כמו מראה של 'אני' של הצומח. ה'אני' כביכול מסתכל במראה ורואה את כל הכלניות, רקפות, עצי אלון ועוד…. הוא רואה התעבות של ה'אני' שלו בדמות כלניות. אנחנו לא תופסים את הכלניות כמאיה, כשיקוף. אנחנו תופסים אותן כממשות, כי אנחנו רגילים ש-צל או בבואה זה דו-מיימדי, ואין לו מוחשיות, ואני לא יכולה לגעת בידיים ולהרגיש עובי. אנחנו רגילים לראות צל כ-הטלה, כמו שהמנורה שלי מטילה את הצל שלה ואני רואה את הצל שלה ומבינה שזהו הצל שלה והוא לא ממשי אלא הוא צל של המנורה. אבל כשאני רואה את הצמחים הם נראים לי כל כך מוחשיים, אז אני לא יכולה להגיד שהם צל של משהו, אבל זה אותו דבר: הם הצל, הבבואה, של ה'אני' שלהם.
משתתפת – ה'אני' שלהם נמצא בהיררכיה השנייה?
אורנה – ה'אני' שלהם נמצא בדווכאן התחתון. תסתכלו בטבלה מהשיעור שעבר.
לכן, ה'אני' של הצומח מסתכל במראה ורואה את עצמו בצורת צמחים. אין לו צורה של צמח אבל יש לו את כל הכוחות, התדרים, שבבואם לידי ביטוי בעולם הזה הם מתגלים כצמחים. כשהם באים לידי ביטוי בעולם יותר גבוה, הם גם כן צמחים, אבל צמחים שאינם כמו שאנחנו רואים אותם פה. המלאכים גם כן רואים צמחים, אבל לא את הצמחים הפיזיים כמונו פה.
בכל עולם יש התגלות אחרת של אותה ישות, וזה לפי רמת התודעה. אם אני כבר בתודעה של העולם האסטרלי אז אני רואה את החיות באופן אחר מאשר אני רואה אותם בעולם הפיזי. שטיינר מתאר את האסטרלי שבתוכנו את החיות שבתוכנו, כצבעים מאוד חזקים, התרחשויות חזקות. רוח סערה. מלאכים רואים אחרת. כשהם יסתכלו על החיה הפיזית בפיזי הוא יראו את הפיזי כמו חורים שחורים – אין לו עיניים לראות את הפיזי אבל יש לו עיניים לראות את האתרי אז הוא יראה את האתרי של החיה ולזה הוא יקרא 'חיה'. באסטרלי הוא יראה את הצבעים והסערות ששטיינר מתאר, ולזה הוא יקרא 'חיה'. מלאכים ביהדות נקראים 'חיות הקודש'. לכל מלאך יש כוח מסוים אחד, והכוח הזה הוא כמו הכוח שיש לחיות.
איך אני למשל תופסת את הבורא? זה לא כמו שמלאך תופס את הבורא ולא כמו שארכי-מלאך תופס את הבורא. אם אני עולה לדרגת מלאך בחיים האלה – אני תופסת את הבורא אחרת. צריך להבין שאין כאן דברים מוחלטים, יש דברים שקשורים לעליה ברמת התודעה. אם אני תופסת את הבורא כמעניש אז אני ברמת התודעה הכי הנמוכה שיכולה להיות. כשאני עולה ברמת התודעה – אני תופסת את הישות בהתאם לכלי שאני.
משתתפת – ב'מדע הנסתר' ובספר 'בראשית' שטיינר מתאר מה זה גוף אתרי. הוא אומר שאותם חוקים שפועלים על הצמח כמו מה שיורד למטה ומה שצומח למעלה – הם החוקים שפועלים בגוף האתרי שלנו, אפילו שהחומר הוא אחר לגמרי.
אורנה – אותם חוקים עם חומר אחר. זה תיאור יפה. איזה חומר? חומר היולי, או מחשבה. גם מחשבה זה חומר. מחשבה זה לא רוח. זה חלקיקי חומר קטנטנים. למשל, אם החתול שלי מסתכל עלי, ובן אדם מסתכל עלי, הם לא תופסים אותי אותו דבר ולא רואים אותי אותו דבר. כל אחד תופס אותי לפי רמת התודעה שלו שמשפיעה על האיברים שלו – איברי הראייה וכל האיברים האחרים. כל מה שיש לנו בפיזי זה הנחתם האחרון של הרוח. כל נים ונים – האף, הגובה, צבע העיניים – אלה כוחות רוחניים שפועלים עד שמגיעים לעולם הזה ועושים פה גוף פיזי. לכן נשים יולדות תינוקות ולא יולדות חתולים. אפשר היה לחשוב שהן גם ילדו חתולים, אבל הן לא.
ה'אני' של החיה נמצא בעולם האסטרלי. כשה'אני' של החיה מסתכל על עצמו הוא רואה חיה, אבל החיה היא השיקוף של הכוח הזה שנקרא 'חיה'.
למשל, לי יש יד, ויש ביטוי 'יד השם'. אם אני חושבת ש'יד השם' היא מטאפורה, אז אני טועה. כי המטאפורה זו היד שלי. מה שממשי היא יד השם. יד השם לא נראית בצורת יד, אבל היא אותו כוח. זהו הכוח שעושה עשר ספירות, הכוח שעושה 14 מפרקים – 4 בחינות (חוכמה, בינה, תפארת ומלכות, בהקבלה לאנתרופוסופיה – שבתאי קדמון, שמש קדמונית, ירח קדמון ואדמה, או היררכיה ראשונה, שנייה, שלישית ואדם) ועוד עשר ספירות. עשר ההיררכיות שקשורות לכל העולמות הן שבראו את היד שלי שנראית ככה. בהתאם לאותם חוקים כל הגוף שלי בנוי. לכן כשההיררכיות והעולם כולו מסתכל על עצמו בראי של העולם הפיזי הוא רואה יד. היד הזו שאני חושבת שהיא היד שלי – היא יד אלוהים שמשתקפת אצלי. היד הזו היא 'הצל', ההתעבות, של הכוחות ששמם 'יד אלוהים'. באותו אופן, העיניים שלי – הן עיני אלוהים כפי שהן משתקפות אצלי בגוף. העיניים שלי הן המטאפורה, ועיני אלוהים הן הממשות. העיניים שלי הן המאיה, למרות שאני מאוד זקוקה למאיה הזו. זה מהמם, כי זה אומר שבכל רגע ורגע שאני אומרת על הגוף שלי משהו, אני בעצם משקרת – זו לא היד שלי, זו יד אלוהים, ואלה לא העיניים שלי, אלא השתקפות של עיני אלוהים.
ה'אני' של המינרל נמצא בעולם הרוחני הכי גבוה, וכאשר הוא מסתכל על עצמו – הוא לא רואה את עצמו באדמה. הוא לא משתקף האדמה.
זה ידע נסתר, רוב הרואים הרוחניים רואים דברים דומים.
שטיינר אומר שבמדיטציה, אם אני מגיעה למקום של המינרל, שהוא המקום הכי גבוה שאפשר לדמיין – דווכאן עליון, אני מגיעה לאֶתֶר שאין בו אדמה בכלל. האדמה נעלמת ואני רואה רק חלל וריק אינסופי. בקבלה זה מזכיר את 'החלל הפנוי', שם נוצרו כל העולמות. בתוך החלל הזה, שנקרא באנתרופוסופיה שבתאי קדמון, נמצאות רוחות הרצון. כשרוחות הרצון מסתכלות ואני – לא רואה כלום מהאדמה. אני רואה הכל כחלל וריק אינסופי. זה עולם הרוח בטהרתו. אם אני אכנס לתוכו אני אראה שאין לו סוף. זו החוויה הכי מבהילה שיכולה להיות לבן אנוש. מיד הוא מת, כמו ב'ארבעה נכנסו לפרדס' – האחד מציץ ומת.
יש סרט שנקרא 'בין כוכבים' – הם עולים לחלל ומתנתקים מהחללית ונמצאים בתוך החושך הרוחני האינסופי. רק לחשוב על זה זה מבהיל.
תרגיל אימגינציה: אנחנו בתוך חושך מוחלט ואינסופי. אין לאן ללכת. לכל מקום שנלך יש עוד חושך. אנחנו גם לא פוגשים אף אחד. ולא רק זה, אלא שאנחנו שם לנצח.
משתתפת – זו אימה מאוד גדולה. היו לי דפיקות לב.
משתתפת – אלה הסיוטים שלי. כמו ליפול לחור שחור שלא נגמר. התחברתי רק מעט כי אני מכירה את ההרגשה.
אורנה – גם אני הרגשתי שלא רציתי להיכנס כי אני מכירה את המקום הזה ולא התחשק לי להיכנס.
משתתפת – אני לא הצלחתי לעשות את זה כי לפני כמה שנים צללתי בלילה בים סוף וזו אותה חוויה. המים הם כמו ג'לי וזה פחד מוות, אימה שאין כמוה. זכור לי שהרגשתי כלום, אפס. זה היה מאד מפחיד. זה לשמוט את כל מה שבן אנוש יודע. אז עכשיו היה לי קשה לבחור להיכנס לזה כי אני מכירה את זה.
משתתפת – בהתחלה הלכתי ואז ריחפתי, כי אין אדמה, בחושך ואז הבנתי למה הדומם לא רוצה לזוז. אח"כ נשאבתי אבל בהתחלה רק הבנתי את הדומם.
אורנה – אנחנו לא צריכים אפילו להתחבר לתרגיל. אנחנו מכירים את התחושה הזו מבחינה נפשית. זה עולם הרוח בטהרתו, וזה נחווה לנפש כבדידות עצומה. ולכן הבורא שם לנו 9 היררכיות, כדי שלא נרגיש את זה. כל היררכיה זה מסך. אם נרגיש ישירות את עולם הרוח, אולי נהפוך באמת לדומם. 9 ההיררכיות הן מדרגות, שלבי סולם, שמסתירים מאיתנו את העוצמה של החושך הזה. אינסוף זה פחד נוראי. אני ישות סופית, לכן אני לא יכולה לתפוס מה זה אינסוף. אם אני תופסת קצה של הקצה של זה אני מתמלאת בחרדה. כאילו הזריקו לי רעל שמתפשט. אולי סוקרטס הרגיש את זה. לכן יש עלינו הגנות.
כשההגנות האלה מתמוטטות, כשאני במשבר גדול ואני חווה את עולם הרוח באופן ישיר לתוך הנפש – אז אני חווה את זה: בדידות. איזה עוד רגשות עולים כשאנחנו בחשיכה אינסופית, כמו בדיכאון? מי שהיה בדיכאון מרגיש את האינסופיות, זה נראה כאילו שאני לא אצא מזה לעולם, כאילו שזה לנצח. הזמן עוצר מלכת. אין זמן. את בנצח של החושך. אפילו בלי לעשות את האימגינציה הזו אפשר לחשוב על תקופה כזו, ואז נבין למה הוא מתכוון שעולם הרוח הוא אינסופי. 'לא יראני אדם וחי' – גם משה רבנו לא הגיע לשם, שהוא היה גדול הנביאים. אם הוא היה מגיע לשם הוא היה מת. זה מפגש בלתי אמצעי עם הכוחות הכי גבוהים. אלו הם הכוחות שהם ה'אני' של הדומם.
יש ערך הפוך בין הממלכה לכוחות שפעילים בה: כמה שהממלכה יותר נמוכה, כך הכוחות הגבוהים יותר הם אלה שאחראים עליה.
אם אני רוצה לראות את העולם בו נמצא ה'אני' של הדומם, אז האדמה נשמטת. לא רואים את האדמה יותר. לא רואים צמחים צומחים, לא רואים חיות מהלכות, רואים חלל אינסופי. יש לזה הרבה נקודות השקה בקבלה.
משתתפת – יש תיאור בשלבי ההתקדשות כאשר בשלב הגבוה המתקדש עומד מול הכוחות הבראשיתיים, מול סיבת הסיבות של הדברים. זה אותו חלל? קשה לי לראות את החלל שאת מתארת יחד עם לעמוד מול הכוחות הבראשיתיים.
אורנה – זה אותו דבר בדיוק. הרבה מאיתנו מתקדשים בעל כורחם. זה הכל בתוכך. החלל הזה הוא בתוכך. 'ואנוכי חלל בקירבי' – דוד המלך. החלל הזה הוא לא בחוץ. מי שבדיכאון עמוק לא מרגיש שהעולם הפיזי נעשה חלל, הוא מרגיש את החלל בתוך הלב שלו. לכן לא לחשוב על אלוהים שבחוץ. אין לנו שום תפיסה באלוהות שבחוץ, באלוהות כפי שהיא. אנחנו תופסים אותה רק כשהיא בתוכנו. רק כשהיא מתבטאת דרכנו. כשאני אומרת 'לכו בחשיכה' – זה הכל זה רק דמויים ותמונות. אני לא הולכת בחשיכה, החשיכה בתוכי.
משתתפת – זה גרם לי להבין משהו על זה שהרבה פעמים בחרדה אנחנו קופאים והופכים להיות דומם.
משתתפת – משבתאי עד וולקן, אז המינרל הראשון בשבתאי?
אורנה – זה לא מינרל, זה חומר. זה חומר היולי. המינרל זה פה, על האדמה.
משתתפת – אז איפה ההיררכיה הראשונה נמצאת – בשבתאי או בוולקן או בשניהם?
אורנה – בוולקן אנחנו נהפוך להיות ההיררכיה הראשונה. ההיררכיות הראשונות שהיו בשבתאי שייכות למערכת פלנטרית קודמת.
הציטוט הזה הוא על האופן שאנחנו פוגשים את ה'אני' של המינרל:
"אך כעת מופיעה התמונה בפנינו באופן שונה לגמרי. אנו נעשים ערים למציאות חיה בקוסמוס; העולם המינרלי-קריסטלי הנגלה לנו על פני האדמה הנו יצירה של עיקרון רוחני-פעיל בקוסמוס. בירידה המתקדמת והולכת לאדמה הוא אינו משתקף באדמה או באמצעים הקשורים לאדמה. זוהי נקודה מהותית וחשובה. כאשר אנו מגביהים את התודעה שלנו מהשתקעות בעולם המינרלי-קריסטלי אל הקוסמוס ומתבוננים שוב באדמה, האדמה לא פועלת יותר כמראָה; נוצר הרושם שהאדמה נעלמת מהמבט. כאשר אנו מהרהרים במראֵה הרוחני – העולה על ידי הממלכה המינרלית-קריסטלית – כאשר אנו מפנים את מבטנו הרוחני מהחלל הקוסמי אל האדמה – נראה שאנו תלויים מעל תהום מפחידה, מעל לריק."
שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 3, עמ' 77
האם הרגשתם פעם את התחושה הזו שאתן תלויות מעל תהום מפחידה? מעל לריק?
נוכל לחשוב – מה משמש לנו משען לרגליים שלנו? מה עושה בשבילנו גבול לחלל האינסופי?
משתתפת – האדמה.
אורנה – נכון. האדמה היא שעושה גבול לחלל האינסופי. בדווכאן עליון היא נעלמת, היא לא משקפת להיררכיות כלום. תארו לעצמכן שהאדמה נעלמת.
משתתפת – כי אין להן לאן להתפתח. כי כשאני משתקפת במשהו אז אני רואה את עצמי. אז ההיררכיה השלישית יכולה לראות את זה ההיררכיה השנייה יכולה לראות את זה. ההיררכיה הראשונה – היא לא יכולה להשתקף האדמה.
אורנה – את אומרת שהם מחוץ לחוקי האדמה. הם כבר הגיעו לרמה כל כך גבוהה בעולמות הרוח. זו מחשבה יפה. למרות שאני יכולה להגיד שאין היררכיה שאין לה לאן להתפתח, כי ההתפתחות היא אינסופית. כל פעם שהיררכיה עוזרת להיררכיה נמוכה ממנה להתפתח – היא עולה למעלה. לא יכולות להיות שתי היררכיות באותו מקום. אבל יש משהו בדברייך שמעורר מחשבה.
משתתפת – לגבי רוחות הרצון ורוחות ההרמוניה, הוא מתאר את ההתפתחות שלהן ב'אבולוציה של הממשויות'.
משתתפת – אבל הן יותר נמוכות מרוחות האהבה.
אורנה – אם הוא היה מדבר על רוחות האהבה במובן שמדברים על הא"ס ביהדות אז אולי זה היה ככה, אבל הוא לא מדבר עליהן באופן הזה. הוא מדבר על האינסוף במובן שמעל ההיררכיות. כל אני בהיררכיות בהתפתחות. מה זה היררכיות? היררכיות אלו צורות הפעילות של הבורא. זה צורות שונות שהבורא פועל בעולם.
הצבת כאן שאלה: למה דווקא שם האדמה נעלמת? למה כשהם מסתכלים על עצמם הם לא רואים צמחים ולא חיות ולא אדמה ולא בני אדם.
משתתפת – אולי זה רצון כל כך זך, שאולי יש שם חומר אבל כזה שאין לו עוביות.
אורנה – נכון, אם זה רצון שנקרא "שורש" אז אין לו עוביות, והוא לא מתפשט ליצור עולמות. זה נשאר כמו הרהור, כמו מחשבה, כמו ההרהור הראשון שיש בי אם אני רוצה לבנות בית: אז אני מעבירה את זה לאדריכל, והאדריכל מעביר לקבלן וכך הלאה עד שיש בית. אבל בהרהור הראשון אין בית. זה רק מחשבה. ביום כיפורים לפני כ 17 שנה בערך היה לי הרהור "בית ספר" והרהור שני "כחותם". אמרתי לבעלי "יש לי שם לבי"ס" אז הוא אמר לי "איזה בי"ס?" זה יכול היה להישאר בחלל הריק. אבל זה לא נשאר, תודה לאל.
זה נהדר שאנחנו לומדות את זה ביחד כי אתן מעלות דברים שלא תהיתי עליהם, כמו: למה, למה הם לא רואים כלום?
משתתפת – לרוחות האהבה ורוחות ההרמוניה היה את ההרהור. רוחות הרצון הקריבו, אבל רק את החומר, את הסובסטנס של המהות שלהן. כל ההיררכיות משתתפות, אבל הארכאי הם אלה שדוגרות על בצי החום בשבתאי והם אלו שמקבלים את השיקוף. אני חושבת על זה שמי שמביא את ההרהור לא מקבל שיקוף ישיר, אבל מקבל את זה דרך אלה שמקבלים שיקוף להרהור שלו.
אורנה – לא נרבה לדבר בזה כי זה לא מובן לכולם, אבל כן נבין שבאופן עקרוני ככל שיש ירידה בעולמות – זה מתעבה. ההרהור הראשון – אין לו שיקוף. הוא נוצר בחלל ריק ואין לו שום סובסטנס. שטיינר התייחס אל רוחות האהבה כ-אל הבורא, אז בוודאי ששם אין שום התפשטות לעולמות. זה לא מאוד חשוב שנבין את זה, אלא איך זה בא לידי ביטוי בביוגרפיה שלנו:
האם אני מרגישה שאני עומדת על סף תהום ועוד מעט אני נופלת.
אנחנו לא מתעניינים בקוסמולוגיה או בקוסמוסופיה או אפילו בתורת הקבלה כשלעצמה, אלא אנחנו רוצים לראות את זה פועל בנפש שלנו. זה הקשר אדם-עולם.
מישהי יכולה לדבר על הפחד לצלול לתהום שאין בה קרקע. זה קצת 'אליסה בארץ הפלאות' אבל הפוך. שאני מתחילה לשקוע, לצלול. שאני מרגישה שאני לא אתרומם. אתן מכירות את זה?
יחידי סגולה מכירים את זה, וקשה לדבר על זה. מי שמכיר את זה היה בדווכאן עליון. לא מטפסים אל דווכאן עליון על סולם, זה נמצא בתוכנו. מי שמכיר את זה – היה בדווכאן עליון על כלים של בן-אדם, ואלו לא הכלים המתאימים. ודווכאן עליון הרס אותו. לא נחשוב שהעולמות זה 'שם', אחרי השמים. זה הכל בתודעה של בן-אדם.
לא כולם מגיעים לשם, תודה לאל, כי זה סיוט שאי אפשר לתאר אותו.
משתתפת – זה סיוט שהוא מטביע את חותמו בתוכך. לשנות את ההטבעה הזו זה לא אפשרי, זה רק אם קורה נס.
אורנה – זה אפשרי רק עם כוח נגדי. כי הדיכאון הזה הוא פתולוגיה, ואם אני מביאה כוח רוחני נגדי שהוא לא פתולוגיה אז אפשר כנראה לגאול את זה.
מה שחשוב לנו לדעת זה שהאדמה מבטלת את האינסופיות. זו אותה מלכות שאנחנו מדברים עליה בקבלה, מלכות שעשתה סוף לא"ס. אנחנו הנבראים, האדמה, עושים סוף לאינסוף. כשמבטלים את האדמה אז חוזרים לדווכאן עליון הזה, בתודעה. זה עולם שמאוד מאיים על נפש אדם ברמת ההתפתחות הרגילה. ברור שככל שרמת התודעה עולה אז אפשר לשאת את זה. למשל, לארון הברית לא כל אחד היה יכול להתקרב. אנשים היו מתים. כי שם היה גנוז הכוח הזה.
משתתפת – באחת ההרצאות צבי אמר לראות את 'אינדיאנה ג'ונס', וזה סרט שבצעירותי ראיתי המון ודמיינתי את עצמי כארכיאולוגית… אז ראיתי עכשיו את הסרט שוב והסרט הוא על חיפוש אחר ארון הברית, ומציאת ארון הברית במצרים. סצנת הסיום בה מוצאים את ארון הברית – אדם שהוא לא הכי טהור פתח את ארון הברית, שם את החושן של הכהן, ואז ראו בפנים חול ורוח יצאה משם וכולם נמסו מסביב – הארכיאולוגים וכולם, חוץ משני ה'טובים', שמיד החזירו הכל פנימה. זה היה כמו שאנחנו מדמיינים את 'ארבעה נכנסו לפרדס' – אור מטורף לכלים לא ראויים. כולם התעוותו, ראו את הרוע והדמוניות, וכולם נמסו.
אורנה – הם לא היו טהורים מספיק. התודעה שלנו לא מספיק טהורה, לא יכולה לשאת את הגבהים הגבוהים האלה. גם אליזבת הייך מתארת ב'התקדשות' משהו דומה.
יש כאלה שחוזרים עם חוויות קשות אחרי שהם לוקחים משני תודעה. זה לא רק 'היי'. יש חוויות מאוד מפחידות, סיפורים מעוררי אימה.
משתתפת – זה מראה עד כמה הדברים בתוכנו. לפי כמה שאתה זך או לא זך – אז המסע התודעתי מתנהל אחרת.
אורנה – לחלוטין. זה מתרגם אחרת אצל כל אחר. לזכך את הכלים זה להגיע למקום שאני דומה לבורא – שזה אומר שכל הנאה שלי בחיים באה מהשפעה ולא מקבלה, אבל בלי מניפולציות כמובן. ואז אפשר לשאת את העולמות האלה. הנפש שלנו כפי שהיא לא יכולה לשאת את זה.
נסיים בעוד ציטוט בו שטיינר מזמין אותנו להיכנס לשם במכוון, מה שאני באופן אישי לא ממליצה, אם יש לכם כוח אז תעשו את זה אבל אני לא מתנדבת. שטיינר נותן הנחיות איך לשמור על קור רוח:
"עלינו להישאר במצב של ציפייה. עלינו לשמור על קור רוח, לשמר את נוכחות ה – Mind. תקופת ההמתנה לא אמורה להימשך זמן רב, שאם לא כן יתעצם הפחד שלנו ויהיה מוגזם; אנו פוחדים משום שאין שום קרקע תחת רגלינו. תחושה זו שהינה זרה לחלוטין עבורנו מכווצת אותנו לכלל מצב של פאניקה, אם איננו שומרים על שליטה עצמית, על נוכחות הכרחית של התודעה (Mind), נוכחות המאפשרת לנו לנקוט בצעדים פעילים על מנת לראות מעבר לריק זה. מסיבה זו, עלינו להתבונן מעבר לאדמה שאינה נוכחת יותר למבטנו הרוחני. אנו מחויבים להשתקע בהרהורים (Meditation), לא רק על ההיבט של ממלכת-המינרלים הקשור לקוסמוס, אלא גם על הקשר שלו לסביבה כולה. האדמה חדלה מלהתקיים עבורנו. אנו חייבים לראות את ממלכת המינרל כשלמות טוטלית."
שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 3, עמ' 78
אם הבנו – הבנו. אם לא – זה נמצא מסביב כאור מקיף, ויום אחד זה יכנס אלינו. למשל, היום, אחרי שהרבה זמן אני עוסקת בחומרים האלה, היום נכנס עוד משהו. להסכים לא להבין את זה בשכל המוגבל שלנו. להסכים שזה נכנס למקום אחר בתוכנו.
משתתפת – ברגע שעשינו את האימגינציה הייתה לי הרגשה ראשונה שאין יותר קרקע, צ'יק הקרקע הלכה. בהמשך השיח שלנו היה על זה.
אורנה – אז אם את תנסי לשקוע בזה, לזמן קצר וקצוב, יכול להיות שאת תרגישי את הרגשות האלה שהוא מדבר עליהם.
משתתפת – היו בשיעור מקומות שהרגשתי את זה. את המדיטציה שאת נתת לא רציתי. בדיכאון עמוק אף פעם לא הייתי, תודה לאל, אז אני לא מכירה את ההרגשה הזו. יש נקודות שהתחברתי אליהן ויש כאלה שלא. זה בורח לי כשאת אומרת שה'אני' של האבן לא רואה את עצמו. מה זה ה'אני' מסתכל על עצמו? כשאת לא באדמה אז אין לך עיניים!
אורנה – יש לך עיניים אחרות. יש לך הכל, אבל זה חומר אחר.
משתתפת – כשהסברת שהמלאך מסתכל על צמח ומה הוא רואה אז יכולתי קצת להבין, אבל מה זה שה'אני' מסתכל על האדמה אז הוא לא רואה את האדמה?
אורנה – המילים הן מוגבלות. כמובן שה'אני' לא מסתכל. אפשר להגיד שה'אני' של החיה מגיע עד לעולם הזה – הוא מופיע כחיה הבודדה בתוך האוכלוסייה שלה, הוא רואה את כל החיות של מין אחד. זה ברור שזה לא 'מסתכל' אלא 'איך זה בא לידי ביטוי'.
משתתפת – זה טוב מאוד שנגעת בזה. אני חושבת שזה לא רק שהאדמה נעלמת אלא כל המאיה נעלמת: כל הסיפורים, כל התעתועים, זו חוויה מזעזעת. בעדינות ולאט אולי אפשר להתרגל לזה ולהביא משם דברים חדשים. אני חושבת שזה טוב שנגעת בזה, זו התחלה. התחברתי לזה דרך המדיטציה.
משתתפת – בציטוט האחרון שטיינר אומר שאם אין אדמה אין קרקע לצמחים, לחיות, ולבני האדם אין את השלד והעצמות, אז אין לשרירים על מה להישען – ההתכללות הזו מבהירה את עוצמת הרצון של ה'אני' שמשתקף במינרל.
משתתפת – ברוסיה יש לימוד של הילדים מגיל קטן כך ששמים להם כיסוי לעיניים, והילדים לא רואים אבל יכולים לקרוא ספר שהוא שם לפניהם, וכשהוא סגור. הם גם יכולים ללכת בחושך ולא להיתקל בכלום. יש חושים אחרים שמובילים. אין בילדים פחד, זה נעלם להם. זה החיבור לחושים גבוהים יותר.
אורנה – כדאי לנו לעשות תיקונים, כי מה שמחכה לנו זה עולמות הרבה יותר מרתקים מאשר פה.
אנחנו נמשיך עם החומר הזה, שהוא לא קל, לאט לאט.
תודה רבה ולהתראות.