15.03.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
אנחנו ממשיכים את הצלילה לתוך סודות הבריאה. בשיעורים הקודמים דיברנו על ה'אני' של כל אחת מהממלכות – דצח"מ (דומם צומח חי מדבר) – ואיפה הוא נמצא: ה'אני' של האדם – מציין ישות אחת, אינדיווידואלית. בעוד שבשאר הממלכות ה'אני' מציין קבוצה מסוימת, מין מסוים. בחיות – מין מסוים של החיות, אריה, נמר, חתולים. במינרלים – ה'אני' מציין סוג של מינרל.
ה'אני' של האדם נמצא בעולם הזה.
ה'אני' של הצמחים נמצא בעולם הרוח התחתון – דווכאן תחתון – והשיקוף שלו בעולם שלנו זה הצמחים עצמם, הפרחים וכל הצומח.
ה'אני' של החיה נמצא בעולם האסטרלי – בעולם הנפש שבעולם הרוח. הוא משתקף בעולם הזה בחיה. כשה'אני' הזה מסתכל על עצמו במראה הוא רואה חיה.
כשה'אני' שלי מסתכל במראה – הוא רואה 'אורנה'. אבל זה רק שיקוף. אורנה היא לא הדבר הראשוני המקורי. היא "מקרה של הכלל כמו שכל אחד מאיתנו הוא 'מקרה' – ה'אני' מציג את עצמו כמקרה בזמן, זו לא המהות. כל אחד מאיתנו שרואה את עצמו רואה את השיקוף, הביטוי, של ה'אני' שלנו. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו 'מקרה'. זהו המופע הנוכחי, ולא המהות הנצחית של ה'אני'. המהות הזו יכולה להתלבש בכל מני 'מקרים'. זה 'מקרה' כי זה קורה בתוך הזמן.
משתתפת – אולי זה מסביר את הקושי שלנו להכיר לעומק את ה'אני' שלנו?
אורנה – את ה'אני' שלנו אנחנו אף פעם לא נכיר, כמו שאף פעם לא נכיר את הבורא. ה'אני' שלנו זה חלק מאלוהה ממעל. אנחנו נכיר רק את הפעילות שלו בתוך העולמות. מי אני באמת או מי את באמת – אני לא יכולה לדעת. אני יכולה לנסות לבנות כלים כך שדרך הפעילות אני אוכל להתקרב למהות: דרך הפעילות שלך אני אוכל לפענח איך המהות שלך מתלבשת. אבל המהות שלך, שלי ושל כולם זה חלקת אלוהים. איפה שהאלוהות שוכנת. זה לא שחתכו את הרוח ושמו חלק בכל אחד, אלא זה מקום המשכן של האלוהות בתוכנו.
משתתפת – זה חמקמק מאיתנו, למרות שאנחנו אומרים על עצמנו 'אני'.
אורנה – ה'אני' שאליו אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים 'אני' זה ה'מקרה'.
משתתפת – מאחר וזה כל כך קשה להבנה, אפשר להגיד שה'אני' של האדם חי בתוך האדם, על האדמה, ויש לזה סיבות, כי זה קשור למשימות של האדם?
אורנה – נראה לי שזה מפחיד אותך שאני משתמשת במושגים שהם שונים ממה שמוכר לך, ואת צריכה לתרגם אותם למושגים המוכרים.
משתתפת – אני לא יודעת אם אני פוחדת. אני שואלת מה המשמעות של ה'אני' באסטרלי? איך זה מספר לנו מה משימתה של החיה? מה זה ה'אני' באתרי?
אורנה – לחיה האישית, הפרטית, אין משימה. למין מסוים של חיות גם כן אין משימה בפני עצמה. כל המשימות של החיות הן בהקשר לאדם. אם לא היה אדם – לא היה עולם. העולם נוצר כרחם ורחם שלא יולדת אין בה צורך. העולם כולל כל מה שיש בו – יבשות ימים וצמחים וחיות – כדי ליישב בו אדם, שהוא חלק אלוהה ממעל, כדי שהאדם יגמור את הבריאה. כדי שהוא 'יעשה' – "אשר ברא אלוהים לעשות". לכן אי אפשר לדבר על החיה באופן נפרד מהאדם. החיה זה תכונות שהתלבשו בגוף. תכונות אסטרליות שנמצאות בכולנו – יש בנו אריה, יש בנו חיות קטנות שיוצאות כשאנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו שומעים. גם לי יצאה היום חיה קטנה אבל השתלטתי עליה: בעלי החליט לקנות תנור מטבח חדש ואני לא סובלת לקנות דברים חדשים לפני שהישנים ממש לא עובדים. אמרתי לא לקנות והוא בכל זאת החליט לקנות. התעלמתי מזה, והיום כבר לא יכולתי להתעלם מהתנור שניצב כמו כתם שחור במטבח הלבן שלי. עלתה בי חיה. אבל מה עשיתי? לא אמרתי 'אלוהים תעזור לי' כי לא רציתי לוותר על החיה. כתבתי לו כמה מילים לא נעימות, אבל לא חייתיות לגמרי. ולפני שהוא חזר אמרתי 'אלוהים תעזור לי' כי לא רציתי להתנפל עליו. אז אלוהים עזר לי. לא התנפלתי עליו.
בכל אחד מאיתנו יש חיה. החיות אצלנו הן תכונות נפש, אצל החיות עצמן הן התמצקו וירדו עד העולם הזה. הן לא נשארו בעולם האסטרלי. הן קיבלו גוף.
לכן הכל זה האדם – גם הצמחים זה האדם. בירח קדמון האדם היה כמו חיה, ובשמש קדמונית האדם היה כמו צמח, ובשבתאי קדמון – כמו דומם. אז אי אפשר לדבר על הממלכות האחרות כאילו הן עומדות בפני עצמן.
אני רוצה להגיד משהו לגבי כולם: אני יודעת שאני מביאה שפה חדשה, וה'אני', כמו שאנחנו מכירים או חושבים שאנחנו מכירים אותו באנתרופוסופיה, מקבל צבעים שונים. לא צריך להיבהל מזה. אף פעם לא צריך להיבהל מהחדש. מה לנו להתאים את זה לישן? מה אכפת לנו להשתחרר מהמושגים שלנו? מה אנחנו מפסידים מזה? הרי האלוהות כל הזמן בתנועה. למה אנחנו רוצים לעשות פסל ומסיכה?
משתתפת – שהקרקע לא תשמט, בשביל הביטחון.
אורנה – כן, בשביל הביטחון. ואתם אומרים 'מה את באה לי עם הקבלה עכשיו, עד שהתרגלתי למושגים של האנתרופוסופיה? מה את באה לי עם זה?' אנחנו לא מבינים שדברים קורים באופן כזה שלא 'באתי עם זה' אלא זה בא אלינו. אנחנו חושבים כל הזמן בצורה מטריאליסטית. גם ברוחניות. אז אם כבר יש לי בניין של מושגים באנתרופוסופיה, כאשר משהו לא מתאים לזה מיד עולה בי החיה המפוחדת. למה? כי כבר התרגלתי. אבל הרוח תמיד בתנועה.
התהליכים לא קורים אצל כולנו באותו זמן, וכל אחד צריך לקחת את זה במינון ובאופן שזה מתאים לו, אבל צריך לסמוך על התהליך. אני אפילו לא אומרת לסמוך על המורה, אבל לסמוך על התהליך. אולי גם יעזור לסמוך על המורה. כולנו עושים עבודה רוחנית כל כך אינטנסיבית וכל כך יפה, אז אין לנו מה לפחוד. אני יודעת שחלק מאיתנו התחילו ברתיעה ופחד והיום נכנסות לכל שיעור של קבלה. מזלי שאני בן אדם שלא שואל רשות ולא אכפת לי, ויש לזה גם את הצדדים הנפולים של זה, אבל בזכות זה הדברים החדשים איכשהו מתאפשרים. אבל זה לא בגללי, זה בגלל שככה זה צריך להיות. לא לפחוד. אחרי הקבלה אנחנו נמצא משהו יותר טוב בגלגול הבא. שטיינר בעצמו אמר שהאנתרופוסופיה תעבור מן העולם עוד 1500 שנה. הכל זה התפתחות. ניקח מה שאנחנו יכולים או לא ניקח, אבל אם עולה בנו תנועה של התנגדות או תרעומת – נפנה אותה אל עצמנו לבדיקה עצמית: איפה אני, מה מאיים עלי, איפה אני לא רוצה להשתמש בדבר החדש – זה הכל בסדר. אבל זה לא שהדבר לא קורה נכון כתנועה קדימה של התפתחות. זו הבהרה קטנה בעקבות דבריי הקודמים למשתתפת. אין לנו מה לפחד מהחדש, אנחנו עוד מעט מתים, ואז אנחנו בכלל נכנסים לחוקים אחרים לגמרי. אנחנו כאן בתוך ה'מקרה'. יכול היה להיות מקרה אחר כדי להשיג את אותה תוצאה.
נמשיך בנושא שלנו:
אמרנו שה'אני' של החיות בעולם האסטרלי, העולם האסטרלי זה עולם של כל רגשות, מכל הסוגים, וכולם נכנסים תחת הקטגוריה של סימפטיה ואנטיפתיה, וכל החיות שבנפש שלנו נמצאות שם. זה עולם מאוד חשוב.
איכויות הנפש, כשהן באות לידי ביטוי בחיות הגשמיות, הן התמצקות של אותן איכויות עד לעולם הזה.
ה'אני' של המינרל נמצא הכי גבוה – העולם הרוחני הגבוה ביותר, דווכאן עליון. איך הוא משתקף על פני האדמה ? הוא לא נראה בכלל. המינרל שמסתכל על ה'אני' שלו לא רואה את עצמו בכלל.
מעניין שבקבלה יש מושג שנקרא "לב האבן" (מלכות דמלכות) – זה מושג עבור ההגדרה העצמית שלי שלא מוכנה לפרק את עצמה. מלכות זו הגדרה עצמית נפרדת שאינה קשורה לבורא. והגדרה עצמית זו לא מוכנה לפרק את עצמה. זו הזהות העצמית שלי שלא מוכנה להתפרק. זה מעניין שקוראים לזה 'לב האבן'. עם לב האבן הזה לא עובדים בכל זמן התיקונים. זה כל כך קשה לפרק את זה, והאדם בכלל לא יכול בעצמו לפרק את זה, אלא רק הבורא יכול לפרק לנו את הזהות העצמית. זה המצב בו אני כל כך אחוזה בזהות העצמית שלי. זה נקרא 'דומם' גם בקבלה. למה? כי הרצון של הדומם הוא לא לזוז. שלא יפרקו אותו, לשמור על הצורה שלו. ו'לב האבן' זו ההבנה שלי שאני לא רוצה שיפרקו לי את הזהות העצמית. את זה אני לא יכולה לתקן לבד, אבל אני יכולה לתקן בדרך. נגיד שהיום רציתי להגיד לבעלי כמה מילים לא נעימות, והתפללתי וביקשתי שזה ילקח ממני, וזה אכן נלקח ממני. אבל את לב האבן שלי, את מה שאני לא מוכנה לפרק – זה כמו הדומם.
משתתפת – שטיינר אומר שאת הפיזי והאתרי אנחנו לא יכולים להתמיר, אולי את האתרי קצת, אבל כל העבודה שלנו היא על האסטרלי. והדומם – את זה רק הרוח יכולה להתמיר.
אורנה – נכון, לכן אנחנו צריכים לעבוד איפה שאנחנו כן יכולים. ככה אנחנו "צוברים נקודות", זה נקרא 'צבירת אורות'. זה כמו להגיד לבן הקטן שלי שכל פעם שהוא יוצא לעבוד, אני נותנת לו תוספת של אותו דבר, מכפילה לו את השכר. ככה עודדתי את הבן שלי לעבוד כשהיה קטן. זה נתן לו מוטיבציה. כך הבורא אומר לנו: תעשו את העבודה שאתם יכולים, ואת לב האבן אני אעשה בשבילכם. זה נקרא 'ישועת השם כהרף עין'. אבל זה יקרה כהרף עין אחרי שעשינו יגיעה. זה קורה לנו גם בתוך החיים האלה: אחרי שעשיתי יגיעה אני מוצאת שהשתניתי באופן שאני לא יכולה להעלות על דעתי. ואני תוהה איך זה קרה. אני מסתכלת על עצמי, רואה תכונה טובה שלא הייתה לי. אז איך השתניתי פתאום? איך זה שמכהה נעשיתי לבנה פתאום? האם קרה לכם שגיליתם שיש בכן תכונה חדשה ואתן לא מבינות איך זה קרה? תכונה טובה שלא חלמתן שפתאום תהיה לכן אותה. זה לא אני עשיתי, אבל היגיעה שלי במה שאני כן יכולה לעשות – זה מה שהביא לי את זה.
משתתפת – כן זה קרה. אצלי השיפוטיות שלי והביקורתיות שלי, מול המצבים שהיום אני יכולה לשאת בשקט. מצבים שלפני שנים לא הייתי יכולה לשאת ככה.
אורנה – וזה צריך להיות בלי מאמץ. אם זה שינוי אמיתי – זה ללא מאמץ. נגיד שלא סבלתי את אמא שלי, ופתאום אני יכולה לשאת אותה ואת כל מה שהיא אומרת והיה מעצבן אותי – מאיפה זה בא? זו ההתערבות של העליון. אבל זה קורה מתוך זה שעבדתי והרווחתי 25 ש"ח לשעה. אני עבדתי והוא הכפיל לי – זה נקרא 'מחצית השקל' של המשכן. אתם נותנים מחצית השקל, ואני נותן מחצית השקל, ואז זה שלם. כמובן שמחצית השקל שלנו לא שקולה למחצית השקל של העליון, אבל אני עושה את ההשתדלות שלי, והוא משלים את מחצית השקל של הבניין. כשהבן שלי הולך לעבודה, זה חשוב בשבילי שהוא עושה את ההשתדלות הזו.
משתתפת – זה מעניין שיש הרבה חוקים ארציים שפועלים לפי זה. למשל, הרבה פרויקטים המדינה נותנת חצי והמועצה נותנת חצי.
אורנה – זה יפה, זה נותן מוטיבציה. זה נקרא 'ישועת השם כהרף עין', וזה רק אחרי שאני עובדת.
האדמה היא נקודת המשען שלנו פה. היא שמה גבול לחלל האינסופי. בדווכאן עליון האדמה נעלמת, ההיררכיות מסתכלות ולא רואות כלום. הן נמצאות בחלל האינסופי. זה כנראה לא ברור לכם, ולא ברור גם לי, אבל אנחנו אומרים את המילים האלו כדי שמשנה לשנה נוכל להבין אותן, או שתהיה לנו איזושהי הארה כלפיהן. מקסימום נוכל להבין אותן כמצבים נפשיים. ברור שהמילים האלו מרטיטות אותנו. יש לי תלמידות שהספר שהן הכי אוהבות זה 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות'. זה הספר הכי הזוי. וזה ספר שעושה בנו ואנחנו מרגישים רטט. אני לא יכולה להבין מה זה שהכתרים משתחווים לכרובים, אבל אני חווה את העוצמה של האינסופיות.
האדמה מהווה נקודת משען לנו, לבני האדם. המפגש עם האדמה מציב לנו גבול לחלל האינסופי. זו התנועה הראשונה שהנברא עושה – הגבול. הנברא הראשון זה לא הנשמות, זה העולמות, הפלנטות. כאשר הנברא אומר 'די, אני לא רוצה לקבל יותר כי אז אני מתרחק ממך התרחקות אינסופית' – ואז נוצר סוף בעולמות. הסוף הזה נותן יציבות, נותן קרקע, נותן אפשרות של הכרה של עצמי.
תארו לעצמכן שאנחנו קמים בבוקר, פוסעים החוצה מסף דלתנו לתוך ריק אינסופי. אנחנו לא יכולים להבין את זה אבל אולי כן נבין את זה כמצב נפשי: שאני קמה בבוקר בתקופה קשה של חיי, ואני קמה בתוך ריק אינסופי בתוכי וחלל אינסופי וחשיכה אינסופית. את זה אני יכולה להבין, גם אם זה לא קרה לי, אני יודעת שיש אנשים סביבי שזה קרה להם ואני מאמינה שככה הם חווים לפעמים את החיים. רק 'מבשרי אחזה אלוהה' – אני רואה מה קורה לי אז איכשהו אני יכולה להבין מה קורה שם.
אנחנו בד"כ לא מודעים לחשיבות של האדמה. מי קמה בבוקר ואומרת 'תודה שיש אדמה'? אנחנו אולי כן מודעים למשהו מזה אם יש לנו משפחה יציבה, בית, שלאוקראינים כבר אין היום, ואנחנו אומרים תודה שיש לי מיטה חמה ובית. במובן הזה אני כן מודעת לתמיכה הזו, כי כשהתמיכה הזו מתערערת, אפילו התמיכה הפיזית הגשמית, כמו שקורה עכשיו לפליטים, אז התחושה היא של אובדן, של ריקנות ושל חוסר אוריינטציה כמו שנמצאים בחלל – 'לאן אני אלך עכשיו'.
זה קורה גם פיזית, גם נפשית, וגם קוסמית. אם לא הייתה האדמה הזו אז אנחנו כפי שאנחנו בנויים היום היינו מתמלאים בחרדה נוראית, באימה.
דווקא במצבים האלה אנחנו קרובים לעולם הרוח. זו לא הצורה המועדפת, לא הצורה הבריאה, אבל אם חוויתי אי פעם את הריקנות הזו, את התהום הזו, אז אני יודעת שככה זה עולם הרוח כלפי הנפש כפי שאני היום בנויה. אם היום נחווה חוויות רוחניות גדלות מאוד, אז נחווה חרדה עצומה. זה שאנשים משתעשעים עם סמים משני תודעה, ורואים פה ושם אורות קטנים – זה לא מדובר על זה. אנחנו מדברים על מה שנרגיש אם אנחנו קמים בבוקר ואי אפשר לדרוך בשום מקום, כי אם אני דורכת אני נופלת.
החלל הוא אינסופי, והאדמה מבטלת את האינסופיות הזו. זה גמר תיקון. בגמר תיקון – כל המסכים שיש ביננו לבין עולם הרוח יפלו, ואז יבוא האור הגדול. אבל אנחנו נהיה במצב אחר, נוכל לשאת את האור הזה. אם זה יבוא מוקדם מדי אז האור הזה שובר אותנו. ואז לא נזדקק לאדמה. כל האדמה תעבור מטמורפוזה. אנחנו היום חיים בתנאים שנקראים 'תנאים של צמצום': האור האלוהי מצמצם את עצמו באופן כזה שהוא יהיה נסבל, שהאדם יוכל לסבול אותו. לדוגמא: אם אני רוצה לצאת החוצה ולהסתכל על השמש, אז אני צריכה לשים משקפי שמש כהות. ככה האור שאנחנו מקבלים בצורת הקיום שלנו היום היא עם הרבה הרבה מסכים, הרבה פירודים. אנחנו מופרדים לגמרי מהאור. זו תחתית הפרבולה, האדמה היא בתחתית הפרבולה, הכי רחוק מהרוח. אבל בגמר תיקון כל המסכים האלה יעלמו כי העולם יעבור לעיקרון אחר. בקבלה זה נקרא לעבור מצמצום ב' לצמצום א'. לא נדבר על זה עכשיו. אבל זה לא שהחיים שלנו ישתפרו ויהיו טובים יותר, אלה שיהיה לנו עולם תודעה אחר. אלו יהיו חיים אחרים. זה לא אותו דבר אבל יותר טוב, אלא זה שינוי מהותי.
אנחנו לא יכולים לגמרי להבין את הידע הזה בשכל. אנחנו צריכים להיות פתוחים לקלוט אותו ממקום אחר, וגם מהשכל. עשינו בשיעור הקודם את התרגיל של הכניסה לחלל האינסופי. תחזרו אל זה, אבל אולי לא לבד.
משתתפת – אני מתחברת לאיזו הבנה לגבי המופע הנוכחי של ה'אני' כמקרה, מצד שני את אומרת שזו לא המהות. ברור שאי אפשר לראות הכל, אבל מה כאן לא המהות? אני מבינה שאי אפשר לראות את זה, אבל את מה אני לא יכולה לראות?
אורנה – את מי שאת באמת, הנשמה הטהורה, אני לא יכולה לראות כי זו פעילות ואין לו חומר. אין לו סובסטאנס, לדברי שטיינר. ל'אני' אין חומר. חומר זה רצון לקבל, ול'אני' אין חומר. ה'אני' הוא רוח טהורה. אני לא יכולה לתפוס רוח טהורה בחושים שלי, אבל אני יכולה לתפוס איך הרוח הטהורה הזו מעצבת אותך כ'ג'ודי' בהתאם לקרמה שלך. והאופן שאני למדתי ביעוץ הביוגרפי לקרוא את המניפיסטציות של אותו 'אני' בגלגול מסוים, שרצה לעשות התפתחות כלשהי דרך ההופעה המסוימת שנקראת 'ג'ודי' – את זה כן יכולה ללמוד, עם זה אני יכולה לעבוד ולזה אני יכולה לנסות לעזור.
'מקרה' זו מילה בפילוסופיה, זה לא במשמעות של 'במקרה אני כאן' אלא במשמעות של פרט – יש כלל ויש את ה'מקרה' של הכלל. יש את האני המתמשך, הניצוץ שלך – הוא ה'אני' השלם, וכל אינקרנציה היא 'מקרה' שלו. מקרה במובן של פרט. יש כיתה, למשל קהילת כחותם, ויש את הפרטים שלה, פרטים בתוך הקהילה. אותו דבר בנו יש את הנשמה שלנו, את ניצוץ הבורא שבתוכנו, ויש את הפרטים שלו: פעם הוא יופיע כג'ודי, בפעם הבאה כמלך אנגליה, ובפעם אחרת בתור ויקינג.
האם קרה שעמדתם מול הראי ופתאום שאלתם 'מי אני'? פתאום היה רגע של הארה שזו שמשתקפת אלי במראה זו לא אני. לי קרה פעם או פעמיים שמישהו קרא לי 'אורנה' ואני לא הבנתי למי הוא קורא. היה לי פתאום ניתוק בין 'אורנה' לבין אני. זה קרה לכן? לא קורה שאני שואלת את עצמי "מה אני"? מה זה הדבר הזה שאני כל כך רגילה לראות אותו כ'אני'? זו תחושה שאני בטוחה שכולכן חוויתן באופן זה או אחר.
משתתפת – אני חוויתי את זה בבהלה.
אורנה – אני חוויתי את זה בפליאה, ואפשר לחוות את זה גם בבהלה. פתאום הבנתי ש'זה לא זה'. אבל זה מהר מאוד עובר ואנחנו חוזרים לישות שיש לה את הע ניינים הארציים שלה.
משתתפת – לפעמים זה קורה כשאני מסתכלת על עצמי בתמונות ילדות, ומרגישה 'מי זאת', זה נראה זר. וגם כשמת מישהו קרוב אז הפער הזה ממחיש את זה – מי זה האדם הזה שהיה פה ועכשיו הוא לא כאן יותר.
צריך להית ערניים, כי אלו הרגעים שאנחנו יוצאים מהמאיה. ובכל זאת לא נשכח שהמאיה היא הקרקע החשובה ביותר להתפתחות, כי כאן יש חירות. בגלל המרחק מהאמת, מהשלם, מהאור, אז יש חירות.
נעבור לתת-נושא, והוא: מה זה חומר?
מאוד קשה להבין מה זה חומר אם לא נעזרים במונחים של בעל הסולם. כי יש חומר שהוא היולי, החומר הראשוני, זה החומר שהיה על שבתאי קדמון. כשיש חומר אז יש כבר התפשטות במרחב. אנחנו לא תופסים את החומר, אנחנו תופסים את הצורה. לדוגמא: נסתכל על צלחת – אני לא תופסת את החומר שלה, אני תופסת את הצורה שלה.
אנחנו מדברים על החומר כרצון. חומר הוא רצון לקבל. גם לצלחת, גם לי וגם לחתול יש רצון לקבל. לכל אחד מאיתנו יש רצון בצורה מסוימת. את הרצון הזה אני לא תופסת. אני תופסת רק איך הרצון הזה התלבש בצורה, למשל איך הוא התלבש בצורה של צלחת, או בצורה של חתול. אני תופסת את הצורה.
זה דבר אחד שצריך להגיד על חומר – אנחנו לא תופסים חומר.
כל הפאזות שקדמו לאדמה לא היו חומריות באופן שאנחנו מגדירים חומר כאן: אבן, חימר וכו'… שטיינר אומר דבר מאוד מוזר: חומר נוצר רק כשהצורה התפרקה. החומר במובן שאני מכירה אותו. הוא אומר:
"כשצורה על-חושית מתפרקת מתקיים המעבר מהעל-חושי אל החושי והמרחבי. רוח מנותצת היא החומר כפי שהוא מופיע ביקום."
כאשר ניסיתי להבין מה זאת אומרת, איך רוח יכולה להיות מנותצת, עלה לי המשפט מתהילים שעשה לי אור שאולי יכול לסלול לנו דרך להבנה:
יח כִּי, לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה, לֹא תִרְצֶה.
יט זִבְחֵי אֱלֹהִים, רוּחַ נִשְׁבָּרָה: תהילים נא.
אני חושבת שלזה שטיינר התכוון. כאן הוא אומר: אני לא רוצה שתקריבו לי חיות, חומר פיזי. הזבחים שאני מעריך אותם ושהם נוגעים אלי הם 'רוח נשברה'. אני רואה שכתוב כאן 'רוח נשברה', ואלה אותם מושגים אז אולי אני יכולה להקיש מכאן לכאן. אני עוד לא יודעת, אין לי בעיה להיות בגישושים. תלמדו את התכונה הזו.
נראה תמונה ששטיינר צייר – מתוך המאמר "עולם החושים ועולם הרוח" הרצאה 4 (בארכיב דניאל זהבי):
נתאר לעצמנו מפל של מים (a) – מים זורמים. בנקודה (b) מציבים מכשול, למשל סלע, או בריכה. במקום שהמים מכים במכשול הם מתפזרים לטיפות קטנטנות (c, e) – וזהו החומר. ומפל המים הוא הרוח. אלו כמובן רק דימויים. זה דימוי לחומר (הטיפות) והרוח (המים), ולזה שהחומר נוצר רק כשהרוח נשברת.
יחד עם הפסוק בתהילים ננסה להבין את דבריו של שטיינר.
משתתפת – המשך הפסוק הוא "לב נשבר ונדכּה". אני חושבת שכשעוברים משברים אז מרגישים את ההֶרגש הזה, של הלב שנשבר, כמו רוח שנשברת.
אורנה – נכון, בוודאי, אבל מה שאני מצאתי זה שיש את המילה רוח, ולא "לב". שזה אותו מושג בדיוק שבו השתמש שטיינר.
המפל – פוגש מכשול פיזי ואז מתנפץ. למה אני לא יכולה להניח שיש מכשול פיזי בפני הרוח כדי שהיא תשבר? בניגוד למפל שפוגש חומר פיזי ואז מתנפץ, אני לא יכולה להניח שמכשול פיזי יגרום לרוח להיתקל בו ולהתנפץ וליצור חומר. הדבר שהיא פוגשת ומתנפצת לא יכול להיות חומר פיזי. למה? זה מה שנקרא בלוגיקה 'להניח את המבוקש' – אני לא יכולה להגיד שהחומר יפגוש את הרוח לפני שהוא בעצמו נוצר רק כשהרוח נשברת.
אני רוצה להסביר איך חומר נוצר: לרוח קורה משהו שגורם לה להתנפץ, ואז היא הופכת לחומר. אני לא יכולה להניח שהיא פוגשת חומר! כי החומר עוד לא היה קיים לפני שהרוח התנפצה והפכה לחומר. זה כמו שאני מניחה את הילד לפני האמא, כאשר לא יכול להיות ילד לפני שיש אמא, שממנה הילד מגיע. אני לא יכולה להניח שהיה חומר לפני שהרוח נשברה והפכה לחומר.
התהליך מתרחש כשהרוח מגיעה למצב שהאימפולס של הזרימה מגיע לסוף האנרגיה שלו, ואז הוא נעשה 'תשוש' ומתרסק לתוך עצמו. זה נשמע לא ברור, ואולי נצליח להבין את זה דרך משהו שלמדנו בקבלה:
יש אנרגיה, אור מקיף, שרוצה להיכנס. זה כמו שמשהו רוצה להתפוצץ. משהו רוחני לא יכול כבר ללחוץ. שטיינר אמר "הרוח מגיעה למצב בו האימפולס המוגבל שיוצא בזרימה מגיע לסוף האנרגיה שלו, נעשה תשוש, ואז הוא מתרסק לתוך עצמו".
משתתפת – חשבתי על מעשה ההקרבה של רוחות הרצון, וגם על המשפט מתהילים שקשור בקורבן, בזבח. אני חושבת שזה קשור לפירוד ולאחדות. זה כיוון.
משתתפת – זה קורבן של הרוח שרוצה להפוך לחומר. אני חושבת שאנחנו רואים את זה בצמצום: למה יש צמצום? כי צריך באיזושהי צורה להגדיר את האנרגיה. אם מגדירים את האנרגיה והיא מגיעה אל ה'תשישות' שם היא יכולה לעבור לחומר, כי יש בחומר משהו שהוא כבר לא היולי, הוא אחר, מעובה. זה 'מלכות' – יש בה משהו מוחשך, זה הרצון לקבל.
אורנה – הוא מתעבה. את נותנת כיוון שאומר שהרוח, כשהיא יורדת מעולמות הרוח, היא פוגשת הרבה עולמות. כל עולם מעלים חלק מהרוח, כל עולם זה כמו מסך. אז היא לכאורה הולכת ומתמעטת. לכשעצמה היא לא מתמעטת, אבל אנחנו חווים אותה כמתמעטת. ואז, ככל שהיא מתמעטת, אז האנרגיה שלה כביכול נחלשה. זה מה שיוצר בסופו של דבר את עולם הריבוי.
משתתפת – כל מסך שנוצר הוא מכשול בפני הרוח שאנחנו שמים?
אורנה – כן, הוא ממעיט את הרוח, כביכול.
משתתפת – אז נוצר מצב שהוא מביא אותה בפני תשישות, ואז נוצר עוד עולם, עוד העלם.
אורנה – כן. התנפצות לרסיסים פרושה שהייתה לי זכוכית אחת ואז היא התנפצה להרבה חלקים. אז אני חושבת על זה ככה: אנחנו בעולם של ריבוי. אנחנו רסיסי רסיסים של נשמות. יש לנו שפע של יופי שהוא ריבוי. ואצלו – הכל זה 'אחד יחיד ומיוחד'. אז יכול להיות שההתנפצות הזו היא בעצם העולם של הריבוי.
מחשבת הבריאה היא רק אחת. אין יותר ממחשבת הבריאה האחת שהיא: להיטיב לנבראיו. אז כל הריבוי שאני רואה משרת את זה. אלוהים מסתכל עלי מכל תופעה שמחוץ לי. זה אותו הבורא. אחד. למשל, כשיש רעש מעצבן – כל אחד רואה דרכו את הבורא. איך? היחס שלנו לצלילים המעצבנים שנשמעו מראה כמה מסכים יש לי ובאיזה עובי. כל אחד ואחת מאיתנו היא מופע של הבורא האחד. זה הריבוי, זה הרסיסים. ככה אני מבינה את זה עכשיו.
משתתפת – נראה לי שהריבוי שאנחנו רואים זה הצמצום שהבורא עשה כדי שאנחנו נוכל לחיות.
אורנה – אבל זה לא רק כדי שנוכל לחיות, אלא כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לעשות עבודה.
משתתפת – שזה הפוך, כי הריבוי שאנחנו רואים זה בעצם צמצום, והאחדות היא האמת.
אורנה – האחד זה האמת. אנחנו עוברים מאחדות לריבוי לאחדות – מצב הא', מצב הב' מצב הג'. האחדות בסוף זה שפה אחת ודברים אחדים. זה לא כמו במגדל בבל, שרצו שכולם ידברו בשפה אחת, רצו להיות קוסמופוליטיים, למחוק את הייחודיות – זה לא זה. אלא זה 'הוא אחד ושמו אחד' – יש לנברא ממשות מסוימת, ושיתוף פעולה עם הבורא.
כל ההתנפצות הזו זה אנחנו וכל התופעות האינסופיות בעולם הזה ובעולמות. אבל הרוח היא אחת.
משתתפת – הריבוי הזה הוא "מה רבו מעשיך בחוכמה עשית". זה קשה לתפוס את זה. הרוח שמגיעה לכדי התשה.
אורנה – צריך לבדוק את המילה בגרמנית, כי לא תמיד התרגום מדויק.
משתתפת – דבריו של שטיינר מזכירים לי את הקשת בענן: ההתרסקות של האור על טיפות הגשם גורמים לאשלייה שיש קשת בענן, כשבעצם זה אור אחד.
אורנה – זה לא באמת אשלייה, כי כל עוד אנחנו חיים פה בעולם הזה זו לא אשלייה, זו מאיה אבל זו מאיה ממשית.
משתתפת – אני תקועה עם המשפט ש'הרוח מותשת'. אני מתקשה לחבר בין הדברים, כי הרוח היא נצחית, היא המעיין, מה זה הרוח מותשת? אני לא מצליחה ליצור עם זה קשר.
אורנה – צריך לבדוק את זה, אני לא בטוחה שתרגמו את זה טוב.
משתתפת – אולי כדי להתבטא יש לרוח צורך לפגוש את הסוף. הרוח היא הכל אז היא יוצרת את מה ששובר אותה.
אורנה – הוא אומר שכל גביש זה רוח מרוסקת. הוא אומר ש'רוח נשברה' היא היוצרת את עולם הדומם. אנחנו עוד נמשיך את זה בשיעור הבא.
אני מקווה שאתם מחזיקים מעמד עם הידע הזה.
משתתפת – הדימוי שהיה לי זה שאם יש אימפולס שמגיע מכל כך רחוק, אימפולס יש לו אנרגיה וכוח, וככל שהוא יורד למטה הוא מאבד מהאנרגיה שלו ומהמסה הקריטית שלו, אז הוא מתחיל להתפזר. זה כמו קרן אור ממש חדה שבקצה רואים את האור שלה כמו רסיסי אבק. זה בסוף מתרסק לתוך עצמו.
אורנה – מה שחשוב הוא שנבין מה כל זה בנפש האדם. נדמה לי שהמשפט מתהילים נותן כיוון.
ערב נעים ותודה.