12.04.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
הבטחתי שהחלק הקשה של הנושא שלנו נגמר ואני עומדת בהבטחתי.
בפעמים הקודמות דיברנו על הצורות המינרליות הקריסטליות שנוצרות כתוצאה מפעילות של זרמים שבאים מהקוסמוס כולו. דיברנו על צורות מיוחדות כמו הפירמידה, שבה יש ריכוז מקסימלי של אנרגיה בקודקוד, והכדור שהוא הצורה הכי נאצלת כי הוא צורה שלמה.
משתתפת – איפה בטבע אנחנו רואים צורה שלמה של כדור?
אורנה – למשל חלוקי נחל. זה לא חייב להיות בדיוק כדורים. וכמובן כל הפלנטות הן כדורים שלמים. המינרלים לא נמצאים רק על כדור הארץ. וגם כדור הארץ עצמו הוא צורת עיגול מושלם.
דיברנו על הקשר של זה למבנה שלנו בגוף האדם: הגולגולת – שהיא שלמה, בית החזה – שהוא איבר בהתהוות, כי בעתיד החוכמה לא תבוא מהשכל אלא 'חוכמת הלב'. לכן זה איבר בהתהוות, שלא הגיע למקסימום השלמות שלו עדיין. אמרנו שכל הקוסמוס כולו משתתף בבניה של הגולגולת האנושית, כל ההיררכיות לוקחות בכך חלק. אצל העובר בבטן – קודם כל נוצר הראש. כל היתר הם כמו תוספת, בהתחלה כמו ניצנים ואז מתפתחים לאיברים. יש כאן בבית מגזין 'אפוק' ויש כתבה על אדם שנולד ללא ידיים וללא רגליים. הוא נולד להורים מדהימים, שמצד אחד גילו הרבה חמלה ומצד שני לא ויתרו לו על שום דבר. רואים אותו עכשיו עם אשתו היפה וארבעת ילדיהם הקטנים והבלונדינים. לא הספקתי לקרוא את כל הכתבה. אני מזכירה את זה בעניין הראש: אדם יכול להתקיים רק עם ראש, לכאורה, אבל גוף בלי ראש לא יכול להתקיים. האדם הזה הוא למעשה ראש ולב. בהחלט אפשרי להתקיים ככה, אם כי לא פשוט, אבל רואים שהאדם הזה הצליח לצאת מהמגבלה שלו.
מי שבונה את גוף האדם הן ההיררכיות הגבוהות. כל היררכיה אחראית על חלק אחר, והן בונות אותנו בצורת המקרוקוסמוס. התבנית זה צלם אלוהים. זה נקרא 'הצלם'. זו התבנית שהגוף האנושי בנוי לפיה. הגוף האנושי בנוי בהתאם לכוחות הרוחניים שבונים אותו ובהתאם למשימה שיש לו.
מה שמבדיל את האדם מהחיה זה לאו דווקא היכולת לחשוב. גם חיות יכולות לחשוב בכל מיני רמות. מה שמבדיל את האדם מהחיה זו היכולת לקשר את עצמו לבורא. היכולת להבין שהוא גם ישות רוחנית. לכן יש שתי בריאות של אדם:
בהתחלה ברא נפש חיה – זהו הנחש. הנחש הוא הצורה הכי אינטליגנטית של הטבע, אבל אין לה חוש חיבור להוויה, לבורא שברא אותה. היא לגמרי בתוך הטבע. לכן אחרי שברא 'נפש חיה' זה לא הספיק. הבריאה הראשונה של האדם לא הייתה מספקת. לכן לאחר מכן אמר אלוהים 'נעשה אדם' – כינס את כל הכוחות בקוסמוס לעשות אדם 'בצלמנו ובדמותנו'. צלם זה זכרי, דמות זה נקבי. בבריאה השנייה הוא 'נפח בו רוח חיים' אחרי שאמר 'נעשה אדם'.
האדם הוא תוצר של שיתוף פעולה של כוחות רוחניים. אנחנו תמיד מדברים על הא"ס כ'אחד יחיד ומיוחד' ושום דבר הוא לא רשות בפני עצמה, אבל הרשויות שמתחת לא"ס הן אלה ששיתפו פעולה כדי ליצור את הישות הזו שנקראת 'אדם' מלשון 'אדמה לעליון'. כל יתר הישויות הן לא טורחות, לא יודעות ולא מסוגלות להידמות לעליון. הן לגמרי נתונות למה שאנחנו קוראים 'אלוהים'. אלוהים בגימטריה = טבע.
משתתפת – בספר של שטיינר 'בראשית' יש תיאור נפלא של התאגדות הכוחות השונים שהתאספו ליצור את האדם. הוא מדבר על צלם ובעיקר על כך שחייבים את כל הכוחות של ההיררכיות השונות. תיאור מאוד יפה.
צלם – זה מתחיל מ-מם סופית, זו מם סתומה, כמו עיבור. לאחר מכן זה הולך ל-למד, זה כמו מלץ, ל' זה שיתוף פעולה של עליון ותחתון על מסך. ואז יש צ', שאני לא זוכרת מה זה.
משתתפת – יש הסבר שמתייחס למה שבנתה כל היררכיה באדם? הראשונה את הפיזי, השנייה את האתרי, השלישית את האסטרלי?
אורנה – זה יכול להיות ככה, אבל אם אנחנו מסתכלים על הגוף הפיזי ומחלקים אותו ל-3 אני מתארת לעצמי שההיררכיה הכי גבוהה בנתה את מערכת הגפיים, זה הרצון.
התבנית הרוחנית מגיעה מהקוסמוס, מכל הזודיאק, מכל הפרצופים. כשהיא באה לידי ביטוי בגוף הפיזי שלנו זה כבר אחרי עיבוי. השלד שלנו הוא מינרל שנבנה ע"י זרימות קוסמיות נעלות ביותר מהעולמות הגבוהים ביותר, הדאוואכן העליון, עולמות הרוח הגבוהים ביותר, ומהם יש זרמים הקשורים לבניית השלד. אין להתפלא, כי אנחנו יודעים שהגוף הפיזי מינרלי שייך בהוויה לשבתאי קדמון. בשבתאי קדמון אמנם לא היו מינרלים אבל שם התחיל הגוף הפיזי. הגוף הפיזי הכי מינרלי, הכי מת לכאורה, הכי 'שבתאי קדמוני' הוא העצמות שלנו. הגוף הפיזי שלנו בנוי בצורה של הפלנטות עצמן.
מתוך שטיינר, 'ידע האדם', פרק 10
לשלד של האדם יש משמעות מיוחדת; משמעותו האמתית מתגלה בהקשר של עולם-הרוח.
"הגורם שמשרת בעיקר את הרצון, הדם והשרירים, נשלל עד לדרגה מסוימת מגפי הראש, משום שבו צריך להיווצר כל אשר נוטה לאינטלקט, להכרה החשיבתית. אם ברצונכם ללמוד איפוא כיצד מתגלה רצון העולם בצורות הגופניות החיצוניות תלמדו את הזרועות, הרגליים, הידיים וכפות הרגליים. ואם ברצונכם ללמוד כיצד מתגלה האינטיליגנציה של העולם, תלמדו את הראש והגולגולת בתור שלד עצמות, ואת האופן שבו מחוברות לראש הלסת העליונה, הלסת התחתונה ועוד איברים בראש הנראים כדמויי גפיים. תוכלו לראות באופן כללי את הצורות החיצוניות רק אם תראו אותן כהתגלויות של הפנימיות… כל עצם צינורית שתמצאו במקום כלשהו, מהווה גם היא מטמורפוזה, שינוי של עצמות הראש, אולם בדרך מיוחדת במינה…יש להפוך את הפנים החוצה ואת החוץ פנימה, ואז מתקבלת צורת עצמות הראש, כך שהגפיים באדם מהוות לא רק עצמות ראש שהשתנו, אלא עצמות ראש שפנו עם פנימיותן החוצה וחיצוניותן פנימה."
שטיינר, 'ידע האדם', 1997, פרק 10, עמ' 111-112
מה הכוונה במושג 'גפי הראש'? גפי הראש זה הלסת. כל הראש הוא כמו גוף שלם, והלסת היא הגפיים של גוף זה.
משתתפת – זה קשור לקרמה במובן שהלסתות נבראות מהמעשים הקודמים שלנו דרך הידיים והרגליים. כל הראש כך, אבל אפשר ממש לראות את "ממעשיך היכרנוך", שכנראה מתייחס גם לאדם. הגוף הוא הצלם, והראש הוא שלם כי הוא משקף את הגלגול הקודם.
אורנה – כן בהחלט. מה נאמר בטקסט שהוא הדבר שנשלל מהלסת? 'הגורם שמשרת את הרצון, הדם והשרירים'. כלומר שעם הלסת שלנו אנחנו עדיין יכולים לעשות פעולת רצון מאוד רצינית כמו אכילה, נשיכה, אבל זה לא כמו אברי הרצון שיש בהם שרירים וזרימת דם משמעותית הרבה יותר מהלסת. בהמשך הוא מסביר למה.
אפילו אם לא הבנו, נתייחס לדברים שאנחנו מכירים ומקושרים לנושא הזה של פנים וחוץ למשל.
משתתף – הוא אומר שעצמות הגפיים בגולגולת הם כמו גרב שהתהפכה.
משתתפת – אני מנסה לקחת את הלסת העליונה והתחתונה כפי שאנחנו רואים את הביטוי שלה בפנים. אם יש לי עצמות לחיים גבוהות והן הזרועות והגפיים התחתונות שהיו בגלגול קודם, אז אולי היו לי כוחות רצון גדולים, וגם המצח. אולי זה הפנימי שהפך להיות חיצוני. כוחות הרצון הקודמים הפכו להיות חיצוניים בפנים.
אורנה – את אומרת שהפנימיות של הנפש הפכה להיות חיצונית. זה יפה ונכון אבל אני לא בטוחה שזה מה שהוא מתכוון כאן. בקבלה אנחנו רואים את זה בצימצום ב', כשהחלק התחתון מהאוזן עד למטה ירד – זו בינה שירדה אל מלכות והסכימה להיות 'גוף'. מהקבלה זה ברור איך הראש עצמו הפך להיות ראש וגוף.
משתתפת – אני זוכרת ששאלתי מה הכוח שהופך משלד ללשד. לשד עצמות הופך להיות שלד עצמות.
משתתפת – אני חושבת שבמשפט האחרון הוא מסביר שלא רק שהעצמות השתנו אלא נושא הפנים והחוץ שחוזר אצל שטיינר גם בנושא של תכונות נפש: שתכונה חיצונית הופכת לפנימית, כמו אומץ לב למשל. אפשר לראות למשל באף פחוס או נשרי את כוחות הרצון מפעם.
אורנה – אבל זה לא מה שהוא אומר כאן. מה שאתן אומרות הוא נכון, אבל כאן הוא מתייחס לעצמות הגליליות שמתהפכות מבפנים לחוץ כמו כפפה. אין לי מושג למה הוא מתכוון. אני יכולה להתחבר לזה רק דרך הידע שאני יודעת מהקבלה, שאומר שכל עולם הוא נחתם של העולם שמעליו. אם עולם אחד הוא בליטה אז העולם שמעליו הוא שקע. הכל קשור לעיבור: שהתינוק נעשה בתוך הרחם זה הפנים, וכשהוא יוצא הוא נעשה פרצוף משל עצמו. אני לא יכולה להגיד שאני בדיוק מבינה.
משתתפת – כשאנחנו במסע לאחר המוות בעולם הרוח נאמר שאנחנו פוגשים בחוץ את מה שהיה בתוכנו, ופוגשים בתוכנו את מה שהיה בחוץ. אני חושבת שזה אולי קשור: אם נסתכל על הגפיים ועל העצמות שקשורות לגפיים כדבר פנימי שהתהפך החוצה, אז יתכן שזה יכול ללמד אותנו על גלגול קודם, ולא רק מבחינת הרצון. יש קשר ל-איך שאנחנו תופסים את זה. הוא אומר שזה הפוך מהאופן שאנחנו רגילים לתפוס את הדברים.
משתתפת – אני חושבת שאולי זה קשור לשני הקטבים של חיים ומוות. הרגליים זה החלק המת יותר, העצם. והוא מוקף בשרירים ובדם, שזה החלק החי. פגיעה ברגל בד"כ כלל מסתדרת מהר. לעומת זה, בראש החלק החי הוא בפנים והחלק המת הוא מבחוץ. החלק הרוחני ביותר הוא המת ביותר, הוא הקרוב ביותר לעולם הרוח. בגולגולת זה מוגן בחלק הכי מת שקיים, הכי מאובן ומינרלי.
משתתפת – אני יודעת שברפואה למדנו על זה. מבחינה פיזיולוגית ואנטומית זו עצם אחרת לגמרי – העצם הגלילית והעצם השטוחה. בגולגולת יש לנו עצמות שטוחות. זה אחר לגמרי מבחינת מרכז גדילה. העצם השטוחה היא סיפור מורכב, אני אבדוק את זה.
משתתפת – גם ב'רפואה רוחנית' הוא מדבר על זה.
משתתפת – אני אסכם מה שהבנתי: הוא אומר שנסתכל על החוכמה האלוהית. יש כאן שני הפכים, פעמיים הדברים לא אינטואיטיביים. האחד, שהגולגולת מייצגת את השלד והגפיים, את הגוף, ואפילו אם עושים פרישה הפוכה של הגולגולת אפשר לראות כאילו גפיים בלסתות. הדבר השני שהוא אומר הוא ההתייחסות לפנימיות ולחיצוניות, שהפנימיות שלנו מגלגול קודם מתעבה בצורה מסוימת לפי המוסר שלנו למבנה הפיזי.
משתתף – עוד היבט שאני רואה זה שאין לנו רק שלושה חלקים אלא נוצרו 3 ספירות, שלושה עיגולים: האחד זה הראש, השני זה חצי-ירח שבהתהוות, והשלישי זה כל העיגול סביבנו, סביב הגפיים שלנו, הגפיים שלנו יוצרות עוד ספירה. במובן הזה אם אני הופך את העצמות של הגולגולת כשהן ישרות אז נוצרת ספירה נוספת, הספירה של הרצון.
אורנה –אתה אומר שהיא בצורה של סביבתנו כשאנחנו עומדים בידיים פרושות ופתוחות? כן נכון. כמו בציור של דה-וינצ'י. זו ספירת הרצון והיא עגולה. בסדר שמענו הרבה רעיונות.
משתתפת – אם חושבים על הציור של דה-וינצ'י, שחקר את האנטומיה, רואים שיש בו גם את הקו וגם את העיגול. זה מתקשר לכל מה שלמדנו וגם למה ששטיינר אמר על עצם הצינורית, שהיא גם קו ועיגול וגם יוצרת עיגולים.
אורנה – אמרנו שהשלד שלנו נבנה דרך זרמים שמגיעים מהקוסמוס. עד עכשיו היינו ברפואה, ביולוגיה, ביוכימיה, ובכל מה שקשור לגוף האדם, ועכשיו אנחנו עוברים לביוגרפיה.
בביוגרפיה אנחנו אומרים שגם המעשים שלנו, הן הטובים והן הרעים, מושפעים מהקוסמוס, ולא רק השלד שלנו.
כשמישהו עושה מעשה שנחווה כ-רע כלפי, המעשה שלו מגיע מהישויות הרוחניות מכל הקוסמוס. הוא לא בא ממנו. אני חושבת שזה בא ממנו, אבל זה בא מהקוסמוס. דיברנו על זה בכל מני היבטים ועכשיו אני מביאה את זה באופן אחר, שנתפוס את זה בצורה אחרת. אפשר להגיד שאדם זה, העושה מעשה שנחווה כלפינו כ-רע, הוא המוציא לפועל של מחשבות של ההיררכיות, של הזרמים האלה של ההיררכיות. האדם לא קשור באופן ישיר למעשה שלו. כי האדם זה לא המעשה שלו. אם אני אסתכל בכל אדם ואראה בו את מעשה האלוהים, אם אני אנסה למצוא בכל אחד את פני האלוהים, בלי קשר למעשים שלו, אז אני אוכל להפשיט אותו מהמעשה שלו. המעשים של בני האדם מושפעים מישויות רוחניות.
שטיינר אומר שמעשיו של האדם זה לא האדם עצמו.
מכיוון שאנחנו חיים בעולם המאיה, ועולם המאיה הוא בבואה תלת-מימדית וחושנית של עולם הרוח, אנחנו טועים לחשוב שזה העולם הממשי. כי העולם שלנו הוא מאוד מוחשי, והרגש שלנו במיוחד מושפע ומשפיע, והרגש שלנו אומר לנו 'כן, הבן אדם הזה הוא עשה לך דבר נורא'.
לפעמים אנחנו זוכרים במשך שנים בני אדם על מעשה נוראי שהוא עשה לנו. אנחנו יכולים לבוא אליהם אחרי שנים ולדבר איתם על זה, והם בכלל לא זוכרים את זה. הם בכלל לא זוכרים את זה!
אני זוכרת שעזבתי חברת ילדות שלי אחרי שהיא עצבנה אותי הרבה זמן. אחרי כ-7-8 שנים ביקשתי לחזור לחברות והיא שאלה אותי למה עזבתי אותה, ואני לא זכרתי למה עזבתי אותה. אחרי זה תפרנו טלאים ופיסות של זיכרונות, וכנראה שאולי נמאס לי מהבעל שלה, שמבחינתו איימתי עליו אז כל הזמן הייתי צריכה להתחבא ממנו אז לא רציתי יותר להתחבא, וגם ביקרתי אותה על כך שהיא לא עומדת מולו, אבל זה לא מה שחשוב. העניין הוא שלא זכרתי. זה אירוע שמבחינתה היה אחד האירועים הביוגרפיים הכי חשובים, והוא היה עבורה הזדמנות לגלות את ה'אני' שלה. עבורה זה היה אחד האירועים הכי משמעותיים, ובשבילי זה היה משהו שאני שכחתי. אז זה מעשה שאני עשיתי אבל אני לא יכולה להגיד שאני זה המעשה. זה לא שאני לא צריכה לקחת עליו אחריות, אבל זה לא מעשה שאני עשיתי. ההיררכיות הרוחניות הן אלה שהחליטו שבשלב מסוים הדברים שהיא עושה אני לא אוכל לעמוד בהם. בשלב הזה הן הביאו לה הזדמנות להתפתחות. זה אומר שאת המעשה לא אני עשיתי, אלא אני הייתי המוציאה לפועל.
היום דיברתי עם טלי על בני אדם מסוימים שהם שם כדי להוציא לפועל משהו בשבילנו, ואם זה לא היה הם אז זה היה בני אדם אחרים. אלה המוציאים לפועל.
לכן אומר שטיינר שמעשיו של האדם זה לא הוא. חוץ מהמבנה שלנו, גם המעשים שלנו באים כזרמים של ההיררכיות. הם השפעה מישויות רוחניות.
שטיינר אומר שכל אחד מאתנו הוא אדם בפני עצמו –species בפני עצמו. אז אם אני אדם בפני עצמי, ויפה אדם בפני עצמה, וטלי אדם בפני עצמה, וכך כל אחד כאן, אז למעשה אני לא יכולה להכיר אתכם וגם אתם לא אותי, ואף אחד את אף אחד. אני יכולה להכיר מישהו רק דרך המעשים שלו, כי הזרע שבתוכו שהוא לא המעשים שלו אלא שהוא ה'אני' – הוא אותה מהות של האינסוף. כמו שאמרה המשתתפת "ממעשיך היכרנוך".
לכן אנחנו יכולים להבין שאם אני לא שופטת אותך דרך המעשים שלך אז אני לא מכירה אותך.
ועכשיו אני מבינה שלא סתם הייתה לי התקלה הזו בתחילת השיעור ולא סתם טרחתי לספר לכם. בתחילת השיעור ראיתי את כולכם כמו מלבנים שחורים, כאילו שאף אחד לא פתח מצלמה. זה קרה כנראה בגלל תקלה באינטרנט שלי, כי לא יתכן שאתם תראו אותי כחצי דקה ואף אחד לא יפתח מצלמה, זה הרי לא מנומס. אבל בי עלתה תחושה של בדידות, אבל לא בדידות אנושית אלא בדידות קוסמית – שאני פה וכולכם רואים אותי אבל אתם בלתי נראים. זה היה אפילו קצת מאיים. אלה תחושות שאני לא חושבת עליהן כמובן, זה עולה כהרף עין, זה לא רציונלי בכלל, אבל עכשיו אני מבינה למה זה עלה. כדי להסביר בדיוק את זה: שאם אני לא מתייחסת אליך דרך המעשים שלך, אז אני בעצם לא מכירה את הליבה שלך. כמו שאני לא מכירה את הליבה שלי. כי הליבה שלי היא צלם אלוהה ממעל, אני לא מכירה את ה'אני' הזה. גם את ה'אני' שלי אני לא מכירה.
אפשר להכיר את ה'אני' רק דרך הלבוש של המעשים. אתם חווים את החוויה שסיפרתי עליה, לעמוד כאן מול מלבנים שחורים ואפילו אחד לא נפתח…? כאילו יש קונספירציה להשאיר אותי בבדידות נצחית…?
זה נשמע כמו סתירה, כי אני אומרת שאנחנו לא יכולים להכיר אדם, גם לא ע"י המעשים שלו ולא בלי המעשים שלו. אז איך בכלל אפשר להכיר בן אדם? זו השאלה.
אם כל אחד מאיתנו spices בפני עצמו, נגיד אחד הוא אריה ואחד הוא עכבר, אז אי אפשר להגיד שהאריה והעכבר מכירים אחד את השני, או אפילו האריה והנמר. כי כל אחד הוא spices בפני עצמו. כך שאם אני מאשימה מישהו במעשים שהוא עשה לי, זה יותר קל לי להאשים אותו מאשר להרגיש את התחושה של האימה והבדידות הזו. יותר קל לי להאשים מישהו כי יש לי במה להיאחז, אני נאחזת ב'אתה כזה'. אתה היית רע אלי. אז יש אתה כלשהו שאני יכולה להתייחס אליו, שאני יכולה להיות בצוותא אתו, גם אם זה במחלוקת או אפילו בשנאה. עדיין זה מספק לי תחושה שאני מכירה אותו.
הפיצול בין ה'אני' למעשים הוא כדי להגיע לרמה של מוכנות לתחושת הבדידות. כדי להגיע לרמה שאני לא אייחס אליך את המעשים שלך, אני צריכה להגיע לדרגה שאני מוכנה לבדידות הזאת. אבל בדר"כ אנחנו רוצים להימנע מהבדידות הזאת, לכן אני אומרת 'האדם עשה'. אני לא אומרת 'האדם הופעל והיה נתון לזרמים של ההיררכיות כדי לאפשר לי לעבור את התיקון שלי' אלא אני אומרת 'אתה עשית'. כך אני יוצרת איזושהי מערכת יחסים עם בן אדם שאני חושבת שאני מכירה.
עולם הרוח האמיתי – האינסוף, האַיִן – זו חוויה של בדידות קוסמית ושל אימה. מי שבאמת "זוכה" להיכנס לעולם הרוח הזה חווה את חוויית הבדידות הזו. פעם צבי עשה לנו תרגיל כזה והרגשנו שאנחנו אבודים בתוך החלל.
אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש את הבדידות הזו, לכן אנחנו מייחסים את המעשים ל'אני' של האחר. אנחנו אומרים 'הוא עשה את זה מתוך האני שלו', אבל את ה'אני' אנחנו לא מכירים, והמעשים לא נעשו מתוך ה'אני'. רוב המעשים נעשים מתוך האסטרלי, ועל האסטרלי שולטות ההיררכיות.
לכן האופן היחיד שאני יכולה להתגבר על תחושת הבדידות זה לחזק את ה'אני' שלי. בדר"כ הנפש היא השולטת. החוק של הנפש הוא תנועה בין קצוות, היא הולכת לקצוות. היום אני יכולה להרגיש 'וואו, החיים שווים ואני שווה ויש משמעות', ולמחרת אני יכולה להרגיש שאני לא שווה שום דבר ולא עשיתי כלום עד היום ואני גם לא מבינה שום דבר. זוהי תנועת המטוטלת של הנפש, זו לא תנועה של ה'אני'. ב'אני' יש אחדות. בנפש יש פיצול.
רק החיבור שלי ל'אני' יכול לחבר אותי לאדם האחר ול'אני' שלו. גם בלי שאני אצטרך להכיר אותו דרך מעשיו. כי ב'אני' אני כן מאוחדת עם האחר. אמנם כל אחד הוא spices בפני עצמו, אבל מבחינה רוחנית כולנו אחד. אז אני יכולה רק דרך ה'אני' שלי להתחבר ל'אני' של האחר.
בד"כ אנחנו מחברים את האסטרלי שלנו לאסטרלי של האחר, מתוך מחשבה שהוא פועל מתוך ה'אני'. אני פועלת מהאסטרלי שלי (נדמה לי שאני פועלת מה'אני'), לתוך האסטרלי של האחר (שנדמה לי שהוא עשה את המעשה מתוך ה'אני').
אם אני זה לא המעשים שלי, אז אני צריכה להבין שאם אני טועה ובעקבות הטעות נגרם לי נזק – למשל פיטרו אותי מהעבודה, נפצעתי, הפסדתי כסף – מה קורה בנפש שלי? בנפש שלי יש ייסורים וכאב כי אני מייחסת את המעשה לעצמי. אבל כפי שנאמר – האדם זה לא מעשיו. אם אני אפריד את ה'אני' מהנפש או מהמעשה, ואני אגיד לעצמי שהמעשה הזה הוא לא אני, לא אני עשיתי אותו ולא אני הגיתי אותו, אני רק המוציאה לפועל, זה נעשה ע"י ההיררכיות הגבוהות ביותר. מה יקרה אז עם רגשות האשם שלי? רגשות האשם שלי יתפוגגו. הם צריכים להעלם לגמרי.
משתתף – אמרת באחד השיעורים שאני צריך לשאול על הכאב שלי 'בעבור מה אני מרגיש את הכאב הזה?'
אורנה – זה סיפור אחר. עכשיו אני רוצה רק לקשר בין המעשה לבין הרגש. אני רוצה לשאול:
מי עשה את המעשה?
אומר שטיינר, את המעשה עשו ההיררכיות הגבוהות. זה לא המעשה שלך.
למשל, כשאני העברתי את הילדה שלי בי"ס אני מבחינתי שיניתי את גורלה לרעה לנצח. התייסרתי על זה עד לא מזמן בבכי ובכאב, בתחושת כישלון שאין כדוגמתה. אבל היכולת להבין שלא אני עשיתי את המעשה אלא הוא נעשה ע"י הידיים והרגליים שלי, ע"י הטמפרמנט שלי, שההיררכיות השתמשו בו. אני במשך זמן רב של התייסרות האשמתי את הטמפרמנט שלי, אבל ההיררכיות השתמשו בטמפרמנט שלי לעשות את המעשה כמו שהן השתמשו בטמפרמנט שלי להקים את בית הספר, ובזה אני לא מאשימה את עצמי. אני מאשימה את עצמי רק על מה שמכאיב. ההבנה – הבנה שיורדת אל הלב, לא הבנה שכלית – שאני לא עשיתי את המעשה הזה ושמעשה הזה נעשה ע"י ההיררכיות עבור הגורל שלה ועבור הגורל שלי, עבור התיקונים שלה ועבור התיקונים שלי, זו הבנה שאמורה לפוגג ממני כל רגשות אשם. באותה מידה זה אמור גם לפוגג את ההאשמות שלי כלפי האחר שממנו חוויתי פגיעה.
אני אספר לכן עוד סיפור, על חבורת בנות מהצפון שניסו להכשיל את ביה"ס, וכמה שנים אני האשמתי אותן בתוך ליבי.
אני אעצור כאן וננסה להפנים את זה:
מה זה אומר שאני לא עשיתי את המעשה. על איזה מעשה אני האשמתי את עצמי מאוד שחרצתי גורלות. לנסות להפנים את זה שאני לא עשיתי את המעשה, אני זה לא המעשה, אני רק מוציאה לפועל של זרמים רוחניים שהם הקובעים איזה מעשה יעשה. החירות היחידה שיש לי היא איך להתייחס למעשה הזה. זו החירות, זו הבחירה שיש לנו. הבחירה היא לא אם לעשות את המעשה או לא, אלא מה הגישה שלי למעשה שנעשה.
משתתפת – קשה לי מאוד לקבל את מה שאת אומרת. זה גם שולל את החירות שלי וגם שולל את האחריות שלי.
אורנה – אז אני אוסיף לדברי: אומר בעל הסולם שלפני המעשה אני צריך לחשוב 'אם אין אני לי מי לי', כלומר שכל האחריות נופלת עלי. זו לא קריאה להסרת אחריות אלא לחיות בעולם הזה. הוא אומר שכשאתה הולך לעבוד ומרוויח כסף, אתה חייב לעבוד ולהרוויח כסף. אבל כשהכסף נמצא על השולחן – תדע שזה לא בזכות העבודה שלך, זו לא העבודה שלך שהביאה את הכסף. זה לא אומר שאתה לא צריך ללכת לעבוד. צריך לחיות עם הסתירה לכאורה הזו. זה לא מבטל את העבודה. אני לא אשב ויקרא 'אלוהים אלוהים תביא לי כסף' ואני לא אעשה שום דבר. אני חייבת ללכת לעבוד. אבל אני יכולה לעבוד 200 שנה ולא יהיה לי כסף. כמה מאיתנו לא מגיעים אליהם מטופלים כבר 10 שנים? והם שואלים את עצמם 'מה לא בסדר בי?' והם מפרסמים פה ושם. אתה תעשה מה שצריך לעשות, וכשיגיע הזמן יהיו לך מטופלים. אולי זה מוריד קצת את ההתנגדות שלך מבחינת האחריות.
אנחנו חיים בעולם חילופי. זה לא אומר שהעולם הזה הוא לא משמעותי, כי זה העולם היחיד שבו אפשר להתפתח, אי אפשר להתפתח בשום עולם אחר. אבל אנחנו חיים ב"התכללות", זה לא הדבר עצמו.
משתתפת – זה נראה לי שיותר קל לעשות ניתוח להפרדת תאומים סיאמיים מאשר להפריד את האדם מהמעשה שלו. זו כירורגיה בלתי נתפסת. אני חושבת על דוגמא ביוגרפית שלי: יש מעשה שנעשה לי, ויותר מ-10 שנים אני מנסה להפריד את האדם מהמעשה ואני לא מצליחה.
אורנה – גם לי זה לקח כ-30 שנה, ועוד לא נפרד לגמרי. זה הכאב שמישהו גרם לנו, שמלווה אותנו לאורך שנים. זה שאנחנו לא מסוגלות זה בגלל שעוד לא הגענו לשם.
משתתפת – לפעמים יש הבלחות, רגעים, שאני יכולה לראות אותה ואת המעשה בנפרד.
אורנה – אתם יכולים להביא דוגמא על עצמכם, שעשיתם משהו ואחרי שהיו לו תוצאות רעות לא הבנתם איך עשיתם את זה. ואז אתם צריכים להגיד לעצמכם "אני זה לא המעשה". המעשה הזה נעשה דרך ההיררכיות הגבוהות בגלל סיבה מסוימת, לשם תכלית מסוימת.
משתתפת – אני עשיתי תאונה עם הבת שלי כשהיא הייתה קטנה. תאונה שנגרמה לגמרי באשמתי, נרדמתי לרגע, ויצאנו מהכביש ובנס לא נפגענו. התחושה שיכולתי להיות אחראית למוות של הבת שלי זה היה מאוד קשה. לא הבנתי איך יכולתי להיות כל כך לא אחראית, איך יכול היה לקרות לי דבר כזה.
אורנה – אז אם אנחנו אומרים שהמעשה הזה נעשה דרכך, אז את צריכה למצוא את הפשר שלו.
משתתפת – מצאתי מאז גם את הפשר שלו.
משתתפת – כשאנחנו מוצאים את הפשר אז יותר קל לנו להפריד, גם במעשים שלנו. אבל בלי למצוא את הפשר זה כמעט בלתי אפשרי.
אורנה – נכון. בדיוק קראתי בעיתון על שלושת הבחורים שנהרגו בפעולת הטרור. היה שם בחור בן 35, היה מדריך חתירה בים. אשתו אמרה בעיתון שהוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אבל מה שהיא אמרה זה לא נכון. מבחינה רוחנית זה לא נכון. האם זה ברור מה שאני אומרת?
משתתפת – כן, זה גם לנתק את הסיבה והתוצאה שאנחנו רואים, וגם זה מגרש המשחקים של הקרמה ואנחנו מוציאים לפועל את הקרמה – שלי, שלך ושל כולם. ולכן אם הייתי יכולה להסתכל מנקודת המבט הרוחנית של הדבר אז הייתי יכולה לראות את השורש של הסיבות של המעשים האמיתיים שלא קשורים לינארית אחד לשני.
אורנה – לכן זו היא החירות. החירות שלנו זו הבחירה להתבונן על הדברים ממקום אחר.
משתתפת– אני חושבת שאחד הדברים הקשים זה שאם מסתכלים על זה קדימה זה עוזר, אבל מבחינת קרמת עבר זה קשור למעשים שלנו מחיים קודמים. אז זה עדיין קשור למעשים, גם אם מחיים קודמים.
אורנה – זה מרחיק אותנו. זה דברים שאנחנו מכירים ואני לא רוצה שתלכו לשם. זה עודף. זו סטייה מבחינת זה שאנחנו מיד מצרפים את זה לקרמה, ואז לקרמת עבר, ואנחנו חוזרים למוכר. רגע. אנחנו רוצים להיות בחדש אפילו שהוא מאוד דומה לישן.
משתתפת – ביקשת דוגמאות של מעשים שנתפסים כ-רעים, אבל לי יש דוגמאות מהתקופה שעבדתי עם משפחות של ילדים עם קשיים ואני מסתכלת על זה לאחור ואומרת 'הוליכו אותי'. קרו שם דברים שאמרתי שזה פשוט נס. איך זה יכול להיות שפגשתי אצל חברה שיודעת בדיוק את הסוד שיפתור את הבעיה של הילד שאני מטפלת בו ממשפחה אחרת. היו הרבה דברים כאלה. אני מטפלת בדמיון מודרך והגיע אלי אדם עם כאבים ובמפגש השלישי זה עבר לו. אני יודעת שזה לא אני. משהו הוליך את זה.
אורנה – אני מתנצלת אם פגעתי במישהו. ראיתי שאתן פותחות דיון על הקרמה וזה לא התאים. אז אפילו שזה לא אני, אני קודם כל לוקחת אחריות וכמובן שאני בכל זאת גם ארגיש אשמה.
אני מבקשת שננסה לקלוט את השיעור הזה, לא בשכל הרגיל שלנו. לתת לזה קצת השהייה להיות בדמדומים לפני שאני מחברת את זה למה שאני מכירה. לא לפחוד להיות באזור שעדיין לא לבש צורה חדשה. כשאני מחברת את החדש לדברים מוכרים אני עלולה להמית את זה. לי באופן אישי זה קשה, אבל אני אומרת שכן עלינו להסכים להיות באי בהירות. לוקח לנו זמן ואז יש תובנה שתיפול על ליבנו. ככה אני רוצה שנלמד, שנשאיר איזושהי פתיחות, שכשירד האסימון הוא ירד נכון.
משתתפת – היום עבדתי על חומרים של צבי שאולי רק בזכותם יכולתי להבין את הבדידות שחווית מול הריבועים השחורים. כי אם אני לא מייחסת את המעשים שלי ל'אני', וכבר אין לי שום נקודת התייחסות ל'אני' שלי והוא מעורפל ועל-חושי, אז אני נפגשת עם הנצח של הבדידות האינסופית.
משתתף – בנושא הקודם של העצמות, זה גם היה מעצבן, אני מרגיש 'מה זה'. אי אפשר להבין את זה. בדידות.
אורנה – נכון. אי אפשר להבין את זה בדרך הרגילה. אפשר להסביר, אבל עובדה שזה לא נשאר. זו צריכה להיות חוויה אחרת.
תודה לכולם.
נתראה בהמשך.