10.05.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
שלום ליפיפיות. יופי בקבלה זה חוכמה. שלום לכל היפות והחכמות.
"ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ונעשה ידינו כוננהו. ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי."
ערב טוב. אנחנו במציאות ומאיה. יצא ספר חדש שנקרא "אנומליה" – ספר מדע בדיוני. דומה לסדרת הטלוויזיה "מניפסט", אבל יותר מפותח. הספר הוא על טיסה שנחתה בארה"ב אחרי סערה מאוד גדולה, ואחרי 3 חודשים טיסה נוספת מבקשת לנחות, אותה טיסה בדיוק. האנשים השתכפלו – לכל אחד מהאנשים יש עוד גרסה, הגרסה שלו שנחתה בזמן ועוד גרסה שנחתה אחרי 3 חודשים. זה כמובן מעלה תהיות על המציאות, איך זה יכול להיות? הסופר מביא שם אפשרויות מדעיות למקרה. לא אגלה מה האפשרות שנבחרה, אבל זה מאוד מתאים ל'מציאות ומאיה'. זה זמין באפליקציה שנקראת "עברית". אני ממליצה, זו פנינה קטנה. הם לא חוזרים עם כוחות על כמו ב"מניפסט", זה הרבה יותר אנושי, מציאותי.
נזכיר מה שלמדנו בפעם הקודמת. אנחנו בתוך נושא-העל של שיעורים האחרונים 'המתכות השונות והקשר שלהן לעולם המאיה', העולם האסטרלי זה עולם המאיה. דיברנו על הקרקע הארצית מול הקרקע הרוחנית. כשאנחנו בעולם הזה או בתודעת העולם הזה, אנחנו יכולים להיות בתודעת פלנטת יופיטר. התודעה הזו פועלת עלי בין אם אני ארצה או לא ארצה. ביופיטר הקרקע הרוחנית תהפוך להיות זו שנושאת אתנו. לא יהיה גוף פיזי כמו היום, אבל הקרקע הרוחנית שם נושאת אותנו כבני אדם על סוג של גוף קולקטיבי.
מלבד הקרקע הפיזית שנושאת את הגוף הפיזי שהוא המאיה הגדולה ביותר, גם הקרקע הרוחנית נושאת אותנו – כל אחד ואחד בנפרד ואת כולנו ככלל, המדינה וכל המדינות והעולם כולו. הקרקע הרוחנית היא זו שיוצרת את כל האירועים שאנחנו פוגשים כאן.
הקרקע הרוחנית קשורה למעשים המוסריים, והם קשורים ליעוד הרוחני שלנו. מסיבה זו יש לכל אחד ואחת מאיתנו אחריות עצומה על גורל האדמה העתידית. זו אחריות אישית אינדיווידואלית ואם אנחנו עושים צבירים של נשמות אז הכוח לשינוי הוא הרבה יותר גדול. כולנו באנו מנשמה אחת גדולה שנקראת האדם הראשון. זה כמו רשת שיש קשרים מובנים בין כל חלקיה. כל חלק, כל ניצוץ, כל אחד מאיתנו, הוא איבר – איבר חשוב, איבר אינדיווידואלי ובעל תפקיד. ביצירה של הכלי הגדול, של מערכת הנשמות, כמה שאנחנו בכוחות יותר מאחדים, כוחות שעובדים עם תודעה, כך אנחנו עוזרים לקרקע של העולם הבא, גם העולם בעולם שלנו, העולם הזה. האפשרות שתהיה קרקע כזו בעתיד תלויה באם אנחנו נממש את היעוד שלנו או לא. אם נחיה 'חיי העולם הזה', חיים מופרדים (באנתרופוסופיה זה חיים אהרימניים ו/או גם לוציפריים) אז לאדמה יהיה מסלול אחר, מסלול הרבה יותר כואב. מי יסבול מזה?
משתתפת – כולנו.
אורנה – כולנו, כי אנחנו אלה שנתגשם בפאזה הבאה, ואנחנו אלה שעמדנו במעמד הר סיני. זה תמיד אנחנו. אנחנו אלה שהיו במשרפות של אור כשדים ואנחנו אלה שהיו במשרפות של אשוויץ. גם אם זה לא כל אינדיווידואל ואינדיווידואל מאתנו בפני עצמו. תארו לעצמכם שאתם מכניסים את היד שלכם לאש והיד נשרפת. אז אתם לא אומרים 'היד נשרפה' אלא אומרים 'היד שלי נשרפה'. אז גם אם אני לא הייתי במשרפות של אשוויץ אני כן הייתי, כי הקולקטיב כן היה שם, ואני חלק ממנו.
זה מזכיר לי שפגשתי בחור שכל כף ידו הייתה מעוותת והיו חסרות לו כמה אצבעות. סיפרו לי שהוא שתה יותר מדי והכניס את היד לאש, והוא לכאורה לא הרגיש את זה, במצב שהוא היה הוא לא זכר את זה, אבל הוא נשאר עם יד מעוותת. כבר 30 שנה עברו, והוא נשאר עם היד המעוותת מאותו אירוע.
לכן מי שיסבול מזה הם לא הדורות הבאים, זה אנחנו כי אנחנו הדורות הבאים, אנחנו חלק מאורגניזם אחד גדול שנקרא 'אדם ראשון'.
משתתפת – אפשר להגיד שהגוף הפונקציונלי היא תמונה נפולה של התמונה העתידית.
אורנה – נכון, ולא רק זאת אלא גם זאת: הרבה אנשים בימינו שחושבים שהם יוצרים גופים רוחניים נופלים לתוך מערך של גוף פונקציונלי, ואז גוף הזה משרת את הקליפות.
גוף פונקציונלי בארצי זה בסדר גמור, יש לו פונקציה. אבל גוף פונקציונלי ברוחני – שם יש נזקים מאוד גדולים. גוף פונקציונלי בארצי הוא הכרחי לממש משימות, למשל הצבא – הוא הכרחי ולכל אחד יש פונקציה ואי אפשר להתחשב בכל אחד כל הזמן, והחיילים יכולים להתחלף כי המערכת הזו נדרשת להישאר מתפקדת. אבל גוף רוחני שמתנהג כמו גוף פונקציונלי, זה נזק מאוד גדול כי מדובר בכוחות רוח מאוד גדולים ובמערכת קליפות, בכוחות נגד, מאוד גדולה שזו התזונה שלה – התזונה שלה היא לא מדברים פיזיים אלא מכוחות רוחניים עצומים אלו.
שטיינר מחלק את כוחות הנפש למחשבה, רגש ורצון. לכל אחד מכוחות הנפש שלנו הוא מייחס תולדה של אזור אחר ביופיטר העתידי.
הפרבולה של ההתפתחות הקוסמית
בפרבולה של הביוגרפיה הקוסמית אנחנו מתחילים את האבולוציה של היקום בפאזה שנקראת שבתאי קדמון. היקום ממשיך להתפתח לשמש קדומה, לירח קדמון – כל אלה הם גם מצבי תודעה. עכשיו אנחנו על פני האדמה, וכאן מה שאמור להתפתח זה ה'אני'.
הפאזה הבאה מכונה יופיטר. יופיטר הוא שיקוף של ירח קדמון. ירח קדמון זה תוהו ובוהו, פלנטת כלאיים. אנחנו אמורים מכאן, גם באופן אישי כל אחד בחייו, וגם באופן כלל אנושי, קוסמי, להגיע לעולם תודעה אחר. לעולם תודעה זה תהיה גם כן קרקע. זו לא תהיה קרקע פיזית, וגם אנחנו לא נראה כמו שאנחנו נראים עכשיו. אפשר לחשוב על זה אם אתם מכירים את הסרט "לוסי" עם סקרלט ג'והנסון. שם רואים מה זה רמות תודעה הרבה יותר גבוהות משלנו. אנחנו אמורים להגיע לשם. כמובן שהגוף שלנו לא יראה ככה, כי הגוף שלנו הוא כלי שמתאים לאור שנכנס. האור מעצב את הכלי, כך שאם נכנס יותר אור הוא יעצב כלי אחר. הגוף שלנו מתאים לרמת התודעה שלנו. כך גם הגוף של כלב מתאים לרמת התודעה של כלב. לכן הוא גם אופקי ולא אנכי. בסרט "12 הקופים" הקוף הראשי עבר מוטציה באיזשהו שלב הוא הזדקף ואמר 'אני'. באותו רגע הוא הפסיק להיות קוף בעיני כל מי שראה אותו. הוא קיבל צורה של בן אדם, למרות שהיו לו יותר שערות, ולסת של קוף, בכל זאת מרגע השפה וההזדקפות, האור הפך את הכלי שלו מתאים לכניסתו של אור מסוים. האור משנה את הכלי.
אם יש אור יותר גדול אז הכלי יהיה אחר. כלי של אור יותר גדול יהיה יותר גס או יותר עדין? יותר זך או יותר עבה? איזה כלי יכול לשאת רמת תודעה גבוהה? כלי יותר זך. זה אומר שהגוף הפיזי שלנו לא יוכל להיות כמו שהוא היום. למשל, בגוף הפיזי שלנו יש יתורת – יתרה. כל תהליך הפרשת הפסולת הוא מוזר. הרי הבורא יכול היה ליצור אותנו ככאלה שאוכלים בדיוק מה שצריך ולא צריכים לבלות חלק מהחיים שלנו בהפרשת פסולת. איזו צורה של כלי זה כלי שצריך להפריש פסולת? למה אי אפשר לברוא אותנו ככאלה שמקבלים בדיוק מה שצריך ולא לא נדרש להתעסק עם הצד של הפרשת פסולת. זאת משום שהכלי שלנו, שהוא כלי שגם אוכל וגם מפריש פסולת, הוא כלי שמברר – הוא מברר בין טוב לרע. בפיזי זה בא לידי ביטוי בהפרשת פסולת פיזית. לכן – הגוף שלנו בנוי ככה בהתאם למשימה שלנו. אתם מכירים את הברכה שנאמרת אחרי שיוצאים מהשירותים, ובה נאמר 'ברוך אתה השם אשר יצר את האדם נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם, אי אפשר להתקיים כלל".
כמובן שבגוף הפיזי זה החלולים והנקבים של כל הצינורות בתוכנו, שאם ייסתם אחד מהם אז אוי ואבוי לנו. אבל מדובר כאן על הספירות: כל המבנה של הספירות ואיך שאנחנו בנויים עפ"י הספירות זה מבנה ששייך רק למשימה שיש לאנושות וליקום כולו לתקופה מסוימת. אחרי שנעבור ליופיטר, בוודאי שהגוף שלנו לא יראה ככה. אז מי שמאוד צמוד לגוף שלו צריך לדעת שהגוף הזה הוא כלי שמשרת תודעה מסוימת. בפני עצמו אין לו חשיבות. יש לו חשיבות רק אם הוא מצליח לשרת את התודעה שהוא בא לשרת.
משתתפת – זה מה שמקנה לנו את האפשרות לחירות.
אורנה – נכון מאוד. וצריך להבין שכאשר אומרים, וזה נכון גם לגבי שטיינר – במילה 'גוף' הכוונה היא לא לגוף הפיזי אלא לרצון. רוחות הרצון הן אלו שיצרו את הגוף הראשון. הכוונה לרצון – איזה סוג רצון יש לי. הרצון שיש לנו בתקופה הזו הוא הרצון האגואיסטי, הרצון לקבל לעצמי. כשהסוג הזה של הרצון ישתנה ל'אלטרואיזם מתוך האני' – כאשר כל הרצונות של כולנו ישתנו לאלטרואיזם מתוך האני – אז כולנו נעבור לרמה אחרת של תודעה.
משתתפת – שטיינר אומר שזאת המשימה של פלנטת האהבה.
אורנה – זאת המשימה שלנו, אנחנו לא פלנטת אהבה, אנחנו פלנטת אהבה בפוטנציאל. המשימה שלנו זה להיות פלנטה של אהבה.
לדברי שטיינר, עד האדמה כל הפלנטות נעשו מהעליון, כתוצאה ממעשים של העליונים. בפלנטת יופיטר, לראשונה באבולוציה שהפרבולה משנה את הכיוון שלה: הפלנטה לא תיווצר יותר כתוצאה ממעשה של העליונים, אלא ממחשבות, מרגשות, וממעשים של בני האדם – שלנו – על פני האדמה. אנחנו אחראים מעכשיו ליצור את הפלנטה הבאה.
החלק מאיתנו שהוא רגש – יצור את היסוד הנוזלי ואת החום של הפלנטה הבאה, שנקראת יופיטר. אני יכולה להיות עכשיו בפלנטת יופיטר איתכם אם הלב שלי הוא עם חום של אהבה, כי יצרתי קרקע של חום, של אהבה, שאני מהלכת עליה. זו תהיה המציאות שלי.
אנחנו הולכים לכאורה באותו עולם, אבל אנחנו חיים לגמרי בעולם הפנימי שלנו. אז אם יש בכם הרבה אהבה אז אתם לא חיים באותו עולם של מי שאין בו אהבה. רק נדמה לנו שאנחנו חיים באותו עולם, אבל זה לא. הרגש שאני חשה היום, בפלנטה של יופיטר של האור (כי יהיה גם יופיטר השחור – זה צד הספירות של הטומאה, האטום לאור), יופיטר המוארת – שם הרגש שלנו יהפוך לקרקע של חום או של נוזל.
מה שכל אחד מאיתנו מרגיש לחוד הוא חשוב, אבל מה שיצור את הקרקע הרוחנית של יופיטר הוא מה שאנחנו מרגישים יחד, כמסה קריטית של הרבה חום ואהבה. אנחנו צריכים להגיע למסה קריטית של הרבה חום ואהבה. העבודה שלנו לא מתחילה ביצירת חום ואהבה, אלא מתחילה בעבודה רוחנית רבה להכרת הרע. העבודה שלנו היא קודם כל הכרת הרע, עד שהיא מגיעה לאהבה. כך כל אחד מאיתנו יוצר כמות מסוימת של חום – חום הלב ולא חום פיזי – ואנחנו תורמים לבניית הקרקע של יופיטר המואר. ואנחנו יודעים שאין הכוונה לאהבה של 'אור ואהבה ואבק כוכבים'.
זה לגבי הרגש. עכשיו הוא עובר למחשבה – המחשבה והמילים שאני אומרת, שאני מוציאה מהפה שלי. הן תהוונה בסיס לאוויר של יופיטר, האוויר שממנו תיווצרנה צורות – נעלות או איומות. אני אצור דרך המילים שלי והמחשבה שלי את הצורות.
כשאני אומרת מילה רעה, המילה נשארת ברשימות האקשיות. מה זה מילה? מילה זה כלי. האותיות מושכות אנרגיה. המילים מושכות אנרגיה. אז אם אמרתי מילה רעה, אפילו אם הפסקתי להגיד אותה והתנודה באוויר כבר נפסקה – היא כבר נחקקה ברשימות האקשיות והיא תמשוך אליה צורות נוראיות, והן יאכלסו את העולם של יופיטר.
לא להסתכל על זה כמו המכשפה של 'עמי ותמי'. זה לא כזה גשמי. זה הכל בתודעה. האדם ירגיש את הדברים האלו בתודעה. מה זה היום להרגיש צורות נוראיות, למשל? פחדים למשל. כשיש לי פחדים אני חיה בסביבה עם צורות נוראיות, זו סביבת הנפש שלי.
משתתפת – גם אנרגיה, גם אוירה, סביבה.
אורנה – בדיוק. זה לא הצורות הנוראיות שרואים בטלוויזיה, זה לא קספר וחבריו, אלא זה צורות נוראיות שאני חווה בנפש. כל הדברים האלה הם בנפש. חלק מאיתנו חיים חלק מהזמן בתוך צורות נוראיות. זה יהיה הבסיס.
ציטוט 30:07
"היום האדם שולח החוצה את מילותיו והן נרשמות באקאשה. שם הן נשארות, אפילו כשתנודות האוויר פוסקות. מתוך מילים אלו יעוצב מאוחר יותר יופיטר העתידי. כאשר משתמשים היום בשפה רעה ומנאצת – בעתיד תיווצרנה על יופיטר מתוך זה צורות איומות. מסיבה זו צריך האדם להיות זהיר ביותר בדבריו, וחשוב לאין שיעור שהאדם יעשה אדון לדיבורו. בעתיד, האדם ישגר החוצה גם את רגשותיו; תנאי הנוזלים על יופיטר יתהוו כתוצאה מהרגשות שהורגשו על האדמה. מה שהאדם מדבר היום יקנה ליופיטר את צורתו; מה שהוא מרגיש יוליד את חומו הפנימי."
שטיינר, 'יסודות האזוטריות', 1905, הרצאה תשיעית
חום וקור הם גם כן תנאים נפשיים שאפשר להרגיש – חום הנפש, קור הנפש. מה נשאר? הרצון.
הרצון – שטיינר אומר שהרצון יצור את הישויות החיות על יופיטר. זאת אומרת שאנחנו נלד ישויות מתוך כוחות הנפש שלנו. ישויות חיות, לאו דווקא בעלי חיים. בעלי חיים הם העולם האסטרלי. כל הרגשות והתשוקות יבואו לידי ביטוי עם צורה מסוימת, וזה מה שאנחנו נחווה – נחווה שמחה, או צער, או עונג. איך זה יראה מבחינה "חומרית" ברמת עובי החומר של יופיטר – את זה אנחנו לא יכולים לדעת. שטיינר אולי ראה איך זה יראה, ובכל מקרה זה קשור לעולם המאיה. אבל מה שחשוב זה איך זה יחווה בנפש.
עכשיו שטיינר מתחיל נושא מוזר – זה מסוג הנושאים האזוטריים, וננסה להבין אותו יחד.
איפה נוצר הגביש? באיזה עולם נמצא השורש של הגבישים?
הגביש הוא גוף פיזי. השורש שלו בדוואכן עליון. ככל שהחומר כאן הוא יותר פיזי, הרצון שלו הוא יותר עמום, כך הוא נוצר בעולמות יותר גבוהים, כי הרצון הולך ומתפתח ככל שיורדים בעולמות. הרצון שלנו, בני האדם, הוא הכי גדול. הרצון של הצומח הוא גדול דיו – מה הצומח רוצה? לצמוח ולחיות, ואולי גם להתרבות. מה הדומם רוצה? שלא יזיזו אותו ממקומו. זאת אומרת שהרצון שלו הכי זך, אין לו הרבה תשוקות. האידיאה שלו נמצאת בדווכאן עליון.
הוא אומר שכל גביש הוא מהות רוחנית מוסרית – כל גביש זה קרקע מתחת לרגליים שלנו, קרקע גבישית. אנחנו יכולים להתייחס אל כל דבר שאנחנו דורכים עליו כאל מהות רוחנית מוסרית.
עכשיו ננסה לקחת את הידע הזה של שטיינר ולעשות אתו התאמה לחיים שלנו:
אם הקרקע שלנו בחיים האלה היא אותו גביש רוחני מוסרי, אז אני בונה אותו בעזרת המעשים שלי. אני לא מדברת עכשיו על הקרקע הפיזית, אלא על הקרקע שאני מתהלכת עליה מבחינה מוסרית. אני בונה את זה דרך המעשים שלי, והמעשים שלי באים מהקוסמוס. אני חושבת שאני עושה אותם, אבל למעשה זה לא ככה. אז מה אני עושה כאן כדי לבנות את החיים שלי, במובן הארצי ביותר?
כל מה שאני עושה בכל האינקרנציה וגם אחרי גיל 21. אני דואגת שתהיה לי פרנסה, מקצוע, כל ההתגשמות זו הקרקע שלי. אני סומכת על הקרקע הזו ואני אפילו חושבת שהיא תישא אותי למהלך חיי. אבל אני לא לוקחת בחשבון באינקרנציה שהקרקע הזו קשורה למוסר שלי. בעיני זו קרקע פיזית ארצית, ואני לא לוקחת בחשבון שכל מה שבא לידי ביטוי כאן כפיזי ארצי הוא למעשה התעבות של המעשה המוסרי או הלא מוסרי שלי. ואז יכול להיות שתהיה לי נפילה מוסרית – למשל אני יכולה להתחתן עם מישהו ואחרי זה להתנהג אליו בצורה מבזה. למשל, אני יכולה לבחור מקצוע מתוך אידיאלים ואחרי כן להשתמש באותו מקצוע כדי לזלזל או להשתמש בזה לצרכיי האישיים. זאת אומרת שאותה קרקע שחשבתי שבניתי אותה כקרקע מוצקה – לא תישא אותי. היא תישמט ממני. זה קורה לנו באמצע החיים. זה יכול לבוא לידי ביטוי למשל במשפחה במשברים, בגירושין, שימאס לבעל שלי מההתנהגות שלי, ואם אני מתנהגת לילדים שלי בעריצות אז ברגע שהם יוכלו הם יברחו ממני ויתנכרו אלי. זה מצב שהקרקע שלי נשמטת, ואם אני לא עושה חקירה רוחנית אני לא אבין שבניתי מתחתי קרקע בלתי מוסרית.
בקבלה נקרא לקרקע שנשמטה 'הסתלקות האור'. אם חשבתי שכל הזמן אני אמשוך אור, אני רואה שלא – האור לא בא לקרקע לא מוסרית.
שטיינר מחלק את הקרקע הרוחנית לשני סוגי קריסטלים:
האחד – קריסטל מלח
השני – קריסטל אבן אש, זה קריסטל מתכתי.
קריסטל המלח – לא יחזיק אותנו. אם נסתכל על אשת לוט – היא הפכה לנציב מלח. מלח בשיכול אותיות זה לחם. לחם זה דבר טוב, לחם וחיטה נחשבים לחוכמה ואור וחיים, ומלח זה הפוך – יש בישראל את ים החיים ואת ים המוות, ים המלח. אנחנו רואים שאנחנו יכולים לגבות מהשפה העברית את מה ששטיינר אומר לנו – שהמלח הוא לא בסיס טוב.
שטיינר נותן אימגינציה שבה נאמר שאם אני נשענת על קריסטל מלח אני חשה שאני נופלת לתהום, שהאדמה הופכת לריק. זה מזכיר את מה שקורה בים המלח עם הבולענים. התחושה שהמלח יכול לבלוע אותי. זו תחושה של פחד שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים.
משתתפת – הייתה לי בקליניקה מנורת מלח ליד הקיר והיא התחילה לספוח ולבלוע את הקיר עד שאמרו לי שאסור לשים אותה שם כי המלח סופח את החיים, את הנוזלים, זה יצר ממש חריצים בקיר.
משתתפת – גם בהכשרת בשר משתמשים במלח להוציא לגמרי את כל הדם ואת כל החיים מהבשר. יש מנהג קדום שמקבלים מלך עם לחם ומלח – סמליות של החיים והמוות.
אורנה – בגמר תיקון גם המלח יגאל. אשת לוט תגאל, היא הוקפאה אבל היא מלכות שכל האור שלה הסתלק.
משתתף – המלח גם משמר, וזה תואם את אשת לוט.
שטיינר מדבר באימגינציות. אם מנסים להבין אותו אחרת, אז לא מבינים נכון. שנים ניסיתי להבין מה הוא אומר כאילו שהוא אומר דברים רציונליים, אבל כל דבריו הם אימגינציות. אנחנו לא יכולים לחשוב על קרקע שהיא מלח המציאות הארצית. זה קיים כסימבול. הוא לא כותב שאלו אימגינציות, אנחנו צריכים להבין זאת.
הוא מתאר שהתחושה היא של פחד, שאנחנו מתעוררים אל כל החטאים שעשינו בעבר וגם אל החטאים שאנחנו עלולים לעשות בעתיד. כל זה מושך אותנו מאוד כבד למטה, מאיים לבלוע אותנו בתהום.
האם הייתה לכם תקופה שהכובד מאוד גדול מושך אותנו למטה, שאני מודעת: לא רק למה שעשיתי, אלא אני יודעת שיש לי פוטנציאל להמשיך לעשות את זה, ואני מרגישה כאילו שאני נופלת לתהום?
אצלנו זה בד"כ קשור לנפילה מוסרית. זו כמובן לא נפילה פיזית. זו קרקע מאוד רעועה, היא לא יכולה לשאת אותנו לאורך זמן. זה נקרא קרקע של מלח – תחושה שאני לא רק קולטת את הרוע שעשיתי אלא אני קולטת גם את הרוע שאני מסוגלת לעשות, שאני מבינה שאני עלולה ליפול שוב אל אותו דבר.
מיועצת סיפרה לי שהיה לה אירוע מאוד קשה שבו היא נכנסה לחרדה גדולה. היא פחדה – לא רק שהיא תקבל את הגמול הפיזי אלא שגם בעולמות הרוח היא כל הזמן תמשיך ותקבל את הגמול, שזה לא יסולח לה, שהיא תמשיך להיות מנודה בכל עולם אפשרי. היא הלכה לפסיכיאטר והוא חשב שהיא מטורללת. אבל זו תחושה אמיתית, מקולל לנצח, נע ונד. אני לא יודעת אם לזה הוא התכוון כאן, אבל זה נותן את התחושה של עבר ועתיד.
יכול להיות שזו הכרת הרע שנמצא בנו באופן אימננטי. פתאום אנחנו מודעים לו – הוא נמצא שם והוא ימשיך להיות שם, אם אנחנו לא נעבור מקרקע של מלח לקרקע מוסרית יותר מוצקה.
משתתפת – להכיר את הפוטנציאל שלנו לרוע, גם אם לא נעשה אותו אף פעם, לדעת שהוא נמצא שם.
אורנה – זה פחד נוראי. למשל, גברים מכים בהחלמה: עד שהם לא יבינו, ברעד ובחיל ובפחד נוראי, שמה שהם עשו אתמול הם יכולים לעשות גם מחר. זה שהם פירקו את האישה שלהם במכות, זה לא קרה רק אתמול, זה יכול לקרות כל רגע ורגע בעתיד. רק אז אפשר להתחיל לצאת מזה, להביא לשם קרקע אחרת.
האמירה של שטיינר היא שאני צריכה להחליף את הקרקע הבלתי מוסרית בקרקע מוסרית. כי אם אני על קרקע בלתי מוסרית, אני יכולה כל הזמן לעשות רוע. זה לא רק מה שעשיתי, זה מה שאני יכולה עוד לעשות.
רק אז אנחנו נבנה קרקע אחרת – גביש ברזל, אבן אש. זו הקרקע של המעשים שמשרתים את היעוד הרוחני שלי וזה ישא אותי כל חיי. זה ישא אותי גם אחרי חיי. אני בונה מרכז כובד אחר שמחזיק אותי בצורה איתנה. אפשר לקרוא לזה ה'אני', ואנחנו נקרא לזה אומץ.
בספר 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות' – איך הוא מתאר את הסביבה שמתוכה שטות רוחות הצורה?
"ים אורג של אומץ".
אנחנו צריכים אומץ. למה אנחנו צריכים אומץ?
אנחנו צריכים אומץ להחליף קרקע בקרקע, לעזוב את הקרקע המוכרת. לעזוב את מה שאני מכירה, את הקרקע שהחזיקה אותי באינקרנציה.
משתתפת – חשבתי על אירוע שבו הייתי צריכה אומץ, וראיתי שצריך אומץ כדי להתנגד לכוח המשיכה. אלה כוחות-על.
אורנה – כוח המשיכה זה עיבוי של כוח רוחני. אנחנו צריכים אומץ. אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו כבר מילדות: האם היה לנו אומץ? זו יכולה להיות אפילו חוצפה.
משתתף – מהתמונות של המלח והברזל אני רואה שהמלח משמר, ולברזל יש יכולת להשתנות, לשנות צורה, אבל תמיד יש שם סכנה כי זה חם וזה נוזל, ואיך אפשר לייצר מזה את הצורה…? יש שם את החום שעליו דיברת מקודם.
היום נצא עם השאלה: האם במקום שמישהו אחר היה מוותר אתם גיליתם אומץ?
האם אתם רואים את עצמכם כאמיצים? ואם כן, איך זה בא לידי ביטוי? ואם לא, האם בכל זאת זה התפתח במהלך החיים? וגם, מול מה הייתם צריכים להיות אמיצים?
זה לא חייב להיות מודע. זה יכול להיות שכולם עושים משהו ואת עושה הפוך, בילדות. אחרי זה את גם חוטפת על זה, אבל זה אומץ. או לעזוב משהו מוכר וישן כי אני מבין שזה כבר לא המקום שלי, ולצאת החוצה. זה גם לאו דווקא פיזית.
משתתף – אני מרגיש שכשהתודעה עולה יותר קשה לי. היום, בגלל ההשתהות בשאלות המוסר. מה שקודם היה לי יותר קל להיות בו אמיץ, בלי לחשוב מה ההשלכות ואם תהיה שם פגיעה, אז עכשיו אני בתקופה שאני לא חושב שאני לא חושב שאין לי קריאה לאומץ אבל אני גם מאוד בודק.
אורנה – גם זה מצריך אומץ: לא לעשות את מה שעשיתי. כי אני שוב על קרקע לא ברורה, שוב הקרקע הקודמת נשמטת.
האם יזמתי דברים בלי לשאול, בלי לבקש רשות? האם על כל צעד ושעל אני צריכה לבקש רשות מהעולם, ואז אני לא עושה כי העולם לא נותן רשות, לכאורה.
בפעם הבאה נדבר על מה מושך אותי הכי עמוק לתוך הבולען הזה.
משתתפת – יש פסוק יפה בתהילים:
"קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, קוה אל ה'" כז, יד.
הפסוק מתחיל ומסתיים ב'קוה אל ה', אבל באמצע יש 'חזק ויאמץ ליבך'.
אורנה – קוה זה קו האמצע, וה' זה מלכות. הקו זה זעיר אנפין ומלכות.
משתתפת – ביופיטר לא תהיה לנו קרקע כמו פה, אבל זמן יהיה?
אורנה – לא. כי זמן ומרחב זה רק התודעה של העולם הזה. יהיה סיבה ומסובב, לא זמן. אנחנו מתבלבלים בין תולדה וזמן. זמן רוחני זה סיבה ומסובב. יש גם על-זמן. ביופיטר יהיה זמן רוחני, ועל-זמן זה משהו אחר. כן יהיה סיבה ומסובב, אבל אנחנו נהיה ישויות נצחיות, לא יכול להיות זמן. זמן ומרחב הם שני העיוותים של העולם הזה.
משתתפת – אבל איך נהיה ישויות נצחיות אם יש לנו את ונוס וולקן?
אורנה – נכון, אבל אנחנו נהיה נצחיים כבר מהפאזה הבאה, ואח"כ יש עוד התפתחויות. בקבלה זה האלף השביעי, ואחריו יש את האלף השמיני והתשיעי והעשירי.
משתתפת – חשבתי על זה שמלח הוא מעכל. וגם שאומץ בהיפוך אותיות זה צמא.
אורנה – לי זה מזכיר צמצום. צריך אומץ לעשות צמצום. כמו מלכות ואחרי כן צמצום ב'.
משתתפת – גם המעבר מהאדמה ליופיטר זה סוג של צמצום. בלי הפיזי, בלי החושים.
אורנה – אבל זה לא צמצום, כי את תהיי יותר ממה שאת עכשיו. החושים זה צמצמים פיזיים, זה גבולות.
משתתפת – התודעה לא תהיה מצומצמת, אבל הגוף…?
אורנה – אבל את הגוף את חושבת לפי התודעה. תראו את 'לוסי'.
אנחנו חושבים שהעיניים שלנו והאוזניים שלנו הם פתחים לראות את העולם, אבל הם פתחים לראות את הנעלם. לא את ה-יש. הם מגבילים לנו את הטווח. אותו דבר גם המוח שלנו, וגם מדענים יודעים את זה – המוח שלנו הוא בעיקר מיועד לצמצם את הטווח של התודעה, שחלקים גבוהים מדי של התודעה לא יפתחו בפנינו.
משתתפת – פחד ואומץ אלה נושאים שאני מתעסקת איתם כמה שנים, ועוד לא הגעתי להבנה, ועכשיו החיבור עם המוסריות מסביר הכל. לא יכולתי להתמקד על דוגמא מרוב שכל הטווח פתאום קפץ לי. לא ידעתי איפה למקם את זה. זו תולדה של עבודה ביוגרפית חדשה.
אתם מוזמנים לחזור על השיעור, לעשות חברותות, לדבר שם על הדוגמאות מהביוגרפיה שלכם.
ערב טוב, נמשיך לעבוד.